בלוגרים, פרסום סמוי, יושרה למכירה ואתיקה עיתונאית לבלוגרים

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

ידעתי שמפרסמים מתנהגים ככה, גם טוקבקים של פרסום סמוי-שקוף אינם חדשות, אבל הישירות וההתקפתיות של אשת הקשר של מקאן-אריסון מרמזת שהאנשים שיושבים במשרד הזה כבר מזמן נפטרו מהמצפון והיושרה וגם איבדו פרופורציות והבדלה בין אמת ושקר. תגובות לכתבה אפשר למצוא אצל עידוק בבלוג הפרטי, כולל תגובות כועסות בעילום שם (אני מנחש של המפרסמים או של בלוגרים שמפחדים לאבד את ההכנסה הנוחה), ושם נרמז שאף יריב חבוט, איש שלא אמור להיות לו מחסור בכסף, היה אחד הבלוגרים שהתפתה למכשיר סלולארי אומניה, ליכטש פרסם שיר לכבוד הארוע, . הדיון שהתפתח עבר דרך יובל דרור (שכמוני הצליח להיות מופתע מהאגרסיביות), ומשם המשיך לעוד הרבה יעדים בלוגוספריים, את עץ ההתפתחויות תמצאו בבלוגדיבייט (שבאמת סבל מתקופת יובש בחודשים האחרונים…). בהמשך חזר הדיון על ענין הקוד האתי לבלוגרים, נשלף הפרויקט של אפי פוקס מהבוידעם, ונשאלה השאלה, מהו הפתרון לברדק המעיק הזה שנקרא אמינות ברשת. האם קוד אתי שמוסכם על רבים או דיסקליימרים אישיים? הרי זה לא אכיף, אמרתי את זה כבר כמה פעמים אצל אפי בבלוג. הנושא מטריד אבל אין פתרון אמיתי מלבד הפעלת השכל (מסכימים איתי רויטל, רן יניב ואחרים), ומצד שני אני לא מבין את הזלזול שמביעים אחרים בנושא (למשל רונה).

אני יכול רק לפרסם כאן את הפרמוטציה שלי לדיסקליימר (לאחרונה עדכנתי), ולקוות שתאמינו לי כשאבקר מוצר לטוב או לרע. כל בלוגר יכול לפרסם מה שבא לו, אחרים יכולים לירות בו חיצי ביקורת אם הוא לא יחסום תגובות וטראקבאקים. בסופו של דבר, על הקוראים מוטלת האחריות להפעיל חשיבה ביקורתית.

זה נכון יותר ויותר גם למדיה החדשותית הרגילה לצערי, שכבר מתקשה לדווח בנייטרליות (משיקולים מסחריים?). במקום שבו קובעי מדיניות מאבדים צפון והתקשורת מאבדת שיניים, לפעמים הישועה וקול ההגיון יכולים להגיע גם מהבלוגרים, יושבי היציעים הופכים להיות שחקני ספסל בזכות עצמם (אגב, פרשת דרורי קיבלה היום טוויסט תמוה), ועל הקוראים מוטלת המשימה לברור לבד את מקורות המידע. כולם הרי חוזים את מות העיתונות, ורק מיחלים שישרוד העיתונאי. לאף אחד לא ברור באיזה מודל כלכלי זה יקרה, ואיך נגיע מכאן לשם. זה לא הולך להיות קל, וקשקשני השיווק ינסו להטות את המידע לכל כיוון אפשרי, אני מקווה שנהיה בסדר.

לסיום אשאיר אתכם עם שתי המלצות לא ממומנות: הראשונה היא לא ללכת ל"שרקוטרי" ביפו. בזבוז זמן וכסף, אולי יום אחד אכתוב בהרחבה. גילוי נאות: לא שילמתי על הארוחה, אמא שלי הזמינה אותי (וסבלה עוד יותר ממני).

השניה היא על התקליט החדש של רגינה ספקטור, שהולכת והופכת ליותר יפה אבל יותר ממוסחרת מפעם לפעם (כסף כסף כסף). התקליט האחרון שלה יצא לחנויות לאחרונה. גילוי נאות: עוד לא שמעתי אותו בעצמי, אבל נראה שעדיין היא מעולה במה שהיא עושה אז מה יש כאן להמר?
Laughing With

מזון למחשבה

חיטטתי בבלוג ומצאתי את ריקוד הסושי, ונזכרתי בפרט משעשע שסיפרה לי לישה לפני כמה זמן. אני חשבתי שהאורז שמוכרים לנו פה בארץ מגיע מאסיה, אבל הידעתם שאורז אמריקני, ובמיוחד זה מקליפורניה, מאכיל אנשים בירדן, יפן, ערב הסעודית וכל מיני מקומות רחוקים?

50% מתוצרת האורז האמריקני מיוצאת(!) מסתבר שהקומבינציה של סבסוד ממשלתי כבד של חוות חקלאיות בארצות (יום הולדת שמח) הברית בצירוף עם ידיים מקסיקניות זולות, מייצר אורז זול כמו אורז סיני (אפילו אחרי המשלוח המזהם מצידו האחד של האוקיינוס לצידו השני). זה לא שלאמריקנים יש גם הרבה מים לבזבז, קליפורניה מגדלת אחוז ניכר מהצריכה של ארה"ב (ירקות ומגרשי גולף), והכל תלוי בשלגי הרי הרוקי שהולכים ומתייבשים כל שנה, כמו הקופה האמריקנית.

עוד פחות הגיוני מהעובדה שישראל מייצאת כ-300 מיליון מ"ק מים בשנה, ובשקט, בצד, שופכת מי מעיינות נקיים לתוך הביוב ומשם לים המלח, ואז בוכה שחסרים לה מים.

אם למישהו יש הסבר, נא להצביע יפה, ילדים.

קיימות 4: כמה זה באמת דחוף?

חוב קטן: בפוסט הראשון בסדרה הזו על קיימות נתתי דוגמא לעלות ההקמה והתחזוקה של גשר המיתרים בירושלים. דוגמא גרועה כי לא טרחתי לחפש את המספרים האמיתיים (למרות שהם במרחק שיחת טלפון ממני, במשרד מהנדס העיר ירושלים). אחרי שביררתי את המספרים, הבנתי שאין פה מה לדבר, לא משתלם לפרק באמת את הדשר בעשורים הקרובים (גם אם עלות התחזוקה השנתית שלו עולה פי 4 מגשר פשוט)

לגבי שאלות שנשאלתי על "כמה זה דחוף" עניתי בבלוג התנועה הירוקה:

העולם שלנו סופי ואילו קצב צמיחת האוכלוסיה עדיין חיובי. כמה סופי? יש הערכות מספרים, אני אגיע לזה בהמשך. אבל ברור לכם שאפשר לקחת כנתון שיום אחד נהיה חייבים להגיע למצב שקצב גידול האוכלוסיה יהיה בהכרח 0% (אם ע"י הסכמה חברתית-תרבותית או פיקוח צמוד על ילודה מטעם המדינה, או שמלחמות, רעב ומגפות יפתרו את זה בשבילנו).

ובכן, לפי מה שאומרים לנו כל המדענים, ה"צ'קים הדחויים" האנרגטיים-סביבתיים שאנחנו "כותבים" ידועים כבר היום כחסרי כיסוי. אנחנו מדללים ומזהמים יותר מדי את משאבי הטבע העתידיים ומצחיחים יותר מדי את האדמה מכדי שהיא תוכל להחזיק בצורה בת קיימא את קצב הניצול שלה, וזה לפני שאני מדבר מילה על אסונות הטבע שגורם מזג האוויר הלא יציב של ההתחממות הגלובלית. למעשה ברור מהנתונים שתוך 15-40 שנה רעב וצמא יהיו מנת חלקנו כולנו על פני כל הכוכב.
אז מה הוא המספר ה"נכון" של גודל אוכלוסיה לשאוף אליה, ושם לעצור את הגידול, כדי לא לדלל את המשאבים מהר מקצב החידוש שלהם? ובכן לפני כמה ימים הקשבתי לראיון מרתק עם מדען שציין סדרי גודל של מספרים המוסכמים בין החוקרים בתחום. הכל עניין של רמת חיים אליה אתה רוצה לשאוף. אם אתה רוצה שאוכלוסית כל כדוה"א תחיה באחוזות מפוארות בסגנון בברלי הילס, חצי מליארד איש יחיו בנוחות. אם אתה מוכן למצב שלכל אדם יש את המינימום ההכרחי של שטח לחיות, 1500 קלוריות מזון לצרוך, כמות מיים נקיים מינימלית לשתות ולא שום דבר אחר בערך, אנחנו מדברים על בערך 12 מליארד (חשבו נגיד על המחוזות העניים בהודו וסין). "עכשיו נשאר לבחור איפה על הסקאלה הזו אנחנו רוצים להיות". בנקודה זו המנחה שואלת אותו איפה הוא אישית היה רוצה לראות את העולם, והוא מציין שמספר טוב הוא שני מליארד. עם שני מליארד איש תהייה האפשרות לחיות בעיר הגדולה באיכות חיים של מעמד ביניים עם כל פינוקי התרבות של תאטרון ומוזיאונים וישארו גם מספיק מרחבים פתוחים למי שירצה לגור בכפר או בבקתת הרים.


מתוך הסרט "מכורים לצמיחה – מסענו התועה אל השגשוג" שנמצא עכשיו בשלבי הפקה וזקוק לעזרת הציבור

רק להזכירכם -> האנושות כרגע מתקרבת לשבעה מליארד

אז לאיזו רמת חיים אתם רוצים לשאוף? מה ניתן לעשות כדי להגיע לשם? האם ניתן למנוע סבל לפני שנגיע לשם? האם אתם תהיו מוכנים לקבל שזה לא יקרה בימי חיינו ועדיין לפעול למען זה? האם נגיע לשם עם כוכב לכת כל כך חבול שיקח למערכת האקולוגית חצי מאה לנקות את עצמה? או מאה שלמה? או אולי חמש מאות, ואז כדי להגיע לרמת החיים הנאותה נצטרך להצטמצם לרבע מהמומלץ כדי לעזור לכדור להחלים… כמה דורות זה יקח והאם הדורות שיבואו ישמרו על הכדור אחרי שיתנקה?

בנקודה זו, אם אתם רואים בי נביא זעם, פנו לעצמכם כ-80 דקות לשיעור מאלף (ומעלף) בחשבון בסיסי ואז חזרו לכאן ונפתח דיון. אחד הפוסטים הבאים יפתח את הדיון על הדרך כדי להגיע אל ה- steady-state של קיימות.

מה שכן, על דבר אחד אני מקווה שאין ויכוח. אחרי סיפור הויקיפדיה שלי, והנה עוד דוגמא שגיא פרסם השבוע לגמרי במקרה בלי קשר, אני חושב שצריך להבהיר שוב ושוב לאנשים – ידע זה כוח, ובשביל לצבור ידע חייבים שהמידע יהיה חופשי, וכדי שתהיה מודעות, חשוב הידע, ובשבילו המידע.
כדי שמשהו מכל העתיד הזה יצליח להתקרב אפילו במעט לאוטופיה שחייבת להיות פה כדי שהעולם השברירי שלנו לא יגמור מקובצ'ץ' בפח עקב שימוש יתר, חייבים להפיץ מידע לאנשים, וחייבים לעשות את זה בלי מגבלות. בשביל זה צריך מערכת חינוך טובה (ולא כזו שמקוצצת עד עפר ע"י ביבי), אבל גם הסברה במדיה.

אם יש לכם רעיונות איך להביא את כל החומר הזה לקהל רחב, אתם מוזמנים לחלוק איתנו.

הפתעה מתוקה

קפצתי הערב עם לישה ויעל (אקא קומנדו ראיונות קריקטור) לבקר אצל חברת משחקים סלולאריים קטנה בהתהוות בשם 3V Games השוכנים להם בלופט תעשייתי חביב ברחוב חור עלום שם: "חפץ חיים 8" בתל אביב. בכניסה לבנין חיפשתי את השם על תיבות הדואר אבל מצאתי משהו אחר. בין משרדי ארכיטקטים ועורכי דין היתה מדבקה טריה "החגיגה של באבט". כבר הייתי בטוח שכהרגלם של הישראלים מישהו כבר נתקל במותג הירושלמי הותיק והחליט להיות לא מקורי, אבל הצצה שניה גילתה מתחת את שמה של נילי. הופ! מה היה הסיכוי להתקל בזה בטעות? שנים מאז שעזבתי את ירושלים, אני עוד זוכר את החור-בקיר שמימנו הנפיקה נילי שחיתויות ואפלים טעימות בקצב של שד טאסמני מצויר לפני כמעט 20 שנה, ואחרי כן את ההתרחבות הקטנה אבל ברוכה לכיכר ציון שאותה גם יעל זכרה מאוד לטובה…

עלינו לראיין את יהונתן ויעל, היה ראיון חמוד (הציצו בטיוב) על החזון שלהם, על איך זה להתגלות ע"י משתמשים בAppStore, ועל מה שמסתמן שדרוש כדי להשאר ולהצליח שם. אחרי כן צורפנו לסשן Rock Band סוער (עד שכאבו לי האצבעות, מה שקורה יותר מדי בקלות לאחרונה) ובפעם הראשונה בחיי שיחקתי בתפקיד גיבור גיטרות ואח"כ גם כמתופף, ויצאו לי תוצאות לא רעות (אני חושב) בתור מתחיל צעיר. אני יכול להבין למה זה ממכר, אבל זה רק גרם לי להתגעגע לתופים האמתיים שפעם ניגנתי עליהם. יסלחו לי MTV אבל אני לא רץ לקנות לי סט קונטרולרים לבית מחר (גם אין לי טלוויזיה בגודל מספק, או מקרן…)


(לא אנחנו! אילוסטרציה: ארבעה מכורים בסשן 4.5 שעות)

אחרי הראיון קפצנו לראות הכצעקתה, ואכן – נילי עמדה מאחורי הבר (יש כיסאות בערך ל12 אנשים בכל המקום, בר ופינות ישיבה), המטבח עוד לא בנוי לחלוטין, השירותים יותקנו סופית רק עוד יומיים, אפילו המחירים עוד לא סופיים, אבל כבר אפשר לשתות את השוקו החם עם הקצפת, ואת אותם הואפלים המסורתיים, ועם אותן כמויות סוכר וחמאה שנילי מקווה שתל-אביביות יהיו מוכנות לטעום, למרות שהפחידו אותה חברים שבתל אביב נשים סופרות קלוריות בכל כפית. אני חושב שהם הגזימו, ונראה שנילי מסכימה איתי, כי עובדה שהמקום בסוף פתוח, והמתכונים המסורתיים נשארו והם נפלאים כרגיל. אכלנו אחד בריבת חלב, אחד בקרם-פרש וקינמון ואחד עם שמנת חמוצה ורסק תפוחים עם קינמון. הם נאכלו כל כך מהר ששכחתי לצלם, תצטרכו להסתפק בחתיכת ואפל "ריק" בתור דוגמן 🙂

נילי טוענת שהיא רוצה להתחיל לאט, ושיווק פה-לאוזן מספיק לה. אההה… ובכן בלוג למאה קוראי רסס זה לא בדיוק פה לאוזן, אבל הנה שתי האגורות שלי: החגיגה של באבט פתוחה בהרצה, הכתובת היא כאמור חפץ חיים 8 בתל אביב (חוצים את גשר מוזס, יגאל אלון ואחרי שלושה בלוקים פנייה ימינה). בינתיים יהיה פתוח ימים א' ב' ד' ה' ורק 21:00-01:00, ויתווספו שעות וימים ככל שתעלה הדרישה.

אז עם מוצר בן שבועיים ומסעדונת ואפלים בת יומיים, בפוסט מתוק זה אני "סוגר" 600 פוסטים כאן בבלוג! לילה טוב לכולם!

ציונות, יהדות ובחירה בעייתית בדמויות, סמלים ולקחים

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם בסרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

אבל כאמור הגעתי מגיא, שמתייחס ספיציפית לכך שוול מעלה את דמותו המיתית של מתיתיהו החשמונאי ומלחמתו בחזיר בתור דוגמא וסמל שראוי לנו לכבד כשאנחנו בוחרים להגדיר את דמותינו והתנהגותינו כאן בארץ (וול מזכיר לא מעט את ענין החזיר כמשהו נפרד משאר החיות הלא-כשרות). התחלתי לענות אצלו, אבל ליתר בטחון רציתי לרענן את זכרוני בסיפור החשמונאים כי הם לא באמת מה שלימדו אותנו בבית הספר, ומתגובה קטנה יצא לי כבר פוסט…

מר וול היקר, סמל מצוין בחרת, אבל למה עצרת? אולי תבאר ותפרט מה עוד אפשר ללמוד ממתיתיהו ומשפחתו המפוארת? החשמונאים התחילו בתור משפחת קנאים דתיים בתקופה שכל העם החל להתפצל לכתות. הם ניצלו תקופה של אי יציבות פנימית בשלטון הסלאוקי כדי ליישם את הקנאות שלהם בצורת טרור. הם הרגו לא רק סלאוקים אלא גם יהודים שנראו להם, אפעס, קצת מתבוללים (או אולי סתם שייכים לכת מתחרה), והכל לפי דוקטורינות שהכתיב סבא מתיתיהו. הוא הספיק להתחיל את המרד וגם למות קצת אחרי בשיבה טובה אבל הילדים המשיכו יפה את העבודה: בתור הפגנות יהדות נלהבות היו הוא וכנופיתו היו פורצים לכפרים שהיו בעיניהם "פייסניים מדי" עם השלטון, הורסים את הפסילים הפסולים, אוספים את כל היהודים שלא נימולו ומלו אותם אחד אחד במרכז הכפר, מול המזבח ההרוס. לפי חלק מהסיפורים, מי שהתנגד קיבל ברית מילה "יסודית" יותר או גם איבד את חייו. מוצדק או לא? הרבה יזוזו על הכיסא באי נוחות ויגידו כי אי אפשר להכין קיש לוריין בלי לשבור כמה בייצים או ש"אידאולוגיה היתה בזמנו הכלי הנכון להציל את העם מכליה רוחנית ביד הכובשים", אבל הסיפור הרי לא נגמר שם.

שמעון בנו של מתיתיהו הצליח לנפנף את הסלאוקים ולהקים אוטונומיה, כבש שטחים וקצר את שבחי העם, שברגע של אופוריה וכניעה למאניפולציה סמך על ידיו ועל משפחתו את ריכוז ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית כאחד, ולמעשה הפך אותו למלך מלבד הסמלים והשם. שמעון אפילו הצליח להשחיל לנוסח החלטת אסיפת העם שנתנה לו את כל הכוח הזה, סעיף שאומר שאותה אסיפה לא יכולה לקחת ממנו חזרה את כל הסמכויות אלא אם הוא יאות להסכים. מזכיר מישהו? (כל התשובות כנראה נכונות)

כצפוי, השתן שעלה לראשו עבר בירושה, אולי שכרון הכוח ואולי ההשפעות ההלניסטיות (מה שקוראים אצלנו "התיוונות") התחילו לתת את אותותיהם, ושמעון ואחריו בנו יוחנן התחילו להתרחק מעצות הכוהנים שנתנו להם את למעשה את הלגיטימציה למלוכה. יוחנן הורקנוס (שהיה הראשון שגם הדביק לעצמו גם שם יווני) לקח את מושכות הכוח שירש והמשיך במלחמת הקודש המוזרה של כיבוש העמים מסביבם וגיור בכפיה(!) של האדומים, הנבטים ועמים קטנים אחרים. כלפי פנים הוא ניסה לשמור על פאסון פלורליסטי ועל שלום בית בין הכתות השונות, אבל כשהתחיל מרמור בין הפרושים שהוא מחזיק בתואר הכהן הגדול אבל במקביל גם מנהל מערכות צבאיות דרשו ממנו לוותר על אחד מהתפקידים. יוחנן התחפר בעמדתו, והתחיל להסתמך יותר על תמיכת צד הצדוקים. בנו אלכסנדר ינאי לקח את זה הלאה וביחד עם הצדוקים פתחו במלחמת אחים מול הפרושים שגבתה לפי פלאביוס 50,000 חיי יהודים, חיסול ממוקד של שליש הסנהדרין (רק מהפרושים שבהם, למי שתהה), ובאירוע מפורסם במיוחד צלבו 800 פרושים ומול עיניהם עינו ורצחו את משפחותיהם, ואז ישבו מולם כשמסביב ערימות גופות 800 המשפחות והרימו משתה שמח במיוחד כשהדם ממשיך לזרום מסביב על האדמה. אולי לזכר זה הריבה של הסופגניות אדומה?

אני מדלג כמובן על עוד הרבה פרטים ודקויות (הלילה קצר) אבל מצטייר שהחשמונאים האלו פשוט משפחה מאמי. תודה אסף על התמונה המנטאלית, ועזוב לי את הבייקן. הוצאת לי עכשיו לגמרי אפילו את הרצון לחגוג את חנוכה. לא פלא שהורדוס, נכד לאדומי שגויר בכח ע"י הורקנוס הנ"ל, לא ממש אהב את החשמונאים וחתך להם את שושלת תאוות השלטון והקנאות, ואני אומר חתך לא במובן המשפטי/בירוקראטי/דמוקרטי…

העצוב הוא, שיש גם אנשים שהפכו את חבורת החמודים האלו לדמויות מופת לאתוס הציוני המודרני, ושוכחים להם הרבה פרטים עקובי דם שלא היו קשורים דווקא ב"התנגדות מול כובש אכזר" אלא דווקא תככנות פוליטית, תאוות כוח, קנאות דתית ושאר הסיבות העצובות אחרים למלחמת אחים, התעללות בעמים נכבשים והתנהגות שמאוד מביך לקרוא עליה אפילו אלפיים ומשהו שנים אחרי, שלא לדבר על הסוף הלא מעודד של כל התקופה הזו. באותה צורה גם שלפה הציונות גם את בר-כוכבא מדפי ההיסטוריה והכניסה אותו לקאנון להיות סמל ליהודי העומד על שלו, אבל לעולם מזכירים באותו המשפט שבעקבות המרד הדתי הקנאי האומלל שלו איבדו את חייהם 400,000 יהודים לפי המסורת היהודית או עד כמליון יהודים לפי הסטוריונים אחרים (600,000 כנראה נפלו כבר אז בין כיסאות השאלה מיהו יהודי), שזה אומר בין שליש לשני שליש מהעם היהודי דאז, או במילים פשוטות – אסון הרבה יותר חמור מהשואה הגרמנית. הרבה פלגים חרדיים לא רואים אותו כגיבור גדול, ועד היום קוראים לו בר-כוזיבא, אבל בבתי הספר שלנו עדיין מלמדים ילדים לשיר על בר כוכבא הגיבור, לספר על לוחמי האצ"ל הגיבורים ולפחד מהחמאס והחיזבאללה.

אז זו הדוגמא? האם החשמונאים אלו לוחמי חופש במלחמת אין ברירה על חיי עם, או שמא טרוריסטים עם קנאות דתית ותאוות שלטון שמביאה אותם בסוף למלחמות אחים ואכזריות לא אנושית ובסוף חורבן עצמי? האם אלו האנשים שצריך לקחת מהם דוגמא או שמא לראות את ההתנהגות הזו כאזהרה מפני התדרדרות ערכי חיי אנוש, שחיתות שלטון אלימה והשמדה וגירוש בסופו של המסלול?

הניסוח בויקיפדיה מנסה להיות יותר סלחן, רואים שחינכו אותנו טוב בבית הספר:

בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.

תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

שמתם לב? שואפי חירות מקופחים שהארכיטקט הפרידמן המתייון הורדוס דיכא להם את המאבק והזהות הלאומ(נ)ית. לי זה נשמע כאילו הורדוס פשוט נאלץ לנקוט בכמה פעולות לא נעימות כדי להשתיק את מלחמות הכתות והפלגנות ולנסות לבנות את הארץ הזאת ולהביא לה שיגשוג טכנולוגי, מסחרי, תרבותי ותדמית חדשה באירופה. זה אפילו עבד לכמה שנים טובות למרות התקוטטיות הכתות שהמשיכו, עד שהתחלפו האימפריות, והפרובינציה המתאוששת שלנו שוב התפרקה כשחבורות קנאים לא השכילו לנסות דיפלומטיה וסדר עדיפויות יותר הגיוני וגמרו בחורבן בית שני, הגליה ו1900 שנה שנראה שלא נוצלו להפקת לקחים.

כי אם אני למד מהסיפורים האלו משהו, זה דווקא את כל הלקחים האפשריים נגד טעויות כמו שלטון ריכוזי מדי, אי הפרדת דת ומדינה, איפשור לאנשי דת להכתיב מדיניות ציבורית ושילטונית, איפשור לגנרלים להמשיך לנהל אג'נדות מדיניות אחרי שנגמר מצב חירום, חסימת הבעת דעות או זכות בחירה של העם, פיצול העם לפי מעמדות או מפלגות ונתינת יחס ממשלתי מפלה בינהם, חירחור מלחמות אחים, נפוטיזם ובעיקר נגד נתינת הנחות להתנהלות קלוקלת שכזו מטעם הנהגה כלשהיא. האם למדנו מזה משהו? אני חושב שעליית מפלגות סקטוריאליות שתוקעות קואליציות זו תופעה שצריך למצוא לה פתרון, וצריך להתחיל לחנך לדמוקרטיה כי אחרת משתחלים לכנסת אנשים שהמושג לא ברור להם, ואני אעצור כאן אחרת חוק גודווין יקבע שנגמר הדיון והפסדתי בו עוד לפני שענה כאן אפילו אדם אחד בתגובות :-).

אני אולי קצת מאשים את הנאיביות של ההוגים הציוניים בבחירה הבעייתית בדמויות האלו רק בשביל ספין יצירתי של בחירה מאוד סלקטיבית של סיפורים כדי להראות שאמנסיפציה ויהדות אינן זרות. נאיביות, כי היום יותר מדי אנשים לוקחים אלמנטים אחרים מאותן דמויות ולוקחים את הספין למקום מאוד שונה. אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל כל פעם רק על היסטוריה סלקטיבית כדי להפוך אותה למשל ותירוץ. צריך להתחיל להתבגר כאינדיבידואלים ועם ולהבין את המלאכותיות המסוכנת של לאומנות ופלגנות ולהתחיל להפנים שכהומו סאפיינס הגיע הזמן שנניח את האגרופים הצידה ונתחיל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר לנו את איכות החיים ולאפשר לנו להתמקד בתקווה ושיפור ולא בתחרות מי יקבע מתי יבוא יום הדין ולמי זה יכאב יותר.

בתקופה כזו, שאין לי מפלגה שאני שלם עם הבחירה בה, אני מקווה לשמוע על אנשים חדשים עם אג'נדות שמדברות אלי. אולי החבורה הזו, מי יודע. מייאש לראות שגם האנשים שאני הכי מזדהה עם דעותיהם על הנייר מתפקדים בסוף בכנסת לפי תכתיבים של הסכמי קואליציה, לוביסטים, דעות קדומות ושיקולי תדמית תקשורתית. השלטון שמתחלף פה בקצב מסחרר תמיד תקוע במקום עם קואליציות קטנות ושבירות מדי ואף אחד לא מעיז לשנות מספיק את סדר היום ארוך הטווח מפחד לאבד את הכיסא בטווח הקצר. ברור לי לפי הסקרים שהפעם מי שלא אבחר יגמור באופוזיציה. לצערי אני לא מאמין שאפשר להביא לשינוי חקיקה רציני בנושאים יסודיים כשאתה יושב באופוזיציה, אפשר מקסימום לנסות לעצור את החוקים הגרועים, לכן נשאר לי רק להחליט מי יהיה הכי טוב בקידום המטרות שחשובות לי מבחינת יח"צנות, שיווק רעיונות ודעת קהל. מגוחך אבל זה המצב – הריאליטי משתלטת על המציאות.

מספיק ברברת. אני הולך להתקין את וורדפרס 2.7 וללכת לישון. וויש מי לאק!

פילים חולמים ב"שבלול", והופעות אחרונות של ג'אז-נ-רול

אחרי שגיא כתב על ההופעה אני רוצה להוסיף כמה מילים. ההופעה אכן היתה נהדרת אבל "השבלול" אכן לא ממש אכפת להם מהלקוחות. אני ישבתי בשולחן נפרד מגיא, אבל היו לנו צרות דומות. התיישבנו בחצות, ובגלל שאני מכיר את היחס של הצוות שם (איחורים בהזמנות ואחרי תחילת ההופעה אין יותר עם מי לדבר) הזמנו מראש 12 כוסות מים (לא, גם שם אין קנקנים, גרררר!). אחרי שני סנדוויצ'ים, בירה, שלוש תזכורות על המים, נוספו עוד שתי בנות לשולחן (עכשיו אנחנו שישה) והגדלת ההזמנה ל15 כוסות מים (כי כבר הזענו כמו חזירים ללא מזגן), הגיעה כוס אחת בודדת ב12:40 ועוד שלוש ב12:50(!!!). לאט לאט התווספו כוסות שאני פשוט הסנפתי בשלוק אחד, עוד כמה בודדות הגיעו לקראת 1:30 ובסוף הערב בסביבות 2:00 היו אולי 12-14 כוסות ריקות על השולחן, ושישה אנשים צמאים ומזיעים שאיבדו חלק מחווית ההופעה בגלל השירות הגרוע. אה כן… אני גם מצפה גם ממועדון מוסיקה שיכוון פעם בשנה את הפסנתר שלו ויתן ללהקה לעשות בלאנס לפני הופעה. יש איזה 5% בקהל שמרגישים שמשהו כאן לא לגמרי במקום.


Created with Admarket's flickrSLiDR.

זה עושה לי את ההמלצה הבאה לבעייתית. מחר בערב מופיעים ג'אז-נ-רול אולי בפעם הלפני אחרונה (חצי מחברי הלהקה עוזבים לחפש את מזלם בניו יורק). הלהקה נהדרת, אבל המקום כאמור בעייתי, ולא ברור אם יצא להם תקליט, אז הנה אחד הצ'אנסים האחרונים לשמוע את ג'אז-נ-רול בהופעה חיה, תביאו סנדוויץ' ובקבוק מינרלים מהבית וקחו קופון.