האיטי, קיימות וחוסן

פרופסור דני רבינוביץ' כותב על האיטי בבלוגו "האדם השורף". זה לא סוד שלא מעט מההרוגים באסון הם קורבנות של (חוסר) שיטה פוליטית ועוני, שכן רעידת אדמה זה דבר אחד, אבל אי קיום תקני בניה ותשתיות בריאות הם תחומים שלאדם יש בהם שליטה בהחלט. ד"ר איתן ישראלי מפתח הלאה את הרעיון כאן.

אחרי פשיטת הרגל של איסלנד ופשיטת הרגל המתמשכת של האיטי, אני חושב שאפשר לראות ששילטון שאינו ריכוזי מספיק (שלטון "ליברטרי" ביסודו, אם מרצון ואם מחוסר אמצעים) מביא להתמוטטות החיים התקינים כשאסון חיצוני חושף את חוסר התכנון לעתיד וחוסר בניית החוסן הארגוני והתשתיתי של המדינה.

מי שמעונין במידע נוסף בנושא, הרשו לי להציע שני ספרים, למרות שאת שניהם עוד לא הספקתי לקרוא, והם מחכים לי על המדף כדי שאכתוב עליהם. הראשון הוא "התמוטטות" של דיימונד, והנה סקירה שלו באקו-ויקי. השני הוא "הנה זה בא" של פרופ' רבינוביץ', ספר שנשלח אלי ((הוצאת הקיבוץ המאוחד יושבת בבני ברק?! SRSLY?< )) לסקר אותו בבלוג אבל לבושתי עוד לא מצאתי יותר משעה פנויה לקרוא אותו, והאמת היא שאולי שני הספרים האלו פשוט אינם ספר "להתכרבל איתו". אני מקווה שעם הסתיים המאבק שלי בביומטרי (נראה שהיום אאלץ לתת את פרצופי לצורך רשיון הנהיגה), אוכל להתפנות גם לזה. ובלי קשר ישיר מיוחד, הנה לינק שנשלח ע"י ד"ר שחר דולב לפני כמה דקות - על "אחריות חברתית" וגרינווש.

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא ×”×™×” יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר ×”×–×” שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (×›×™ הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם ×”×¢× ×™ ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי ×–×” בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את ×–×” אומרים גם הארגונים ×”×›×™ קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) ×–×” אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.

Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים "פיראטיים", ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים "פיראטיים" של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם (פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ותהליך העבודה.

למי שלא רוצה לנבור לעומק הפוסטים הנ"ל, אני אסכם את זה בקצרה: זה מסובך.

יותר באריכות, הנה תשובתה החיובית ב2007 בפוסט שאלות נפוצות:

12. מה דעתך על תרגום החובבים שהתפרסם ברשת?

המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.

לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.

מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.

לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.

המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום ×–×” היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"×– את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", ×›×™ לי ×–×” נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".

הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?

על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). ×–×” מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).

שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.

כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את ×–×” שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?

(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)

תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל 🙂

CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק לחוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, "חוק מיקי מאוס". הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני "דפק קופה" נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ×”-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי "שלוש פסילות" שעברו בניו זילנד – אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, ×›×™ "×–×” קשה" אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. ×–×” כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של "עבירות". החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם ×”×–×”, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם שלמעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות – פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ×’'קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת:
א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח 🙂
ב. אני רואה שישי בדיוק פרסם פוסט על "כלכלת החינם" אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.

אח קטן, ספר גדול (וכמה מילים על ספרים חופשיים)

"אח קטן" של קורי דוקטורוב ×–×›×” להיות מועלה בתאטרון, הספר כבר ×–×›×” (בפעם האלרונה שבדקתי) ליותר מ-10 הוצאות בכריכה קשה עוד לפני שעברה שנה מהוצאתו, מככב בכמה מרשימות ×”-Best Sellers הנחשבות בארה"ב, מועמד לכל מני פרסים ובשבוע שעבר שמחתי לגלות שהתרגום שלו בהוצאת גרף נמצא בשלבים האחרונים (עובר עריכה). קורי הוסיף לי קוריוז בטוויטר, המתרגם הוא כנראה רחוק משפחה שלו 🙂

אם עוד לא קראתם את הספר, אני ממליץ בחום לחפש אותו בחנויות או אם קשה לכם לחכות ניתן להוריד את המקור בפורמטים שונים כי הוא מפורסם תחת CC-by-nc-sa. הספר הוא סיפור הרפתקאות מרתק, אבל בדרך הוא דן בטכנולוגיות ופוליטיקה מאוד עכשיוית, מדע בכלל לא בדיוני, ואנשים. איך לוקחים כמה בני נוער את האחריות בידיהם להחזרת זכויות האזרח והשפיות בארה"ב, בעידן שבו רשויות הבטחון לוקחות בני נוער לחקירות בסגנון כלא גוואנטנמו ולא ממש מחזירות אותם הביתה. הספר דן בזכויות אזרח, חופש המידע, תעודות זהות חכמות וRFID. אפשר אולי למצוא גם רמזים למה שמחכה למדינת ישראל אם חוק המאגר הביומטרי באמת יצא לדרך. אם אתם רוצים לקרוא עליו עוד, ריכזתי פעם לינקים כאן, ודיווחים שוטפים אצל דורון מוועדות הכנסת כאן, והנה פוסטים שווים על ת"ז ביומטריות אצל קלינגר, אני מציע לכם להציץ בכלל על קטגורית הפרטיות אצלו בבלוג.

לי אין ספק שהספר ×”×–×” הוא הדבר הנכון בזמן הנכון. לא רק לישראל, כמובן. ארה"ב עוברת תקופה מאוד קשה כרגע, פרשנים מחמירים מדברים על מיליטריזציה של החברה, החדרת החשדנות ולגיטימציה של מעקבים, וכמובן עכשיו גם מגיע גל של מקרתיזם חדש ומוסווה היטב, של הפעלת לחץ מטעם סוכנויות הביון על האקדמיה בארה"ב. הרבה מידע, חלקו מבהיל, רובו חשוב ומיעוטו סתם צהוב (הפעילו מחשבה ביקורתית, זו עצתי כרגיל), מצאתי בסדרת כתבות מצוינת של רשות השידור הקנדית – הפודקאסטים ולינקים נוספים למידע כאן. אגב, המלצה – עוד הרבה תוכניות מעניינות שלהם אני מוריד ומקשיב מהתוכנית "רעיונות" ומהתוכנית "מנוע חיפוש", שדנה גם היא בהרחבה בענייני פרטיות, פיראטים, × ×–"ק דיגיטלי וזכויות יוצרים.

מה שמחזיר אותי לענין רשיונות חופשיים 🙂

אני לא יודע אם בעברית "אח קטן" יופץ תחת אותו CC כמו באנגלית. אולי זה גם לא רעיון רע לחכות שנה ואז לשחרר את התרגום לחופשי, בהתחשב בשוק הישראלי הקטן ומאוד חובב ההעתקות. שאלתי את רני גרף בעל ההוצאה וקיבלתי אי-תשובה נימוסית אבל מעודדת: "כרגע, כחלק מההסכם שנחתם עם סוכניו של קורי, אני לא כל כך רשאי להגיב בנושא ולכן רק אומר שהנושא נמצא בבדיקה". בכל מקרה אני לא חושב שהם יוכלו לחכות לנצח. הרי בני נוער מתרגמים לבד ספרים שהם אוהבים, והרי במקרה של הספר הזה זה גם יהיה חוקי, וצריך לקחת את זה בחשבון.

קורי מסביר כאן מדוע הוא נותן את גרסת הספר האלקטרונית להורדה חופשית. הוא אף כתב מאמר שלם בנושא בעבר, ובאחד הפוסטים הקרובים אני אנסה לתרגם אותו בתמצות כאן, כי גם הוא תחת רשיון פתוח (עוד על מתרגמים וספרים חופשיים בפוסט קרוב בסדרת הCopyfight שהתחלתי לאחרונה). קורי רגיל שאנשים שקראו את הגרסא החופשית רוצים לתרום לו כסף ישירות, אבל הוא מקפיד להסביר שבניגוד לניצול המוכר של מפיקים בתעשיית המוסיקה, הוא באמת צריך את המו"ל שלו ומאוד ישמח שאנשים יקנו את הספר. אם קראתם ואתם רוצים להראות את הערכתכם, אבל לא רוצים עותק פיסי, קורי מנהל על חשבונו רשימת ספריות שוודאו כספריות אמיתיות, שמציינות שהן רוצות עותק, וכל רוכש יכול לשלוח להן עותק מתנה.

אוטופיה? 🙂

אתם כבר לומדים סינית?

רפואת תאי גזע בסין לא חיכתה לFDA, וגם לא חיכתה שאובמה יחליף את בוש ויעיף את כל הביואתיקנים השמרנים. כבר היום מרפאים שם עצבי ראיה פגועים באנשים בשיטות שבמערב עדיין מתווכחים אם אתי לנסות על עכברושים.

הסינים גם קונים פסי ייצור של רכבים ותעשיות אחרות מחברות שפשטו רגל באירופה ומחזיקים היום בידע משופר על ייצור והנדסת חומרים.

[דלגו עוד כמה עשרות דוגמאות]

בשקט, מהצד, סין גם מקבלת בשמחה תשלומים מארה"ב בצורת אגרות חוב אדירות, הם כבר בעלים של מחצית (או יותר) מהחוב הלאומי שלה, ויום אחד ארה"ב תהיה בבעלותה. העובדה שארה"ב תלויה כיום בעולם לאספקת דלקים לאנרגיה (ואולי תמיר עוד מעט את התלות בנפט בתלות לא פחות גרועה בליתיום), חומרי גלם ומוצרים, שלא לדבר על הון אינטלקטואלי ובעלי מקצוע, והוצאות המלחמה מחמירות את המצב, עד כמה זמן תוכל המדינה הזו להתנהל באותה הצורה? אחת המכות המעניינות שיצטרך להתמודד איתן אובאמה, היא הגעת ה"בייבי בומרז" לגיל הפרישה, ובהם מליוני "ילדי פרחים" שלא דאגו לדברים חומריים כמו פנסיה. מליוני אנשים יעמיסו בבת אחת על מנגנוני הרווחה והסעד בלי שהתכוננו לבעיה הידועה-מראש הזו בצורה טובה, שלא לדבר על קפיצות משמעותיות באחוזי האוכלוסיה הלוקים במיני מחלות זקנה כמו שהזכרתי פה בפוסט לפני מספר שבועות.

הנושא הזה מעסיק לא מעט אנשים כבר לא מעט זמן, ולכן נפתחות פקולטות ללימודי סין ומסלולי היכרות עם תרבות ושפה סינית לאנשי עסקים. האפשרות הזו עלתה כמעט כמובנת מאליה בהרבה ספרות וקולנוע מד"ב, דוגמא מוכרת מאוד היא בלייד ראנר, ובצורה נהדרת ומאוד עדכנית אני אוהב את הטיפול של קורי דוקטורוב בנושא בסיפור הקצר "I, Robot", שם הוא גם מעלה נושאים המשיקים לדברים אחרים שעלו פה לאחרונה בבלוג כמו שאלות סינגולאריטי, אתיקה מדעית, חופשי ביטוי, פרט ומידע, ופרופגאנדה פוליטית, אני ממליץ לכם לקרוא או להקשיב לסיפור [1 2 3 4 5 ואחרים], ולחובבי התחום יש גם גרסת קומיקס.

האם צריך גם להכין את הציבור למהפך פוליטי עולמי צפוי? אתם מוזמנים לתת את דעתכם לאיפה זה הולך, כי אני מסתכל על זה כמו פרעוש על הטיטאניק ולא יודע איך לקרוא בדיוק את כל המשמעויות הפוליטיות והכלכליות של התהליך הזה.