אני חושב שאקרא לזה MIFS, עד שאמצא שיש לזה שם אחר. Missing Information Frustration Syndrome.
אני מגלה שככל שעוברות השנים, כשחסר לי מידע אני מאוד מתוסכל. קשה לי לקבל אמונה דתית ותורות רוחניות, קשה לי להיות לקוח של תוכנה סגורה, קשה לי לעבוד בטלפון מול לקוח שלא יודע להקריא לי אפילו הודעת שגיאה מהמסך, קשה לי אפילו כשאנשים שולחים בטוויטר הודעות טיזר בלי להסביר.
אני מעדיף לדעת מה שיותר, אבל חצי אמת מתסכל יותר מאשר לא לדעת כלום.
קשה לי להוריד רססים מgReader אבל יותר קשה לי שהם מצטברים ואני לא מגיע אף פעם לקרוא אותם, עד שאחרי שלושים יום הם נעלמים בתהום הנשיה של "סומן כקרוא". קשה לי מאוד כשמרואין לא מספר לי את כל הסיפור או מתחמק משאלות חשובות. קשה לי כשמישהו מזמין אותי לעבודה ולא מספר לי מה המטרה האמיתית שלה או מה הצרכים האמיתיים שלו. קשה לי אפילו סתם כשאנשים משכנעים אותי או שוכרים אותי לעשות דברים על אמונה עיוורת או משיקולים שלא מתאימים לי. תכנון חייב להיות הגיוני לפני שמבזבזים עליו כסף ואנרגיה לשוא (אפילו אם אני אקבל על זה יותר כסף בסוף, התסכול עדיין הורג אותי). גם קשרים עם אנשים וחברים שבהם נשמרים דברים בראש ולא נאמרים יכולים לבשל בתוכי מועקה. למה אני יכול לשים את כל הקלפים על השולחן אבל אסור לי לצפות לזה מאחרים?
אני מאוד מתוסכל היום. בתור נקיטת פעולה כדי אולי להפיג חלק מהתסכול, העפתי יותר מחצי מהאנשים שאני עוקב אחריהם בטוויטר ואני מתכוון לעבור בהמשך היום ולחתוך באגרסיביות גם רססים מגוגל רידר. יש רעש שמונע ממני להגיע אל המידע החשוב, מונע ממני לחיות בתוך ים של רעש וחצאי מידע שמאיימים להטביע אותי. טוויטר זה רוב הזמן רעש. כנ"ל מסנג'רים למיניהם. רעש הוא אחד מהסיבות (הרבות) שאני נמנע מבוקפייס, ומצד שני חברים שלי מפרסמים שם מידע שאני לא יכול לקרוא. שוב תסכול!!
גם לכם יש שמץ מזה, או שזה השיגעון הפרטי שלי? איך אתם בוחרים להתמודד?
אני יודע שזה קשה להבין, אבל לרוב אני בוחר פשוט להתעלם או להתבדח על חצאי אמיתות. בטח שלא להתעצבן עליהן, אלא אם כן, כמו שציינת זה מתחיל לפגוע לי שחיים האישיים. העניין הוא שאני איכשהו מצליח להפריד, אני חושב, בין השניים: בין מה שפוגע בי אישית, לבין מה שפשוט נמצא שם.
ויחד עם זאת, אני גם בורר, באופן יחסי, את המידע שאני מוכן להקדיש לו זמן. קח לדוגמא את טוויטר – אני לא רשום לטוויטר ואני לא ארשם אליו. לא הבנתי "את הקטע" שלו, ואני עדיין לא מבין, גם אחרי שאתה אישית הסברת לי אותו. לדעתי זה עוד כלי שיסב תסכול בדיוק בעניין ה"עודף מידע". לא מרגיש את הצורך שכל 140 תווים או פחות יגיעו אליי בדרך כלשהי. יש מיילים בשביל זה, ואם יש לך משהו אישי, יש טלפון, ויש עוד אי אילו דרכים.
אחד הדברים שאני משתאה מולם, זה בדיוק חוסר התקשורת ה"אישי". בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את "שמש ערומה" של אסימוב, וזה מדבר בדיוק, אבל בדיוק על זה – עולם שבו בני האדם לא נפגשים זה עם זה, אלא רק צופים זה בזה. הכל מנוהל ע"י טכנולוגיה רובוטית זו או אחרת. אז הנה – איזה כיף, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לכיוון הזה (אני נשבע שמדגדג לי עכשיו לכתוב פוסט רק על העניין הזה).
בכל מקרה, אין ספק שצריך לדעת "לדלג" על מידע מסויים שמהווה "רעש" עבורך. אפילו בגוגל רידר, למרות שהתחלתי להשתמש בו רק לפני חודשיים בערך, ולמרות שמספר הבלוגים או האתרים שאני רשום אליהם הולך וגדל, עדיין – אני מסנן. לאחרונה הורדתי מספר בלוגים מרשימת הרסס שלי, כי פשוט החלטתי שהם טרחניים מדי עבורי, ופשוט נגמר לי הכוח לקרוא אותם. ההשקעה היתה רבה מדי. אז במקום להתעצבן, פשוט מחקתי. כך שאני חושב שאם תעשה באמת את מה שהצעת, אתה בדרך הנכונה.
עירא, דבר ראשון ברוך הבא למין האנושי -> אתה סקרן מלידה 🙂
אני כבר מזמן לא מנסה לעקוב אחרי RSS, אלא רק אחרי הכותרות. אם זה נראה מספיק מעניין ומושך, אני קורא כמה משפטים לראות אם צדקתי. אם לא, אז אני ממשיך הלאה.
הבעיה היא שיש לי הרבה מידע שאני מפספס, ורק אחרי שאנשים מדברים איתי על הנושאים, אני מגלה שפספסתי.
האירוניה היא שRSS נועד לתת לך תקציר מידע בשביל שתוכל לעקוב אחרי המידע, אבל בגלל שאתה צריך לעקוב אחרי המון מידע, זה יוצר מצב שאתה נבלע במידע במקום שאתה מקבל תקציר שלו.
אני מזמן ברחתי מפייסבוק, ואני לא מתקרב ל tweeter. אני כן מבין אותם, אבל האנרגיה שזה דורש סתם מבזבזת לי את הזמן מול הרווח שלדעתי אני יכול לקבל.
עכשיו אני צריך לזכור לכוון את הפוסטים שלי בבלוג (שאת רובם אני כותב בסופ"ש, למעט חדשות חמות) להתפרסם בזמנים שאני רוצה, וזהו, יש לי מערכות אוטומטיות לניהול זמן (או שלא 🙂 ).
Information overload: http://en.wikipedia.org/wiki/Information_overload
לכוון פוסטים לפרסום עתידי אני דוקא לא טורח. כשיש לי אני מפרסם, כשאין לי אני לא. רק פעם אחת אולי פעמיים עשיתי את זה, למשל כשהייתי בסקוטלנד לפני שנה וכצפוי הייתי מנותק לשבועיים האינטרנט (וטוב שכך!), ושלחתי מראש שני פוסטים שלא יהיה יבש מדי 🙂
אבל אני לא אומר שזה מציק כמו לכל אחד, אותי זה ממש מתסכל. כרגע יש לי בעית זרימת מידע שגורמת לי לתסכול ממש מדכא. התכוונתי בפוסט הזה להסביר שאני באמת לוקח את זה קשה, כנראה קשה מדי.
שי, גם אני יכול:
Web 2.0 Expo NY: Clay Shirky (shirky.com)
It's Not Information Overload. It's Filter Failure
כאילו ברור.
גם המסוננים-מומלצים-שווים-חובה-לקרוא-אחרת-אתה-לא-בעניינים מציפים אותי ללא תועלת.
בעיני הנקודה יותר בעייתית – האם בכלל אלה יביאו אותי לאיפשהו? אולי עדיף לא לקרוא כלום. או לקרוא אחד ליום ולהתעמק, לחשוב, להפנים?
I'm with Guy on this – from what I hear about twitter it sounds like just another way to get other people's brain farts. I managed without it until today so I'll manage without it further.
About facebook it's a matter of privacy in addition to it not being useful for anything.
will write more later, Nokia's browser gas a problem here
(switched to Opera Mini)
Another thing I wanted to say is that you should just learn "to let go" – i.e. Accept that you won't catch all the info in real time and learn to prioritise what you really care about. I think it was in "Time Management for System Administrators" where he suggest "remove at least one RSS feed when you add a new one".
Look at it this way: you don't feel that you miss so much when you don't get to read all of the daily Ha'aretz release, do you? So why feel that way about some piece of information someone put up on the net? Just because it's so easy to access? There is probably a lot more for me to write here ubt I'll just "let go of it" now because I finished my lunch and have to get back to the office…
אני מדבר על משהו יותר גדול. זה מציק לי גם ביחסי אנוש. זה לא רק בעיה של טוויטר או גרידר.
וטוויטר הוא מעין איחוד של מסנג'ר וערוץ IRC שאתה מחליט מי יהיה בו. אם אתה זורק החוצה את המרעישים או המשעממים, אתה נשאר עם דברים מעניינים וטובים, זו לא הבעיה. הבעיה היא כשאנשים זורקים לי שם משפט כמו "אה, זה יהיה מוצלח, עכשיו לחכות למחר" או "עכשיו זה קורה, הייתם צריכים להיות פה". למה זה טוב? חוץ מלמשוך תשומת לב? יש לך משהו שמח, עצוב, חשוב להגיד, פשוט תגיד אותו! למה טיזר שיאלץ אותי לשאול אותך מה קרה?
אז אני מעדיף להפטר מאנשים שהטוויטר הוא רק כלי "שופוני" בשבילם, והכי גרוע זה אנשים ששולחים טוויט (בודד או כפול) על כל פוסט שלהם בבלוג כשאני ממילא מנוי לרסס שלהם.
אבל ממידע אלקטרוני מאוד קל להפטר, הבעיה היא שאנשים לא מדברים איתך גם כשאתה נמצא שם פיסית. שומרים לעצמם מידע שאין סיבה לא לחלוק ובעזרתו לשפר את התקשורת, המתחים הבינאישיים והחיים בכלל.
יש אנשים כמוני וכמוך, שעבורם שקיפות היא דרך חיים, וקשה להם להבין אנשים שמסתירים. ויש הפוכים – כאלה שאצלם כל דבר הוא סוד. זה אופי. אם אתה סולד מאופי כזה, מצא לך חברים אחרים.
אצל החברים שלי לרוב אין לי את הבעיה. אצל החברה שהיתה לי עד אתמול היתה קצת ממנה (למרות שזו לא הסיבה שבגללה לצערי נפרדנו). הבעיה היא עם אנשים שאין לי ברירה אלא לעבוד איתם. לקוחות למשל…