קטגוריה: הנאות

הדברים הקטנים שבשבילם שווה לחיות

פורסם ב

יום עצמאות שמח!

לכל מי שעדיין מהרהר על השבת המנדט הבריטי… ספק האינטרנט של וירג'ין שולח מכתבי אזהרה למשתמשים שלה על החלפת קבצים. למעשה גוף בשם BPI ((שאני מניח הוא המקביל לאקו"ם או הRIAA)) שולח להם רשימת כתובות IP ושעות והם מוסרים חזרה את פרטי הגולשים, לפי הבנתי גם ללא בית משפט,

אבל מה מעברה השני של השלולית? היום יום העצמאות האמריקני! לפני 232 שנה הוקמה אומה, ולפני 124 שנה נתנו הצרפתים לאמריקנים את פסל החירות בהערכה רבה! אבל האמריקנים שוכחים לאט לאט שהמדינה שלהם הוקמה כמרד במלכות ושלטון דת, על עקרונות הפרדת דת ממדינה, ועול ההוכחה בבית המשפט הוא על המאשים ולא על הנאשם – שזכאי לחפותו עד שיוכח אחרת. בפסיקה שרירותית של שופט פדרלי, גוגל אמורים לספק לויאקום (חברת האם של MTV, VH1, ניקלודיאון וקומדי סנטרל) את נתוני הגלישה והצפיה של משתמשים. גוגל הודיעו שלא יערערו בתנאי שיתנו להם לתת את החומר (12 טרהבייט) ללא הפרטים האישיים של כל המשתמשים (שמות יוזר וכתובות IP). ויאקום רוצה להוכיח שקטעים מהדיילי שו נצפים שם יותר מאשר קטעים אחרים. על זה אני אומר – אתם לא צריכים את הלוגים כי תחת כל וידאו באתר כתוב כמה פעמים צפו בו, ואת המספרים האלו אני בטוח שחופרים בשבילכם חינם אין כסף הRIAA. התביעה אגב, היתה בשיטת מצליח – ויאקום ביקשה גם את קוד המקור של מנועי החיפוש של גוגל(!!) ושל יוטיוב, את רשימת כל הוידיואים שאי פעם הועלו לאתר ונמחקו, וגם העתק של כל הוידיואים שסומנו כפרטיים לחברים בלבד. לשמחתינו כל אלו סורבו מיידית.

אם נחשוב על זה הרי, ממה נפגעת ויאקום? התכנים של הדיילי שו ושל קולבר הם מרכז התביעה, ואילו תכנים די חד פעמיים שאינם מוקרנים בשידורים חוזרים כמעט לעולם. הם טוענים שתכני MTV ודיילי שו שעולים לאתרים לא מורשים עולים להם בצופים של פרסומות, שמדוללת הכנסתם מחומרים שיש להם זכויות יוצרים עליהם. קל היה להסכים איתם לולא הם היו בעצמם מפיצים את כל הקליפים האלו ליותר מאתר אחד או שניים, ובחלק מהאתרים הללו גם אין פרסומות. איך הם מוצאים בכלל את החוצפה לתבוע על משהו שהם עושים כל יום בעצמם עם החומר שלהם?

אבל לפי הכתבות מסד הנתונים הזה, גם אם ינופו ממנו המזהים האישיים של כל יוזר, עדיין יתן תמונה מייצגת של אילו סרטים רואה יוניק שנכנס לאתר. מאילו קליפים הוא קופץ לאילו קליפים אחרים, וכך למפות את הטעמים של משתמשים שאוהבים את התכנים של ויאקום. אני חושב שזה בסה"כ צעד שיווקי נחוץ. אם אתה לא יכול לקנות את המידע הזה בכסף, ואם מוצרים חביבים כמו של הייבסייט לא עושים לך את זה, למה לא ללכת למקור, לגוף הכי גדול שמחזיק מאגר יעיל ולתבוע אותו? חשיבה שיווקית יצירתית. כל הכבוד. קלאפ קלאפ קלאפ. בית המשפט האמריקני שוב מוכיח את עצמו בתור כלי בידי הקפיטליסטים.

ועדיין, גם אם המשתמשים לא מזוהים אישית, כבר היו תקדימים של 650K חיפושים שביצעו משתמשי AOL שדלפו בטעות לרשת לפני שנתיים. לפי קוקי ייחודי, הוכיח הניו יורק טיימס, אפשר היה לראות מה כל אחד מהם חיפש ולהתמקד באנשים שחיפשו שמות ומקומות, ולהסיק לעיתים לא רחוקות מי היה האדם שחיפש שם, ולראיה גם זיהה משתמשת כזו, רק כדי להוכיח התכנות. אני מקווה שאנשים לא מחפשים את עצמם ביוטיוב 🙂

אגב, היום לפני 143 שנה פורסם גם הספר "אליסה בארץ הפלאות". אני יכול לתפור את העובדה היפה הזאת כאן בצורה יצירתית, אבל אני אשאיר משהו למגיבים 🙂

פורסם ב

באלטיקה וג'ורג' קארלין

גיא ורועי המליצו, אז קניתי לי שלושה בקבוקים כדי להבין מה הסיפור. שתיתי אותם באירועים שונים בחודש האחרון ולא בישיבה אחת כמובן…

את הבאלטיקה 4 טעמתי עם פרק מותח של "דקסטר". מדובר במשהו בין דארק-אייל ורד-אייל לא מריר מדי, הזכיר לי את הרד-אייל של דאנסינג קאמל (אבל הזכרון שלי לא חזק בנושא). מאלט טיפה מתקתק אבל לא מאוד, ורמיזה לכשות. לא רע בכלל.

את הבאלטיקה 6 טעמתי שבוע אחרי כן עם "הדיילי שו" (הבוש הזה, אני אומר לכם!), הצבע חום סגול וכמעט אטום כמו סטאוט, אבל לא מדובר בסטאוט של ממש. בטעם יש אפילו טיפה יותר מתיקות שנלחמת עם עוד מרירות. יש רמז לפרי בשל כלשהוא, אבל הוא נקבר במרירות מוגזמת של הכשות שגם נשארת לסיומת בינונית ולא מאוזנת. לא הדבר החביב עלי.

את הבאלטיקה 9 טעמתי לאחר שבוע נוסף בין עוד תוכנית של דיילי שו לבין העונה החדשה של בולשיט ((תודה שי!)) (). הגרסא החזקה של הבאלטיקה 4. מדובר בלאגר קל. הגז כל כך עדין שאולי הוא מסווג בכלל כאייל בהיר (לא סגור על ההגדרות). הריח הוא מאלט עדין, הצבע זהוב צלול ובטעם המאלטי יש משהו נקטריני אבל לא מתוק, עם צביטה מרה קלה בקצה. לא קל לחלוטין כמו איזה לאגר ממוצע, בהחלט יש יותר גוף ממה שציפיתי, אבל חביב מאוד. 8% אלכוהול לא מורגשים

את הפוסט הזה אני רוצה גם להקדיש לאיש יקר, ג'ורג' קרלין, רציני ומצחיק, אוהב וכועס, רגוע ומעוצבן, אתאיסט ומאמין בבני אדם, מנתח צלול של הסטוריה ופוליטיקה (מעמדה ליברטרית) וגם נביא זעם… למה שאנסה לעטוף את הכל, אני אתן לו לספר על עצמו לבד:

הוא היה גם פעיל, על הבמה ומעבר לה, בנושאים של חוקי המוסר של צנזורת טלוויזיה. לקח את המחאה לידים איפה שלני ברוס עזב אותנו בטרם עת. נלחם נגד תביעות במשך שנים על זכותו לדבר והקהל לשמוע גם מילים גסות ורעיונות לא אורתודוכסיים. הוא הופיע על הבמה במשך למעלה מ40 שנה, עד לשבוע שקדם להתקף הלב האחרון שלו, שגמר עליו סופית.

פורסם ב

פרסים ושיפוט ליצירה אמנותית?

יוסי שריד בפוסט "פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות "כשלעצמה" וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות' או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

תפקיד המול"ים לדחוף לנו ספרים, המוכרים והמבקרים תפקידם לעזור לנו למיין אותם ותפקידנו להתמכר לקנית ספרים ((קניתי למעלה מ30 ספרים מצוינים החודש ביותר מאלף ש"ח, אבל אינני יודע מתי אגיע לקרוא אותם)). מפעל הפיס נרתם במסגרת פעילויות התרבות שלו ומחלק פרס ספיר. מפעל הפיס להזכירכם הוא נספח של השלטון המקומי הווה אומר גוף ממשלתי מחד, אבל לא ממומן מכספי מיסים מאידך. האנשים בועדת הפרס אינם בעלי אינטרסים אישיים כפי הנראה, אבל השאלה הבסיסית עדיין שם – האם צריך לתת פרסים לספרות בכלל, והאם מכספי הגוף הזה בפרט?

(כן, ברור לי שאני דורך כאן על כמה אגואים כשאני אומר שאי אפשר לשים תווית "מנצח" על ספר אחד לעומת אחר. כל אחד אוהב הכרה ביצירה שלו, אני רק שואל למה מישהו חושב שגוף ציבורי צריך להעניק פרסים לאמנות מסחרית כדי לעודד את שוק הספרות? האם זה ניצול טוב של כספי הפיס? אני מעדיף לתרום לקרן פרטית שתעשה את אותו הדבר. או ישירות למפעל הפיס אם הוא היה גוף פרטי, אבל הוא לא.)

פורסם ב

"סיפורים עתידניים" של דוקטורוב – לראשונה קורי בספר גראפי

קורי מוציא עוד ספר, או למעשה אסופת סיפורים קצרים שלו שעברו עיבוד לקומיקס ע"י מאיירים ידועים. כרגיל אפשר לקנות אותו מהמקומות הרגילים, וכרגיל הוא גם מופץ חינם תחת CC-by-sa-nc. קריאה נעימה!

את ששת הסיפורים הקצרים שמוכלים באסופה הזו אני מכיר מהפודקאסט של קורי עצמו או מהפודקאסט המצוין של אסקייפ-פוד. דפדפתי עכשיו בגרסא החופשית ואני חייב לציין שאני לא יכול להמליץ עליה בלב שלם בתור קריאה ראשונה. האמנות נהדרת אבל הסיפורים נשחטו בפראות מעבר לראוי בעיני, 50-70% מתוכן האירועים בסיפור הועף החוצה ונשאר בפנים בליל ארועים מהירים שקשה לעקוב אחריו אם לא הכרתם מראש את הסיפור. למי שכבר מכיר אותו – יש כאן את הערך המוסף של דמיונו של המאייר, אבל אם לעשות צדק לתוכן, הרי שעל כמות העמודים הזו היו צריכים להתפרס רק סיפור אחד או שניים ולא להדחס שישה ביחד. כערך מוסף בסוף כל סיפור קיבלנו ראיון קצר ומעניין של קורי והעורך לקבל קצת רקע על הבחירה במרכיבי הסיפור ובמיוחד הבחירה בשמות שלא ניתן להתעלם מהם. קורי הביא כאן כמה מאסופת "Overclocked" שלו, סיפורים עם קריצה להרבה סופרי מד"ב אחרים, שם הוא גם משתמש בשמות שמזכירים או שאולים מסיפורים אחרים, כגון "המשחק של אנדה", "אנוכי הרובוט", ויוצר דיאלוגים עם קארד, אסימוב, בראדבורי, אורוול ועוד אחרים, וה"עוול" הכי גדול לדעתי נעשה ל"אחרי המצור", אותו מספר קורי בפירוט כואב כהומאז' לסיפור המצור על לנינגראד שעברה סבתו, ומראה שעד כמה שטכנולוגיות מתפתחות, האדם הוא יצור עם שלל התנהגויות חייתיות שעדיין טבועות בו, וקדמה לא משפרת אנשים.
Futuristic Tales
ובקיצור, אני ממליץ לקרוא או לשמוע את הפודקאסט, ואז אולי לעלעל בספר הנהדר הזה, שלמרות שהוא לא ממש קורי אלא יותר העורך והמאיירים, הוא משלים את הסיפורים ברובד נוסף, רק שאני לא בטוח שלבדו הוא מחזיק מים.

פורסם ב

אמנות קונספטואלית

הציור הכי גדול בעולם הוא קו על מפת העולם שעוקב אחרי מזוודה עם GPS ומשדר.

לא, הציור (מגניב ככל שיהיה) לא באמת צויר כי לאיש אין תקציב לטיול הזה. אבל כרעיון הוא מענין (גם אם יותר ברמה של "שיא גינס" יותר מאשר כמעשה אמנות מיוחד כלשהוא). השבוע ניסיתי להסביר למישהו מה היא אמנות קונספטואלית, והדוגמא הכי פשוטה שיכולתי למצוא, היתה של קריסטו איש העטיפות, שבמשך יותר מעשרים שנה רצה לעטוף את בנין הרייכסטאג שבמזרח ברלין. הוא סרטט את זה, תכנן בדיוק איך להעלות את יריעות הבד על המבנה בלי לפגום בו, הציג בתערוכות דגם 1:50 (אם אני זוכר נכון), ועסק בהמון חישובים ותכנונים עם השנים ובירוקרטיה מול מי שיכול היה להשפיע ולגרום לזה לקרות, ואכן ב1995, 24 שנה אחרי שהרעיון עלה, הוא סוף סוף יצא לפועל. העובדה שהוא הציג ציורים יפהפיים בפחם ודגמים בתערוכות על הרעיון של רייכסטאג עטוף מראה שגם כשפריטים מוצגים בתערוכה, הם יכולים להיות מייצגים של מעשה אמנות גדול יותר, כזה שאולי לא קרה או לא יקרה אפילו, בגלל מגבלות תקציב או זמן או חוקי טבע.

מה שבטוח, אמנות קונספטואלית איננה בהכרח רק בראשו של האמן, הרעיון לפעמים מיוצג במעשי אמנות אחרים עד שיצליח להגיע למימוש, אם בכלל. בצורה מסוימת, אפשר להסתכל על הרבה סיפורי מדע בדיוני ולגלות שאפשר לראות בהם למעשה זרעים של רעיון. ג'ין רודנברי סיפר שאחד המניעים החזקים מאחורי החברה האוטופית-משהו שהוא צייר ב"מסע בין כוכבים" היה הרעיון של החדרת מושגים אתאיסטיים-הומניטיים לקהל הרחב, והרי רעיונות פוליטיים ופילוסופיים כמניע לאמנות וכמרכיב בה הם דבר מאוד נפוץ. האם גם זו חתירה לקונספט שאפשר להגדיר אותה כמעשה אמנותי?

…You may say I'm a dreamer,
but I'm not the only one.
I hope some day you'll join us,
and the world will be as one.

– A Conceptual-artistic politically utopic song by some dude from that island country

היצירה הקונספטואלית של ריצ'ארד סטאלמן היא עולם של חירויות הפרט, שיתוף ידע, פתיחות ועזרה הדדית (למעשה יסודות ההומניזם). את המעט שהוא יכול לממש בשביל ראיית העולם הזו הוא עשה מהפינה של חופש תוכנה ומידע דרך מאות אלפי שורות הקוד שכתב בשביל פרויקט GNU. ואולי כל אידאולוגיה פוליטית היא באיזשהו מקום יצירה קונספטואלית…

מה היצירה הקונספטואלית שאצלכם בראש?

פורסם ב

פסטיבל הג'אז מגיע עוד שבוע וחצי…

ג'אזלנד שלחו לי היום תזכורת:

כמו בשנים הקודמות אתם מוזמנים להשתתף בחגיגת ג'אז מיוחדת וסוחפת:

שלושה לילות קסומים של ג'אז בטעם של פעם והשנה – שלושה הרכבים בינלאומיים של נגני ג'אז מהשורה הראשונה יביאו איתם את הג'אז הישן והטוב של ניו אורלינס. כל זאת מול ים כחול, שקיעה אדומה, במקום היפה ביותר בארץ, נמל קיסריה.

בשלושת ימי הפסטיבל 12.6-14.6 יופיעו ההרכבים הבאים:
יום חמישי – The Ken Peplowski Quintet – חמישיית סווינג הממשיכה את דרכו של בני גודמן במופע סוחף ומלהיב
יום שישי – Duke Heitger Dixieland Band – מופע מיוחד של התשיעייה הוירטואוזית, שתנגן דיקסילנד מסורתי
יום שבת – The Jeff Barnhart International All Stars Jazz Band – שבעה נגנים מארה"ב, פינלנד, הולנד וסקוטלנד שינגנו סווינג ודיקסילנד בטעם של פעם ומוסיקה כמו במועדוני הג'אז בניו אורלינס.

המופעים יתחילו כל ערב בשעה 21:00.

החל מהשעה 18:30 במתחם הטיילת תוכלו להנות מרביעיית הג'אז של יובל כהן, המארחת את אבישי וענת כהן.

הכרטיסים 220 ש"ח או 180 בלבד ללקוחות רשומים של ג'זלנד…

את פפלובסקי שמעתי בדואט עם פסנתר באיילה בחדר קטן, להזכירכם היתה שם פאשלה כשחלק מהתזמורת לא הגיעה באותו היום וההופעה הפכה לדואט לא ממש מתוכנן ודי מגומגם. אולי זה לא היה מייצג, אבל נראה לי שאמן ברמה בינלאומית צריך לדעת להסתדר ולאלתר הופעה מוצלחת בכל מקרה… אז אולי נסו את השניים האחרים 🙂

קן פפלובסקי נותן בסקסופון קן פפלובסקי עבר לקלרינט ומשאיר לי פריים מגניב עם בקבוקי ארדבג