ההופעה הכי טובה שאף עיתון לא כתב עליה

עצוב… רגינה ספקטור, אחת הזמרות האהובות עלי ביקרה השבוע בארץ, וכמעט אף אחד לא כתב על ×–×” ב"עתונות הרשת". לא × ×¢× ×¢, לא טמקא, לא וואלה, בטח שלא מסן, לשימחתי נרג' הקדישו טור. בראשון בערב זיפזפתי שלא כהרגלי ונחתתי על גיא פיפינס, הייתי בטוח ששם יגידו מילה וסבלתי דרך כל התכנית, אבל כל מה שהם בזבזו עליו את הזמן ×–×” סיפורי פפרצי על דיקפריו והקולבית שלו, וכתבה על שון לנון שהוקדמה במשפט על ×–×” שהוא ביקש שלא יגידו מילה על אבא שלו, ואז לאורך כל הכתבה שולבו תמונות וסרטים כדי להשוות את שון לג'ון. כמה אדיוטי לחזור על הנון-אייטם של "את אבא שלו מנעו מלהופיע אז עכשיו הוא סוגר מעגל, הופעה מאוד משמעותית לישראל", כמה טמטום ופרובנציאליות דחוסים פה? אפילו הביקורות מודות בחצי פה שהוא אמן ממוצע מינוס שרק רוכב על שם המשפחה שלו.

לעומת זאת ביקרה פה מישהיא מאוד מוכשרת, כשרון עילוי, יצירתית, נעימה, עם לא מעט שאפשר היה לכתוב על התכנים, על המוסיקה, על הקול, על היחס לקהל, על הנקודה היהודית, הנקודה הישראלית, על ההופעה החיה הטובה שראיתי בחיי (וזה כולל את ביורק בקיסריה). לא צריך להקה גדולה, אורות מהבהבים, זיקוקים וליטושים, צריך כשרון ואישיות, וזו רגינה בתמצית.

הגעתי לבארבי 40 דקות לפני פתיחת ההופעה הרשמית, התור לכרטיסים ×”×™×” מאורגן בצורה כמעט ×”×›×™ גרועה שיכולתי לדמיין, כבר ביררתי מראש והתאכזבתי לשמוע שההופעה תהיה בעמידה ואני עם הגב שלי נסבול, אבל נקודת אור אחת הייתה – רגינה ביקשה שהקהל לא יעשן. בסוף הכל הסתדר – הצלחתי למצוא מקום בישיבה, ואפילו ×”×™×” לי קשר עין עם הבמה ×›25% מהזמן, אבל ×–×” בסדר. ×›×™×£ לראות מדי פעם את החיוכים הנבוכים והמקסימים של רגינה, אבל את ההופעה הזו בהחלט ×”×™×” ×›×™×£ להעביר דקות ארוכות בעיניים עצומות ופשוט להסחף באנרגיה שהדהדה בין הקהל לאמנית הקטנה שעל הבמה. אני אדלג בקלילות על ההופעה הפותחת של Only son ×›×™ היא פשוט לא דיברה אלי, ואחרי המתנה מעצבנת והצצה הזויה של איזה תמוי שרצה להקריא את הערך עליה מהויקיפדיה, סופסוף עלתה הכוכבת על הבמה. אבל היא מסרבת בתוקף להיות כוכבת, היא מסמיקה, מודה שכואבים לה הפנים מחיוכים וכואב לה הראש משמחה, אבל לא לפני שבלי מילים היא פותחת באקאפלה, Ain't no Cover שלא הכרתי קודם. רק קול מופלא וחיקוי פעימות לב עם האצבע על המיקרופון…

אחרי התשואות היא מתיישבת לפסנתר, אומרת מדי פעם תודה באנגלית ומידי פעם באנגלית, מתרגשת שוב, מנגנת שירים משני התקליטים החדשים אבל גם מהשניים הראשונים שיצאו בהוצאה עצמית ונדירים היום (מזל שיש ביטטורנט). הנה "אסירים" מהתקליט השני:

קיוויתי שלכבוד הופעה ראשונה בישראל היא תחשוף איזה שיר חדש. "לפני עשר שנים, כאן בישראל, העזתי לשיר למישהו בפעם הראשונה בחיי", היא סיפרה, "אמרו לי שאני מוכשרת ושאני אחזור כשיהיו לי עוד שירים… אז ×”× ×” חזרתי עם עוד כמה שירים". שיר לכבוד סגירת המעגל לא קיבלנו, אבל היו המון שירים לא ממש מוכרים, שעד שיצאו בתקליט, מכיר אותם רק מי שחפר הופעות חיות שלה ביוטיוב. כך נראה לי שרוב הקהל, כמוני, לא הכיר את Baby Jesus (שמופיע למטה וגם כאן באיכויות סאונד שונות אבל לא מההופעה בת"א). שיר עם קריצה אתאיסטית בעיני 🙂 "כל הלא-מאמינים יזכו לאכול עפר, וכל המאמינים יכולים לירוק על קברם", עם הרבה סרקאזם ותיאטרליות קאברטית.

גם הפתיע עוד שיר חדש שעוד לא הוקלט: Bobbing For Apples

"מישהו בחדר הסמוך מזדיין לצלילי אחד מהשירים שלי". איתן צעק לה בסוף השיר "אבל איזה שיר ×–×” ×”×™×”?!" אבל היא לא מספרת. אני בטוח שהיא פשוט לא רוצה שיחשבו שיש לה שירים פייבוריטיים 🙂 אבל לשלב סיפורי זיונים, זו הרי מסורת ארוכת שנים אצל זמרי רוק ובלוז (אני טועה?), ונזכרתי בקטע חביב של הדרה לוין…

בהדרן התעלפה בחורה בשורה הראשונה, רגינה עצרה את השיר ורצה לתת לה מים, אחרי ×–×” חזרה לכיסא וביקשה מכולם לשתות ולא להתייבש. "לכולם יש מים?" שואלת היידישע מאמע ליד הפסנתר, וכמובן שמתרוממות ידיים והיא קמה שוב לתת לאנשים בקהל את בקבוק המים השני שלה. אבל ×–×” באמת מתוך רצון טוב ולא מתוך בדיחה, זאת פשוט האישיות שלה. הקהל מרגיש איתה מאוד בבית. אם בהתחלת הערב מעריצות זרקו עליה עלי ורדים, עכשיו אחת מהן פשוט עלתה על הבמה עם מצלמה ועשתה לה אמבוש. רגינה מתבלבלת וחוזרת לנגן, אבל שוב עוצרת מבולבלת וחוזרת, היא באמת לא רגילה לחוצפה הישראלית הזו…

הקהל לא מרפה, ורוקע של רצפת העץ, ורגינה עולה בכל זאת לתת הדרן שני, סוגרת באקאפלה כמו שהתחילה, עם שיר ג'אזי חמוד על צבעי עיניים. Silly Eye Color Generalizations

אחורי זה הלכנו לסיים את הערב עם בירה טובה וקצת בשר ב"נורמה ג'ין", בהמלצת בעל הבית לקחתי בירה גרמנית כהה בשם "טוכר" שמזכירה מרחוק את הבר-בר של החורף (שאין יותר, חזרה הברבר הבהירה של הקיץ לצערי), ונהנינו מאוד.

לסיכום, מזל ששמעתי על המופע בזמן ותפסתי כרטיסים, חבל שלא מפרסמים אותה יותר בעיתוני הבידור, ברור לי שכשרון פחות חשוב כאן מאשר יחסי ציבור והתפכחתי מהתקווה האחרונה שעוד הייתה לי שכלי התקשורת באמת מדי פעם ירדפו אחרי תוכן ולא יסתפקו בפרסום מי שמשלם יותר. עצוב…