ג'מיל התעורר הבוקר עם קוד חדש לחלוטין. הוא עולה הרבה יותר מהר מהרגיל, יש לו כל מיני פיצ'רים מגניבים חדשים של תיבות מעופפות, אבל השמות והתכולה של הDOM שלו שונו לגמרי. שני תוספי פיירפורקס ולפחות ששה סקריפטים של גריזמונקי הפסיקו לפעול לי פתאום. "ג'מיל נוטיפייר" עודכן לפני שאמרתי אלכסנדר פן, אבל כשלוחצים עליו אני לא קופץ לטאב של ג'מיל אלא לטאב חדש. אין יותר כפתורי כיווני עיברית, ואין יותר צבעים-לפי-תגיות להודעות שבאינבוקס. אין ברירה אלא לדבג את מה שאפשר ולוותר על מה שאי אפשר.
אני לא אומר שג'מיל צריכים להודיע לנו מראש או להשאר תואמים אחורה – להפך, תביאו את כל האג'אקס שיש ואני שמח שהג'מיל עולה יותר מהר ונראה שמעסיק פחות את הCPU, אבל רבאק, תוכלו לתת אופציה לחזור למנשק הישן בינתיים? הרי יש לכם למטה לינקים לחזרה אל מנשק ללא צ'אט, או לHTML פשוט, למה לא עוד אחד למנשק הישן, ככה לשבוע חפיפה? אנשים צריכים לענות למיילים בעברית שלא מרוחה על הצד השמאלי של המסך, או שתואילו לתת פתרון הולם לעברית תחת מנשק האנגלית.
אני מסתכל על עונה של תכנית בריטית, שאורכה 6-10 תכניות, היא תמיד רצופה בהמון אקשן או תוכן ביפורי עד לקצה וה"קליפהאנגר" המחייב, ואילו עונות של סדרות אמריקניות נמרחות על 22-24 פרקים ואיפשהו באמצע מתנהגות כמו מסטיק.
לדוגמא הירוז – בעונה הקודמת פרקים 9-18 בערך היו פשוט מתיחת אין קץ של סבלנותינו עד שחזר הקצב לסיפור. הפעם השמועות הבטיחו שיהיו המון דמויות חדשות ואולי מעט מאוד מהישנות יחזרו בכלל. אבל נוספו מעט מאוד חדשות וכבר עכשיו פרקים 5-6 נראים כמו התחלתו של מסטיק ארוך וצפוי, ודמויות התחילו לבחור בצורה עקומה כל שלב בסיפור שלהן – במקום הבחירה ההגיונית לפי ההתרחשות או אופי הדמות, הן מובלות לאיפה שהתסריטאים יוכלו ללעוס את המסטיק יותר זמן. אצל "עקרות בית מיואשות" זה מתחיל כבר בפרק 3 בעונה, ורק קומדיות וסיטקומים מקפידים להוציא פגז ראוי כל שבוע, אולי בגלל שהקהל שלהן לא "שבוי" בגלל חוסר ההמשכיות בין פרקים?
למי יש הסבר? אצל האמריקנים הדגש על האפקטים המיוחדים כל כך גדול, עד שהסרטים בשנים האחרונות כבר חסרי סיפור, ועכשיו סדרות וסרטי הטלוויזיה לוקים באותה מחלה. האם הקהל האמריקני לא מעונין בעלילה שאפשר "לנעוץ בה שיניים" או שפשוט נגמרו הכותבים הטובים? מה זה אומר כשפרק של טופ-גיר יותר מרתק אותי מפרק של הירוז? 🙂
זהבה גלאון מציעה להוציא קוני שירותי זנות מהחוק – איך זה בדיוק עוזר למצבן של הנשים העוסקות ואיך זה עוזר למנוע התעללות בידי ארגוני פשע? זה רק מכניס עוד אנשים למעגל ההגדרה "פושע פלילי", אבל בוודאי לא מוריד את גדלי ההיצע או הביקוש.
המשטרה שנים שוקדת לנסות לצמצם את ההיצע בדרכים כוחניות ושליליות. לא מספיק מנסים לצמצם בדרכים חיוביות ובונות (פרו-אקטיביות יענו) את ההיצע או את הביקוש, ועכשיו באה גלאון ומנסה לצמצם את הביקוש – אבל שוב ביד קשה ולא בחינוך, הסברה, או טיפול בשורשים. איך להסביר לה עכשיו שככה לא מטפסים על העץ ואיך יורדים ממנו?
אני מאוד משועשע מזה שיש כמה בלוגרים שם בחוץ שעוד מתעסקים בכלל בזה. חנית (דק"ר) התחילה מבלוג אישי ומדי פעם הפניה לתגלית WP חמודה והיום הבלוג שלה עבד רק לעניני טכנולוגיה ובלוגינג. כבר בקושי רואים משהו אישי בבלוג. אחרים גם הם עוסקים המון באופטימיזציות ומראה וSEO ומשמעות הבלוגוספירה חברתית ואחרת, ויאדה ויאדה… זה מרתק אותי לכמה דקות בחודש, פוסט אצל כרמל 'ד"ר בלוג' ויסמן או משהו קטן אחר, אבל כמה אפשר לעסוק רק בסטטיסטיקות או פוסטים על ההתעסקות בסטטיסטיקות?! לא בשביל זה אני מנוי לפוסטים של שכני בבלוגוספירה. אני רוצה לשמוע על הרפתקאות בחו"ל או המלצות על אירועים או קטעים חביבים מהחיים, או שירים… למה אני מרגיש בודד בציון שלא בודק את הסטטיסטיקות יותר משלוש פעמים בשנה? אני היחידי שמעניינות אותו תגובות ענייניות בבלוג יותר מאשר סטטיסטיקה של קוראים?
אין לי מושג מה זה אומר שהפייג'ראנק "זולג", אני לא מעונין לדעת אפילו מה עושה nofollow, התייאשתי מלהשתמש בסקין מגניב והלכתי על קריא ואני לא חוסם את גוגל בrobots.txt שלי, זה כל הSEO שמעניין אותי לעשות. אני רוצה קוראים, כאלו שמעניין לקשקש איתם ומגיבים מדי פעם. בשביל זה אני מוודא שיש להם RSS עובד ואפשרות להרשם במייל לכל פיפס שבא להם. מספיק עם זה אנשים, אולי נחזור לתוכן ולא מטא-מטא-תוכן-על-הצורה-של-התוכן?
מזמן לא נגעתי כאן בצרכנות, פה ושם יצא לי להתקל לאחרונה בשירות טוב שרציתי להמליץ. ראשונה היא תמי מ"יש מיין". עסק של אדם אחד (עד כמה שראיתי) ומתקתק כמו שעון. כשהתייאשתי מכל האחרים שניסו למכור לי מקררי תצוגה במקום מקררים לשמירת בקבוקים לאורך שנים, או לדחוף לי דגמים יקרים שלא בצדק או שלא לצורך, תמי ענתה בסבלנות ולעניין, וניכר שהיא גם מכירה את שוק היין ולא רק את המקררים (בחלק מהמקומות אפילו לא ידעו לתת לי פרטים טכניים בסיסיים עליהם). כשהזכרתי כלאחר יד שכרגע הבקבוקים מתחממים בסלון באמצע הקיץ היא הציעה לתת לי בהשאלה עד להספקה מקרר טיפה קטן יותר ממה שקניתי ששוכב אצלה לתצוגה, ככה לפני שעוד דיברנו 7 דקות ולפני שנפגשנו. גם כשבאתי לבקר בתצוגה שלה בבנימינה קיבלתי שירות אדיב ולענין. אני יודע שרובכם לא בשוק למקררי יינות אבל עדיין, ראיתי את זה חשוב לציון 🙂
עוד מקום שראוי לציון – "ממציא הגלגל" ברחוב החרושת ברעננה. לא זול אבל יודע מה הלקוח צריך. גם כאן עסק של איש אחד. איש מוצק בשם ניר (תאום של וין דיזל, נשבע לכם) שמספר על רקע של מהנדס מכונות. בדיעבד גיליתי שהוא אחד מחביבי חברי מועדוני מכוניות ספורט למיניהן. האימפרזה LX הצנועה שלי לא חברת מועדון WRX, אבל קיבלה טיפול כמו המכובדים. החלטתי להפניק אותה עם פירלי במקום צ'יאט, למרות שידעתי שאשלם למעלה מ50% יותר. כאן אין משחקים של "זה גלגל של 1200 ש"ח אבל לך אני אעשה הנחה ל500, או 450 אם תתן לי מזומן!". מחירים "רשמיים" של יבואנים שאף אחד לא מוכר בהם זה מזמן טריק דפוק שאני לא יודע על מי הוא עוד עובד. ניר רצה לתת לי קצת נאומי רקע על המותגים אבל עצרתי אותו ושאלתי את התכליס, והוא אחרי קצת שכנוע גם עבר למוד תכליס איתי. אני ניגשתי לבנק להוציא כסף ואילו הוא קשר לעצמו בנדנה לראש והתחיל לעבוד בקצב. עד שחזרתי, ארבעה ג'אנטים עירומים כבר היו בשיוף והאיש הראה קפדנות יתרה בהרכבה והאיזון. אם היה צורך במשקולת כבדה מדי, ניר העדיך לפרק את מחדש את הצמיג, לסובב אותו ולהדביק אותו בכיוון אחר על הג'אנט, ולתת לי איזון יותר מושלם ממושלם עם מינימום משקולות. עם סוליות חדשות אני מרגיש שאני עושה פחות חראקות בסיבובים, אחיזת הכביש השתפרה פלאים, ואפילו צריכת הדלק השתפרה ב10 אחוז, ואני חושב שכל שקל שהשקעתי כאן יחזור בהוצאות דלק ובטיחות.
ליד שני הסיפורים האלו ישנו סיפור הזוי אחר שלא קשור לשירות. לקוח שלי עבר לפני שבוע מעזריאלי למגדל הקריה החדש שממול. זאתומרת… חודשים ארוכים היה שם מודבק עליו בגדול "מגדל הקריה – להשכרה" (עד עכשיו יש לנו מחוץ לחלון שאריות של דבק הטפטים). היום הוא נקרא גם בשם "מגדל הממשלה" וגם "מגדל היובל". מתי ככה ומתי ככה? תלוי לאיזה לובי אתה נכנס. יש שניים. התופעה לא חדשה, אם אתה נכנס למגדל עזריאלי המשולש, תגלה שבקומת הקרקע אתה בלובי של בזק (בערך 20 קומות ראשונות) ובעליה קטנה של מדרגות נעות למרפסת שמעל הדסק קבלה בבזק אתה מעביר כרטיס להכנס למעליות של שאר הקומות שמעל (כל אחת לוקחת אותך לכל הקומות 21-37 או משהו כזה). מקובל והגיוני. אבל כאן מדובר בלובי נפרד בשטח דונם שלם עם דסק קטן וכל השאר ריק למדי. היושבת בדסק יודעת רק על 4 חברות במגדל, אבל לא שמעה על הלקוח שלי. בטלפון הם אמרו לי קומה 27. יצאתי במסע של כ70 מטרים הליכה כדי להגיע למעליות בצד השני של הלובי הנרחב והריק, שם לקחה אותי מעלית שמגיעה רק לחניון מינוס 2, קרקע, ו25. זהו. למי שחונה במינוס 1 או מינוס 3 יש מעליות נפרדות. בקומה 25 צריך להחליף מעלית – שתי מעליות הן לקומות 23-36, ושתיים אחרות 25-36. כלומר קריאה לא בוררת בין ארבע המעליות אלא רק בין הזוג שקראת לו, ומי שבקומות 23-24, עלה עד ל25 רק כדי לרדת עוד אחת או שתיים.
אה כן, איפה שלא פישל האדריכל, השלימה החברה שהתקינה את המעלית – כשלוחצים על קריאה לירידה בקומה 27, מגיעה המעלית, עושה "פינג!" גבוה ומהבהב אור לעליה (טוב, אולי הפכו בינהם בהרכבה), עוברות שלוש שניות ורק אז מושמע "דונג!" נמוך בשתי אוקטבות ונפתחת הדלת. עכשיו לוחצים ולוחצים על כפתור הקומה, אבל זה לא יתפוס עד שהדלתות יסגרו. מעלית דנדשה של אלקטרה-אוטיס, יופי באמת.
פוסט ראשון בסדרת סיפורי הרפתקאות מסקוטלנד. למי שירצה לעקוב, הם יופיעו כולם בקטגוריה סקוטלנד אצלי בבלוג, הנה גם רסס. אני גם אתן להם כותרות פוסטים עם מספרים רצים למי שרוצה למצוא אותם בחיפוש ויזואלי קל. למי שהתחיל לקרוא אולי ביום עתידי כלשהוא ורוצה לחפש את הפוסט הראשון, כמו שאומרים באנגלית – הX מסמן את המקום 🙂
יצאתי מארץ הדגל הלבן והכחול והגעתי לכחול-לבן האמיתי. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר…
הגענו לנתב"ג לקראת 2 בבוקר. אחרי צ'ק-אין לא רציני באורכו מצאנו את עצמנו בדיוטי-פרי, צועדים כמובן בקו ישיר למדפי הסינגלים של המלך ג'יימס. מצד אחד משמח אותי שיש יותר מבחר סינגלים ואפילו נוסף ארון מיוחדים ויקרים (כולל בקבוקים של אלפי דולרים), ולאט לאט כובשים מדפי הסינגלים את הבלנדים, מצד שני – כמו שגילינו בכאב בהמשך – גם הודו וסין גילו לאחרונה את עולם הויסקי בגדול, והרבה דברים טובים ומוכרים הולכים להשתנות דראסטית ולא לטובה, גם במחיר ולצערנו גם בטעם. אבל על כך בהמשך.
בהגיענו שמחתי לגלות מערום מרשים מאוד של אהובנו, לגאבולין 16. היו כאן עליות וירידות במחיר השנה, כי בספטבר שעבר מצאתי אותו במחיר נהדר של $60 אחרי שנעדר ממדפי הדיוטי כשלוש שנים. במהלך השנה עלה מחירו ל75, 80 ואפילו $100, ועכשיו נפל חזרה ל$55. בהתחשב בעובדה שזה זול מהדיוטי הבריטי וזול בהרבה מקניה על אדמת סקוטלנד, מדובר בדיל לא נורמאלי. אבל כרגע זה לא הדבר שהכי כדאי לקנות שם. אני ממליץ על הגלן-אורד כרגע, מסיבות שיוסברו בהרחבה בהמשך סיפור הטיול. גיא לקח אחד ובדיעבד הסתבר שזה היה צעד נבון מאוד ובמחיר מעולה. אני שלחתי את ידי לתיק כדי לראות מה מתוך העשיריה הפותחת אני יכול למצוא על המדף. גיליתי למצער שאת הרשימה המודפסת הנ"ל שכחתי בבית ורצתי לחפש חיבור אינטרנט כלשהוא בטרמינל. מסתבר שמחלקים WIFI חינם, ויש גם מסופי דפדפנים בתוך הטרקלינים (שאין לי יותר כניסה אליהם למרות כרטיסי האשראי היפים שלי – קמצנים ישראכארט!), וכשניסיתי לתקתק חמש דקות על לאפטופ מצויד WIFI אצל סקאל אלקטרוניקה העיפו אותי משם למרות שלא היה אפילו לקוח אחד אחר שהתענין בלאפטופ בכל המחלקה (הלא קטנה!). מילא אני התנהגתי כמו ישראלי פוץ, אבל גם הם הגיבו בחוסר אדיבות, ומישהו יעשה הרבה כסף אם יקים לנוסעים פינת גלישה קטנה.
חזרתי עם רשימה חלקית, שמחתי לגלות את היילאנד פארק 18 שנה מתחבא לו ובמחיר לא נוראי של $95, לא היה שם מקאלן 18 אבל היו כמה מקאלנים מסדרת פיין אוק (כולל ה18 פיין אוק אבל זה לא מה שחיפשתי). לבסוף צירפתי אל ההילנד את המקאלן פיין אוק ללא ציון שנה, ביחד הם נמכרו ב$150 במחיר מבצע וזה היה סיפתח לא רע. שניהם אצלי כאן על המדף עוד לא פתוחים, ורשמי טעימות יבואו בהמשך. גיא הוסיף לגלן-אורד גם גלנליבט 18 שנה משובח שהספקתי לטעום, ספייסייד חביב ומשובח.
על הטיסה אין הרבה מה להכביר, בסחיפהול חיפשנו מה לעשות ב4 השעות של ההמתנה לטיסה לאדינברו, גילינו את פינות השינה הנחמדות שלהן, חלקן מאוד שקטות, אנשים מרגישים בטוחים מספיק להשאיר שם תיקים וללכת לאכול או לקניות בדיוטי. מצד אחד אני שמח על הרגשת הבטחון הזו שלא יגנבו לך את התיק, מצד שני אני לא מבין את החוצפה של לשמור לך שעות כך את כורסת השינה כשאחרים מתים לנמנם בה ומצאנו לא מעט אנשים שנאלצו לנמנם על הריצפה כשכורסאות שינה לא מעטות היו תפוסות ע"י תיקים ושקיות דיוטי פרי. מוזר.
בחנות האלכוהול שמחנו לגלות שכל המחירים בארץ יותר זולים, ונתקלנו בבקבוק יפהפה ומושך עיניים, פלאסק קלאסי עם טיפוגראפיה יפה שנותן לך הרגשה יוקרתית אבל עם מחיר סביר. "סינגלטון" לא היה שם מוכר לי והרחתי משהו שיווקי, אבל לקחתי ברושור כדי לברר בהמשך. האמת המרה עוד תתגלה בדרך. בינתיים גיליתי שאני יודע הולנדית! "טואלט שפועלת אוטומטיש". זה כמו עברית!
בהולנד לא הייתי, למרות שזו הטיסה השניה שלי דרכה לא יצאתי מהטרמינל, אבל הצחיק אותי לראות את ריבועי הדשא היפים מהאוויר. הולנד חרוצה באלפי תעלות, והפרות עוברות ממלבן דשא לשכנו (הירוק יותר) אם בגשר יעודי ואם בגשרים ניידים שהחוואים מציבים להן כשהדשא במלבן הנוכחי נגמר. מאוד מצחיק לראות את הסדר המופתי הזה. סקוטלנד לעומתה נראית מאוד שונה מהאוויר…
הנחיתה היתה נעימה ומהירה באדינברו. לצערנו מצאנו את התיק של גיא קרוע. ולא קרע קטן, קרע מספיק כדי שישפכו ממנו דברים החוצה. גיא בא נזעם לצעוק אבל צוות חמוד של שני אנשים פירקו את הכעס תוך דקות. הבטיח לנו הדייל שיתקנו או יחליפו לנו את התיק תוך ימים ספורים, תוך ששותפתו לדוכן כבר פצחה בשיחות על הופעות רוק בעקבות חולצת הזפלין של גיא. הטיפול בהמשך לצערינו לא היה לענין או באותה אדיבות, וגיא חזר לארץ עם תיק מודבק בדאקט טייפ, אבל העיקר זה שתוך דקות מצאנו את עצמנו כבר במגרש החניה של אוויס עם מפתחות ביד, אבל לא למכונית שהזמנו. האישור שהיה לנו ביד היה לפורד פונגוס 1.4 ליטר, אבל קיבלנו ווקסהול (יענו אופל) זאפירה 1.6, יש להניח שעל שם השחקנית ההונגריה הנודעת… ביני לביני החלטתי לגייר אותה, ולקרוא לה "ברכה" על שם ברכה צפירה. ברכה שלנו היתה שחורה ונאווה, זריזה וחטובה. מאוד נהנינו ממנה, למרות שעד שנהגתי בה חשבתי שאני שונא מיני-ואנים…
באורח פלא גילינו שהחמודה הזו יותר חסכונית מחסכונית. מחירי הדלק בבריטניה הם כמו הרמה האירופית – זזים בין 91 ל107 פני לליטר (נגיד 8-9 ש"ח בגדול), אבל היעילות של המנוע וההילוכים הפיקו בסוף עלות שקלים לקילומטר יותר טובה מהסובארו החדשה שלי ומחירי הדלק הישראליים. זה אחרי שחשבתי ששדרוג למכונית חדשה עם גיר אוטומטי מודרני יפתור את הבעיות. לומדים… מאז שחזרתי נכנסתי למסלול הלא נכון רק פעמיים, אבל אני כל הזמן מחפש להחליף מהלכים בעצירות ברמזור, איך אני מתגעגע למהלכים!
אחרי שהתיישבתי בברכה, עשיתי שני סיבובים בחניון ולא ממש הרגשתי ביטחון על ביכולתי לנהוג בשמאל, יצאנו בכ"ז לכביש האמיתי (לבעלי הלב החלש – לא קרו לנו שום תאונות ואפילו לא שפשופים בכל המסע, רק שני כמעט-פאנצ'רים). בכבישים האלו כבר כיוונה אותנו חנה'לה. זה השם שאני נותן לכל מכשירי הGPS שיצא לי לנהוג איתם מזה כמה שנים כי אחרי הפעם שלישית ששמעתי את "מחשבת מסלול מחדש" התחלתי לשיר לה את "חנה'לה התבלבלה" מגבעת חלפון. אני שמח לבשר לכם שבניגוד לארצנו שבה כל הזמן השיפוצים משנים את פני העיר וכיווני הכבישים, המפות בדסטינייטור של אבי היו די מעודכנות. מלבד שני כבישים שלא היו על המפה, נראה שסקוטלנד לא ממש משפצרת כבישים מזה עשרות שנים. נראה שפשוט לא צריך. אנשים פשוט עובדים איפה שהם גרים, ובמשך שבועיים של טיול לא ראינו פקק אחד מלבד שעת השיא ביום האחרון באדינברו. כבישים מהירים קיימים שם רק במקומות מועטים, וטוב שכך.
חנה'לה כיוונה אותי בביטחון להיכן שחשבתי שהמלון נמצא אבל לא היה מלון… היה סופרמרקט. כשביררתי את כתובת המלון לא היה שם רחוב או מספר, רק שם של חווה. חיפוש של הכתובת הזו בגוגל ארץ העלה נ"צ שאותו העתקתי לפי סימנים ויזואליים אל חנה'לה אבל גוגל טעו. בשלב הזה נכנסתי לחנות לייד הסופר ושאלתי את בעלת המקום על אותה החווה, והיא כיוונה אותי בנפנופי ידיים בסגנון "תמשיך בכביש עד לתחתית הגבעה, שם יש פניה ימינה ליד בית הקברות, אתה נוסע ישר עוד חצי מייל ושם החווה לפניך". ואכן כך היה. "בית קברות" באירופה זה לא דבר רע, יש דשא יפה בכל מקום והרבה פחות אבן מדכאונות האבן הישראלית החשופה. בתי קברות רבים עוד פגשנו בדרך, עד שגיא הכניס את זה לרשימת החוקים שלו, שהוא עוד יספר לכם עליה בהמשך.
מלבד העובדה שניסיתי לפנות לנתיב שלא היה מיועד לי אבל הקהל האדיב קיבל את הטעות הקונטיננטאלית שלי בחיוך, והגענו אל החווה. במקום עדיין מגדלים גן ירק קטן אבל רוב המבנה הוסב לכדי בית ארוח, גן ילדים, ומסעדה גדולה ומרווחת עם המון חדרים חביבים בעיצובים נפרדים ושונים לכל חדר, באר עם גינס (שני ברזים – קר וקר מאוד!), תפריט טוב ולא יקר, וצוות המלצריות הכי יפות שנתקלנו בו מזה הרבה זמן. תרבות הטיפוח האובססיבית של הבריטים משפיעה על הסקוטיות, אבל הן פשוט מגיעות מהבית עם נתונים מדהימים. שאפו! המסעדה התגאתה בחתימות על הקירות של סלבריטאים שונים שאכלו בה, לצערי היחידי שזיהיתי היה אורי גלר שאכל שם בסוף התשעים. עשר שנים לא צבעו את הקיר, הסקוטים האלו…
המלון שלנו לעומת זאת שכן במבנה ליד. מלון אוטומאטי מצחיק עם צוות פיצפון שמתחזק אותו (אני מאמין שלא יותר מ4-5 אנשים על מלון של כ90-100 חדרים). זה היה מוטל במלוא הגדרתו, מיועד לשינה בלבד, עם שירותים ומקלחות משותפים במסדרון, אבל כאלו שנבנו מראש בשטאנץ פלאסטיק במפעל למלונות טרומיים שכאלו ומנקים את עצמם אוטומטית. העתיד כבר כאן אבל כמו אצל הטובים שבסופרי המד"ב – העתיד לא מושלם והרבה מהסבוניות לא עובדות 🙂 . מצחיק ומוזר אבל לא בלתי שמיש, והעלות הנמוכה ביותר שהיתה לנו בכל הטיול (£24.5 לחדר), אפילו פחות מאכסניית מטיילים שישנו בה לילה אחד (15 פונד לאיש). הדסק מאויש בכניסה ע"י איש נחמד עד 11 בלילה, איש שאפילו השאיל לנו ממיר לשקעים בריטיים ואמר שנוכל להחזיר אותו בסוף הטיול כי הזמנו שם מקום גם ללילה האחרון לפני הטיסה. הממיר הנ"ל עולה כ15 שקלים בחנות אלקטרוניקה בתוך בריטניה או 60-80 ש"ח בשדה התעופה. ראו הוזהרתם!
וזה היה היום הראשון… חימום הקנה. הימים הבאים עמוסים הרפתקאות, היכונו היכונו! 🙂
