קטגוריה: עתונות

אייטם בעין השביעית מתאר את התמודדות עורכי העיתונים עם המדיה המשתוללת של הרשת, ספציפית מה קורה כשכתב או פרשן מביע דיעה אישית בבלוג שלו. אני חושב שזה מצחיק שזה נשמע כחידוש מהפכני, זו הרי חזרה למקורות. ההמצאה שלפיה עיתון צריך להיות נייטרלי קיימת אולי 40 שנה, ונשארה בגדר "הרצוי שאינו מצוי". הכתבים הימניים נשארים ימניים והשמאליים מושכים לצד שלהם. אני מרגיש שהמאמץ להסוות את זה מזלזל באינטיליגנציה של הקוראים. אם לכתבים ועורכים לא היתה דיעה הם לא היו הולכים למקצוע הזה, ורק טמבל יכול לחשוב שהוא באמת מצליח להסתיר את דעתו מכל האנשים כל הזמן.

רק להזכיר לכמה ששכחו, מקור "חירות הביטוי" התחילה בצורה צנועה בתיקוני החוקה האמריקנית. דיברו על freedom of the press או באנגלית של לפני 270 שנה "החופש להדפיס מה שבא". באנגליה אז היו כ-100 בתי דפוס מורשים ע"י בית המלוכה, וכל מכבש דפוס בלתי חוקי שהתגלה מיד נותץ ומפעיליו נשלחו למאסר. לכן חשבו אבות האומה שנכון יהיה שכל בעל דיעה יוכל לפרסמה אצל כל בית דפוס, או להקים עיתון שכונתי או עירוני או ארצי. עד שנות ה-70 של המאה הקודמת לא היו עיתונים שהסתירו את נטיות העורך ודעת הכתבים. כמו שפן ג'ילט מעיד על תוכניתו Bullshit – "אנחנו הוגנים ומוטים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, "fair and biased" במקום "fair and balanced"). לדעתי "הוגן ומאוזן" זו פיקציה מבית משפחת ה"פוליטיקלי קורקט", ועדיף לעולם שתעבור הרעה הזו משוק העיתונות.