יום הולדת

אחרי ארבע מאות וארבעים פוסטים וקצת יותר מ2100 תגובות, הבלוג שלי בן שנתיים היום. זה לא הבלוג הראשון שלי, אבל זה הראשון שהתחיל ושורד מהסיבות הנכונות.

אבל היום בא לי לספר לכם על סבא שלי. משה קרנצדורף, שבעוד שבועיים יהיה בן 102. זה יום הולדת מסוג אחר. יום הולדת של אדם שזוכר איך ראה מהמרפסת את גנרל אלנבי נכנס לירושלים עם פרשיו. איש חילוני בעיר קדושה, שאני שומע עליו המון סיפורים מתקופות שאני לא זוכר, והיה סמל לירושלמיות להרבה אנשים. לצערי היום הוא לא סובל את חייו. כמעט כל חבריו נפטרו כבר לפני עשור או יותר, הראיה שלו נפגעה לפני כשנתיים בגלל פטריה שתקפה לו את הרשתית בעין אחת ואח"כ גם את השניה, הוא רואה טלוויזיה אבל כבר לא מסוגל לקרוא את התרגום בתכניות באנגלית, ובכל זאת הוא מעודכן בכל החדשות והפוליטיקות בארץ ובעולם (ועל הכל יש לו דיעה כמובן…) אבל הוא עדיין מבשל לעצמו ועדיין יורד כל יום לשבת בקפה "טעמון", לפגוש אנשים לפטפט איתם…

במשך 67 שנה הוא היה קצב, מתוכן כ55 שנה היה לו איטליז משלו (לא קצביה, אין לי מושג מאיפה המילה הזו!) ברחוב בארי במרכז העיר. לא מכירים? לא נורא, כמעט אף אחד לא יודע איפה זה: זה הבלוק שיורד משמואל הנגיד לרחוב-המלך-קינג-ג'ורג' ואז הופך להיות רחוב הלל (כן, זה שנולדו בו קפה הלל וארומה). הבנין הוותיק נקרא בפי הירושלמים "הכנסת הישנה", ולידו היה חור מגעיל בשם "הבור של הכנסת" שיועד לבנין שמעולם לא נבנה. לימים נבנתה הכנסת בגבעת רם, הבור שופץ והפך להיות "גן מנורה", ובחזית הצדדית של בנין הכנסת הישנה התנוסס במשך חצי מאה השלט "אטליז קרנצדורף", שהיה האיטליז הלא כשר המפורסם בעיר (ורוב השנים גם היחידי מלבד שועפט או ירושלים המזרחית). כל השגרירויות, המפורסמים, העיתונאים וחברי הכנסת היו באים לשם לקנות. יצחק שמיר, אפילו כשהיה כבר ראש ממשלה, היה מעדיף את הבשר המצוין של מוישה, אישתו היתה שולחת את הנהג לאסוף כי לא צריך סכסוכים קוליציונים. כמובן שחנות שמוכרת חזיר באותו בנין שבו מתנהלות ישיבות הכנסת הצעירה של שנות ה50 היתה סיבה לבלגנים פוליטיים מדי פעם והמקום זכה לכינוי "החזירים של הכנסת" והחזיק שנים ארוכות, אתם מוזמנים לשאול ירושלמים ותיקים.

סבא שלי "עשה לי" הרבה צרות. הייתי ילד כאפות בבית ספר כי ההורים הפציפיסטים שלי לא לימדו אותי להחזיר מכות או להגן על עצמי, ואני עשיתי למציקנים של הכיתה דווקא והייתי מביא סנדוויץ' עם שינקן לארוחת 10 וככה הם היו בורחים ממני לשעה שעתיים וחוזרים להרביץ רק בצהריים. לא ברור אם הסנדוויצ'ים עזרו או הזיקו, אבל אי אפשר היה להתעלם מהסוגיה. אולי העובדה שאני כ"כ קיצוני היום באתאיסטיות בהטפה נגד סכנות הדת היא העובדה שנאלצתי להיות ילד חילוני-להכעיס באמצע בי"ס ירושלמי לא לגמרי סובלני. הקטע המוזר הוא שחלק מהמתעלקים על נושא החזירים בסנדביץ' היו טמבלים שגילו בדיעבד שההורים שלהם קונים אצל סבא שלי. זה לא סתם להם את הפה, כנראה כי עדיין היה "כיף להיות חלק" מהחבורה.

אבל בחזרה לסבא שלי. כששואלים אותי מאיזה מוצא אני אני עונה "מעורב ירושלמי" – דור תשיעי ירושלמי, לא סתם! את ההיסטוריה המשפחתית ליקטתי ממנו בהזדמנויות, אבל עם השנים פרטים משתנים וסיפורים מתערבבים, אז אני לא יכול לחתום על דיוקים פה. אביו בן-ציון היה כנראה בן למשפחה ליטאית שאין לי שום מידע עליהם (אבל נמצאו כשישה דורות בארץ), ואני לא לגמרי יודע איך הוא הגיע להתחתן עם ציפורה/פייגה שהיתה בת תערובת – דבר שהיה מאוד לא נהוג באותם ימים. ציפורה היתה ידועה בירושלים גם בשם "פייגלע המוגרביה", כי אמה היתה ממשפחת שלוש הידועה ואביה עלה מרוסיה. סיפור חיים מוזר הפגיש אותם, האבא (שסבא טוען ששמו היה נחום משה ועל שמו הוא קרוי) היה מהילדים היהודים שנחטפו לשירות בצבא הצאר, ולכששוחרר מהצבא בגיל 40 או יותר לא זכר כלום מילדותו או יהדותו. כששמר על עובדי מסילות הברזל שנסללו אז ברחבי המדינה גילו המקומיים בכפר הסמוך שהוא יודע לזמזם מזמורי שבת כשהוא עובר ליד בית הכנסת והבינו שמדובר ביהודי חטוף ושלחו אותו לארץ הקודש כדי ש"ייתייהד" חזרה או משהו. בירושלים, בגיל כמעט 50, ללא מקצוע או קרבה ליהדות וללא שפה משותפת עם הקהילה ביידיש או לאדינו, ושם חיתנו אותו עם אותה אלג'יראית ממשפחת שלוש, ביתו של סוחר וקבלן שעשה חייל במצריים בתקופת בנית תעלת סואץ, אבל בתו נחשבה ל"מקוללת" לאחר שארבעת ילדיה הראשונים מתו בגיל צעיר ובעלה גרש אותה. במצבה שידוך עם רוסי זקן ומבולבל היתה עסקה שלא מתווכחים איתה. לא היתה בינהם אפילו שפה משותפת עד שנולדה ציפורה-פייגה שהייתה מתרגמת בינהם בין רוסית יידית ולאדינו.

פייגה גדלה ונישאה לאחד משלושת האחים קרנצדורף (אין לי מושג אם לא היו יותר). לבן-ציון ופייגה לא היתה התחלה טובה. שני ילדיהם הראשונים מתו בלידה או בגיל צעיר. לילדה הבאה שנולדה קראו מיד "חיה" ולאחיה הקטן "חיים" כדי שלא ימותו כל כך מהר. אחריהם באו אלישבע, משה נחום (סבא שלי), אסנת ומינה, בדירה צפופה במאה שערים, ומדי פעם מתארחים אנשים נוספים, אני מתאר לי שראיתם תמונות בספרי היסטוריה של ירושלים והצפיפות של אותה תקופה של יציאה מהחומות (למעשה צפוף בשכונות האלו עד היום), אבל הרשו לי להוסיף לכם – לבן ציון היה איטליז במאה שערים זה אומר שמתחת לבית גם היו הרבה פעמים פרה או שתיים ואולי 2-3 כבשים שהובאו מיפו פעם בשבוע-שבועיים ע"י ילדים ערבים מכפרים באיזור וחיכו לשחיטה. לא פלא שסבא שלי ברח כמו רוב אחיו מהבית בגיל מוקדם. אבל עוד סיפורים אשמור לפוסט הבא (אני מקווה שזה מענין לפחות מישהו או שניים, אבל אני כותב את כל זה בעיקר לעצמי)

קרדיטים: בפוסט זה נכללו הסרט "אנשים לפי הסדר" של לנקה קלייטון וג'יימס פרייס מתוך פסטיבל הסרט הנייד, תמונת פספורט מתחילת שנות השישים, אחת מ1974 (כנראה אבא שלי צילם) ולבסוף הנה אחת שלי מלפני מספר חודשים.