אי אפשר לקנות אהבה? אז תובעים אותה!

הת'ר "can't buy me love" מילס דורשת בהסכם הגירושים שלה מסר פול מק'קרטני – תעשה שלא ישנאו אותי! אחרי שלפני שנה וחצי התחילו השניים בהליכי גירושין, העניין עדיין נמרח ונמשך, והת'ר היא האישה השנואה ביותר בבריטניה מזה למעלה משנה, היא מספרת על כ4500 כתבות נגדה עד היום. העתונות הבריטית קוראת לה "מכה". בעסה להיות ילדת כאפות, וכמו שאמר מישהו חכם – יותר חשוב מלדעת עם מי להתחתן זה לדעת ממי להתגרש.

תה

הפוסט הזה מוקדש לידידי שי, שתר כרגע את לונדון בחיפוש אחרי מאלטים מעניינים, מסעדות מיוחדות ושתית high tea כמו בספרים. ידיעותי בתה לא מעמיקות כמו של כמה מחברי, וכבר ביישתי את עצמי בבלוג של "דרינקינג" פעם אחת, אז פניתי אל המומחה שלי, סרן (מיל) מיכאל ברנד, מייסד וקפטן פינת התה ע"ש ז'אן-לוק פיקארד OBE (בהמתנה). סיפורה של פינת התה ע"ש זל"פ אולי יובא בפוסט אחר בהמשך.

מר ברנד, כמו גיקים רבים בדורנו, מעדיף לכתוב על תה באנגלית, כמו שלי קשה להתבטא בנושאים טכניים בשפת עבר. לכן תשובתיו מתורגמת בזאת על ידי:

ש: כמה סוגי תה קיימים, והאם הם זנים שונים של אותו הצמח? האם את כולם שותים כמות שהם במים רותחים או שיש כאלו שמשמשים רק ל"תבלון" משקה אחר?

ת: קיימים התה הלבן, הירוק, האדום והשחור, את כולם ניתן לשתות כמות שהם. האדום נקרא גם "אולונג", לתה הלבן יש שם נוסף יותר טכני שכרגע זרח מפרחוני. הוא מאוד יקר אך לא שמעתי על מישהוא שמדלל אותו.

כל "משפחות" התה הללו הן אותו הדבר: צמח הקמליה סיננסיס (Camellia Sinensis). ה"צבעים" קשורים לצורת הטיפול בעלים והכנתם: ביבוש, קליה וכולי. תה "ציילון" הוא על שם המדינה הקרויה היום סרי-לאנקה או טאמיל, אסאם גם היא מדינה שהיתה חלק מהודו עד לפני מספר קטן של שנים, ושתיהן יצרניות תה. ניתן לבדל עלי תה בקלות כמו יין, ואף באופן יותר מובהק. גובה השדות מעל פני הים, לחות וטמפרטורה משחקים תפקיד חשוב. הוסף לכך תת-זנים במשפחה (כמו מרלו וקבארנה בענבים) ותגלה טעמים שונים למדי. כמעט כל תה אסאם וציילון נקלה לעלי תה שחורים, וכמעט כל התה במזרח מיובשים לעלים ירוקים. למרות זאת יש יוצאי דופן, ואם תחפש באדיקות, תמצא את עצמך עם תה ירוק מאסאם, אבל זה לא שווה את המאמץ. חשוב על תה יותר כמו מאכלים שונים ממטבחים שונים שהוכנו בארצות שונות.

ש: ומה אם כן בין תה בשמות כגון "אינגליש ברקפאסט" ו"ארל גריי"?

ת: רוב השמות המסחריים כמו "אינגליש ברקפאסט" מתייחסים לערבוב (בלנד) מסוים של תה (במקרה זה 50% אסאם ו50% ציילון) בדיוק כמו יין או ויסקי. לעיתים השם המסחרי מתייחס לא רק למרכיבי הבלנד אלא גם לדרך ההכנה ("בתוספת שמן ברגמות'" בארל גריי, "מעושן" בלאפסאנג סושונג).

תה אולונג (Oolong) הוא אדום בצבעו, בערך אמצע הדרך בין שחור וירוק (כלומר הוא מתחיל לעבור תהליך קליה מסוים שמופסק בטרם עת), כרגע שכחתי באילו מסורות הוא פופולארי.

תה לבן הוא בקצה המעודן ביותר של התה (מעבר לירוק). הוא לא יעורבב עם עלים אחרים אבל אפשר בהחלט להסתפק בארבעה עלים בכוס, וזה לא בגלל המחיר הגבוה אלא בגלל שהטעם מאוד עדין, וארבעה עלים לכוס הם הכמות המדויקת כדי להנות מהטעם הנכון מבלי שיהיה "צפוף מדי" בכוס.

בפעם הבאה: אמנות הגשת התה ושתיתו.

הערות, הארות ושאלות תה נוספות למומחה שלנו ניתן להוסיף בהמשך 🙂

סקוטלנד 10 – ריכוז טעימות ויסקי ראשון (יהיו עוד…)

הפרק הקודם » 09 – גלן קו והדרך לסקאי + הפרק הראשון

נו, מזמן לא פרסמתי כמה טעימות או תמונות מהטיול. בפוסט הזה מרוכזים כמה מהמאלטים שטעמנו על סקאי, ופוסט הבא עוד תמונות 🙂

בדרך לסקאי עצרנו בפורט ויליאם וגילינו שם מזקקה שהפכה לקומלפלקס מגורים, מאוחר יותר גילינו שמדובר בגלן לוכי ז"ל שנסגרה ב1983. בבר/אסדה הצף על המים מהפרק הקודם טעמנו ממנו בערב, אחרי שהזמנתי באלבלייר 10 ומצאתי אותו די "פיור" מטעמי חבית, וחסר אופי מיוחד מספיק (למרות שמאריי נותן לו 86 משום מה), קצת לימוניות וליים ומרירות לקראת הסוף. גלן לוכי 1977 היה יקר ולא מי יודע מה מענין. הפאב החזיק גם שני בקבוקי גלן לוכי 1965, האחרונים שנמכרו ע"י המזקקה, והמחיר בהתאם (20 פאונד לכוסית נדמה לי). כנראה שמדובר במזקקה אזוטרית ולא מעניינת, כי ג'ים מארי לא טורח להכניס יותר משני ביקבוקים בודדים שלה לספרו, ואלו של 38 שנה, ולא מקבלים ציון מי יודע מה מרשים. נראה שלפעמים מזקקות נסגרות בצדק? גיא לקח בן-נביס, המזקקה המקומית השניה בפורט וויליאם, ועל זה נכתב כבר אצלו.

דאליואין 16 שקניתי באובן נפתח אחה"צ בסקאי ונמצאו בו ריחות פרי ושרי חזקים באף, רמז לקומקווטים, פירות יבשים כמו משמשים וגיא מצא גם תאנה או שתיים. הפירות ממשיכים עם שקדים בטעם המחמם עם גוף מלא וסירופי, מרירות קלה ונעימה של אגוזי מלך בסיום, יופי של דראם. מאריי נותן לו רק 79, ואני לא מבין על מה הזלזול. הוא מוצא בו גם "עגבניות טריות". המממ… לא. אני וגיא נשארים עם 'ט"ו בשבט' בתור שם הקוד לדליואין מהיום.

בערב ישבנו בפאב ביואיג לארוחת ערב (דיווח מקביל אצל גיא). "תה עם דבש ולימון" פתח גיא את תיאור הריח של לונגמורן 25 בצבע כתום חלודה מעניין, נגיעה מאוד קטנה של עישון כמעט לא נתפסת, יש בו תפוזים עדינים ופירות לבנים או שסק מתוק ובנוסף מתיקות של סוכרית "וורתרז אורגינל". בשביל 25 שנות חבית הוא היה חסר עץ במפתיע. מעולה.

אני לקחתי בסתירה גמורה קאול אילה בחוזק חבית. נותן מכת ריח כבול יפה (כבול איילה מלא יוד ומגניב כמו של לגאבולין), אשכוליות בריח, ואז בא טעם מאוד מרשים! לימון עם אצות ונגיעת אשכוליות, דבש לימוני, וסיום בינוני נחמד ומחמם. בסוף היה כמעט יותר פירותי מהלונגמורן, מפתיע משהו! מארי נתן לו 87 ומקלל את השמנוניות שהרבה לו את הטעם. אין לי מושג על איזו שמנוניות הוא דיבר.

למחרת, בטיולינו בסקאי, שתינו עוד שני סינגלים עם הצהריים אבל הקלטתי את הטעימה אצל גיא בטלפון (שלי נשאר באוטו). גיא כותב על הארוחה המצוינת הזאת בפוסט הזה, שם אכלנו פירות ים מצוינים ושתינו אולד פאלטני 12 מלא מליחות, כבול ומלח ים , טוברמורי 10 (עץ, פרחים ולמונגראס) וסקאפה 14 (לימון, דבש ונגיעת וניל).

בערב מצאתי את עצמי עם דאלמור 12 חביב בריחות דבש, נקטרינה ותה קמומיל. הגוף בינוני-קל, שמושפע חזק יותר מהנקטרינות ורמז לקליפת תפוז, ללא שום עשן, מאוד ספייסייד עם סיום בינוני נחמד. מארי נותן לו 91 ומקווה לראות ביקבוק פחות שמרני שלו ב46% במקום 40%, והוא אכן ראוי ליותר יחס…

גיא לקח לעומת זאת גלנפארקלאס (לא זוכר את הגיל) עם טעם מאוד עדין וטיפה צורב ועצי וסיומת בינונית מתקתקה אבל האף מלא ועשיר בריח סוכריות וליד ריחות פירות אדומים. לא מרשים באופן קיצוני, אבל בהמשך טעמנו אקספרשן הרבה יותר מוצלח שלו בספיי, פוסט יבוא בקרוב 🙂

כמה סיפור יכול להכנס לעונה אחת

אני מסתכל על עונה של תכנית בריטית, שאורכה 6-10 תכניות, היא תמיד רצופה בהמון אקשן או תוכן ביפורי עד לקצה וה"קליפהאנגר" המחייב, ואילו עונות של סדרות אמריקניות נמרחות על  22-24 פרקים ואיפשהו באמצע מתנהגות כמו מסטיק.

לדוגמא הירוז – בעונה הקודמת פרקים 9-18 בערך היו פשוט מתיחת אין קץ של סבלנותינו עד שחזר הקצב לסיפור. הפעם השמועות הבטיחו שיהיו המון דמויות חדשות ואולי מעט מאוד מהישנות יחזרו בכלל. אבל נוספו מעט מאוד חדשות וכבר עכשיו פרקים 5-6 נראים כמו התחלתו של מסטיק ארוך וצפוי, ודמויות התחילו לבחור בצורה עקומה כל שלב בסיפור שלהן – במקום הבחירה ההגיונית לפי ההתרחשות או אופי הדמות, הן מובלות לאיפה שהתסריטאים יוכלו ללעוס את המסטיק יותר זמן. אצל "עקרות בית מיואשות" זה מתחיל כבר בפרק 3 בעונה, ורק קומדיות וסיטקומים מקפידים להוציא פגז ראוי כל שבוע, אולי בגלל שהקהל שלהן לא "שבוי" בגלל חוסר ההמשכיות בין פרקים?

למי יש הסבר? אצל האמריקנים הדגש על האפקטים המיוחדים כל כך גדול, עד שהסרטים בשנים האחרונות כבר חסרי סיפור, ועכשיו סדרות וסרטי הטלוויזיה לוקים באותה מחלה. האם הקהל האמריקני לא מעונין בעלילה שאפשר "לנעוץ בה שיניים" או שפשוט נגמרו הכותבים הטובים? מה זה אומר כשפרק של טופ-גיר יותר מרתק אותי מפרק של הירוז? 🙂

היה מנוע :-(

פולי איננו. כשנה וקצת אחרי שאיבדנו את בנאי, שכתב וביים לא מעט מהטובים שבמערכוני הגשש, ואני אפילו לא ראיתי אותם אף פעם מופיעים על הבמה, לא כשלישיה ולצערי בינתיים גם עוד לא כשחקנים. הולך ופוחת לו דור, ועצוב לי קצת היום.