בלוג חדש ומעניין נולד השבוע בבלוגלי, שמו "משפט אחד" והוא בא לתת גרסא מקומית לבלוג מקורי באנגלית שאני קורא מדי פעם שבתורו מזכיר את סיקספיקס וואחרים. הקוראים מתבקשים לתרום (בשמם או בעילומו) משפט דרמטי אבל אמיתי, משהו מהחיים. התרומה נעשית בטכנולוגיה ה"מוגבלת" של בלוגלי בצורה של כתיבת תגובה אז זה קצת מבלבל (במיוחד אם רצית לכתוב בעילום שם, כי חייבים לתת כתובת דואל). מלבד זה היוזמה ברוכה ונהדרת. מה הבעיה? שיוצר(ת) האתר שומרים את זהותם בסוד. לכאורה אין כאן בעיה כי גם מי שתורמים סיפור יכולים להשאר בעילום שם עם כתובת דואל פיקטיבית, אבל בעיני יש בעיה. הבלוג שבאנגלית צץ בים של מליוני בלוגרים, ואילו הבלוג הזה בבלוגלי הוא תחת שרביטו של אחד מחברי הביצה המקומית (ולפי מקבץ הסיפורים הראשון ששוחרר בו, זה ברור לי שמדובר כנראה באחד או יותר מצוות מכון ההיתוך הקר של פ"ת) ואני שואל, למה האנונימיות של העורך? למה זה מועיל?
פוסט אחרון
לא קל לי לעשות את זה, אבל צריך להגיד משהו. 5 הקוראים שלי בוודאי שמו לב שלא כתבתי כאן כבר המון זמן. קצת כי לא היה לי פנאי וקצת כי האמת אני לא יודע מה לכתוב. תמיד קיבלתי משובים צוננים על פוסטים שחשבתי שהם נאוד מעניינים והנה כתבתי פעם אחת פוסט פרטי למדי, לא מושקע, לא ערוך לחלוטין, ודוקא הוא זוכה להמון תשומת לב ועידוד, ואין לי מושג מה עשיתי שם בכלל שנראה לקהל הקוראים כ"כ מוצלח. בקיצור כנראה אני וקהל הקוראים פשוט לא מבינים אחד את השני, וזה אומר שלא ברור מה אני עושה כאן ואין סיבה להחזיק בלוג.
אני מגלגל את זה שבועיים כבר בבטן ולא מוצא איך לנסח את זה, אז הנה זה פשוט: סוגר. תודה על הפידבק. יום טוב.
תשובה מאגוד האינטרנט
לפני חמישה ימים ציינתי את אכזבתי מחוסר הפתיחות של ISOC-IL. יש לתקן – זה לא שהם לא מחלקים מידע, הם פשוט לא עדכנו עדיין את האתר לWeb2.0. המכתב ששלחתי אליהם הגיע למי-טל (עם מקף) גרייבר-שוורץ שהעבירה לנהורא (בלי מקף!) דגן-הס, שענתה לי שהיא בשמחה מוסיפה את שמי (כנראה ידנית) למייל חודשי של עדכונים ומפגשים. נהורא גם ביקשה ממני שאתקן את המידע אצלי בבלוג, משמע שזו באמת תשובה אישית ועניינית (גיגלו אותי!), וברכותי על היחס.
אם יצא שביקרתי בצורה קצת צינית הריני לסייג את הביקורת – האגוד עושה הרבה דברים טובים למען קידום הרשת בישראל. חבל שלא שומעים על זה מספיק בעיתונים היומיים, אבל אנשים העוסקים ברשת (תכנים וטכנולוגיה) יודעים שהארגון באמת חשוב. חבל לי רק שהידיעות על הפעילות לא מגיעות מספיק רחוק, ובתור התחלה הייתי מציע באמת RSS, רשימת דיוור אוטומאטית ואולי אולי להפטר מהIFRAMES האלו, שגם מציקות לקורא ובוודאי גם מפריעות למנועי חיפוש לעשות את העבודה.
הרבה דברים קטנים
שרון קוראת לזה מאבק יומיומי על שפיות, למען הריקנות. המאבק שלי בקורא הרססים הוא גם כן מייאש. אני אתן לכם רק את תמצית הסטטיסטיקות של GoogleReader של עבדיכם:
From your 208 subscriptions, over the last 30 days you read 4,334 items, starred 48 items, shared 642 items, and emailed 58 items.
(היו לי יותר פידים פעם, ויש כעשרים פידים ש"מתים" כבר חודשים ארוכים אז לא להבהל)
זה אומר למשל שאני משתף 15% או בערך אחד מכל שבעה אייטמים שאני קורא (ואני יודע למשל שהרבה מזה זה שיתוף מחדש של פריטים ששותפו ע"י חברי לענן בשביל חברים אחרים בענן, אולי יש לזה פתרון יותר אלגנטי? שרון מציעה להשתמש בReadBurner אבל כרגע זה אתר פיצי עם אוריינטציה גיקית ולך תדע לאיפה זה יזרום בעתיד ואם יש לזה סיכוי להיות יותר איכותי מדיגג, אבל יש לו תשתית להפרדת אייטמים בשפות זרות כולל שפות RTL כמו פרסית (למרות שעדיין מוצג צמוד לשמאל). יש מצב…)
את כל האייטמים שאני משתף אני מסמן בתגים למי שרוצה לקרוא פחות, ויש פה ושם אייטמים שיעניינו רק את הנישה, אז למשל בשביל דקס אני מסמן פריטים בתג אנימציה אבל לא חולק אותם בזרם הראשי. (למרות ששאלתי אנשים אם לעשות הפרדה כזו לאחד התגים העמוסים אבל נראה שכולם מעוניינים לקרוא הכל), ולבסוף יש פריטים שאני שולח בדואל כי הם יעניינו רק אדם אחד או שניים או כאלו שאני יודע שלא קוראים את זרם המשותפים שלי.
אני לא עומד בקצב. בשבועיים שקדמו עבדתי המון והרידר הגיע לציון כמות אייטמים של "1000+". מאוד מתנשא מצדם להחליט בשבילי שאני לא יודע לספור יותר מאלף אייטמז. בשיא הפיגור אחרי הרשימה אפילו ראיתי שבוקר אחד נעלמו לי 250 אייטמים שפשוט לא הגעתי אליהם במשך 30 יום. זה כבר הביא לי את הסעיף – עכשיו אם אטייל אחורה ברסס הזה איך אדע מה קראתי ומה לא? היו שם דברים שרציתי עוד לראות!
אז עכשיו אני קורא משני הקצוות – קצת ממה שמתחדש באותו היום, וקצת מהישנים ביותר, ולפעמים צולל וקורא אנכית רק את כל הפוסטים של פיד בודד. הרבה יותר מתוחכם מלאכול קרמבו! תחשבו על קרמבו שתופח ככל שאתה אוכלים אותו, פעם אתם מלקקים את הבסקויט ופעם נוגסים בכיפה אבל כאן אפשרי למצוא אקרובטיקה כמו לשתות בקש ממרכז הקצף בלי לעשות חור בשוקולד או הבסקוויט! הא הא! שלושה מימדים זה כל כך מגביל…
ולמרות שאני מתאפק, אני בטוח שאני חולק יותר מדי חתולולים וסרטני יוטיוב מעיקים. מה שפעם שנאתי שהיו דוחפים לי במייל (אבל חברים, אני נשבע שאני משתדל לשתף רק את האינטיליגנטיים או המצחיקים ביותר!)
נשארה הבעיה של הזמן שזה אוכל. אני חייב להכנס ולקצור פידים באכזריות, כי זה תופס צומי. כך אני לא אחזור לעולם לסיים את סיפור הטיול לסקוטלנד למשל 🙂
משתמש לראשונה היום בפלאג שמאפשר לי לחפש ולשתות תמונות CC אוטומטית לפוסט. עכשיו איך מעלים את כל הטקסט שיהיה ליד התמונה אבל הקרדיט מתחת!? הראש שלי עוד בHTML2 נראה לי. זו עובד פה כ"כ שונה 🙁
תקינות פוליטית זה רע. מאד.
נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.
ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.
From Crackle:
האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)
עד כאן על למה זה לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה זה מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי הכי חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?
למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?
וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.
עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.
במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.
כל זה בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.
עשן צפרדעי
Frogsmoke.com – Behind The Gallic Fumes הוא בלוג פרנקופילי שמצאתי היום בשיטוטי. הרבה אייטמים שלא עניינו אותי, מדי פעם בחורות ערומות (טוב נו, צרפתים, לא?), אבל לפעמים יופי של מציאות, כמו הסרט הקצר הזה של פרנסואה פוגל – לכל מי ששאל אי פעם למה זה טוב פישאיי. לדפיקת מוח טוטאלית נא ללחוץ על הכפתור שמגדיל למסך מלא, והנה לינק לעוד קצרים ופרסומות של מר פוגל המופלא.
ועוד מגוון של מציאות אחרות – סופר-רכבת עתידנית של שנות השישים-שבעים, אוסף תמונות וסרטוני דה-שבו כולל פרודיה חמודה על הפרסומת של הקסארה (או שזה היה הC3?), תמונות יפהפיות של סרקוזי וגם של של אישתו היפה קרלה ברוני (זהירות נספ"W!)…
בקיצור, אין סיכוי שמונה הלא-קרואים בקורא הרססים שלי אי פעם ירד ל0, או חלילה אפילו למספר דו ספרתי… העתיד הזה שכל כך ניסיתי לברוח ממנו, הצפת האינפורמציה הבלתי פוסקת, הנה הוא בא לאכול אותי!