התאבדות פייסבוק

באוגוסט השעתה ידידה שלי את חשבון הפייסבוק שלה לכמה חודשים בתמורה לעזרה במציאת עבודה. אתם יכולים לקרוא את ההתפתחויות לאחר חודש ולאחר חודשיים. אני לא יודע למה לקחת נרקומן ולהכניס אותו לקריז, אבל עובדה שיש עוד אנשים שעושים את זה.

אני גם לא הבנתי למה אנשים הולכים לתוכניות ריאליטי, אבל השבוע מכר שלי משכבר הימים עשה את אותו הדבר בגלל דרישה של הפקת "היפה והחנון". לכל המעסיקים והמחזרות, ירון קפלן מבקש להודיע שהוא לא מת, והוא עדיין זמין דרך האינטרנט הישן, זה שלא בבעלות צוקרברג.

אני לא ידוע כתומך גדול של פייסבוק, ובוחר לא להכנס לשם בעצמי, אבל מוזר לי שהפקה טלוויזיונית או תחרות אחרת כלשהיא תבקש ממני לוותר על אמצעי תקשורת שאני נסמך עליו תמורת משהו. במקרה של ירון זה נסיון להגיד שהם לא רוצים שהוא יהיה כרגע ירון האמיתי, אלא שיתן להם לשמור על הזהות הטלוויזיונית שבנו לו ע"י בימוי ועריכה. מאוד משלים את מה שכולנו ממילא חושבים על תוכניות ריאליטי.

מה אתם אומרים – האם הייתם מוותרים על כמה חודשי שימוש באמצעי תקשורת בסיסי עם חברים, משפחה ומעסיקים בשביל כסף או אפילו רק הסיכוי הזניח לזכות בכסף?

13 תגובות בנושא “התאבדות פייסבוק”

  1. אולי. אבל הנה, עכשיו ויתרתי עליו בשביל משהו אחר. השעיתי את חשבון הפייסבוק (בלי הפעולה הטכנית, פשוט לא נכנסת לשם) לטובת עבודה על ספר.
    וזה תמיד אושר, להפסיק קצת מן הרעש הגדול של הרשת.

  2. תגיד, מישהו מעביר ביקורת על הדרך שבה אתה בוחר לחיות? הרי אתה יכול להעביר ביקורת על כל העולם ואחותו, מצייץ בטוויטר מלוא החופן קיטורים וברגע שמראים לך את עצמך, אתה נעלב ולא עוקב יותר. הפייסבוק בשבילי הוא צינור חברתי – מהסוג שלך אין וכנראה אף פעם לא יהיה. הכרתי גם את הטוויטר ואת אוסף הנפיחות המועפות כך סתם לחלל האוויר באין דורש ע"י אנשים שיושבים ימים כלילות ולא עושים שום דבר משמעותי מלבד להקשיב לעצמם.
    עזבתי את פייסבוק – בשביל מטרה פרקטית ומעשית, ידעתי שאני לא יושבת בחיבוק ידיים ולא מקטרת על מה שאין אלא עושה מעשה. ראה זה פלא, דווקא כשחזרתי החיבוק החם אותו קיבלתי – ולא ממארק צוקרברג אלא מהחברים האמיתיים שלי (כי יש לי גם כאלה) היה שווה. לא הבטיחו לי כסף, לא קיבלתי כסף וגם על התהילה ויתרתי כשבחרתי בעילום שם.

    אתה לא רוצה לעשות משהו? זכותך. אתה רוצה ללהג על דברים שאתה לא מבין בהם? טיפשי, אבל עדיין זכותך. לפחות שתהיה בך ההגינות כלפי אלה שחלקו איתך דברים לנסות ולהבין למה עשו מה שעשו. לא ביקשתי את יחסי הציבור שלך, לא ביקשתי את עזרתך וגם לא ביקשתי את הביקורת שלך על החלטות שלי קבל עם ובלוג. פרופיל הפייסבוק שלי הוא סמים לוריד בדיוק כמו הנטיה שלך ללהג.
    להבא, אודה לך אם תגלה הגינות ותודיע לי רגע לפני שאתה מתכוון להפוך אותי לאייטם ואולי, רק אולי תבקש את אישורי – ככה זה אצל ידידים.

    1. א. לא העברתי ביקורת. תקראי שוב. "ללהג על דברים שאתה לא מבין בהם" – שוב, לא ממש הבעתי עמדה אלא ביקשתי אחת מקהל הקוראים. את ההשוואה לנרקומנים בקריז עשתה היידי בפוסטים שלה, לא אני.
      ב. הקפדתי ולא אמרתי את שמה של היידי. אם את בוחרת להוציא אותה מהארון, לבריאות.
      ג. אם את בוחרת לעשות את זה אצלי בבלוג, אני לא אחראי ולכן לרדת עלי זה לא לענין.
      ד. שוב את תוקפת אותי ללא התגרות. את אולי כועסת עלי לגבי משהו אחר ולי כרגיל אין מושג מה זה, אבל אני מסרב להכנע ולהגרר לריבים. אם היה לך משהו להגיד, את הרי יודעת את המייל והטלפון שלי.
      ה. ההתקפה והספקולציות על גודל חוג החברים שלי היא אד הומינם ואיש קש מופרך כאחד. יש לי עשרות חברים ולפחות 8-10 שאני יכול לקרוא להם חברים קרובים מאוד. אני לא צריך את צוקרברג ושטויותיו כדי לשמור איתם על קשר, אני אוסיף ואומר שאני מרגיש שקשרים שנשמרים אצלי רק וירטואלית מהר מאוד משתטחים ומתמוססים, שזו סיבה #35 להמנעותי מפייסבוק. ספציפית טוויטר גם לא משמש לי פלאטפורמה לשמירה על קשר עם חברים אלא עם אנ"ש בנושאים פוליטיים בעיקר, חדשות היום והומור. אם את חושבת שאני רואה את נעקבי הטוויטר שלי כחברים (מלבד חמישה בערך שאני מכיר מחוץ לטוויטר), אז זו פרשנות מוזרה שאין לה בסיס.
      ו. אם הבלוג שלי כל כך נפוח ולא רלוונטי מבחינתך, את מוזמנת להפסיק לקרוא אותו. אם את באה להוציא עלי עצבים על מה שאין לי מושג מהו, את מוזמנת גם לא לענות בו.
      ז. "תודיע לי רגע לפני שאתה מתכוון להפוך אותי לאייטם" כאמור, לא הזכרתי אותך בשם או בלינק, גיברתי על היידי והפניתי לחורימבה, בלוג הרבה יותר נקרא משלי (אני מקווה בשבילם), שפרסם את היידי והפוסטים שלה בתפוצה הרבה יותר רחבה (ועם שיפוט עצמי וחשיפה הרבה יותר אינטימית מכל התייחסות שאני נתתי פה).
      ח. אם נקודה ו לא היתה מספיק ברורה, אני אפרש: לא מגיע לי היחס הזה ולא מקובל עלי הסגנון הזה פה בבלוג. לא התקפתי אותך או את היידי, לא רמזתי כלום על גודל ואיכות מעגל החברים שלה.

  3. תודה על ההתייחסות. בניגוד לאיילת (למרות שזאת זכותה), אין לי בעיה שתזכיר אותי בכל פעם שאתה רוצה.

    הלכתי לתוכנית, כי הייתי יודע שאם לא הייתי הולך לשם, אז הייתי מתחרט על זה לכל החיים. מאוד מבאס לוותר על הפייסבוק בשביל זה, אבל זה חלק מהמחיר.

  4. זו ממש תופעה מדאיגה –
    אני נתקל בהרבה סטודנטים שסוגרים את החשבון כי הם ראו שהוא גוזל להם זמן, והם רוצים להצליח בלימודים.

    עדיין לא פגשתי מישהו אחד שלא פתח מחדש את החשבון לאחר שהוא פרש. בלי יוצא מהכלל.

  5. @GuySoft

    ובכן – אני פרשתי ולא חזרתי. הנה, מצאת אחת. 🙂

    ואגב, זה ממש לא חסר לי. עם החברים האמיתיים שלי אני שומרת על קשר בדרכים עתיקות יותר, כמו אימייל, טלפון, ואפילו, לא יאומן, פגישות פנים אל פנים.

להגיב על רוני לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *