העתיד שלנו, גרסת הבטא של המאגר

כידוע לכולכם, המאגר הביומטרי של משרד הפנים איננו הראשון בארץ, ישראל מפעילה אחד כבר מזה כמה שנים נגד תושבי הגדה. לאחרונה התווספה אליו תוכנת 'מנה"ל' שאמורה לעזור לכוחות המשטרה לנחש חשודים לפי סטטיסטיקות ודפוסי התנהגות או לך תדע מה. הבעיה היא כמובן שיש הרבה false positives. התוצאה בינתיים היא עלייה חדה של מעצרים ללא סיבה, חקירות ווהתעללויות קשות. ככה התחיל גוואנטנמו. מישהו רצה דוגמא לסכנות הטכנוקרטיה? ווקשה. עוד מעט אצלנו.

כרטיס הרב-קו – נפרץ או לא?

כרטיס ה"קאליפסו" של הרב-קו אולי מיועד לקריאה ע"י כל אחד אבל רק דרך איזו תוכנה יעודית. האם פריצת הקריאה משמעה קיצור הדרך לפריצת הכתיבה? הכתבה של דהמארקר מנצלת בכל מקרה את ההזדמנות וסוקרת את המשמעויות האפשריות – ואולי מעוררת מחשבות אצל כמה קוראים. חברת דן אינה מתרשמת מהפריצה וטוענת שאין לזה השלכות. לי אין מספיק ידע על הנושא כדי להגיד בוודאות.

אולי המין האנושי לא מסוגל לראות קדימה את העתיד. לעזאזל, אנחנו בקושי מצליחים לצייר תמונה טובה של העבר, אבל למה זהירות בסיסית איננה חשובה יותר?

פוסט עיתונות (או שמא חזרה למקורות?)

אייטם בעין השביעית מתאר את התמודדות עורכי העיתונים עם המדיה המשתוללת של הרשת, ספציפית מה קורה כשכתב או פרשן מביע דיעה אישית בבלוג שלו. אני חושב שזה מצחיק שזה נשמע כחידוש מהפכני, זו הרי חזרה למקורות. ההמצאה שלפיה עיתון צריך להיות נייטרלי קיימת אולי 40 שנה, ונשארה בגדר "הרצוי שאינו מצוי". הכתבים הימניים נשארים ימניים והשמאליים מושכים לצד שלהם. אני מרגיש שהמאמץ להסוות את זה מזלזל באינטיליגנציה של הקוראים. אם לכתבים ועורכים לא היתה דיעה הם לא היו הולכים למקצוע הזה, ורק טמבל יכול לחשוב שהוא באמת מצליח להסתיר את דעתו מכל האנשים כל הזמן.

רק להזכיר לכמה ששכחו, מקור "חירות הביטוי" התחילה בצורה צנועה בתיקוני החוקה האמריקנית. דיברו על freedom of the press או באנגלית של לפני 270 שנה "החופש להדפיס מה שבא". באנגליה אז היו כ-100 בתי דפוס מורשים ע"י בית המלוכה, וכל מכבש דפוס בלתי חוקי שהתגלה מיד נותץ ומפעיליו נשלחו למאסר. לכן חשבו אבות האומה שנכון יהיה שכל בעל דיעה יוכל לפרסמה אצל כל בית דפוס, או להקים עיתון שכונתי או עירוני או ארצי. עד שנות ה-70 של המאה הקודמת לא היו עיתונים שהסתירו את נטיות העורך ודעת הכתבים. כמו שפן ג'ילט מעיד על תוכניתו Bullshit – "אנחנו הוגנים ומוטים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, "fair and biased" במקום "fair and balanced"). לדעתי "הוגן ומאוזן" זו פיקציה מבית משפחת ה"פוליטיקלי קורקט", ועדיף לעולם שתעבור הרעה הזו משוק העיתונות.

טיפול כושל בדליפה במפרץ

BP מתקשים לטפל בדליפת המידע (או שמא מדובר בסתם תאורית קונספירציה הזויה? האמריקנים אוהבים סיפורים על אנשים חובשי חליפות שחורות או חליפות בידוד (hazmat) לבנות).

גם ההורים אשמים

קראתי את נתאי על חיפוש האשמים בדריסת שניאור חשין והרגשתי להביא את תגובתי גם כאן בבלוג. נתאי אומר שמעבר לבחור החמד שדרס אפשר להאשים גם את ההורים, אבל לדעתי אי אפשר להאשים רק את האיש והוריו כשלאיש יש עבר כ"כ עשיר של הרשעות והוא עדיין על הכביש.

אולי מישהו זוכר לפני כמה שנים את אותו בחור מתוק ויקטור זרגריאן, שדרס שוטר ב-170 קמ"ש, איים על העדים לשתוק, רץ לשטוף את האוטו ולתקן אותו? קיבל 6 שנים בלבד.

אז הוא ערער, השופטים בעליון קיבלו את העירעור והורידו את העונש ל4 שנים בלבד. חבר ציין באוזני אתמול את העובדה המטרידה שמישאל חשין היה בהרכב השופטים.

אכן האשמה בהורים, אבל אני לא מדבר רק על ההורים המילוליים אלא גם אלו הרוחניים. מערכת בתי המשפט שלנו שלא טורחת להעניש ומערכת הענישה שלא טורחת לשקם, וכמובן מערכת החקיקה שלא מתקנת ומוסיפה לפעמים פשעים מקוריים משלה. אני לא יודע איך העיתונים רצים היום לצטט את פסיקתו של חשין מאותו פס"ד, עד כמה הוא היה מזועזע, אבל ב-Ynet (לא בדקתי באחרים) נותנים לינק לפס"ד המקורי של שש השנים, ומציליחים לשכוח לציין שבמו ידיו קיצר בית המשפט העליון את העונש באותה הפסיקה. גם העיתונות בארץ כנראה לא משהו.

אני מצטער, כבוד השופט חשין, אני רוצה להיות עצוב בשבילך, אבל אני בעיקר כועס היום.

תיקון מאוחר: מבדיקה מדוקדקת יותר הסתבר שחשין לא היה בצוות השופטים שהפחית את העונש של זרגריאן, אלא בעירעור של השותפים לדבר עברתו, ערעור שצוות השופטים דחה. אם כך הבעיה שלי היא עדיין עם מערכת בתי המשפט ככלל, ולא עם חשין בפרט.