חופש הביטוי והבלוגר הממוצע – מתי לשמור על התחת

אתם יכולים לרדת על בריטני ועל פאריס חמישים פעם בשבוע, לתת ביקורת שלילית על סרטים אמריקניים ועל מסעדות ישראליות, לזרות ביקורת ארסית על החברות הגדולות ביותר בעולם. אפילו לנאץ את ראש הממשלה והמפכ"ל.

רק אל תזכירו שם של עורך דין.

ביום שישי כתבתי כבדרך אגב על איום סרק שקיבלתי מאיזה עו"ד. לפוסט שרבבתי בצורה לא אלגנטית ולא רצינית שמו של עו"ד אחר (להלן א' שם-בדוי) שהפתיע אותי השבוע בכתב ×”×’× ×” שכתב. אני לא הולך לתת לינק לשם או להזכיר את שמו של אותו א' מכמה סיבות; מעבר לכך שיש לנו כמה ידידים משותפים ומאוד יכול להיות שהבקורת שנתתי על כתב ×”×”×’× ×” שלו מוטעה ((למרות שידוע לכל שאינני עו"ד והדגשתי שאינני מכיר את המקרה)) – הסיבה העיקרית היא שנמסר לי דרך ידיד משותף שהוא כועס מאוד ורומז שאני "עלול לגלות את כובד משקלו המקצועי של עו"ד". אני יכול לפרש את ×–×” רק בתור "תזהר שאני לא אתבע אותך", או שאולי יש לו דרכים אחרות להפוך את ×—×™×™ ליותר מעניינים.

אני רוצה לחזור ולציין ששמו של א' לא קשור למטריד שבפוסט, הקשר היחיד היה "דברים שעורכי דין כותבים שגורמים לי להרים גבה". כתבתי בשפה לא מקצועית (אני לא עו"ד) על ניסוח מפתיע של א' בכתב הגנה ((במשפט שאינני צד בו, אין לי את גוף ההוכחות לבדוק ואינני גם מעונין לשמש בו כשופט או פרשן)) .

התייחסתי אך ורק לפסקה אחת שם, וממנה נשתמעה לעיני הלא-מקצועית מסקנה שסתרה בעיני את פועלו של האיש ממה שהכרתי עד היום, בהרצאות ובחומר שקראתי מפרי עטו.

על כן תמהתי, ועל כן כתבתי "לעורכי דין אין שום עקרונות?".

כנראה נגעתי שם בנקודה רגישה, אבל על זה היה ניתן לענות לי אישית (יש לו את המייל שלי והוא מפורסם גם כאן בבלוג) ולפרש. היה יכול גם להתקשר אלי ולהסביר, או להגיב באותה הידיעה בבלוג ההוא ולתקן אותי (מה לעשות, אני הדיוט, אני לא עו"ד ושמח בהדיוטותי).

במקום זה בחר א' להתקשר לאחד מידידינו המשותפים, כפי הנראה כדי לקחת את מספר הטלפון שלי ולאיים עלי ישירות שאם לא אסיר את שמו מהבלוג ארגיש את נחת זרועו המשפטית. אותו החבר בחר להיות שליח שלום כדי לצנן את הרוחות. אכן הוסר שמו של א' וביקשתי שתוסר התגובה ה"פוגעת" מהבלוג השני, וכך היה.

מה למדתי? שיש חופש דיבור בארץ כל עוד אתה לא דורך לאנשים מסוימים על האצבעות. אתה יכול להעליב בעל מסעדה בביקורת מפורטת (אולי אפילו בונה!) ולא יגידו לך מילה או מקסימום יענו לך חזרה בבלוג (קרה לגיא עם "הגילדה" וקרה לי עם יקב סוסון ים). אבל אם רק תרמוז לעורך דין שהוא טועה או חצוף (מקרה לביא) או תפקפק באמינותו או עקביותו (מקרה א') ומיד נשלפים אקדחי תביעת הדיבה מהנרתיקים. אין "נעלבתי אבל לא נורא", אין "נו אז ככה זה". אין אפילו "אתה טועה, הנה תראה אלף בית גימל". יש רק מיד ועכשיו תביעת דיבה.

היה לי פעם הרבה כבוד לא'. הערכתי מאוד את פועלו, ובכל הקשר אחר הייתי מאוד גאה לשמוע שהוא קורא אצלי בבלוג הצנוע. מאוד יכול להיות שאני טועה לגמרי וגם בכתב ההגנה הזה הוא צודק לחלוטין ואני טועה. אבל איבדתי את קמצוץ ההערכה האחרון שלי אליו בתגובתו האחרונה. לא כעו"ד אלא כאדם. חשבתי שיש שלושה-ארבעה אנשים בודדים שמחזיקים בתואר 'עו"ד' שאני מעריך אותם כבני אדם, המספר הזה ירד באחד. מה יש במקצוע הזה שגורם לאנשים להרגיש מורמים מעם, נוחים להתעצבן וממהרים לפתור את הכל בתביעות יקרות ואיומים כלכליים? מאיפה כל האגו הפגוע הזה? לי כל החיים הרביצו בגן, ביסודי ובחטיבת הביניים. לא ידעתי להחזיר מכות, ואחרי שעברו יום או יומיים גם לא ענין אותי לנקום. לא פיתחתי איזה תיאבון עצום לשבור עצם לכל אדם שממנו חטפתי סנוקרת. אבל לעורכי דין יש את השריר העצבני הזה. אם תעשו לידם אפצ'י אתם עלולים למצוא את עצמכם חוטפים תביעה. דבר שבעיני נתפס כבריונות, ובריונים קשה לי לכבד. על א' כבר לא אוכל להמליץ ללקוחות פוטנציאליים ואת רשומותיו כבר לא אטרח לקרוא.

למגיבי הנכבדים, אנא המנעו מניחוש זהותו של אותו א'. אם שמו או רמיזות לזהותו יופיעו כאן אני שומר את הזכות למחוק את התגובות, למרות כל מה שהתחייבתי עד היום בבלוג. אני לא רוצה לסתום לכם את הפה, אני רוצה רק להגן לעצמי על התחת.

20 תגובות בנושא “חופש הביטוי והבלוגר הממוצע – מתי לשמור על התחת”

  1. ורק אצטט את ג'רום ק. ג'רום (http://www.literaturecollection.com/a/jerome/three-men-bummel/5/)

    "If a man stopped me in the street and demanded of me my watch, I
    should refuse to give it to him. If he threatened to take it by
    force, I feel I should, though not a fighting man, do my best to
    protect it. If, on the other hand, he should assert his intention
    of trying to obtain it by means of an action in any court of law, I
    should take it out of my pocket and hand it to him, and think I had
    got off cheaply."

  2. השימוש לרעה בתביעות דיבה הוא, לדעתי, אחת הרעות החולות הגרועות ביותר, והוא מהווה את האיום הגדול ביותר כיום על חופש הדיבור, בעיקר ברשת אבל לא רק. הפתרון חייב להיות באמצעות חקיקה, כזו שתטיל ענישה מהותית על מי שמגיש תביעת דיבה שלא תעמוד בקריטריונים מינימליים של סבירות (למשל, ניסיון מינימלי לפנייה אל מוציא הדיבה כדי להסדיר את הנושא בלי פנייה לבית המשפט) ואפשרות לבית המשפט לקבוע שמדובר בתביעה קנטרנית (או איך שלא ירצו לקרוא לזה) ולהטיל לא רק הוצאות משפט אלא גם פיצוי נוסף לנתבע על התובע שיגיש תביעה שכזו.

    וגם אז ספק אם לא ניתן כוח חזק מדי לבעלי ממון ולבעלי השכלה משפטית לאיים על אנשים שלא יכולים לצאת למאבקים משפטיים כדי להגן על מוצא פיהם.

  3. אכן מודי, ציטוט מוכר וקולע 🙁

    דובי – ברוך הבא לבלוגי הקטן! – הייתי שמח ראשית כל אם היתה מוטלת אחריות פלילית על האשמות פליליות כוזבות. אם מתלוננות כוזבות על אונס ושאר משתמשים לרעה במערכת היו מואשמים, ואז הייתי פונה לטפל בתביעות אזרחיות מפוקפקות. אין כאן בארץ מספיק שופטים כדי לטפל בעומס המחורבן של משפטים רגילים אפילו…

    אבל הבעיה שלי היא לא מאן דהו-ים שמסתובבים ברחוב. אני יכול לפרסם כתבת ענק נגד גידאמק ולא אתבע, אבל אפצ'י ליד עו"ד עלול להענות בתביעה על נסיון להדביק אותו בסרטן-ממאיר-ע"י-עיטוש. אחרי נסיון מר שהיה לי עם שני עורכי דין לתעבורה וראיתי את אימי ואבי נוחלים חרבון עם עורכת דין לגירושים ואז את אימי נדפקת עד העצם עם חוזה השכרת דירה ששילמה עליו הון לעו"ד אחר ולבסוף נוסח בצורה שמגנה על הדיירים הרבה יותר מאשר עליה כבעלת הבית. אמרתי לה בפעם הבאה לקנות חוזה בסטימצקי ב20 שקל ויגרם לה פחות נזק.

    אף אחד לא מעמיד את האנשים האלו במקומם, הם חושבים שהם יכולים לתבוע לכל הכיוונים, לדבר אל אנשים מגבוה ולהבריח ללקוחותיהם הפליליים סמים לתוך הכלא. יש כאן כאילו קאסטה כזו של אנשים שאומרת לך שבגלל שיש להם ב"חינם" את הנשק הזה של תביעה, מותר להם לאיים עליך בתור אדם מהשורה ולהתעלל בך בתור הלקוח שלהם, לפעמים אפילו להתל בשלטון החוק ושום רבב לא ידבוק בהם. אני לא מדבר כבר על השניים שאיימו עלי השבוע, אני מדבר על כלל מה שאני פגשתי בחיים וטיפה מהסנסציות בתקשורת. עד שלפעמים נדמה שהם בכח מתעקשים להחיות את התדמית שיש לעורכי דין בבדיחות מרושעות.

    אני לא יודע אם עריכת דין מספקת את שכרון הכוח הזה, או שמא רק שיכורי אגו שהולכים ללמוד את זה נשארים במקצוע. פגשתי לא מעט אנשים שלמדו משפטים ועוסקים היום בדברים אחרים והם לא עשו עלי רושם רע. אולי הם בעצמם עזבו את המקצוע כשראו באיזו בריכת כרישים הם צריכים לשחות?

    אם חו"ח אצטרך יום אחד עורך דין, אני באמת אובד עצות איפה לבחור מישהו שהוא בנאדם. אחרי עורך הדין האחרון שייצג אותי בבימ"ש תעבורה אני מעדיף לייצג את עצמי בפעם הבאה. אחד האנשים המגעילים שפגשתי בחיי 🙁

  4. עירא,
    אני לא עורך דין וגם אין לי מושג מה בדיוק כתבת אבל הייתי מציע לך למצוא איזה חבר עורך דין להתייעץ איתו (יש כמה בלוגרים כאלו). אולי "אמת דיברת" ולכן כתבת את מה שכתבת בזכות מלאה ואולי פרשנות בבלוג היא לגיטימית ולכן התמיהה "האם אין לו עקרונות" לא תחשב כהוצאת דיבה (בייחוד במדיום שמאפשר להגיב בצמוד לפוסט עצמו כך שאותו עו"ד היה יכול להבהיר שם את הדברים. יכול להיות שיש תקדימים מעניינים לעניין דיבה בבלוגים.
    וכמובן שאפשר להוסיף "*לכאורה* נראה שאין לו עקרונות" 🙂

    בפעם האחרונה שאיימו עלי בתביעת דיבה הייתה בעקבות הפוסט על ישראייר (עדיין מקום שלישי בגוגל בחיפוש 'ישראייר'). אמרתי להם שאני רק מחכה לתביעה שכזו ובסוף, במקום תביעה שלחו לי צ'ק פיצוי וביקשו שאוריד את הפוסט (כמובן שסירבתי להוריד אבל הסכמתי שלא אעשה לו יותר SEO).

    בקיצור, לא הייתי ממהר להיבהל. תמצא חבר עו"ד בשביל לקבל חוות דעת האם באמת הגזמת שם או שהאיום הוא איום סרק.

  5. 1. I heard this quote attributed to a number of famous people, it says "99% of the lawyers give the rest a bad name".

    2. I heard from a travel agent that if they hear that their customer is a lawyer then suddenly "the trip is full" and "actually we don't have tickets" will be their next reply – they found out too many times that lawyers just try to win their expenses back by false law suits.

    I'm pretty sure which lawyer you are talking about and without getting into the post except for the title and maybe a couple of sentences that I read I'm surprised too about his stance on that other matter and his reaction to the current one.

    I hereby empower Ira to give my full name and contact details to any bloody lawyer who'd like to sue me. I live in a country which gives freedom of speech a little better respect, so far (see http://tinyurl.com/2rc6pm for an example)

    A

  6. And if you ever need a lawyer, let me know. I know a couple of nice lawyers (including a close family member) who might at least give some initial advise that I'd trust.

    A

  7. עמוס – לו רק היה זה פשוט כל כך. מצד שני חוק הDMCA האוסטראלי גרוע אולי יותר מהאמריקני, אני לא חושב שאוסטרליה יכולה "להחזיק נר" לישראל בנושא.

    אורן, אתה מניח יותר מדי הנחות.
    * שיש לי חברים עורכי דין
    * שיש לי חשק לעשות משהו בנושא מעבר להבהיר לאותו אדם שהוא אולי צודק אבל הוא לא חכם.

    שוב, כבר לא מענין אותי אם אותו כתב ההגנה צודק או לא (סתומרת מעניין אותי אבל זה הפך פה לענין שולי). ענין אותי שאדם שהערכתי וחשבתי שאולי קצת מעריך אותי, ידע להגיב לענין ולא לשלוף אקדח. דיברתי על איך התאכזבתי מאדם, ושים עכשיו בצד מה התחיל את הבעיה.

  8. יש משהו מאוד לא הוגן במה שאתה טוען פה. מצד אחד אתה רומז שהוגשה תביעה בלי נסיון פשרה קודם. מצד שני, היה נסיון פשרה, ועובדה שלא הוגשה תביעה.

    ויש בעיה אמיתית עם לדון על פרסומים מהסוג שפרסמת עם עורך דין כחלופה לתביעה. בתור התחלה, אסור לעורך דין לדון בסיבות שגרמו לו לכתוב את מה שהוא כתב בכתב ההגנה. זה נקרא "חסיון עורך דין לקוח". במילים אחרות, אתה יכול לכתוב עליו מה שאתה רוצה, אבל הוא לא יכול להתגונן באותו המדיום.

    האם לעורכי דין קל יותר להגיש תביעת דיבה (ובכלל)? כן, בוודאי. מכאן ועד להניח שכל מי שפונה אליך (באמצעים שהם לא משפטיים) אבל חושב על אמצעים משפטיים כדרך להמשיך את הדיון ארוכה הדרך.

    שחר

  9. בלי קשר למי שצודק או לא (ובהתחשב בכך שלא עקבתי אחר תקציר הפרקים הקודמים וגם לא קראתי בפרוטרוט את הפוסט הזה ואת התגובות אליו) – אני חושב שבכל מקרה יש לך מה ללמוד מהמקרה (למרות שזה מעט סוטה מהמקרה שאתה מדבר עליו).

    שאל את עצמך האם יכול להיות שלפעמים התבטאת בחריפות שהייתה מיותרת, או לא במקום? (נתת דוגמאות)

    לקרוא לביצוע מעשים באיברים אלו או אחרים של אנשים, בכתב, זו לא התבטאות שלטעמי צריך לחלק בקלות דעת.

    אני חושב שחבל שאנחנו לפעמים לא מתייחסים ברצינות לכל מה שאנחנו כותבים, זה עלול לגרום גם לקוראים להתייחס אלינו ולמדיום פחות ברצינות.

  10. מה? שחר, איפה מצאת רמז שהוגשה תביעה? איפה היה נסיון פשרה? ממה שהבנתי, היתה הערה שאפשר לפרש אותה רק כאיום לתבוע. כשהבריון הכתתי מאיים עליך שאם לא תתן לו את הסנדויץ' שלך הוא ירביץ לך ואתה נכנע, זה נקרא פשרה? באיזו זכות הסנדויץ' שלך שייך לו, ובאיזו זכות הוא מאיים עליך?

    חסיון עורך דין לקוח לא מתקבל אצלי כתירוץ מספיק טוב להגיד או לעשות (או לכתוב בכתב הגנה) דברים שהם כנגד העקרונות שלך (אם יש לך כאלו, כמובן). אולי רק אם אתה מגן ציבורי שהוקצה לאדם שאין ביכולתו לשכור עורך דין, במשפט פלילי…

    אני מבין את עירא, ולמה הוא עשה את מה שעשה, אבל עדיין חבל שהוא עשה זאת. להכנע לבריונים זו לא הדרך.

  11. ליאור –
    בשום מקום לא דובר על אברים של אנשים – ההתיחסות אליה אתה מכוון (שלא נאמרה על נשוא הפוסט הזה בכל מקרה) היתה לגבי תלישת ביצה ולמיטב לא מדובר באיבר אנושי.
    אם בכל זאת אתה רוצה להתיחס אל ה"ביצה" כביטוי מטאפורי לאשך עליך באותה מידה להתיחס לכל הביטוי במובנו המטאפורי ובמקרה זה כאיום סרק מחוייך.

  12. שחר, אני לרגע לא אומר שהיתה תביעה. אני אומר שהועברה אלי בקשה עם איום לא מפורט. החבר אמר לי שהוא מעביר לי את המסר במקום לקשר אותי עם א' ישירות כי לטענתו הוא נשמע כועס באותו רגע וציטט אותו רומז על תביעה. עד כדי כך שזה גרם לו לבחור לדבר איתי בעצמו במקום לתת לא' את הטלפון שלי.

    בהחלט יכול להיות שיש כאן טלפון שבור, ודברים נאמרו בעידנא דריתחא, אבל לא בבדיחותא – לא אני הייתי הראשון שפירש כאן את דבריו של א' כאיום. אני מאמין גם שלחבר שהעביר לי את דבריו אין אינטרס לחרחר ריבים, ובוודאי הוא אפילו ריכך את המסר לפני שהעביר אותו אלי.

    אני אדם ששונא עימותים. אני מוותר מראש ולא נלחם, במיוחד מול איומים. רק לפני שבועיים סיפרתי כאן איך עזבתי מיקוח על מחיר האוטו שלי באמצע כי פשוט לא היה לי יותר כוח סבל למשחקי כח ופסיכולוגיה של בריון שבא לי עם פחות כסף ממה שסוכם ומנסה לכופף אותי.

    אין לי מושג אם א' התכוון להגיש תביעה אם לא הייתי מסיר את שמו. כואב לי רק שזה נשלף עוד לפני שידעתי שבכלל משהו לא בסדר, וכואב לי יותר כי זה לא מסתדר לי עם התדמית שלו שהיתה לי בראש עד היום.

  13. סשה: מה שאני אומר זה שעירא אמר "הוא היה צריך לטלפן אלי או לשלוח אימייל או להגיב בבלוג", כשבפועל על פי עירא עצמו זה בדיוק מה שהוא עשה – הוא פנה בערוץ ישיר.

    אני יכול להגיד לך שגם לי היה את האינסטינקט להגיד "אני אתבע" על דברים שכתבו עלי. אולי יש לי מזל שאני לא עורך דין, ועל כן התהליך מספיק ארוך כדי שאני ארגע לפני שאני מגיע לשלב שמישהו אחר שומע על זה. אולי סתם אני טיפוס יותר רגוע. כך או כך, בהחלט כבר היו דברים שגרמו לי לראות אדום בעיניים.

    לגבי החסיון – הרלוונטיות של החסיון היא לא שעו"ד יכתוב משהו שהוא לא מאמין בו. הרלוונטיות היא שאם עירא הבין משהו שונה ממה שא' התכוון אליו, אין לא' שום דרך להתמודד עם הטענה הפומבית של עירא. אסור לו לתקן את עירא, למעט בדברים מאוד מאוד מאוד כלליים, וגם אז הוא מסתכן בלחשוף את התוכניות שלו להגנה. במילים אחרות, לתקוף עו"ד על משהו שהוא כתב בכתב הגנה במשפט שעדיין מתקיים זה לתקוף מישהו שלא יכול להתגונן. זה, בעיני, לא הוגן. תתקפו את כתב ההגנה, אם אתם רוצים, אבל לא את העו"ד מאחוריו. זה פשוט לא הוגן.

    שחר

    נ.ב.
    בדוחק, אבל הייתי אפילו מפעיל את אותו הסטנדרט לגבי הרמיזות המרושעות של עורכי הדין של קצב לגבי התנהגות ואופי המתלוננות נגדו. כואב לי להגיד את זה, תאמינו לי.

    ש.

  14. עירא, העניין עם מקרים פליליים הוא שרק בגלל שמישהו מזוכה במשפט פלילי, זה לא אומר שהתלונה שהוגשה נגדו היא תלונת שווא, אלא שלא הוכח "מעבר לכל ספק סביר" שהוא אשם. לצורך העניין נדמיין שמדובר על "90% בטחון באשמה". אם בית המשפט חושב שיש ספק סביר, זה יכול להיות שיש בטחון של 80% שהוא אשם. זה עדיין לא הופך את התלונה לתלונת שווא, אלא לכזו שקשה להוכיח מעבר לכל ספק סביר.
    בתביעות אזרחיות המצב שונה לגמרי – בית המשפט לא צריך להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר, אלא "מי יותר צודק", כלומר צריך להוכיח "50%" אשמה. כאן, אם התביעה נדחית זו כבר הוכחה שהתובע *טעה* (או שיקר), והנתבע לא אשם בכלל. בגלל זה אפשר ועדיף להתחיל את הטלת האשמה על המאשים בתחום האזרחי, ולא בתחום הפלילי. (מה גם שיש לנו אינטרס שאנשים לא ירתעו מהגשת תלונה כנגד מי שהם לא בטוחים שניתן להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר).

    בדיוק בגלל העניין שלעו"דים יש את הנשק הזה "בחינם", צריך לדאוג להבהיר להם שאין להם שום דבר בחינם, והם ישלמו ביוקר על תביעות שמבזבזות את זמנו (וכספו) של הנתבע ושל בית המשפט.

    (וברוכים הנמצאים. אני קורא מדי פעם, פשוט לא היה לי מה להגיב עד היום)

  15. אמרתי תלונות כוזבות, לא תלונות שלא הוכחו. אני מדבר על מצב שהפרקליטות מחזיקה במספיק הוכחות שהמתלוננ(ת) שיקר(ה) למשטר(ה) בתלונ(ה) ובזבז(ה) בכוונ(ה) את כספ(ה) וזמנ(ה) של המדינ(ה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *