קיבלתי חוזה נאה. חבר טוב נאלץ להפסיק לעבוד בשביל לקוח שלו (נקרא להם Larpolexia סתם בשביל הקטע) והפנה אותם אלי. הם מאוד מרוצים מהיכולות שלי, ואני בהחלט כשיר לספק להם את כל השירותים שהם דורשים. הבעיה: כיוון שהם מוכרים שירותי אבטחת תוכנה לכל מני ארגונים בעולם, יש להנהלת החברה, שיושבת בקליפורניה, דרישה שאחתום על ויתור סודיות כללי, ואאפשר להם למעשה לרגל אחרי בכל הכוח, אם הם רק ירצו. לקבל את כל החומרים הרפואיים לגבי מכל מי שיבקש, להטריד קרובים, מכרים ושכנים ואולי לרגל אחרי בביתי. את הריגול והחקירה הנ"ל הם אפילו לא מבצעים בעצמם אלא מעבירים את הרשאותי לחברה בג'ורג'יה שתפעיל בתורה חברה כלשהיא בישראל… בקיצור, האם הייתם חותמים על דבר שכזה?
Larpolexia complies with the federal Fair Credit Reporting Act (and applicable state laws), which provides prospective or current employees with rights regarding consumer reports and place specific obligations on employers who obtain such reports.
[…]
During the application process and at any time during the tenure of my employment or doing work on a temporary or contractual basis for Larpolexia, I hereby authorize ChoicePoint Services Inc., on behalf of Larpolexia to procure an Investigative Consumer Report which I understand may include information regarding my credit worthiness, credit standing, credit capacity, character, criminal convictions, general reputation, personal characteristics, or mode of living. This report may be compiled with information from credit bureaus, court record repositories, departments of motor vehicles, past or present employers and educational institutions, governmental occupational licensing or registration entities, business or personal references, and any other source required to verify information that I have voluntarily supplied. Information may also be obtained through personal interviews with neighbors, friends, associates, or others with whom I am acquainted. I understand that I may request a complete and accurate disclosure of the nature and scope of the background verification; to the extent such investigation includes information bearing on my character, general reputation, personal characteristics or mode of living.
אני באמת צריך את הכסף, ואפילו אין לי שלדים להסתיר בארון, אבל נראה לי שיש גבול לכמה שאפשר לדרוש מאדם לתת אמון במעסיק שלא נותן בו אמון בחזרה, ובמגוון באי כוחו העלומים, בלי הגבלה של מידע וזמן. כולה רציתי לעשות כמה ג'ובות מעבודת סיסטם…
תגידו, אני פסיכי או שאני צודק?
(עדכון) חקרתי עוד קצת מי הם הצ'וייספוינט הללו, מסתבר שהם חברת "אגרגצית אינפורמציה" ו"משמשת כשירות ביון פרטי לתעשיה ולממשלה" אחת מהזרועות הרבות של לקסיס-נקסיס (מו"ל בינלאומי וסוחרי מידע משפטי ופרטי, כולל בדיקות אשראי ושאר ירקות), שנקנו בפברואר 2008 על ידי ריד-אלסוויר. אם כל זה לא אומר לכם כלום, אתם יכולים לקרוא הלאה עליהם בויקיפדיה האנגלית: על האשמות של מכירת מידע על תושבי העולם הלא-אמריקניים לממשלת ארה"ב, על איבוד מאסיבי של מידע אישי של אנשים בגלל בעיות אבטחה, ועדיין זו החברה שנשכרה לעשות גם את בדיקות הרקע של ממשל אובמה. החברה הזו גם קנתה את מרשם המצביעים של מקסיקו (65 מליון איש) בשביל ממשלת ארה"ב וקיבלה ממנה חוזה לבצע מעקבים על כלל אזרחי אמריקה הלטינית בארה"ב. ממש החבר'ה הטובים. אה כן… הם גם הואשמו שהחקירה המוקדמת שביצעה החברה על פנקס הבוחרים של פלורידה בשנת 2000 היתה מוטה לטובת הרפובליקנים (או לפחות נגד היספנים ושחורים) עקב לחצים של המושל ג'ב בוש, ו15% מהבוחרים שהם הכריזו עליהם כפסולים לפני הבחירות עקב הרשעות ושאר סיבות היו למעשה קולות כשרים (כן, יש מדינות שם ששוללות לך את זכות ההצבעה לכמה שנים כחלק מהעונש). ויש עוד סיפורים מוזרים עליהם…
ומה עם אלו שקנו אותם לפני שנה וחצי עם פטה-בייטים של מידע על כל העולם וארה"ב בפרט? ובכן, אלסוויר הם חברה הולנדית ותיקה בת 130 שנה, המו"ל הגדול ביותר בעולם לפרסומים מדעיים ורפואיים. אלפי ספרים, אלפיים כתבי עת, פרסום של מאות אלפי מאמרים בשנה בידי מאות אלפי כותבים וכ-7000 עורכים. היושרה המצופה מהם לא אמורה לכלול החזקת מחלקה שלמה של הפקת מגזיני מדע "תחת ביקורת עמיתים" מזויפים להפליא. אפשר היה להגיד שהם מסכנים, לא מרוויחים מספיק ממכירת כתבי עת לגיטימיים עד שהם צריכים את תקציבי השיווק של יצרניות תרופות או תעשייות האנרגיה והסלולאר או הטבק, אבל גם את הז'ורנאלים הרגילים הם מוכרים במחירים מופלאים של עד $14K לשנה וספריות בוכות להם שיורידו קצת מחיר. הם גם הנשוא הראשי להאשמות וביקורת של פעילים למען מידע אקדמי חופשי. למעשה אוניברסיטאות רבות בעולם הפסיקו לעבוד איתם בשל המעבר לפרסום תכנים בצורה פתוחה.
איך הגענו למצב כזה, שהולנדים ישרים מכרו את יושרתם בפרוטות? ובכן אולי זה קשור לאיחוד ריד-אלסוויר ב-1992, לכאורה שני מו"לים גדולים, החולשים על אחוז עצום מהפרסומים הבינלאומיים בנושאי מדעים מדויקים, רפואה ומשפטים. אבל למעשה החברה-האם הזו, הבעלים של אותו המו"ל של אלפי כתבי עת של פרסומים רפואיים מצילי חיים, גם שולחת ידה לעוד תחומים מרגיזים. למשל לפני כמה שנים התגלה ארגון-בן שלה מארגן תערוכות בינלאומיות של יצרני וסוחרי נשקים. אחרי דרישות נוקבות של חוקרים רפואיים מרכזיים כי יחדלו מכל או שיחרימו את פרסומי הקונצרן, התרצו ונטשו את סחר הנשק ב-2007, אבל כאמור תוך חודשים ספורים נכנסו לתחום הסחר במידע אישי או כאמור, כמו שהם קוראים לזה, "שירות ביון פרטי".
בקיצור הם פוגעים לי בכמה וכמה ערכי אידאולוגיה, אפשר להגיד אפילו ערכים יסודיים. אם קראתם את הבלוג הזה בחודשים האחרונים אני לא צריך לפרט לכם. אני מתפתה להגיד להם שאינני מוכן לחתום על הניירת הזו ולוותר על החוזה, למרות שאני צריך כרגע הכנסה יציבה שכזו. כיוון שאני לא רוצה שההחלטה שלי תהיה לגמרי מהבטן אני מבקש שתהיו לי לשכל – אתם מוזמנים לספר ולנמק לי למה אני אדיוט עד רביעי בבוקר ואולי לשכנע אותי לחתום בכ"ז :-/
השאלה שנדמה לי שצריך לשאול: האם בזכות החתימה שלך מותר להם לעשות משהוא שאסור היה להם בלעדיה?
אני יכול לקחת חוקר פרטי מחר ולברר עליך המון מידע, כולל היסטוריית אשראי, מצב רפואי ועוד. זה אולי עצוב, אבל עובדתית נכון.
אם בחתימתך אתה מאפשר להם גישה ליותר ממה שהיה להם קודם – זה דורש חשיבה נוספת. אם כוונתם שלא תתבע אותם על מה שכל חוקר פרטי דרג ג' יכול לגלות – זה מידע שבפועל הוא כבר בכל מקרה ברשות הרבים.
ברור שכל זה נכון למרות שלא לגמרי חוקי, אבל למה לעזאזל אני צריך במו ידי ומרצוני החופשי לתת להם אישור להתנהגות חסרת מעצורים שכזו?
ועדיין, אני רוצה להאמין שלחטט לי בתיקים הרפואיים יהיה להם קצת קשה ובהחלט לא חוקי.
ואתה גם המופע היחיד באינטרנט למילה Larpolexia
מרשים
נבחר בקפידה, תוך התייעצות עם דוד גוגל 🙂
אתה לא אדיוט. אל תחתום.
אחרי שהרווחת כסף, קנית אוכל, שילמת מים, ארנונה וחשמל, קנית בית וריהטת אותו – לישון בלילה גם צריך. את זה כסף לא יכול לקנות.
בעבר עזבתי עבודה מצויינת מכל בחינה… חוץ מהעובדה שבגלל המצפון לא יכולתי לישון לילה שלם במשך כמה חודשים.
בינתיים זה השתלם מכל בחינה (חוץ מכלכלית… אבל זה המילכוד…)
אם היה לי כסף לקנות בית…
כרגע אם לא אחתום יש לי בקושי כסף לשכ"ד, שלא נזכיר ביטוחים, מיסים ואוכל… 🙁
דיון צדדי: אם הבוס המיועד היה קורא את הפוסט הזה מתורגם לשפתו
האם הוא היה מעסיק אותך?
הרי אתה בעצמך אספת עליו מודיעין (גלוי), עשית לו משפט שדה ודי הוצאת אותו מניאק.
אה?!
א. הבוס המיועד הוא נציג החברה בארץ והוא ישראלי. הוא בהחלט יכול לקרוא את הפוסט והענין נלקח בחשבון.
ב. מדיניות הביון הזו איננה של הסניף הישראלי ששוכר אותי (למעשה הוא סטארטאפ ישראלי שנקנה על ידי החברה האמריקנית) אלא של הנהלת החברה ומוכתב לו מלמעלה.
ג. ה"מודיעין" הזה אינו סוד ואיננו מתייחס למעסיק שלי, אלא לחברה שהוא שוכר לחקור אותי (ואת כל עובדיו בעולם, שכירים ופרילאנסרים).
ד. לא משנה כמה האנשים שאיתם אעבוד בארץ נחמדים, המדיניות הזו נכפית עלי וגם עליהם. השאלה כאן היא בלי קשר – מה זה אומר כשמעסיק כופה כתב ויתור מקיף כל כך, ומחתים אותי על מכתב שבו אני מבקש שיחקרו אודותי, ועוד בידי ארגון כמו צ'וייספוינט, עם כל ההיסטוריה הידועה והמדאיגה שלו.
ועל כן, אני לוקח כהנחה שאעבוד כאן עם אנשים מאוד נחמדים, ונראה שאני יכול אולי אפילו להרגע ולהניח שלמרות ההיתר הגורף, הסיכוי שבאמת ינצלו אותו ויחקרו אודותי בצורה כל כך מקיפה הוא זניח. האם כל זה מצדיק שאחתום על ויתור שכזה? שאתן אישור גורף לארגון כמו צ'וייספוינט להשחיל אותי על שיפוד ולשים על הגריל, למרות הסיכוי שלא יעשה שימוש באישור הזה?
זה סעיף סטנדרטי, שיש גם אצלנו בחוזה העסקה של העובדים האמריקאים. הוא נועד בעיקר "לשים דברים על השולחן" – כמעסיק, אתה רוצה להבהיר לעובד שאתה הולך לבדוק מיהו ומהו. זה חשוב במיוחד אם אתה מעסיק מישהו שעובד ב- remote: אתה לא בדיוק יכול לפקח עליו יום יום ואתה רוצה לוודא שהוא לא בורח עם הסורסים או מוחק את כל השרתים ברשת תמורת "בקשיש" קטן מהמתחרים. יש לך דרך יותר טובה לבדוק מישהו שאתה נותן לו את המפתחות לעסק? במיוחד בעידן שבו לרפרנס שלך אסור להגיד עליך דברים פחות ממצוינים בלי להסתכן בתביעת נזיקין.
במקרה הזה, אני חושב שהחברה שלחה לך הסכם אמריקאי כי זה ה"סטנדרט". תגיד להם שאין לך social security number (גם אם יש לך, אני בספק אם יש מידע מאחוריו) ו- choicepoint יחזרו עם גליון ריק. או תשאל אם יש גרסה ישראלית של ההסכם, שבו בטח לא מופיע הסעיף.
אגב, שי צודק – אפשר לעשות את זה גם בלי רשותך. בקיצור, לא מבין מה פה הדילמה. נראה לי שאתה מתעקש לפשפש בציציות. בדקת אם הנייר שעליו הם מבקשים שתחתום הוא נייר ממוחזר עם טביעת פחם נמוכה ושלא עובד במפעל שמנצל ילדים? בדקת שהסבא-רבא של מזכירת המנכ"ל לא היה חבר בתנועה הפשיסטית?
עוד שאלה: האם האפשרויות הם או לחתום או לא לחתום? אולי אם תבקש יפה ותסביר שזה פוגע בציפור נפשך ואתה נשבע שאתה לא פושע יסכימו להוריד את הסעיף?
סעיף סטנדרטי? אתה משלח ארגוני ביון לבלוש אחרי העובדים שלך, מר חניק?
כמות הטפסים (מעבר לNDA הפשוט), שהייתי צריך למלא ולחתום עליהם היה קרוב ל15 עמודים בינתיים, אולי יותר. כמעט כמו למלא שאלון לתחקיר בטחוני – עשיתי שניים כאלו, היה מגעיל לשבת ולספר למדינת ישראל על חיי הרגשיים, החברתיים והכלכליים, אבל לפחות מדובר במדינה שלי שממילא יודעת עלי יותר ממה שאני רוצה, קוראת בוודאי מרוב שעמום את הבלוג שלי ומצוטטת לי לשיחות הסקייפ והסלולר. אבל כאן מדובר בחברה פרטית, במדינה זרה, שידועים כבר לא מעט סיפורים (לפחות מה שנחשף), שהתנהגותם לוקה בחוסר זהירות עם מידע אישי עד כדי זלזול בוטה בזכויות פרט ודמוקרטיה.
מצד שני, אם יש שני אנשים שמהם ציפיתי לאשרר גישה שכזו, הרי הם אתה ושי. אני לא כועס, אבל לרגע רציתי להיות טיפה יותר אופטימי ולחשוב שגם לאנשים כמוכם זה עבר את הגבול 🙂
הגישה הזו בעצם אומרת שחברה (קורפוריישן) יותר חשובה מאדם, ולכן סודותיה של החברה (או "פרטיות" החברה), יותר חשובים מפרטיות הפרט. לקוראים ניתן התרגיל המחשבתי אם לזאת יקרא קפיטליזם פאשיסטי או פאשיזם קפיטליסטי. קטונתי מלהבין את הדקויות פה, אני הרי אקו-סוציאליסט אהבל.
(תוספת מאוחרת) ולשאלותיך האחרות: לא, אין להם גרסה יותר "ישראלית" וכן, החתימה היא תנאי לשכירתי, ולקבלת התשלום על השעות הספורות שכבר עשיתי מרצון טוב.
ועכשיו, call and raise: אם נעזוב בצד את השאלה האתית והאידאולוגית, האם אין כאן דרישה לא חוקית? יש כאן הרי בקשה מאדם את רשותו לעבור על חוק הגנת הפרטיות במדינתו שלו (זרה או בארצות הברית), ולהתנות בכך את העסקתו. במילים ישירות: "אם לא תאשר לנו לבלוש ולפלוש לחייך ולעבור על חוק הגנת הפרטיות, אנחנו נעבור על חוקי התעסוקה".
(אולי חוקי תעסוקה לא במקרה שלי כי אני פרילאנסר ולא שכיר, אבל גם שכירים חותמים על הויתורים האלו ואפילו יותר, ועוברים חקירה הרבה יותר עמוקה)
בתכל'ס עירא, זו דרישה סטנדרטית בארה"ב.
בעקרון, אם באמת ירצו לחקור עליך, אלו שיחקרו יבקשו בטח איזה Guide Lines (או שזה כבר חלק מהחוזה בין החברה החוקרת למעסיקים בארה"ב).
אני לא מכיר אותך אישית מספיק, אבל יש בבלוג שלך מספיק חומר לסמן אותך כ"סופר ליברל" או משהו באזור הזה, ואם המעסיק הוא חברה מאוד קונסרבטיבית, בשבילם הבלוג שלך הוא "דגל אדום" בשבילם.
אבל בוא נהיה מציאותיים: בתור איש סיסטם, בסכום שתרוויח מזה, לא יהיה להם שווה משמעותית להריץ עליך בדיקות, במיוחד שאתה נמצא בארץ עם המדינה הקטנה הזו במידל-איסט עם דגל כחול-לבן, זה כבר הוצאה אקסטרא למצוא מישהו בארץ לחקור עליך וכו', והסיכוי שיושקעו כאלו כספים רק כדי לברר מי זה עירא-אברמוב – די קלוש.
אם תשאל אותי: תחתום ותתחיל לעבוד. אנחנו במיתון ואי אפשר לבדוק בציציות כל עבודה.
פלורליסט כן, אבל ליברל? פחות ופחות 🙂
בינתיים, אתה מקבל את פרס התשובה הכי משכנעת, אבל אני עדיין לא משוכנע (וברור שיש להם מי שיחקור כאן, ארץ חברות החקירה הכי טובות בעולם, וידוע לי מקודמי בתפקיד שבהחלט חוקרים).
(לא יודע איך מגיבים לתגובה, התשובה שלי היא לתגובה שלך למעלה):
"סעיף סטנדרטי? אתה משלח ארגוני ביון לבלוש אחרי העובדים שלך, מר חניק?"
קודם כל, כשכתבתי "סעיף סטנדרטי" התכוונתי שאף עובד אמריקאי לא מרים גבה למקרא הסעיף הזה. חוקי התעסוקה האמריקאים שונים מהישראלים וגם הנהלים, ההרגלים וצורת העבודה. אז כן, זה סעיף סטנדרטי.
"משלח ארגון ביון"? קצת הגזמת בתיאור, לא? אבל בהחלט – אנחנו עובדים עם חברה שעושה בדיקות רקע (לא עם choicepoint, אבל מי מבטיח לי שהחברה שאנחנו עובדים איתה לא עושה outsourcing אליהם).
אם אתה מוכן לתת לי דרך יותר טובה לעשות בדיקות רקע לעובדים אני אשמח לשמוע – בינתיים לשלם לחברה חיצונית שתגיד לי מה מצב העובד נראה לי פתרון הגיוני ביותר, בעיקר אם *זה מה שמקובל* בשוק. יכול להיות שבטנזניה לא מקובל להתקשר למעסיקים שלך לשעבר לשאול אותם עליך – האם עובד טנזני שהייתי מעסיק כקבלן משנה היה כותב פוסט כזה על החברה הנבזית שמתקשרת לברר עליו? או שאולי כדאי לחזור לימים שבהם הסינון היה לפי שם משפחה, מוצא ודת?
הפרשנות של "החברה חשובה יותר מהאדם" היא שלך בלבד, והיא פרשנות מרחיקת לכת מאוד שאני לא יודע איך הגעת אליה. אפשר לדון בזה בהזדמנות אחרת, ואתה כמובן מוזמן לכעוס או להעלב מחברה שלא עונה לקוד האתי שאתה מאמין בו. אבל להאשים חברה אמריקאית בגלל שהיא עושה מה שעושות חברות אמריקאיות לא נראה לי מעשה הגיוני.
שמע, רק שני גופים עד היום ביקשו ממני לעבור תחקיר בטחוני כזה מפורט בארץ, אחד היה בנק והאחר היה מכון נחל שורק. כמובן שבצבא העבירו אותי תחקיר (קצר יותר!) כדי לקבל סיווג בטחוני אחרי הטירונות, ואני מניח שאם הייתי הולך לעבוד בתע"ש אז גם שם היו דורשים יותר מהממוצע. אבל מעולם לא שמעתי על אף חברה שאיננה בנק או תעשיה בטחונית שדרשה כזה תחקיר, וגם את תספור את המעסיק הזה כבנק (למרות שמה שהוא עושה זה שונה), הוא עדיין דורש הרבה יותר ממה שנראה לי הגיוני לבקש. החדירה פה לפרטיות היא בהחלט מוגזמת, ואם זה נאה לך נכון לדרוש את זה מהעובדים שלך במקום למיין אותם לפי ראיון עבודה, לבריאות שיהיה לך ולעובדים. חברת צ'ויספוינט כבר איבדה את פרטיהם של 163K אמריקנים שעכשיו חשופים יותר מתמיד לגניבות זהות, וזה המידע שהם מוכנים (או מחוייבים) לחשוף. הם מחזיקים מידע די מפורט על למעלה מ300 מליון איש, יותר מהFBI וה-CIA ביחד, ואני לא ממהר להיות אחד מהם.
אני מבין שעושים לאדם "credit check" אבל כאן אנחנו מדברים על background investigation, תקרא שוב את הטקסט, זה לא באותה הרמה. אתה בטוח שזה מה שאתה דורש מהעובדים שלך?
לגבי האם הדרישה לא חוקית: אני לא עו"ד וכדומה, אבל נראה לי שאם כבר אז ההיפך. הדרישה באה לענות על דרישות רגולטיביות כאלו ואחרות וזאת כנראה הסיבה שהם עובדים עם גוף ידוע כמו ChoicePoint.
דמיין שאתה מנכ"ל חברת L. אתה מוכר את התוכנה שלך לבתי חולים (נאמר). בית החולים רוצה לקנות את התוכנה, אבל הוא רוצה לוודא שבצוות הפיתוח אין אנשים מעורערים שמטרתם היא לגרום לתוכנה להכשל כדי לגרום למוות המוני של חולים המחוברים למכונות הנשמה (נניח).
בית החולים שואל את המנכ"ל: האם האנשים שיגיעו אלינו להתקנת התוכנה עברו בדיקות רקע? כפי שאתה יודע, ה- FDA מחייב אותנו לא להכניס אנשים לחדר השרתים הקריטים שלנו אם הם לא עברו בדיקות מתאימות"
המנכ"ל אומר: "בטח, הם עברו בדיקות של Choicepoint".
בית החולים עונה: "אם כך, בסדר. את choicepoint אנחנו מכירים, ולמרות כמה מעידות שהיו להם בעבר הם בסה"כ בסדר, אז נקנה ממך את התוכנה".
ואז מתברר שאחד, עירא אברמוב, אף פעם לא חתם על הסעיף הזה, וזה בידיעה של המנכ"ל.
למה שמנהל כלשהו ישים את עצמו במצב הזה? ואם לא הבנת את המסר, רוב הטקסט ב- 15 עמודים שמילאת הם תוצאות של רגולציה ממשלתית ומערכת משפטית עקומה* ולא מגיע משאיפה של החברה לדעת מה דעתו הפוליטית של עירא. לגבי בדיקות הרקע עצמן, שוב – מה האלטרנטיבה שלך? לקחת את העובד לעבודה ולקוות ש"יהיה בסדר"?
* כמו שנראה, ישראל תמשיך עם חקיקת חוקי הגנה על נשים בהריון שאין כמוהן בעולם, ופיטורין נוסח גרמניה ושעות עבודה נוסח צרפתובקרוב נגיע גם אנחנו לשם. חוזה העבודה הישראלי שלנו תפח מ- 4 עמודים לכמעט 10 ב- 9 השנים האחרונות ולאחרונה מספרים לי העו"ד שהוא לא מספיק טוב עקב שינויים בחוקי העבודה.
אם הם לא עושים את זה כבר היום, ה־FDA יתחיל להכריח כותבי תוכנות להגיש את הקוד לביקורת, אין לי ספק. אבל אנשים שלא נוגעים במידע של חולים, ואפילו לא נוגעים בקוד בכלל (ראה ערך אנשי סיסטם, QA, אנשי ניהול משרדי, אנשי מכירות, שיווק, כתיבה טכנית וכולי), למה הם צריכים לעבור את אותם השלבים המעליבים של תחקירים והטרדת הקרובים והשכנים?
לגבי תלונותיך על ישראל כמדינת רווחה (שאתה מתאר אותה כאילו היתה מדינת סעד), הרשה לי להרגיע אותך, ביבי בדרך לעקור את השטויות המיותרות האלו מהמקום. נשים הרי לא צריכות לקחת חופשות לידה, ובכלל גם חופשות מחלה זו שטות קומוניסטית. האמריקנים יודעים הרבה יותר טוב מאיתנו, תשאר שם.
אני רוצה להצטרף לדעת אבירם וחץ.
לדעתי הסעיף הוא כסת"ח שלא תתבע אותם אחר כך שהם ביקשו אינפורמציה עליך במאגרי מידע. זו סביבת העבודה בארה"ב. במקומך הייתי נותן להם לעשות מה שהם רוצים, מה שנקרא do your worst.
אני מקווה שאתה דואג להגיינת אינטרנט נאותה ושלא ימצאו עליך דברים שאתה לא רוצה שימצאו עליך.
— אריק
הגיינת אינטרנט? אני משתדל לא לכתוב על הרגשות שלי (קרה אולי 3 פעמים בתולדות הבלוג הזה), ואם הייתי עושה דברים לא חוקיים לא הייתי מפרסם את זה בשום מקום (אני לא אדיוט), אבל ממילא לא עשיתי שום דבר כזה.
מה שלא מוסתר כאן, כמו שציינו, הן דעותי הפוליטיות. למשל ידוע שאני בעד צמצום דראסטי של חוקי קנין רוחני, אבל אני לא אומר לרגע אחד שאני מוחה עליהם בעזרת עבירה על החוקים – זה רק אומר שאת החומרים המקוריים שאני אישית מייצר אני מעדיף לשחרר תחת רשיונות שימוש פתוחים. אם זה מציק לחוקר הממונה עלי, אז הבעיה לא אצלי 🙂
אני אציין שגם אני ויתרתי על לקוח בנסיבות דומות בעבר (גם choice point). הדבר שהעביר לי את הסעיף, ושגם נראה לי בלתי ניתן להגנה, הוא הבקשה לויתור על סודיות רפואית. אני באמת לא מבין למה התיקים הרפואיים שלי הם עניינם של מישהו.
כמובן שהשאלה הראשונה שצריכה להשאל היא "כמה אתה צריך את העבודה הזו". על זה, רק אתה יכול לענות. עקרונות הם תבלין נפלא לנפש שבעה.
דבר אחד שאני כן הייתי מנסה לעשות זה להגיד להם "בסדר, אני חותם, אבל תחתמו לי אתם על חוזה של שלוש שורות שאומר שמכיוון שאתם בחרתם את חברת הבדיקה, אתם אחראים כלפי בצורה מלאה לכל שימוש לרעה שחברת הבדיקה תעשה במידע". זה עשוי להיות מספיק מפחיד בשבילם כדי לרדת מהנושא.
שחר
אני יכול לנסות, כי אני אוהב לשמוע אנשים צוחקים, שחרור האנדורפינים עושה להם טוב וזה עושה גם לי טוב. הבעיה שזה לכתוב לאיש דואל, ולא לשמוע אותו טלפונית, ואז זה פחות מצחיק.
לא, כתב ויתור אחד אומר שהם נותנים לצ'וייספוינט את ייפוי הכוח, וכל באי כוחה, ודף אחר שאני חותם עליו אומר שאני נותן להם שיקול חופשי לתת "לכל גוף שייבחר עם ידם" (בלי ציון צ'וייספוינט) יד חופשית, ושם גם מצוין מפורשות ענין השחרור מאחריות. זה גם בשבילך, אריק:
אינני עו"ד, אבל צירוף כל המסמכים האלו יחד זה די קרוב לנתינת יד חופשית לבקש גם מידע רפואי עלי, אם לא ישירות מקפוט חולים, אז לדרוש ממני שאתן להם כל מה שיבקשו או שאני עובר על תנאי החוזה וחושף את עצמי לתביעה.
אבל כאמור, גם אם לא, אני חושב שלשון החוזה מספיק דרקונית כדי להתנגד לה ברמת העקרון.
איפה בדיוק כתוב משהו על סודיות רפואית? לא ראיתי בציטוט מהחוזה.
This report may be compiled with information from credit bureaus, court record repositories, departments of motor vehicles, past or present employers and educational institutions, governmental occupational licensing or registration entities, business or personal references, and any other source required to verify information that I have voluntarily supplied.
אני לא רואה בשום מקום כאן ציון במפורש של מידע רפואי וגם לא רואה מגבלה על מקור המידע (any other source). השימוש במידה ספציפי למטרה מסויימת (לאימות מידע שמסרת).
חפיף.
ראיתי גרועים בהרבה.
הפילוסופיה שלי היא שאני רוצה מידע זמין אודותי וסטנדרטי למדי. זו הדרך היחידה לשמור על אנונימיות היום. עובדת היעדר מידע עליך היא בעצמה מידע בעל ערך.
— אריק
— אריק
לפי דעתי ,וותר..
אני לא יודע מה מצבך הכספי, אבל סביר להניח שלא עד כדי כך רע..
אני מאחורי המקלדת יכול רק לדבר וההחלטה שלך היא.
אני חושב ש-
אם בארץ אנחנו בוכים על האח הגדול שעומד להכנס בדלת הראשית
בחול הוא חי ובועט (בדרך כלל בך)
הכסף זה נחמד ונפלא,והאגו של עבודה בחברה שכזאת בטוח גם נחמד
גם אם תעבוד שם 10 שנים ותעבור הלאה, הכסף ייגמר, אבל המידע עליך ישמר עד סוף חייך טבעיים ואחרי-ועוד בחברה שידועה כבעייתית.האם זה סיכון שאתה מוכן לקחת ?
דבר אחר- אתה יכול לדבר עם עו"ד בחול שמתעסק בנושא ולשאול האם זה חוזה סטנדרטי או שזה מוגזם
או איך אפשר לשנות אותו
תודה, אור, נגעת בדיוק בנקודות. ולא, אין דרך לשנות חוזה שמאות אם לא אלפים חותמים עליו בשנה כדי לעבוד בחברה האם. אם העקרונות שלי דופקים אותי זו בעיה פרטית שלי…
נושא טעון. יש סיבה טובה וברורה למה כן לחתום, אבל כמה סיבות אפשריות למה לא לחתום, וחלקן מעורבבות זו בזו. בוא נעשה סדר.
1. עקרון הפרטיות
אני מציין אותו ראשון גם כי הוא עומד ברקע של כל הדיון הזה, וגם כי אני רוצה להפריד אותו מהשאר כמה שיותר מוקדם. בקצרה, אני לא רואה שום סיבה עקרונית לא לחתום. אתה אדם שעקרון הפרטיות חשוב לו מאוד, גם אישית וגם פוליטית, וברור שהבחירות שלך בחיים לפחות מושפעות מהרצון שלך להיות עקבי עם העקרון הזה. אבל, זה לא אומר שאתה לא יכול מרצונך-שלך למסור או לשתף מידע עם אנשים או חברות שאתה בקשר איתם. המידע הוא שלך, וזכותך להחליט מי יקבל אותו, כשהמעסיק הפוטנציאלי שלך הוא בסך-הכל צרכן מידע אפשרי אחד כזה. מה שזה כן אומר זה רק שאתה מתנגד להשגת מידע עליך בלי ידיעתך או בניגוד לרצונך — וזה לא המצב כאן. לפי מה שכתבת, לא הפילו עליך תיק בדיעבד, אחרי שכבר התחייבת, אלא מראש ובגילוי מלא, אמרו לך בדיוק מה התהליך ומסרו לך (כך נראה) את כל הפרטים כך שתוכל להחליט, והם באמת צריכים את המידע הזה כדי להגן על סודיות לקוחותיהם ועל המחויבות המשפטית של עצמם (גם אם בקונטקסט הישראלי השיקולים שלהם מוגזמים, אני לא חושב שהם מופרכים). החופש כולו שלך, ואתה חופשי להחליט "כן" או "לא" כביטוי של הזכות שלך לפרטיות, ממש כמו שפעילה חברתית נגד תקיפה מינית יכולה לפעמים לעשות סקס, אם ההזדמנות נקרית, בלי להרגיש אפילו לרגע שהיא מתפשרת על העקרונות שלה. לדעתי אתה יכול להרגיש בסדר גמור עם העניין הזה.
אם זה אכן המצב, אתה יכול לקבל את ההחלטה משיקולים פרקטיים בלבד (למעט אולי "חרם", למטה).
2. חשיפה
יכול להיות שאתה לא רוצה שהמעסיק או באי-כוחו ידעו עליך דברים מסוימים בעקבות החתימה שלך, שהם לא היו יודעים אם לא היית חותם. כבר אמרת שאין לך שלדים בארון, אבל זה שיקול.
3. סיכון
דאגה שהמידע ידלוף או ישמש לתכלית שלא הסכמת לה. בעצם מדובר בעבירה של המעסיק או חברת החקירות. אני חושב שאתה צריך לשקול את הבאים: הסבירות שזה יקרה (זה קשור אולי למסקנות של המחקר שערכת על החברה), הנזק שעלול להגרם לך אם זה יקרה (ראה "חשיפה" למעלה), ומה תוכל לעשות אם זה אכן יקרה, ואם תדע על זה בכלל (אידיאלית, אתה תוכל לתבוע להם את הצורה ועוד לכתוב על זה בבלוג. במקרה הרע לא תדע בכלל).
4. חרם
יכול להיות אתה לא רוצה לעזור לצ'ויספוינט, לתת להם עבודה, או להתעסק איתם באיזשהי צורה, כי אתה מתנגד לדרך שבה הם עושים עסקים ורוצה להחרים אותם. במקרה הזה, לא אתה משלם לצ'ויספוינט אלא המעסיק, כך שאולי זה דומה (נגיד) לאם אתה מחרים חברת מחשוב או חברת תוכנה מסויימת, לא להסכים לקבל עבודה שתצריך אותך להתממשק ולעבוד איתם מדי פעם. אתה לא משלם לצ'ויספוינט אישית, אז בעצם זה תלוי בשאלה מה הגבולות ששמת לעצמך בנוגע לחרם (אם יש כזה).
עדי, תודה על הדימוי 🙂 "כמו שפעילה חברתית נגד תקיפה מינית יכולה לפעמים לעשות סקס, אם ההזדמנות נקרית, בלי להרגיש אפילו לרגע שהיא מתפשרת על העקרונות שלה."
ואני אומר, פעילה שמנסים להחתים אותה על חוזה עבודה שאומר שעובדי החברה או שותפיה, בכל רגע נתון, יוכלו לבקש לעשות איתה סקס, בכל תנוחה שיבחרו ואושרה על ידה מראש, או בתנוחות חדשות שימציאו מפעם לפעם ולהן היא תסכים או שתפוטר, ואם היא נכנסת מזה להריון, מחלות מין או טיפול פסיכולוגי, הרי שהיא גם חותמת מראש על מכתב שמשחרר אותם מאחריות.
לא, אולי לא דימוי מוצלח כי הוא הופך את הדיון למוקצן, אבל אם כבר משל, אז תהיה קונסיסטנטי. אני אכן פעיל נגד תקיפות פרטיות, וזה אכן כתב ויתור די גורף לעשות בפרטיות שלי מה שבא להם ולחתום להם גם על ויתור אחריות.
אבל אתה צודק, אני לא רוצה לתת כסף ועוד פחות מזה מידע לצ'וייספוינט, וכמובן קשה לי לא לפתח דעה שלילית על חברות שבוחרות לעשות איתם עסקים. אבל גם בלעדי היותם בתמונה, אלו חוזים מטרידים משהו…
אין לי ניסיון רב אבל אני לא חושב שזה סטנדרטי, אני עובד בתור מנהל שרתים של חברת איחסון מארה"ב, זה משהו שלא נכלל בחוזה (ההרבה יותר מדי ארוך).
תודה אמיר (ולידיעתך אבירם). גם אני, כשעבדתי בארה"ב, ועברתי בדיקות רקע בסיסיות לקבלת ויזת עבודה, לא נחקרתי בצורה כזו יסודית, לא ע"י המעסיק ולא ע"י הרשויות.
דווקא הפוסט הזה מעיד, בעיני שאתה איש מקצוע מצוין, חי ונושם אבטחת מידע, ומגדיל ראש. לו אני הייתי חברת אבטחה, הייתי שותל בכוונה סעיף כזה בחוזה ומעסיק רק את מי שיתלונן.
תודה, מודי, אבל חוששני שלצפות מהאמריקנים לתרגיל כזה זה כמו לצפות מהבודקים בכניסה לנמל התעופה לחוש הומור 🙂
אל תחתום…
מדוע? לקוח בא לקוח הולך… הפרטיות רק הולכת.
אם אתה מרגיש לא שלם, תגיד שאתה לא מוכן וזהו, שיחפסו דרך אחרת להעסיק אותך שלא תדרוש על ויתורים כאלה.
אוקיי,
אחרי שהראת את הקטע הנוסף נראה לי שאני צריך לשנות את דעתי. אולי.
תראה, ביקרתי במסגרת עבודתי בחברה שעוסקת בציוד כבד (באוסטרליה דווקא). איש ה-IT שעבדתי איתו ציין כי במקרה היום הודיעו שעושים בדיקות שתן לגילוי סמים לכולם (בשלב מסוים עלתה השאלה אם גם מבקרים נחשבים). כששאלתי למה אכפת למעסיק אם הוא משתמש בסמים, הוא אמר שבחברה שלהם יש עובדים שמפעילים ציוד כבד, ועובדים אלה אסור להם להשתמש בסמים מטעמי בטיחות. מכיוון שיש להם עקרון בחברה של אי הפלייה בין העובדים, נדרשים כולם לעבור בדיקה.
ייתכן ומדובר במקרה כזה. אני לא יודע מה הסיטואציה הספציפית, אבל אם כן אז ייתכן וזה נסיון ליצור מצב של חוסר אפלייה.
אם לא, באמת קשה לי להבין מדוע לחברה ששופטת אותך על סמך התוצאות שהיא מקבלת ממך יהיה אכפת ממצבך הרפואי וכדומה. לאור הקטע שצרפת בתגובות ובהנחה שאין הסבר הגיוני לעניין, הייתי מסרב לחתום על המסמך הזה.
ובנוגע לשינויים בחוזה, הכל תלוי כמה הם רוצים אותך. אני לא חושב שתהיה בעיה אם הם מעריכים אותך לפי שוויך האמיתי.
— אריק
אריק, ברור שאם אתה מפעיל ציוד (רכב, נשק) שעלול לסכן חיי אדם כשאתה במצב שבו אינך שולט על הציוד באחריות (סמים, בעיה פסיכיאטרית, תרופות מטשטשות), אז אין ספק שנכון וראוי לעשות בדיקות סמים לאנשים מדי פעם (למרות שהיו מקרים של אנשים שלוקחים תרופות לגיטימיות שהכשילו אותם במבחנים כאלו, אגב). אם אתה אמון על סודיות מידע אישי או בטחוני, או על גישה לסכומי כסף עצומים של בנק, הסתדרות או מדינה, מקובל עלי ואף רצוי שיעשו לך מדי פעם בדיקות שכאלו, כדי לראות אם אין לך בעית הימורים, או קרובים במדינות עוינות שעלולים להחטף כדי להשפיע עליך, וכל שאר הדברים שעושים בתחקיר צה"לי או אחר בארץ.
הבעיה היא שבתפקידי אצל הלקוח הנ"ל אין לי גישה למידע פרטי של אנשים, בקושי מידע לקוד (וגם אז, אני לא יכול לשנות אותו), והנזק הכי גדול שאוכל אולי לגרום לחברה או לגנוב קוד אבל לא מידע אישי/רפואי/בטחוני/מסחרי רגיש אחר. כדי להגן על סודות החברה מחתימים NDA, אולי גם שואלים עוד כמה שאלות כדי לדעת שהעובד הפוטנציאלי הוא אדם יציב ואמין. אבל לא מבקשים ממנו רשות גורפת להקפיץ אותו בכל עת לפוליגרף, לחקור עליו מאחורי גבו ולהטריד את קרוביו ושכניו, אפילו אם הם מבטיחים לגלות לי בדיעבד מה שאלו ואת מי.
אמא'לה. אתה חושב שהחוק שמאפשר להם לעשות את זה תקף בארץ?
דרור, זה לא החוק שמאפשר להם, זה החוזה שהם מבקשים שאחתום עליו. החוק הפדרלי שהם מתייחסים אליו, אם הבנתי נכון בלי שקראתי אותו, מרשה להם לדרוש את המידע ובאותו הזמן מחייב אותם בזהירות שלא להפיץ את המידע הלאה או לעשות בו כל מיני שימושים נגדי, אבל לא מכריח אותם לבלוש אחרי (כמו שאולי רמזו פה בתגובות)
עירא, קודם כל: פישלתי, לא שמתי לב שזהו דף מספר 2 של התגובות ולכן לא קראתי את התגובות הקודמות לי.
דבר שני, כוונתי היתה לתהות האם החוזה הזה (או ליתר דיוק, הסעיפים הרלבנטיים בו) יהיה תקף בארץ; למיטב הבנתי (המעטה ביותר), חוקים רבים אצלנו לא ניתנים להחרגה באמצעות חוזה…
מתחיל להיות כאן משחק של הפסד־הפסד – מהי הסיבה היותר גרועה לפרש את החתימה שלי כדבר בעייתי?
* לחתום על חוזה שאני חושב שיש בו סעיפים לא אכיפים, ו"להתנחם" בכך(?)
* לחתום על חוזה שאולי סותר את חוקי המדינה שלי.
* לחתום על חוזה שמציק לי אתית ואידאולוגית.
* לוותר על פרטיות וסודיות רפואית לתמיד (מידע ששוחרר לא יוחזר) תמורת בצע כסף.
* לתת כוח עלי לארגון שכבר הוכח כשור נגּח.
אמנם יש לי עוד כ־16 שעות עד שאצטרך להחליט ולהודיע להם את עמדתי, אבל אני חושב שאפשר לראות שהמאזניים עדיין לא החליפו צד.
נו, אז החלטת כבר.
אני ממליץ לך במקום להגיד לא, תגיד שיש לך הסתייגות מכמה דברים בחוזה. לא אופתע אם מי שנתן לך את החוזה יופתע מכמה מהדברים שיש בו.
— אריק
אנטיספאם שקשה לו להתאפק העיף לגיל פרוינד את התגובה הבאה:
ובכן אין כאן סעיף כזה וכאמור, אם היה מקום לגמישות הייתי מנסה (וזו תשובה גם לאריק), אבל שאלתי ונאמר לי ש"זה מה יש". על כן נראה שתשובתי היא שלצערי אינני יכול להרשות לעצמי ויתורים כאלו, וניפרד כידידים.
אני מחכה למחר בבוקר, לראות אם יש בכ"ז עוד מישהו שיעלה טיעון שיצליח לשכנע אותי אחרת.
כמו שכתב אריק, די ברור שכבר החלטת. אבל רק לצורך הדיון, לא ענית לי לשאלה: מה אתה מציע כאלטרנטיבה? במדינה כארה"ב, יכול להיות שישבת בכלא 10 שנים בטקסס כי מחקת למעביד שלך את כל המידע מהשרתים. עכשיו אתה מתקבל לעבודה בניו יורק. אף אחד לא מכיר אותך שם (ולא מכיר את הסיפור), מעסיקים קודמים לא יכולים להגיד עליך דברים רעים כי אז הם חשופים לתביעה, והמעסיק שלך נמצא לגמרי באפילה.
שים את עצמך במקום המעסיק. אתה בטח לא רוצה להעסיק מישהו כזה. מה אתה מציע לו לעשות?
בנושא "מדינת רווחה", אם כבר הזכרת (ניסיתי להתאפק אבל לא הצלחתי), יש לדעתי הבדל בין לתת חופשת לידה (ממומנת מדינה) וכל החופשות הנלוות שמשלם ביטוח לאומי, לבין להכריח את המעסיק להעסיק עובדת גרועה במשכורת מלאה, שה"יתרון" היחיד שיש לה זה שהיא שכבה עם בעלה בלי קונדום. וכמובן ב"להעסיק" אני מתכוון לשלם לה משכורת – היא לא חייבת להגיע לעבודה או לעשות משהו מועיל, כי היא הרי חסינה מפיטורין למעט באישור אישי של שר התמ"ת. רק לדאוג לא להפיל, שאז מתבטלת "זכותה" לקבל משכורת מהמעביד, כי היא הרי לא באמת "עובדת" אלא נשאית של עוברים ומתוקף כך זקוקה להגנה.
אגב, המשמעות של מדינת רווחה היא בדר"כ מיסים גבוהים יותר, המחולקים לאזרחים שיכולתם מעוטה יותר. רק בישראל תחת ההגדרה למדינת רווחה מכניסים מערכת משפט וחוקים מגבילה תעסוקתית.
ורק כדי להרגיע את הדיון (אחרי ההתבטאות הבוטה שלי בפסקה הקודמת), קרא את הפסקה האחרונה בטור הזה, אולי זה ישמח אותך:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1245125151866&did=1000457560
לגבי העבריין מטקסס, הנה מה שקורה בראיון עבודה רגיל:
1. לבקש ממנו הסבר למה יש פער של 10 שנים בקורות החיים שלו.
2. לבקש לדבר עם ממליצים מהתקופה הכי ארוכה של עבודה איתו.
3. לראות אם יש משהו חשוד או לא נעים בשפת הגוף שלו או משהו שעלול לשכנע אותך שהוא לא מתאים לג'וב המיועד.
בראיון עבודה למשרה שבה מתעסקים בנושאים רגישים כמו ציוד יקר, ציוד ומידע של לקוחות ושאר עניינים רגישים:
4. תעודת יושר מהמשטרה.
5. אולי תחקיר בסיסי.
אבל כאן מדובר על פוליגרף, ראיונות לקרובים ושכנים, שחרור רפואי ועוד הרבה. אתה לא רואה את הרמות השונות של חדירה מוגזמת לפרטיות? אני לא הולך לנהל בנק או מרכז מידע של קופ"ח! רק להיות סיסטם אדמין במשרה חלקית של צוות פיתוח שלא נוגע במידע אמיתי.
לגבי פיטור עובדות הרות – שאל עו"ד לענייני עבודה. אסור לפטר אותה בגלל ההריון, אבל אם היא עובדת מחורבנת, יהיה מאוד קל להוכיח בבית משפט שהיתה עילה צודקת לפטרה. אותו הדבר לגבי קצינים שעושים הרבה מילואים, אגב. לשאלתך (שלא שאלת) אם אני מסכים באופן גורף עם כל התנאים הסוציאליים ששמורים לישראלים וישראליות בלי להפעיל שיקול דעת, הייתי אומר לך שבוודאי שלא, ואני אפילו לא בטוח שחוק ההגנה על תעסוקה של נשים הרות הוא הוגן, אבל לא חקרתי מה הן כל המשמעויות שלו ומה החלופות שמציגות מדינות אחרות.
"מיסים המחולקים לאזרחים שיכולתם מועטה" זו מדינת סעד וזו בעיה מוסרית מאוד רצינית בעיני, מה גם שזה נכשל בגדול. לא רוצה שנגיע לשם, ולכן אני גם נגד חלוקת קצבאות.
לגבי הלינק – לא פועל. אולי הבאת את הלינק למסגרת ולא לתוכן. אני שונא פריימז.
עירא, סליחה שאני לא חלק מהרוב המוחלט פה, אבל אני חושב שאתה צריך לדון בזה עם האנשים בחברה, ולא פחות מזה – גם לחתום אם אין ברירה.
כמי שמלווה אותך בשנים האחרונות, ובעיקר בעת המשבר שנחת עליך מבחינה מקצועית בשנה האחרונה, אני חושש שהשוק הוא שוק של מעסיקים. הם יכולים להכניס כל מיני "קטנות" לסעיפים. אז יכול להיות שמדובר בסעיף סטנדרטי, ואולי זה לא. מה זה משנה? כרגע אתה צריך לשלם חשבונות. אתה צריך לחיות. ולא מהיד לפה.
אז נכון – יש פה סיכון. אבל אתה לוקח את אותו הסיכון בשימוש שלך עם גוגל, ועם ג'ימייל, ועם כל כלי כמעט שאתה משתמש בו באופן וובי ועל שרתים שמתחזקים חברות חיצוניות.
השאלה שלי היא פשוטה: האם אתה מוכן לשבת בבית (אלוהים יודע כמה זמן), ולשחק עם צ'קים שעלולים לחזור?
בשורה התחתונה, זה השיקול שאתה צריך לעשות. התשובה בגוף השאלה.
לא ראיתי שיש רוב מוחלט לאף צד, אבל העצה שלך נראית כאילו באה ממישהו שלא ממש מכיר אותי.
אגב, דיברתי היום גם עם כמה וכמה אנשים טלפונית והשיחות יותר מעמיקות ובסוף גם פחות החלטיות, כמובן שבסופו של דבר ההחלטה נופלת לכאן או לשם בתלות במידת החירום הכלכלי שאתה נתון בה, כמה אנשים תלויים בך כלכלית ואם תצליח להסתכל לעצמך בפנים בבוקר במראה.
אמר לי היום חבר שההבדל ביני לבינו הוא שהוא החליט כבר מוקדם מאוד בקריירה שהוא "זונה" (וברור לי שרוב העונים פה יודעים במי מדובר), ולכן הוא הפסיק לחפור בשאלות מוסר ואתיקה של חתימה על ויתורי סודיות אישיים. שי בא בגישה דומה אבל קצת שונה, שאומרת "אידאלים זה יפה אבל כל המידע עליך ממילא מתגלגל ברחובות, אז מה אתה מתחסד?" – אז זהו, שאנשים שונים רואים את זה באור שונה ונותנים משקל שונה להרגשה הפנימית שלהם ויכולתם להתמודד עם ההחלטות האלו.
התגובה שהכי הצחיקה אותי היום היתה "זה לא שאתה מאפשר להם להשיג מידע שהם לא יכלו ממילא", ולזאת אני עונה – אם כך, למה להחתים אותי על ניירת? שיתנו את העבודה וזהו (תשובה דבילית לשאלה מגוחכת). לא משנה אם אחתום או לא, אם אני לא עובד שם אז אני לא מעניין אותם, ואז אין בכלל שאלה, הלא כן?
האם אני מוכן לשבת בבית? לא. אני אתן שיעורים פרטיים, אעביר קורסים, אמצא עבודות כשכיר שלא ידרשו ממני לתרום כליה. הייתי מספיק מפונק כל חיי, אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עלי – שכסף מזיז אותי.
לטוב ולרע, כסף זה לא היה הגורם שהשפיע עליי לעשות משהו או לחדול ממנו, וכסף זה אחד הדברים היחידים שיצא לי מהעבודה הזו, כי זו לא עבודה מלאת יצירתיות או אינטראקציה מפרה עם אנשים.
אז כן, נראה לי שההחלטה התקבלה.
האם פשוט ביקשת להסיר או לשנות את הסעיף, תוך ציון הסיבות להתנגדות?
בלא מעט חוזים "סטנדרטים" ו"חקוקים בסלע", ש"כולם חותמים עליהם" הסתבר כי יש מקום לגמישות. זאת ועוד, גם בישראל וגם בארה"ב, חוזה סטנדרטי הוא מושג טעון. ולראיה, בחוזה שחתמתי עליו לאחרונה נכתב:
Each party has participated in the drafting of this Agreement and the
provisions hereof shall not be construed against either party as the draftsperson
thereof.
זאת כדי להמנע מטענה כי החוזה הוא חד צדדי.
כאמור אין כאן סעיף כזה ואם היה מקום לגמישות הייתי מנסה. לטענתם חברה במעמדם מחייבת אותם לפי תקנות פדרליות לעשות את הבדיקות האלו ובהקפים האלו, אז כנראה שאבירם צדק.
תשובתי להם מנוסחת ברגעים אלו, והיא שלצערי אינני יכול להרשות לעצמי לחתום על הנוסח במתכונתו.
עכשיו אני 🙂
חסרים לי פה כמה פרטים –
1. לא הבנתי משהו עקרוני – יופי, הסכמה לביצוע החקירה. אבל – האם הם באמת מתכוונים לחקור? אני חוששת שלא (אלא אם אתה יודע במפורש אחרת). כן, יש חוקרים בישראל, אבל זו עדיין הוצאה אדירה.
2. יופי שאתה מעריך את חבריך. אבל מה ען התייעצות עם עוכר דין? אולי בכלל עקב העובדה שאתה אזרח ישראלי קובעת שהחתימה לא חוקית ותוכל לתבוע להם את הצורה אח"כ? אגב – נדמה לי שלגבי מידע רפואי עליך – לא משנה מה אתה חותם, עדיין אסור למסור פרטים עליך 🙂 ; יש גם מושג כזה "חוזה מקפח" שאומר שאם חתמת על חוזה אחיד כמו כולם ולא ניתן להתמקח עליו אישית, אז הוא לא תקף, אבל אני לא בטוחה בדיוק – כדאי לשאול עו"ד.
3. כמה מידע באמת אפשר לגלות ולפרסם עליך שעדיין לא קיים באינטרנט?
4. אם יהיה להם תיעוד כל כך רב עליך כי הם באמת יחקרו, האם זה לא יהפוך את גניבת הזהות לעניין מסובך בהרבה?
בשורה התחתונה – אני גם נוטה לסרב מהבטן לחתימה על כאלה, אבל אז מתקשרת לחברים שמבינים ומתייעצת. לא רוצה להגיד לך לחתום במאה אחוז כי לא בטוחה מה הייתי עושה, אבל כמעט בטוח שהתשובה היא כן – לסתום ת'אף ולחתום.
ענבה, כל הדברים האלו נלקחו בחשבון, וכן הם באמת חוקרים (שאלתי כאמור את קודמי בתפקיד). המכתב שעליו אני חותם אפילו לא מנוסח כ-"החברה דורשת בלה בלה בלה, תחתום אם אתה מסכים", אלא כמכתב בקשה מצידי "אנא שסו בי את חוקריכם, הנני עומד פה עירום ומחכה, רק לקבל את תו העובד אליו נכספה נפשי", טוב, אולי לא בצורה מליצית כזו, ולא בנוסח שנראה כמו מה שיחתימו אותי במשטרה אחרי שלוש יממות חקירה ללא שינה, אבל עדיין בגוף ראשון שמשתמע ממנו בצורה מעוותת כאילו היוזמה והבקשה באו ממני.
אבל נעזוב את זה בצד, הנוסח זה לא הגורם, רק ההיקף של הויתורים על סודיות ופרטיות שאינני יכול להסתדר איתם.
שני חבריםם אמרו לי היום, שבמקומי הם היו סותמים את האף וחותמים. שניהם עם ילדים ומשפחה והולכים לעבוד בעבודות שלא היו חולמים עליהן בלילה רע לפני שנה. אולי אני מפונק, אבל נכון לעכשיו אני לא מרגיש שיהיה לי טוב עם עצמי בבוקר אם אחתום… אני אפילו לא אשן טוב בלילה, אז בכלל הבוקר יהיה על הפנים.
אגב – מה העניין הזה עם העובדה שאתה מכריח אותי ללחוץ על כפתור המצהיר ש"תגובתי מכבדת..". למה שאני אתחייב בשמה? אני בכלל בזה למושג כבוד 🙂 !
הי עירא,
עכשיו כבר 17 בחודש בערב. חתמת?
אומנם קצת מאוחר מידי אבל אני לא הייתי חותם ואני נמצא ,בערך, באותה סירה איתך – קרי: מחפש עבודה. יש גבול לאיזה סטן אני מוכן למכור את עצמי. ואיפה זה מתחיל ידוע לא ידוע היכן יסתיים..
אז חתמת, או לא?
ובכל מקרה – בהצלחה.
מנחם.
לא. כתבתי התנצלות נימוסית והסברתי שהדרישות חורגות מתחום הנוחות שלי. ראש היחידה הישראלית פנה אישית לאנשי הביטחון של החברה לראות אם יש מקום לגמישות למרות הכל, אבל אני לא טורח לבנות על זה.
אני לא קורא להם שטן, מנחם (ברוך הבא לבלוג אגב). אלו כנראה התקנים שיש לממשל הפדראלי, וזו בעיה שלי שאינני מוכן להסכים להם. העובדה שהתנאים יוצאי הדופן הוצגו בפני בשלב כל כך מתקדם בתהליך היא אמנם לא פאשלה שלי, אולי אפילו לא של האנשים הנחמדים בארץ שרוצים לשכור אותי, אבל זה לא מוחק את ההרגשה הרעה שלי, כאילו "דפקתי להם ברז", למרות שאין לזה בסיס עובדתי. תיאורטית, הייתי אמור להרגיש נבגד וכועס, אבל במקום זה אני מרגיש כמעט אי נעימות שאני מתעקש על הפרטיות שלי, ומרגיש מאוד לא מקצוען על שאני "בורח" בשלב הזה, ממקום שבו נראה שרוב האנשים היו חותמים בלי לחשוב יותר מפעמיים-שלוש. האם אני באמת הראשון ש"עושה להם בעיות"? הם לא הופתעו שנבהלתי מהנוסחים, אבל נראה לי שהם לא התכוננו למצב שבו לא אסכים לחתום בסופו של דבר על הנוסח הסופי.
לבסוף, מעניין איך זה מתחבר לפוסט ישן על childfree, שם דנתי בויכוח שיש לי עם אנשים לגבי השאלה של מתי נכון להעלות את הנושא מול מישהיא שאני רוצה לצאת איתה – בכרטיס באתר ההכרויות? בשיחת הטלפון הראשונה? בפגישה הראשונה? בפגישה החמישית? כשהיא תעלה את הנושא מעצמה? הרבה חברים טובים אמרו לי שאחכה עד שנראה שזה הופך לרציני והבחורה מכירה אותי, ואז היא אולי תהיה מוכנה לקבל את זה. הגישה הזו היתה פסולה בעיני כי זה יהיה שקר להסתיר דבר שברור לי שבעיני נשים ישראליות הוא נושא מרכזי וחשוב. אני תמיד האמנתי שצריך לשים את זה מראש על השולחן ולהסתכן אולי שמישהי תקבע עלי דעה קדומה בשל כך, ולא לגרור את הענין עד לנקודה כואבת. מערכת היחסים שלי עם המעסיק כאן היתה הפוכה באופן מוזר – אני הייתי זה שגילה די מאוחר בתהליך ובשלבים האופטימיים של "הנה זה יוצא לדרך", שהדרישות כבדות מנשוא, ולכן ברור לי יותר מתמיד שיש דברים שכדאי שיהיו על השולחן מאוד מוקדם בהתחלה.
עירא,
אנחנו דווקא מכירים מלפני המון המון שנים. שצחתי (סוף סוף) להצטרף.
גם אני לא הייתי חותם.
בהצלחה.
מנחם
הנה עוד "גם אני": גם אני לא הייתי חותם. בחברה שעבדתי בעבר רצו להחתים אותי על חוזה העסקה שממנו משתמע שכל קוד שיצרתי – אפילו בעבר לפני עבודתי בחברה או בזמני הפנוי – הוא בבעלות החברה. זה היה ממש מטומטם וזה היה עוד יותר טפשי בהתחשב בכך שזה היה אמורה להיות חתימה מחדש אחרי שכבר עבדתי בחברה (היה מעורב פה תהליך של קנית החברה על ידי חברה אחרת, או משהו כזה). כמובן שסירבתי והם ירדו מזה.
סעיף סטנדרטי דומה שמופיע בכל החוזים שראיתי עד היום הוא הדרישה שכל דבר שעובד יוצר במהלך תקופת עבודתו בחברה הוא בבעלות החברה (וברור לגמרי למה הסעיף הזה שם, ובהקשר הזה הוא די סביר). בכל החברות שעבדתי בהן עד היום דרשתי להוריד את הסעיף הנ"ל מכיוון שאני מתעסק בפרוייקטים של קוד פתוח וזה לא סביר שדברים כאלה יהיו בבעלות חברה רק בגלל שהיא משלמת לי משכורת.
אני יודע שכבר הודעתך את תשובתך, אבל שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה והמסקנה שהגעתי אליה היא שהייתי מבקש שינוי אחד בחוזה – אני מוכן לתת להם את כל ההרשאות שהם רוצים ובתנאי שעותק מכל החומר והמידע שיאסף יועבר לרשותך פרק זמין קצר וסביר לאחר שייאסף.
פשוט, הגעתי למסקנה שמה שמפריע לי הוא לא שמישהו אחר יחזיק את המידע, אלא שלי לא תהיה לי גישה לחומר או ידע מה נאסף.
אולי זו תהיה פשרה שגם אתה יכול לקחת.
בהצלחה,
גלעד
לא, גלעד, זה עדיין יותר מדי לבקש ממני לתת. לדרוש שיתנו לי עותק מכל דבר שאספו עלי, ואפילו המסקנות האגרגטיביות שהסיקו עלי מתוכו, זו עדיין נחמת שוטים נאיבית. אם נחזור לאותו משל "הסכם סקס בלתי תלוי" שהועלה פה מוקדם יותר, הרי שזה אומר "כן, מותר לכם לעשות איתי סקס בכל רגע נתון ותנוחה מבוקשת, אבל אחרי זה אתם חייבים גם להגיד לי כמה הייתי טובה, ולהיות כנים ומפורטים". יופי באמת.
בשלב הבא יהיה לך בסדר אם רשות המיסים תפיל עליך שומה של מליון ש"ח, אם רק יבטיחו לפרט לך פיסית לאיפה ילך כל שקל שתשלם? עשה טובה…
אותי אישית זה די מפחיד… אני הייתי הולך על הדעה "הפסיכית" שלך..
עירא,
אם הלקוח הוא מי שאני חושב שהוא, אז אני עבדתי איתם לפני שהם נקנו ע"י החברה הגדולה. כשהם נקנו, הם ביקשו שנחתום על כל הטפסים, ובשלב הזה, ובגלל הסיבה הזו, נפרדו דרכנו.
מה שאומר שאם אתה פסיכי, אתה לפחות לא הפסיכי היחידי.
שחר
I would side with Tom Lehrer on this one.
take the fscking job.