כוס המריבה

נגיד הלכתם להתחתן בגן ארועים ובחתרם משהו מעין גרב עם סולית גומי במקום נעליים – האם אשמת בעלי המקום ששיפדתם את עצמכם כמו אהבלים על הכוס?

ואם כבר עשיתם את השטות – האם הגיוני לתבוע את העסק גם על פאשלות של דיג'יי שאתם הבאתם, רק כדי לנפח טיפה את התביעה? אז כן, יש ישראלים שעושים את זה ומרחיקים אפילו לחוצפות יותר גדולות. הפס"ד המלא כאן.
אז זו התוצאה של ריבוי מוגזם של עורכי דין בארץ, הם התחילו לרדוף אחרי אמבולנסים…

התובעים לא הוכיחו כי כוס הזכוכית הייתה כזו שאינה שבירה בנקל, ולא הביאו כל חוות דעת מומחה בעניין, כגון מהנדס חומרים. אומנם, התובעים העידו עדה מטעמם ואף הביאו את הרב עורך הקידושין להעיד מטעמם, אך לא זה ולא זו מומחים ואינם מהנדסי חומרים שיכולים לחוות דעתם לגבי הכוס.
[…]
אולם, בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות והשאלה היא האם התובעת יכלה לצפות שכתוצאה מהכוסות שמסרה יגרם לתובע 1 הנזק אשר נגרם לו בפועל. נשאלת השאלה, האם היה על הנתבעת לצפות כי התובע 1 – החתן ינעל נעלי בד עם סוליה ששברי זכוכית חודרים בה בנקל ? לדידי, התשובה לשאלה זו היא שלילית, עסקינן הרי בחתונה ובה חופה. […] הסברה אומרת כי אדם הצועד לחופתו, יצעד כשהוא נעול בנעלים המכבדות את האירוע הנ"ל, ולא בנעלי בד או בנעלי ספורט.

— השופט מנחם קליין בפסיקה תקדימית, משקיע בפס"ד וקורע אחד חדש לתובע ולעו"ד האהבל שייצג אותו בלי להביא שום הוכחות ועדויות.

פשוט מצחיק לקרוא (אם יש לכם 5 דקות), אבל עצוב לחשוב שעל זה מתבזבז זמנם היקר של בתי המשפט. השופט אומר משהו ברור כאן על זהירות וטמטום של אנשים: יש גבול לכמה אתה יכול להאשים אחרים בטמטום שלך. אני שמח פעמים על הפס"ד הזה – גם בגלל שהוא הגיוני, יוצר תקדים נאה ומחזק לי את האמונה שלא כל טמבל יכול לסובב את המערכת (אולי אם הם היו לפחות פחות טמבלים היתה פה תחרות, זה היה כמעט קל מדי) וגם בגלל שהנתבעת היתה גן האירועים של אמי.

חבל שזה מאוחר מדי במקרה האבסורדי הזה (לפחות אני מקווה שהם יגישו ערעור). את זה אי אפשר להמציא במדינה שלנו, ואת הסיפורים הכי קפקאיים אסור לנו אפילו לקרוא…