השנאה מזיזה את העולם

אני מתנצל מראש, זה פוסט פסימי ואין לי פתרון בסופו (אולי ביום אחר). אם לא בא לכם לחלוק איתי את מצב הרוח הקשה שבו אני כרגע, אתם מוזמנים לדלג לבלוג אחר או לאייטם אחר בקורס"ס שלכם…

השנאה מזיזה את העולם קדימה, באלימות. מלחמות הן קטליזטור להמצאות מדעיות, המין האנושי משגשג תחת לחץ, כי האבולוציה שלנו מכתיבה את זה. סכנת נקודתית עוזרת לנו לריכוז אם יש לנו משימה לעשותה ומחרמנת אותנו אם זו הווייה קיומית נמשכת. כך זה בעצם בכל עולם החי (כמעט, אבל על זה בפוסט אחר), בע"ח מתרבים כשצפויה להם מצוקה, כדי שלפחות אחוזים בודדים מכל הוולדות ישרדו. הבעיה היא שאם זה נמשך שנים ומתחדד זה משפיע עלינו מאוד גם בעוד תחומים של תרבות והתנהגות (ראו ערך "הכיבוש משחית"), ומכאן הדרך היא קצרה לאלימות כדרך חיים לגיטימית או לפחות התעלמות ממנה.

שבת אחרונה אבא שלנו העיר אותנו בשעה חמש, אותי את אחי שימי את אחותי אילנית רק אחי משה לא התעורר.
בא אבא הוריד לו כאפה העיר אותו.
באה אמא צעקה למה אתה מרביץ לילד הוריד גם לה כאפה.
אחותי אילנית התחילה לבכות, אב'שלי ואמ'שלי ביחד הורידו לה כאפה.
ככה עשינו התעמלות בוקר כול המשפחה עד שש.

— דודו טופז ((למען האמת את הטקסט כתב מנחם זילברמן, אבל אני רוצה להאמין שהנוסח והסגנון הסופיים הם בכ"ז של דודו)) מתוך "משה והאורנג'דה", קצת אחרי "נאום הצ'חצ'חים", ברגע של אמת פנימית קטנה שנחשפה והקדימה את זמנה

זה היה כמובן לפני שבירת משקפיו של מאיר שניצר, ולפני הפארסה עם כדורי השוקולד, שקדמה לתלונות על ההטרדה המינית, שהקדימה את זמנה של הנשיכה של אוריירו, ובטרם תשלום הפיצויים על "תקרית הגלידה", שהקדימה את ההתקפה הילדותית וההזויה על רענן שקד שהקדימה את הטרדתו של שקד בביתו (והיום אנחנו יודעים שזה לא היה רק לצורך רייטינג אלא ממש למטה מהלב), שהקדימה את ה"פוסטמה" שזרק ליחימוביץ' בשידור חי, שהקדימה את משחק הפירמידה החדש בהנחייתו של דודו טופז (אם הפכתי סדרי אירועים או דילגתי על כמה, אני מקווה שתבינו).

אחרי סיפור המשקפיים של שניצר, הבריון הפחדן הזה לא הלך להתעמת עם שקד בלי צוות צילום (אבל מצד שני הבאת הסצנה ההזויה הזו לפריים-טיים זו גם אלימות בהתגלמותה, ובאופן הזוי גם הפללה והכנה לבאות באותו הזמן), הוא גם לא הרים ידו על אף אחד ממטרותיו האחרונות אלא שלח אליהם מתקיפים אלמוניים. הוא כל כך פחדן שאפילו מול בית משפט הוא לא מוכן לעמוד וביים התאבדות עם מנת יתר של אינסולין, כדי להיות הראשון בבידוד. אתם תראו שהוא עוד יצליח לצאת מזה איכשהוא על אי-שפיות – בלי כלא, מקסימום ישלם איזה פיצוי קטן ומאסר בית קצר או משהו. אני כבר בטוח שגם בלי שאיזו אחות או אחיינית של לריסה תתאהב בו, כל העיתונים ישמחו לסקר אותו פעם בכמה חודשים. (עדכון רגע לפני הורדת הפוסט לדפוס: אני רואה שגילי וחמי כבר עשו את זה)

רוצים עוד קצת אירוניה הזויה? לוק אנד ליסן בראיון הזה, חבל שאי אפשר להטמיע כאן את הסרטון. ארז טל, שהיה ברשימת המטרות של טופז, בתכנית עם הכותרת "איפה צדקנו" שעוד מוסיפה צבע לאירוניה. הדודו שבא כאן לאולפן נמצא שם על הסולם אולי רק שלב אלימות אחד מתחת לסצינת האינטרקום לעיל. ראו איך הוא מדבר על אוריירו, על אבי ניר, על נפילתו מבמת הרייטניג, על האגו, על ההתמכרות להערצה ובעיקר כמה מסרים כפולים הוא מטפטף לנו פה, כאילו הוא עוצר את עצמו מלספר בגאווה על איזה רייטינג הוא בונה לעצמו או-טו-טו, אבל במשבצת זמן אחרת של לוח השידורים. האיש כבר לפני 20 שנה דחה אותי, ובעשור האחרון כבר ממש הגעיל אותי, אבל יותר מזה הגעילה אותי העובדה ששידורי זבל אגרסיבי שכזה הצליחו שנים לסחוף רייטינג מהעם שמצביע איתי לכנסת. אנשים אמרו לי שאני סתם מתייפיף וזה לא הומור נמוך, אלא שאני הוא הסנוב. אבל העובדה הפשוטה היא שהרעיון של דודו כאיש אלים ממש לא הפתיע אותי, רק הרעיון המוזר של התבשלות במיץ חודשים ארוכים, סימון מטרות שלא היה להן בעצמן מושג איך הן קשורות לסיפור, ושליחת מלאכי חבלה בשמו. זו כבר פסיכוזה. עד לשם הביאו ההיבריס, הנרקיסיזם ובעיקר השנאה את טופז.

הסטיקרים של הישראלים מדברים על אהבה, אבל השנאה היא כוח חזק ממנה, המזל הוא שברוב הזמן היא פשוט יותר נדירה. לצערי זו לא היתה השנאה ההזויה היחידה שהייתי עד לה השבוע, ראיתי גם מקרוב אדם שהשנאה שבו כל כך יוקדת, כל כך מעוורת, שהיה מוכן לפגוע במשפחתו, בשמו, ובכל רכושו עלי אדמות רק כדי לא לוותר על אחיזת חנק על חייו ורכושו של אדם אחר שהוא שונא. השנאה לא עיוורה רק אותו אלא גם את הקרבן. אני ראיתי את הצפרדע השלוקה מהאגדות האורבניות קופצת מתוך הסיר אחרי שנים שנחשבה מתה, רק כדי להריח את האוויר החופשי ולהעדיף לחזור למים המבעבעים. הכל תוך איומים והתקפות מילוליות לפי מלכוד 22 (במובנו המקורי, לשם שינוי): אדם לא שפוי מחליט שקורבנו, השפוי, אינו שפוי בעצמו, ולא יעזוב אותו בשקט עד שזה באמת יקרה. פשוט אין איך לצאת מהמלכוד בלי לוותר על החיים או השפיות. אמר לי אדם שמקצועו הוא לעזור בפרשות כאלו, ובסוף הרים כאן ידיים בעצמו, "אני רואה את הדברים האלו קורים בישראל כל הזמן". הבריון מנצח, לפחות רובו של הזמן, וכל הסביבה גם נותנת לו את הלגיטימציה ולפעמים עידוד. כל דאלים – גבר גבר.

באקלים כזה, איך אפשר להתפלא למשל על הקמפיין המוזר לשווק את תל-אביב כיעד לתיירות מין, שהוא רק המשך ישיר לאיכסה שפרסומאים מוציאים בלי בושה. מזמן הגענו למצב בו אנחנו חיים במדינה שבה מצחיק הוא אלים, וארסיביות מינית מוכרת. במדינה כזו, הומור אלים, בוטה ושוביניסטי מקבל את הרייטינג הראשון בבידור . מדינה שבה גבר עם עבר מוכר כמכה את אישתו מזה עשרות שנים ממונה לאזרח הראשון ובהמשך מסתבר גם כאנס, אחר מונה לרב ראשי למרות שידועים לא מעט סיפורים על הטרדות מיניות בעברו, והראשון לציון שהעלים עין ממכות רצח שהפליא בנו שלו בילד אצלו בסלון – ילד שכל פשעו היתה אהבה גדולה מדי לבחורה הלא נכונה. האוקסימורון של "פשע על רקע רומנטי" מקבל חותמת הכשר של הרבנות הראשית לישראל. אבל לא רק בארזים נופלת השלהבת, הרי כקוראי למדתם איתי החודש שאפילו מידע קהילתי חופשי מנוהל בצורה אגרסיבית, שלא לומר אלימה, וראשי שועליה מוזמנים להתראיין ברדיו ובטלוויזיה, על איך גברה הויקיפדיה ה"חופשית" – ודרסה את האנציקלופדיה העברית בקל-גסות. התגובות הנלהבות של הויקיפדים נותנות לך לחשוב לרגע שאולי הנצחון הזה הוא הישג גדול שעמלו למענו שנים. ואני רואה שם הפסד גדול לתרבות העם שלנו, כשאנשים חושבים שמידע וידע הם נשק ראוי לדרוס בו את עמלם של אחרים או להתנגח בהם. בין משתמשי סלאשדוט נפוצה לפני כמה שנים הבדיחה "My karma ran over your dogma", אבל בארץ מיישמים את זה הרי יום יום. פעם היתה זו מפא"י נגד המזרחיים, היום זה הסקטור החרדי בכנסת נגד החילונים, לפעמים זה הקפיטליזם החזירי נגד העניים; תמיד יש מישהו שינסה לדרוס מישהו, וזה לפני שנתחיל לדבר שוב על מדיניות פנים נגד מיעוטים וחוץ נגד שטחים צבאיים כבושים ותושביהם.

אחרי כל זה אנחנו בוכים שבדרבן קוראים לנו אלימים וגזענים, אבל קשה לי למצוא טיעונים להפריך את זה. הם אולי מגזימים אבל הם לא מאוד טועים. הם רק חושבים שזה מתוך רצון להרע, ולא מבינים שזה פשוט מצב ברירת המחדל שלנו 🙁

ומארון הסרטים הישראלי לארון הספרים היהודי (טוב, בערך). לא תתפסו אותי הרבה מדבר על קבלה ורוחניות אבל בשיטוטי במאקו מצאתי את הציטוט הבא מתוך אייטם על פיסיקה וקבלה של אלי רייפמן:

הרצון לקבל לעצמו בלבד הוא ביטוי הרוע בקבלה, רוע רוחני בהתגלמותו, ומיוצג על ידי המינוס. הרצון לתת הוא הפלוס, אך גם לתת יותר מדי זהו לא מצב אידאלי אלא מצב של "חסד יתר" – בדיוק כשם שהשמש והמים הם אלמנטים טובים אך מזיקים במינון גבוה מדי. הרצון לקבל על מנת לתת זהו המרכז – האור, האיזון שכולנו שואפים אליו.

סתם מסקרנות לחצתי גם פליי על הוידאו, אבל לא היתה שם קבלה מעמיקה אלא פיליסופיה פשוטה שאפשר ליישם אותה גם על מה שכתבתי פה על קיימות לאחרונה – ניצול יתר של אנרגיה ומשאבים – ואתה רק נשרף יותר מהר ונגמר הסיפור. הכניעה ליצרי הפיתוי והאלימות הוא כל כך קל לאנשים מסוימים, עד שהם נותנים לו להשתלט עליהם, מתמכרים לאלימות, אולי אפילו עוזרים לה לצאת ולהתבטא בעזרת סם או אלכוהול, ואז גם מתמכרים לחומר מלאכותי מעבר להרגשה הטובה שהזעם עושה להם לכמה דקות. אחזור רגע לרייפמן והמרכז המאוזן ובר הקיימא של מה שהוא קורא לו "הרצון לקבל על מנת לתת":

איך מגיעים אליו? באמצעות ההתנגדות לכניעה ולדחף המידי – היצר בנו שרוצה רק לקחת. הוא מתבטא, למשל, בהתקפי זעם, התמכרות לסמים או בולמוסי זלילה בזמן דיאטה. הכניעה היא פנטסטית, משחררת, מענגת באופן זמני בלבד, ולאחר מכן אנו חווים ירידה דרסטית, חרטה וסבל.

מהי האלטרנטיבה, אם כך? התנגדות לכניעה, לרצון לספק רק את עצמך בלבד. כשאנו מצליחים להשיג זאת, מושגת תחושת אושר נעימה ויציבה. לא תחושת אטרף אלא תחושת הישג – לא נסחפנו, לא נכנענו לפרובוקציות.

הקבלה כולה עוסקת בכלים שמסייעים לנו להמיר את הרצון לקבל לעצמנו בלבד ברצון לקבל על מנת לתת, באמצעות התנגדות וצמצום. זהו הכלי הראשון בייצור האור – לחוש את היצר שמושך אותך לשם, ולהכניע אותו.

אני תוהה אם יש לו מה להציע גם לפסיכים כמוני, שתקועים מתוך עצמם בקצה השני של הסקאלה, זה של הנותנים בלבד. הצד שבריונים אוהבים לנצל, הצד הפסיבי של המערכת האקולוגית שלא נלחם חזרה באדם, הצד של נשים בחברות פטריארכליות מיושנות, הצד של העשירונים התחתונים שלא מזיזים לקפיטליסטים משתוללים כמו נתניהו את קצה הביבי. בחברה שוויונית זה עדיין הצד שמסוגל להקריב את עצמו כדי להלחם באי צדק שפועל נגד כלל האנשים אבל כמה חברות שיוויוניות באמת יש על הפלאנטה הקטנה שלנו? אני אשמח לשמוע על תשובה דו ספרתית.

לפני כמה חודשים ראיתי את "השומרים" עם כמה חברים. זהירות ספויילר, למי שלא ראה – המין האנושי מתאחד בסוף – נגד אויב משותף. אין גורם מאחד יותר טוב מאשר שנאה. זה חדש לכם? הסתכלו אחורה בכל המלחמות הקדושות, ג'יהאדים ומסעות צלב. אני אפנה את הבמה לפאט קונדל, הוא תמיד עושה את זה יותר טוב ממני…

ולקינוח: [1] [2] [3] [4] [5] כמה תמונות שקיבלתי לפני שבוע בדואל, ואמורות להיות מבחר של הומור ישראלי מוצלח (או אולי סתם הסתכלות סלקטיבית על התבטאות ישראלית, לדעת מי שאסף אותן ושלח לחבריו. אבל אני אתן לתמונות לדבר לבד.)