קטגוריה: צרכנות

המלצות והזהרות, כל מה שקשור לאנשים שקונים דברים שהם צריכים או לא, ומה הם מוכנים לעשות בשביל להשיג אותם.

פורסם ב

דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות

בפוסט הקודם כתבתי קצת על אחריותיות אבל הרגשתי שלא מיציתי.

בויכוח עם חברים לא הצלחתי להגיע להסכמה על הקביעה שאנשי הכנסת והממשלה הם מקצועיים או לא. האם ביבי ובראון בכלל מבינים כלכלה, וטענתי שהם כן. או ליתר דיוק – יודעים כלכלה, אבל מיישמים אותה בצורה שרבים לא מסכימים איתה. השאלה היא כמה מומחים קיימים בכנסת שמנצלים את מומחיותם יותר כדי לעשות למען אנשי שלומם או לביתם מאשר כדי לשרת את האזרח – והתשובה פשוטה כמובן – כל נציג ונציג שאינו מפוקח ואינו מחויב לשקיפות ואחריותיות יעשה את המקסימום שהוא יכול להעלים מעיני הציבור (לבד מכמה נקיי כפיים שניתן לספור בפינצטה, לפחות ככה אנחנו נוטים להאמין).

מקצועיות איננה סגולה לאיכות, כנות, יושרה או כוונות טובות.
מקצוענות איננה סגולה להבנה בתחום בו אתה עוסק.

אנחנו צריכים 120 אנשים גם מקצועיים וגם מקצוענים. אנשים שאחד אחד "יצא צדיק" כל אחד בתחומו. כבר נכתב רבות על כמה שקשה למצוא בכל דור אפילו ל"ו צדיקים, אז ברור שק"כ זה יותר קשה (שכן כל המרבה, הרי זה מסובך, אקספונניאצלית).

ולדעתי הצנועה, בפחות מהפכות והוצאה, הבה נקח את 120 הכריזמטים שלנו וראשית נכפה עליהם מקצוענות בכך שנשקיף, נבקר ואם יש צורך נפטר (בחירות הדחה).

בסבב הבא, השקיפות חייבת להציג לעם את ליבם ולא רק את פיהם כדי שיווכחו אם חד הם, או שיש לבחור אנשים מקצועיים יותר במקומם, ואז כמובן נמשיך ונכפה עליהם מקצוענות.

המטרה (האוטופית?) היא ליצור זירה, שבה יש לא רק אור שמש מחטא, אלא גם אלפי מראות, ואין אף פינה בצל. זירה שמושחתים יפחדו לדרוך בה.

(עוד רעיונות על שקיפות ודמוקרטיה משופרת בפוסטים הבאים. תהיה גם תוכנה חופשית, מבטיח! עכשיו אעזוב לרגע טכנולוגיה בצד וחוזר לעקרונות)

הפוסט הזה צומח מדיון ישן שהתחלתי עם "האזרח דרור" אותו הכרתי מהתנועה הירוקה וגם מהתנועה לדמוקרטיה ישירה ואולי חלקכם מכיר מהבלוג שלו. הוא הציע לי דמוקרטיה דינמית כפתרון, אבל בעיני מה שבטוח, 5 מליון ישראלים שרובים נופלים בקטוגיה של צעקנים, מפולגים, מתלהמים, חפיפניקים ו/או קפריזיים, אינם מקצוענים ואינם מקצועיים. ד"ד  רוצה לתת את ההחלטה בידיים של פרלמנט אמורפי ונוזלי ככספית של אלפי ואולי עשרות אלפי נציגים דינאמיים עליהם עוד יותר קשה לכפות פיקוח ושקיפות. הם גם מטרה נעה – עוד לא הספקת ללמוד אחד והופ העם מחר מחליט לתת את 20% מכוח ההצבעה בנושא תרבות לבובליל או לפזר את כוח ההחלטה על התקציב ל5000 איש שונים שלא יוכלו להגיע בינהם להסכם לעולם. עד שתלמד כמה האיש מושחת או לא ומה עברו, הטרנד יתהפך וצריך להתחיל ללמוד ולפקח על מישהו חדש שהאספסוף החליט שהשבוע הוא מלך הכיתה (ולמה לא כל שבוע לתת 40% שליטה בהצבעות משרד החינוך למישהו אחר?). התקשורת המסחרית תחגוג עם זה ותעודד את זה… (טוב, מצטער דרור, הפלגתי בדמיון, חזרה לכדור הארץ. אולי ביום אחר אחזור לדבר על ד"ד).

חבר אחר בתנועה, אולג, רוצה לתת לכולם להצביע על הכל, אבל להגביל את הבחירה בכל שאלה למספר אופציות מצומצם (ומי בוחר מה הן החלופות להצבעה?) ולהפקיע תחומים מסוימים (למשל זכויות אזרח של מיעוטים) מיכולת השליטה של אותו משאל העם, אז מה נשאר מהדמוקרטיה? לאט לאט מצטמצמת שוב לאשליה, כשאתם מבינים שאולי מיהרתם לתת טיפה יותר מדי כוח לפרולטריון, ושהעם האמיתי הוא לפעמים ילד קטן ומפונק ולפעמים איש קשה יום וטרוד שאין לו זמן לכל הפרטים הקטנים; או אז מתחילים להמציא סייגים שרירותיים באשר למה שכן יועלה או לא יועלה להצבעה ציבורית וכמה מצומצם יהיה הפורמט. גיח. אפילו עוד אחד. גיח. הנושא הזה מתחיל להיות בוער, עכשיו שביבי מתחיל לפטפט שוב על משאל עם לגבי הגולן.

דרור: דמוקרטיה השתתפותית – היא דבר שחלק חושבים שהוא שונה מדמוקרטיה ישירה או מעורבת ויש שחושבים שהיא דבר שמכיל אותה. בשהשתתפותית מתייעצים באזרחים אבל הנציגים קובעים.

עד שבא העם ומטאטא אותם על קביעות מוגזמות – לכן אנחנו מדברים על מסלול חקיקה אזרחית, ועל בחירות הדחה. אגדיל ואומר – גם לשמור לעם זכות וטו (אם יש מספיק מעוניינים לדוגמא, להפיל הצעת חוק פרטית או ממשלתית אחרי כל אחת משלושת הקריאות). עדיין אתה חושב שהנציגים קובעים?

אז עוד רעיון להמשך – לחוק שקיבל רוב אבסולוטי במשאל עם (נגיד למשל 51% מכלל הקולות הלא נמנעים בהצבעה שעברה קוורום של 50-70% מבעלי זכות ההצבעה) – יש קדימות על חוק כנסת/ממשלה קודם או עתידי שיתנגש בו, כמו שלחוק רגיל אסור לסתור חוק יסוד, כלומר להוסיף מדף ביניים בין חוקי היסוד לחוקים הרגילים ולהכריז על קומה נוספת בפירמידת החוק. איך זה? כלי חזק ויפה, שראוי לתת אותו כפרס על התנהגות טובה כשהמערכת לעיל תוכיח את עצמה כעובדת. אם נגיע למצב שכלים כאלו מנוצלים בתבונה ולא מוליכים את המדינה לאבדון, אפשר יהיה לשקול עוד התקרבות לאוטופיה של אולג או דרור. אבל קודם לראות שיש בכלל למי להעביר את השליטה – השומרים מחליפים משמרות, אבל עדיין נשארת השאלה: מי ישמור על השומרים וכיצד?

אגב קטן, לגבי מה שעושה כוח השילטון לאנשים ציטטתי לא נכון בפוסט הקודם. זה היה לורד אקטון שכתב את – "הכח נוטה להשחית" ומיד הוסיף כי "אנשים נהדרים הם כמעט תמיד גם אנשים רעים".

אתה באמת חושב שהבעיה של חברי כנסת שסורחים היא בעיה של חינוך שלהם? זה כמו להגיד שצריך לחנך את אנשי המאפיה. חברי הכנסת המושחתים נמצאים שם בגלל שהם מושחתים. אם אם לא היו מושחתים הם לא היו יכולים להיות במקום שהם נמצאים.

נאה דרש! השקיפות, היוזמה/חקיקה הציבורית והאכיפה הציבורית תהיינה לנו כלים לשמור על השומרים (זה מכסה את שאלת הכיצד). לפי זיכרוני – לא נתנו לי לשמור בצבא לפני שעשיתי טירונות ומטווחים, ולא נטשו אותי בעמדת השמירה בלי ביקורות פתע. היום בבית המחוקקים אין חובת טירונות ואין ביקורת. ההבדל בינינו הוא שדעתי היא שחייבים להעביר את כל השומרים בבקו"ם, בט"ר ולבדוק אותם בבותקה מדי פעם, מי שתומך בדמוקרטיה דינמית אומר שצריך לפרק את הצבא ולעודד את כל העם להתנדב למילואים מרצונו הטוב או יותר נכון – כל אחד אמור לרצות לנדב את השכנים האהובים עליו לצאת למילואים ולקחת ליד נשק ליום או חודש או שנה, מתוך אמונה חצי עיוורת שהוא יודע להשתמש בו. יסלחו לי תומכי הדמוקרטיה הדינמית, אבל אינני רואה איך זה יעבוד. "הנה עומד חוק חדש בנושא חינוך להצבעה. אנ'לא מבין בו כלום, אבל שמעון מקומה ג' הוא נהג אוטובוס והיה מסיע ילדים לבי"ס פעם, אז הוא בטח יודע יותר טוב מה נכון" – וזה במקרה הטוב.

בדמוקרטיה דינאמית אנחנו מאפשרים למי שהוא מקצועי יותר לייצג יותר אנשים

ובאותה איבחה אנחנו מאפשרים למי שמושחת יותר לפזר את הכוח לעשות מניפולציות בידיים של יותר אנשי קש שילבינו את השפעתו כמו שהיום חברות קש מלבינות את כספיו. במקום לחפש העברות של מאות אלפים ומליונים מתחת ל120 שולחנות, נצטרך לחפש העברות של מאות או אלפים בודדים מעל וגם מתחת עשרות אלפי שולחנות, ואז לך תוכיח משהו. רבע מהעם יצטרך להתנדב ליחידות בילוש רק כדי לגלות רמזים לקנוניות בספגטי הדינאמי של כובסי-קולות-לשבוע, אנשים ישרים לרוב שרק רצו לסגור את המינוס בבנק או לשלם על הניתוח של הסבתא והופ חזרו להיות אזרח פשוט בלי שום אחות שאין צורך עוד להוכיח את אי קיומה. ניסיתם פעם לשחק Whack-a-Mole? אותו דבר רק עם כמה אלפי חפרפרות חדשות כל שבוע ופטיש מגומי רך במיוחד. בהצלחה.

רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בכלל בהיבט המקצועי – כי מה שנמצא אצלם במקום ראשון הם אינטרסים שלהם ושל בני ברית שלהם – לא טובת הציבור. זו בעיני הבעיה העיקרית שדמוקרטיה דינאמית אמורה לפתור.

אז אחזור ללורד אקטון: ח"כים הם אנשים, רובם המוחלט לא יותר מרושעים ממני או ממך, שנחלו כוח שאינם רגילים להתמודד איתו. כמו איש העשירון התחתון שזכה בלוטו ובלי להבין איך סיים שנה אחרי זה בפשיטת רגל – רק שכאן הזכיה תוכננה ונצפתה מראש ועדיין עלולה להעביר אותך על הדעת.

לחברי כנסת ישרים ולחברי כנסת מושחתים יש בסיסי כוח שונים – השני מבוסס על יחסי ציבור , מניפולציות וחלוקת ג'ובים וטובות הנאה. הראשון קשור בעבודה מרובה לשירות הציבור ובהרבה התפשרויות וכו'.

ואיך תבטיח שנציג פרוקסי קיבל בידו כוח של 4000 מנדטים ממצביעים בגלל מקצועיות ו/או מקצוענות ולא בגלל תככנות, נקמנות או שוחד? מה ההבדל בין נציג פרוקסי שכזה וחבר מרכז מושחת של מפלגת "שקר כלשהוא"? איך ד"ד תפתור את זה בדיוק? זה נשמע לי כמו לקחת את שיטת "מרכז הליכוד" ולתת לה גושפנקא ברמה ארצית, רק שעכשיו יהיו הרבה יותר בר-מצוות וחתונות להופיע בהן.

(דעתי האישית חיובית, לאמי יש עסק קייטרינג…)

בכלל לא הבנתי למה יש צורך לפקח על 5 מיליון אזרחים. ומי זה "אנחנו".

כי הם חמישה מליון יצורים אי-רציונאליים שרובם טרודים בבעיות אישיות וצר עולם האינטרסים והמודעות שלהם כנמלה. דיברנו על בעית יעד הצמיחה של 7% ויעד גידול אוכלוסין שאינו קשור למציאות מגבלות המשאבים? איזה עם בציון יאשר חוק הגבלת ילודה במדינה הזו? וזה לא חוק שצריך לעבור עוד עשור, זה דבר שצריך הרי להתחיל להחיל אותו ממחר אם רוצים שתשאר מדינה להציע בה חוקים.

"אנחנו" במקרה הזה הוא המיעוט הקטן, הפסיכי והאלטרואיסטי, אנחנו ה"מי" שבאמת ינסה לשמור על השומרים, לפקח על הנציגים, להעמידם במקומם ולהרים דגלים כדי לעצור שחיתויות. נגיד הייתי מוכן לקחת אחריות משותפת על פיקוח על נציג אחד מתוך 120 חכ"ים ועד כ200-300 אנשי מנהלת משרדים ורשויות, 300 חברי ראשי עיריות, מועצות וסגניהם. אבל מי ייקח על עצמו לרגל אחרי השכנים? ומכאן לשאלה המתבקשת – מי יקח אחריות אישית לבדוק את יושרתו של כל נציג פרוקסי אלמונימי שקיבל, נגיד יותר מ200 מנדטים (מתוך 5M) להשפיע. תחשוב שאנחנו עוברים מעם שסוגר את הקולות שלו בקרן השתלמות לארבע שנים, לעם שמשחק עם הקולות שלו בבורסה כל היום. (אכן, לא קבלני קולות אלא בורסת קולות משוגעת). אעדיף לתת לעם כלים לשים את הכסף בפק"ם חודשי או רבעוני. לא בורסה של יום-יום ודקה-דקה, וגם לא קופת גמל ל15 שנה. משהו הגיוני באמצע שאפשר להתמודד איתו מחד ומספיק נזיל בשביל לעצור אסון אם אין ברירה.
ולמרות כל האמור לעיל, אין לי שום בעיה אם אותו "אנחנו", המיעוט המעונין והנמרץ והאקטיביסטי, רוצה להכניס מפלגה ישירה לכנסת. אם 6 חכ"ים מייצגים 5% מהמצביעים – אותם 5% שרוצים לקחת לידיים את המושכות או להחליט פרטנית מי הפרוקסי שלהם – וששאר 95% מהציבור יעבוד בשיטה ההשתתפותית שנראה ששי, אני ואחרים מעדיפים – אין לי שום בעיה ששתי האופציות יפעלו במקביל. כך כל אזרח יוכל לבחור ולבחון באמת איזה סוג וכמה מעורבות מתאימה לו (ובל תשכח, כמצביע למפלגה ישירה, עדיין יהיו פתוחות לך האופציות החשובות האחרות כמו לכל העם…)

פורסם ב

CopyFight 3: הפיראטים לפרלמנט!

הרצאה שווה נוספת היא זו של ריק פאלקפינגה, ראש מפלגת הפיראטים השבדית (שנכנסה לאחרונה לפרלמנט האירופי). המפלגה נלחמת על רפורמה כלל עולמית של חוקי הקופירייט, והכותרת של ההרצאה מסבירה בצורה מאוד ברורה את עמדתו: "משטר הקופירייט מול חופש הפרט" והוא מציין שכותרת אפשרית אחרת היתה יכולה להיות "תעשיית הקופירייט נגד העתיד". פאלקפינגה הסתובב ב2007 בכמה כנסים ונתן הרצאות כל כך מוצלחות, שאנשים שאינם אזרחים שבדיים או אפילו אירופיים קמו ונתנו לו על המקום תרומות במזומן (חוקי מבחינת שבדיה) כדי שיריץ את הקמפיין שלו ויזכה במושב פרלמנט, ואולי ישפר את המצב בעולם דרך שינויים מתוך אירופה.

הבעיה המרכזית של אכיפת קופירייט בימינו, אומר פאלקפינגה, איננה ספרים לא חוקיים בחנות או הופעות "גרסאות כיסוי" שאינן מפרישות תמלוגים לאקו"ם, אלא העובדה שאי אפשר לשלוח סרטון או שיר בדואל, כי לאחרונה ממשלות מערביות ו"דמוקרטיות" מרגלות אחרי כל ביט של מידע שיוצא ונכנס על הקו שלך, וכך, למשל, הלך על סודיות הדואר, שהיתה כה קדושה פעם, כי זה הרי אומר שגם כל מכתב לרופא או לאשתך מועתקים ונבדקים. קופירייט הפך להיות תעשייה מונופוליסטית, שמשפיעה לרעה על הדמוקרטיה וזכויות הפרט. המשפט הבינלאומי מסכים שהאחריות לתתוכן מכתבים לא תיפול על הדוור, אבל תאגידים חזקים היום דוחפים לכפות על ספקי אינטרנט אחריות על התנהגות המשתמשים ותכניהם… אז מה חשוב יותר? פרטיות ודמוקרטיה, או קופירייט? משם, הוא אומר, הולך חסיון מקורות, חופש העיתונות, אנשים נאלצים להפעיל צנזורה עצמית, ובקיצור הוא מתחבר באופן מוזר למה שכתבתי השבוע לגבי "חברת החשודים", סדרת הפודקאסטים של רשות השידור הקנדית, רק שכאן מדובר בצד של התעשיה ולא החרדתיות הבטחונית, שדוחפת להתנהגות הבעייתית, ואולי רוכבת עליה. כל עוד זה יהיה רווחי, אף אחד לא ירצה לעזוב את המושכות…

This planet has – or rather had – a problem, which was this: most of the people living on it were unhappy for pretty much of the time. Many solutions were suggested for this problem, but most of these were largely concerned with the movements of small green pieces of paper, which is odd because on the whole it wasn't the small green pieces of paper that were unhappy.

DNA, HHGTTG

פאלקפינגה ממשיך ומדגים איך מאז 1709, עם צאת החוק הבריטי (שהיה הראשון בעולם) להגנת זכויות היוצרים ושהגדיר לראשונה את המונח "קנין רוחני", הוא המשיך לשמש לא להגנת זכויות היוצרים אלא בעצם להגנת מונופול המפיצים. בימינו, מצד שני, אין כאן יותר סיבה למונופול, אלא הכרה בכך שהאינטרנט כולו שיחה אורגנית בין כולם לכולם.

הצעותיו לעתיד: הגבלת חוקי הקופירייט אך ורק על שימושים מסחריים. על ממשלות לעודד איסוף, צריכה, שימוש (רמיקס, גזירה) והפצה של ידע ותרבות בצורתה הבלתי מסחרית. המטרה בעיניו היא שלכלל האנושות תהיה גישה מלאה לכלל הידע האנושי בכל מקום ובעל זמן. הטכנולוגיה כאן, נשאר רק לפתור את הבעיות שמציב החוק, הוא אומר. כרגע מה שעומד כאן לרועץ הוא המונופול של התעשייה הזו, ולדעתו זה בסדר גמור להקריב את תחום התעשייה הזה בשביל המטרה היותר גדולה. גם הוא רואה את התעשיה שורדת כי עדיין אנשים ירצו לצרוך את הבידור שלהם בכל מיני דרכים יותר נוחות, והוא משווה את זה לשירותי שידוך ואתרי היכרויות – מה שחינם וחופשי לא אומר שאין מקום לשירות משופר בתשלום.

לצערו, פוליטיקאים הולכים לאיבוד בין רצון לעשות את הדבר הנכון לעם, לבין להג הלוביסטים של הקופירייט על פורנוגרפיית ילדים ושאר שטויות, ובעיקר העובדה שהפרלמנטים עסוקים כל כך בבטחון, אנרגיה ורווחה שהם מפספסים את מה שברדק "הקנין הרוחני" עושה לעיוות החוקים וזכויות הפרט.

ההצעות של מפלגת הפיראטים לרפורמה בחוק זכויות היוצרים יצאו בצורה נוחה בפריים המרכזי בסרטון היוטיוב לעיל:

  • חילופי קבצים ונגזרות יצירות למטרות לא מסחריות יהיו חופשיים.
  • תקופת ההגנה על זכויות היוצרים תקוצר משמעותית ל5-10 שנים מרגע הפרסום.
  • ההגנה על שיוך תהיה אבסולוטית.
  • נז"ק דיגיטאלי יוצא מהחוק. מבחינתם זו דרכן של חברות לאכוף חוקי קופירייט פרטיים ("ובשביל זה יש לנו פרלמנט, אז תודה אבל לא תודה").
  • פטנטים הם דבר רע ויש לבטל אותם, החל מפטנטים על תוכנה. לדבריו פטנטים קיימים רק על הסקאלה שבין "מיותרים" לבין "שטניים", והוא מדגים.
  • חיזוק הפרטיות, השמת דגש על הליכים תקינים להגנת הפרט מהשתוללות ממשלתית ומסחרית על חשבון זכויותיו.
  • שקיפות שלטונית.

אין כאן סעיף שאינני מסכים איתו, למעשה הרבה מזה רציתי להכניס למצע התנועה הירוקה בזמנו אבל החלטנו בסוף לשמור אותו יותר קצר, ולצערי פחות מפורט, והתמקדנו רק בצד הטכנולוגי. פאלקפינגה מספר בשמחה שלמרות שהבחירות ב2007 השאירו אותם מחוץ לפרלמנט, הם הצליחו ליצור עניין אצל אלו שנכנסו, והוא שמח כמובן לחלוק איתם את רעיונותיהם, והוא שמח שמפלגות אירופיות אחרות מעתיקות את המצע שלהם כלשונו לתוך מצען שלהן.

לבסוף שלוש שאלות חשובות שעולות בסוף הרצאתו: האחת בנושא "סימן רשום" – טריידמארק – והוא מייד עונה שאין כאן קשר לזכות מעתיקים ומפיצים או למונופול, אלא סימן שמזהה אותנתיות של מוצר או פירמה או תו איכות ומגן על הצרכן, והלא כל המטרה היא כאן לבטל את כוחות מונופולי המפיצים ולתת את הכח ליוצר ולצרכן, ולכן המצע שלהם לא נוגע בכלי הזה, שעושה את עבודתו נאמנה.

השאלה השניה היא לגבי תפוגת זכויות היוצרים אחרי 5 שנים – מה יקרה ליצירות שהיו מוגנות תחת הGPL? האם EMACS והקרנל של לינוקס יהפכו בבת אחת לתוכנה ברשות הכלל? "כן!" הוא אומר בפשטות, ולדעתו זו בעיה קטנה מאוד יחסית לכל היתרונות של תוכנה ויצירות אחרות שישוחררו לציבור עקב השינוי.

והשאלה עם התשובה הכי מעניינת ממשיכה ויכוח קטן שהיה לי בעבר עם צפריר – מה יקרה לעולם התרופות אם לא יהיו פטנטים? ובכן, ראשית מערכת הפטנטים של העולם הראשון מונעת תרופות ועזרה מהעולם השלישי, לדבריו. שנית הוא מדגים שלפי מבנה ההוצאות והרווח של 20 חברות התרופות הגדולות, אין שום פגיעה ביכולת הקיום של החברה בלי פטנטים, רק פגיעה קלה ברווחים ואילוץ מעבר למודל עיסקי שונה במקצת: 80% מהכנסות החברות מגיע מהציבור, אבל לפי הדוחו"ת השנתיים, רק 15% מהמחזור יוצא על מו"פ, לפי ה-FDA שני שליש מתוך זה יוצא על מחקר לעקיפת פטנטים וזכויות של חברות אחרות(!!). 30% מההכנסות יוצא על ייצור. אחרי 45% אלו, השאר הוא שיווק ורווחים נקיים. אם נסכים ש45% משמשים באמת את טובת הציבור, את 30% של הייצור נוציא לקבלני משנה מקומיים כדי לחסוך בעלויות אם אפשר, נשאר עם סכום מאוד קטן שהוא המו"פ הדרוש, ושראוי שימומן ממענקים מכספי משלמי המיסים ויותיר את הידע ברשות הציבור ולא במונופול חברות התרופות. אני שוב בעד.

למפלגת הפיראטים יש דף מפורט על אלטרנטיבות. אני הייתי ממליץ לכמה מפלגות ישראליות לאמץ את הרעיון.

פורסם ב

CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק לחוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, "חוק מיקי מאוס". הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני "דפק קופה" נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ה-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי "שלוש פסילות" שעברו בניו זילנד – אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, כי "זה קשה" אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. זה כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של "עבירות". החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם הזה, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם שלמעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות – פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ג'קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת:
א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח 🙂
ב. אני רואה שישי בדיוק פרסם פוסט על "כלכלת החינם" אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.

פורסם ב

אח קטן, ספר גדול (וכמה מילים על ספרים חופשיים)

"אח קטן" של קורי דוקטורוב זכה להיות מועלה בתאטרון, הספר כבר זכה (בפעם האלרונה שבדקתי) ליותר מ-10 הוצאות בכריכה קשה עוד לפני שעברה שנה מהוצאתו, מככב בכמה מרשימות ה-Best Sellers הנחשבות בארה"ב, מועמד לכל מני פרסים ובשבוע שעבר שמחתי לגלות שהתרגום שלו בהוצאת גרף נמצא בשלבים האחרונים (עובר עריכה). קורי הוסיף לי קוריוז בטוויטר, המתרגם הוא כנראה רחוק משפחה שלו 🙂

אם עוד לא קראתם את הספר, אני ממליץ בחום לחפש אותו בחנויות או אם קשה לכם לחכות ניתן להוריד את המקור בפורמטים שונים כי הוא מפורסם תחת CC-by-nc-sa. הספר הוא סיפור הרפתקאות מרתק, אבל בדרך הוא דן בטכנולוגיות ופוליטיקה מאוד עכשיוית, מדע בכלל לא בדיוני, ואנשים. איך לוקחים כמה בני נוער את האחריות בידיהם להחזרת זכויות האזרח והשפיות בארה"ב, בעידן שבו רשויות הבטחון לוקחות בני נוער לחקירות בסגנון כלא גוואנטנמו ולא ממש מחזירות אותם הביתה. הספר דן בזכויות אזרח, חופש המידע, תעודות זהות חכמות וRFID. אפשר אולי למצוא גם רמזים למה שמחכה למדינת ישראל אם חוק המאגר הביומטרי באמת יצא לדרך. אם אתם רוצים לקרוא עליו עוד, ריכזתי פעם לינקים כאן, ודיווחים שוטפים אצל דורון מוועדות הכנסת כאן, והנה פוסטים שווים על ת"ז ביומטריות אצל קלינגר, אני מציע לכם להציץ בכלל על קטגורית הפרטיות אצלו בבלוג.

לי אין ספק שהספר הזה הוא הדבר הנכון בזמן הנכון. לא רק לישראל, כמובן. ארה"ב עוברת תקופה מאוד קשה כרגע, פרשנים מחמירים מדברים על מיליטריזציה של החברה, החדרת החשדנות ולגיטימציה של מעקבים, וכמובן עכשיו גם מגיע גל של מקרתיזם חדש ומוסווה היטב, של הפעלת לחץ מטעם סוכנויות הביון על האקדמיה בארה"ב. הרבה מידע, חלקו מבהיל, רובו חשוב ומיעוטו סתם צהוב (הפעילו מחשבה ביקורתית, זו עצתי כרגיל), מצאתי בסדרת כתבות מצוינת של רשות השידור הקנדית – הפודקאסטים ולינקים נוספים למידע כאן. אגב, המלצה – עוד הרבה תוכניות מעניינות שלהם אני מוריד ומקשיב מהתוכנית "רעיונות" ומהתוכנית "מנוע חיפוש", שדנה גם היא בהרחבה בענייני פרטיות, פיראטים, נז"ק דיגיטלי וזכויות יוצרים.

מה שמחזיר אותי לענין רשיונות חופשיים 🙂

אני לא יודע אם בעברית "אח קטן" יופץ תחת אותו CC כמו באנגלית. אולי זה גם לא רעיון רע לחכות שנה ואז לשחרר את התרגום לחופשי, בהתחשב בשוק הישראלי הקטן ומאוד חובב ההעתקות. שאלתי את רני גרף בעל ההוצאה וקיבלתי אי-תשובה נימוסית אבל מעודדת: "כרגע, כחלק מההסכם שנחתם עם סוכניו של קורי, אני לא כל כך רשאי להגיב בנושא ולכן רק אומר שהנושא נמצא בבדיקה". בכל מקרה אני לא חושב שהם יוכלו לחכות לנצח. הרי בני נוער מתרגמים לבד ספרים שהם אוהבים, והרי במקרה של הספר הזה זה גם יהיה חוקי, וצריך לקחת את זה בחשבון.

קורי מסביר כאן מדוע הוא נותן את גרסת הספר האלקטרונית להורדה חופשית. הוא אף כתב מאמר שלם בנושא בעבר, ובאחד הפוסטים הקרובים אני אנסה לתרגם אותו בתמצות כאן, כי גם הוא תחת רשיון פתוח (עוד על מתרגמים וספרים חופשיים בפוסט קרוב בסדרת הCopyfight שהתחלתי לאחרונה). קורי רגיל שאנשים שקראו את הגרסא החופשית רוצים לתרום לו כסף ישירות, אבל הוא מקפיד להסביר שבניגוד לניצול המוכר של מפיקים בתעשיית המוסיקה, הוא באמת צריך את המו"ל שלו ומאוד ישמח שאנשים יקנו את הספר. אם קראתם ואתם רוצים להראות את הערכתכם, אבל לא רוצים עותק פיסי, קורי מנהל על חשבונו רשימת ספריות שוודאו כספריות אמיתיות, שמציינות שהן רוצות עותק, וכל רוכש יכול לשלוח להן עותק מתנה.

אוטופיה? 🙂

פורסם ב

בלוגרים, פרסום סמוי, יושרה למכירה ואתיקה עיתונאית לבלוגרים

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

ידעתי שמפרסמים מתנהגים ככה, גם טוקבקים של פרסום סמוי-שקוף אינם חדשות, אבל הישירות וההתקפתיות של אשת הקשר של מקאן-אריסון מרמזת שהאנשים שיושבים במשרד הזה כבר מזמן נפטרו מהמצפון והיושרה וגם איבדו פרופורציות והבדלה בין אמת ושקר. תגובות לכתבה אפשר למצוא אצל עידוק בבלוג הפרטי, כולל תגובות כועסות בעילום שם (אני מנחש של המפרסמים או של בלוגרים שמפחדים לאבד את ההכנסה הנוחה), ושם נרמז שאף יריב חבוט, איש שלא אמור להיות לו מחסור בכסף, היה אחד הבלוגרים שהתפתה למכשיר סלולארי אומניה, ליכטש פרסם שיר לכבוד הארוע, . הדיון שהתפתח עבר דרך יובל דרור (שכמוני הצליח להיות מופתע מהאגרסיביות), ומשם המשיך לעוד הרבה יעדים בלוגוספריים, את עץ ההתפתחויות תמצאו בבלוגדיבייט (שבאמת סבל מתקופת יובש בחודשים האחרונים…). בהמשך חזר הדיון על ענין הקוד האתי לבלוגרים, נשלף הפרויקט של אפי פוקס מהבוידעם, ונשאלה השאלה, מהו הפתרון לברדק המעיק הזה שנקרא אמינות ברשת. האם קוד אתי שמוסכם על רבים או דיסקליימרים אישיים? הרי זה לא אכיף, אמרתי את זה כבר כמה פעמים אצל אפי בבלוג. הנושא מטריד אבל אין פתרון אמיתי מלבד הפעלת השכל (מסכימים איתי רויטל, רן יניב ואחרים), ומצד שני אני לא מבין את הזלזול שמביעים אחרים בנושא (למשל רונה).

אני יכול רק לפרסם כאן את הפרמוטציה שלי לדיסקליימר (לאחרונה עדכנתי), ולקוות שתאמינו לי כשאבקר מוצר לטוב או לרע. כל בלוגר יכול לפרסם מה שבא לו, אחרים יכולים לירות בו חיצי ביקורת אם הוא לא יחסום תגובות וטראקבאקים. בסופו של דבר, על הקוראים מוטלת האחריות להפעיל חשיבה ביקורתית.

זה נכון יותר ויותר גם למדיה החדשותית הרגילה לצערי, שכבר מתקשה לדווח בנייטרליות (משיקולים מסחריים?). במקום שבו קובעי מדיניות מאבדים צפון והתקשורת מאבדת שיניים, לפעמים הישועה וקול ההגיון יכולים להגיע גם מהבלוגרים, יושבי היציעים הופכים להיות שחקני ספסל בזכות עצמם (אגב, פרשת דרורי קיבלה היום טוויסט תמוה), ועל הקוראים מוטלת המשימה לברור לבד את מקורות המידע. כולם הרי חוזים את מות העיתונות, ורק מיחלים שישרוד העיתונאי. לאף אחד לא ברור באיזה מודל כלכלי זה יקרה, ואיך נגיע מכאן לשם. זה לא הולך להיות קל, וקשקשני השיווק ינסו להטות את המידע לכל כיוון אפשרי, אני מקווה שנהיה בסדר.

לסיום אשאיר אתכם עם שתי המלצות לא ממומנות: הראשונה היא לא ללכת ל"שרקוטרי" ביפו. בזבוז זמן וכסף, אולי יום אחד אכתוב בהרחבה. גילוי נאות: לא שילמתי על הארוחה, אמא שלי הזמינה אותי (וסבלה עוד יותר ממני).

השניה היא על התקליט החדש של רגינה ספקטור, שהולכת והופכת ליותר יפה אבל יותר ממוסחרת מפעם לפעם (כסף כסף כסף). התקליט האחרון שלה יצא לחנויות לאחרונה. גילוי נאות: עוד לא שמעתי אותו בעצמי, אבל נראה שעדיין היא מעולה במה שהיא עושה אז מה יש כאן להמר?
Laughing With

פורסם ב

עוד יום, עוד מערכת הפעלה…

Official Google Blog: Introducing the Google Chrome OS

כולם כתבו אז גם אני צריך…

מי צריך עוד מערכת אם אנדרואיד בת סילום (scalable) עד לנטבוקים? לא ברור. לא המציאו קרנל חדש (יש את לינוקס), אבל כן הינדסו מערכת חלונאות חדשה (בצדק, כי X זה המיץ של הזבל). אני מקווה שזה משהו מרגש כמו Display PS של אפל, איכשלאקוראיםלזה, אבל שקל יהיה לעשות לזה פורטים (אם גוגל מריצים שם את כרום וחברים אני מתאר לעצמי שפורט של QT וGTK לא יאחרו להופיע).

ועדיין, משום מה, אני לא מתרשם שזו מהפכה, רק התפתחות הגיונית. אבולוציה ולא רבולוציה. רק שיסדרו לנו כבר שיעבוד עברית כראוי בכרום, ושלא יתחיל להשתגע עם יותר מעשרה טאבים פתוחים. אה כן, וגירז 64 ביט, וגירז לשואש 3.5, ו….

אוי. פרקליט השטן שבי מרגיש זנוח… אני צריך לכתוב פוסט שלילי על גוגל! זה לא בסדר ככה שכולם מלטפים להם את האגו ואף אחד לא מזכיר שהם הרבה פחות ממושלמים 🙂