היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת "האגודה לחמלה" (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת 🙂
האתר הוכרז לפני כשעה ונראה שקרס טוטאלית מרוב מבקרים 🙂 אין מנוס מלבקש את הקאש. עוד לא ברור לי מה הם מתכננים לעשות חוץ מלהפריח פרפרים, בלונים ופלוצים ורודים, אבל ניתן להם צ'אנס. מעניין לציין שעברית היא אחת מארבע השפות הראשונות שבהן מושק האתר והסרטון (ליד אנגלית, ספרדית וערבית. רמז?)
חשבתי שהפוסט הקודם יסכם את הנושא אבל נראה שהוא מאוד פופולארי, אז אני נותן לו במה בכל זאת (אם אני ארגיש שזה משתלט לי על הבלוג, אני אפסיק :-))
יעצו לי להקפיד לפתוח פוסטים בסיכום טענותי, אז כאן אפרוס טענותי לקורלציה בין התבגרות רגשית של בן אנוש ובין המעבר מעולם שתלוי באמונות טפלות לעולם נאור יותר (לתפיסתי). בפוסט הזה אני נוגע בכמה נקודות שאולי יהיו טיפה בוטות לאנשים מאמינים, אם יש כאלו בקהל, אתם לא חייבים להמשיך, יש פוסטים אחרים בבלוג. מי שהיה פה שותף לדיוני המטא בפיסיקה ומטא-פיסיקה, על הטבעי והעל-טבעי, יכול לדלג למטה כדי להגיע לפואנטה של הפוסט הזה.
למי שלא קורא את הדיונים בתגובות בבלוג, יש דיון עז ומתמשך. שני פוסטים כאן כבר שברו מזמן את כל שיאי התגובות בבלוג אצלי (פוסט על סכנות הרפואה האלטרנטיבית ועוד פוסט על מדע ואמונה), ובמקביל גייס חץ את קוראיו הקבועים לדיון אצלו בפוסט תגובה, שנראה לי שובר גם אצלו שיאים במספר ואורך התגובות.
למי מקוראי שלא קורא אצל חץ, אני אביא פה את תמצית סוף הדיון שלי שם עם קורא בשם יניב, שנראה לי שאינו בקיא במיוחד במדע וטכנולוגיה מודרנית, ומנסה לשכנע אותי עד לרגעים אלו שאין המצאה שבאה אל מוחינו ללא עזרת עולם הנסתר (קריא אלוהות או מלאכים וכולי) ובעיני זו גישה שמצמצמת את גדולת המין האנושי והמוח המופלא שהתפתח לו בין האוזניים. כשניסיתי להראות לו שרגשות, דמיון ומחשבות הם ארציים ולחלוטין ואין שם שום עזרה מבחוץ. הראיה שהוא שולף לי? "הרי אם היית רק גשמיות, היית עושה צילום רנטגן ומכיר את עצמך לא?"
בתוך ערימת הפודקאסטים הרבים שאני מנסה לבלוע, נפלתי על הרצאה קצרה של ד"ר קרולין פורקו על הגילויים המרשימים של קסיני מסביב לשבתאי, וממש היתה חסרה לי סדרת השקופיות שלה, לשמחתי הרבה מצאתי אותה בHD באתר TED, איך לא…
בהרצאה היא מונה 47 לווינים טבעיים לשבתאי (בשפת אדם – ירחים), ומתמקדת בעולם עשיר-המתאן והאתן של טיטאן ועל אנצלדוס, שתי סביבות "פרה ביוטיות" לפי הקריאות האחרונות. על טיטאן יש אטמוספירה עשירה התרכובות אורגניות אבל קור מקפיא. המיתאן שם דחוס לנוזל, מתאדה לעננים ויורד כגשם, ויוצר חלוקי נחל עשויים מים קפואים בנחלים שבהם הוא זורם. באיזורים אחרים על טיטאן יש מדבר ודיונות נערמות לגובה 100 מטר, עם רוחות קרות (כמה עשרות קלווין) שמעצבות פני שטח מאוד מוזרים ומפתיעים. אבל אנצלדוס הוא מהמרתקים ביותר, יש עליו פעילות טקטונית ברורה, ובין הסדקים החמימים נפלטים גייזרים של גז וחלקיקים מעניינים מאוד. לפני חצי שנה ד"ר פורקו עידכנה שקסיני לא רק צילם את הגייזרים המרשימים שאנצלדוס פולט לחלל, אלא גם טס דרכם, 35 ק"מ מעל פני השטח, ודגם בגייזר מי מלח ותרכובות אורגניות מתקדמות כמו בנזין, פרופן ושאר תרכובות משמחות שאומרות שאולי התפתחו, או שעלולים להתפתח במקום הרחוק והמוזר הזה חיים. קסיני הוא היום הרובוט המוצב בכי רחוק שלנו במערכת השמש (ועוד בזו החיצונית) ולאחרונה קיבל עוד שנתיים של מימון, וזה תמיד מרגש לשמוע מה מצליחים לגלות במקומות כאלו. במקביל התגלו מאז עוד לוויינים לשבתאי והם כרגע נאמדים בכ61(!) ירחים וכמה מאות "ירחונים" שלא יזכו לשמות אפילו. רשימת הירחים כאן, לא לכולם עדיין יש שמות אבל יש שם סיפורים מאוד מעניינים. יש כמה קבוצות שדומות במסלולים ובמראה, ולכן קיבלו ביחד שמות נורדיים, קלטיים, אינוויט וכדומה. יש ירחים "רועי טבעת" שעוברים קרוב או בתוך הטבעות ומשפיעים על צורתן ודחיסותן בכוח המשיכה שלהם. יש אפילו ירחים "טרויאניים" שמלויים ירחים אחרים ומתחבאים בצילם. שבתאי מרתק חוקרים כי הם מוצאים בטבעות שלו רמזים לצורת הווצרות מערכת השמש שלנו עצמה.
בחיטוטים נוספים אחרי הרצאת טעימה על סימטיקה בTED, מצאתי גם סרט שחיבר אותי שוב לשבתאי, מסתבר שבעננים שבקוטבו הצפוני ישנה צורה מוזרה של משושה, שגילו גשושי וויאג'ר ועכשיו חוקר אותם קסיני. הצורה המוזרה של סערה שזורמת במשולש במהירויות של מאות קמ"ש בכיוון הפוך מהסיבוב הטבעי של הפלאנטה הם מוזרים למדי אבל הם אינם בלתי שכיחים, וכבר הופיעו דוגמאות דומות על צדק ומאדים ובמחקר של לחצי מגמה בתוך פלאנטות, על פי המיקומים של הרי געש על ארץ ועל המאדים. הניחושים המדעיים משייכים אותו לגל עומד של לחצים אטמוספריים ואולי כוחות אחרים שניתנים לחישוב והסברה רק ביקום של ארבעה מימדים, שאולי מספר לנו קצת על מה שקורה תחת כדור הגז הענקי הזה:
ההבדל "הקטן" הוא שהמשושה הזה יכול להכיל כמה פעמים את כדור הארץ, מאוד שונה מהניסויים החביבים בסיימטיקה שביוטיוב:
מעניין ומיסתורי, אבל עדיין די מדעי, כמו חידות אחרות שמעסיקות את החוקרים, למשל איך קורה שפלאנטה מסתובבת בכיוון ההפוך מהספין של השמש שלה. tl כיון שהרבה אנשים אוהבים גם ככה לקחת תופעות מדעיות פשוטות לכיוון דתי/מיסטי, והדיבורים על סיימטיקה ומימדים רביעיים גורמים להם לאורגזמה, אין להתפלא שכבר בנו תיאוריות קונספירציה מאוד יצירתיות על המשושה במאדים, ולוקחים בצורה דתית דוגמאות סיימטיות בכלל: [1] [2] [3] [4]. למעשה תמצאו בטיוב יותר סרטוני מיסטיקה על הדוגמאות האלו מאשר ניסויי מדע חביבים, אז אספתי לכם כמה, הנה במים [1] [2], והכי מוזר עם נוזלים לא-ניוטוניים (שזה בד"כ מים עם קורנפלור) [1] [2] [3].
לבסוף, אם אתם אוהבים נוזלים רוקדים, הציצו על נוזלים מגנטיים, זה מגניב למדי (עוד: [1] [2] [3])
בהמשך לפוסט על זכויות זרעים, יש נושא שלא ניכנסתי אליו מספיק, וזה המגוון הגנטי. מה שקראתי שם "ביו-פיראטים" הם אותם הגורמים (חברות, ממשלות ולחצי שוק אחרים) שגורמים לכך שמגוון ביולוגי (או גנטי) יצטמצם דראסטית, ועל הסכנות הנובעות מכך. ראשית יש להקדים ולהגיד שהטענה העיקרית של יבול "מהונדס" או טרנס-גני (כלומר לא הכלאות מכוונות אלא מניפולציות של גנים) עוד לא הוכח בכל המקרים כנעלה על זנים אורגניים (אני לא אכנס לאורגניות של הגידול עצמו כי בזה אין לי מושג). הסכנה היא שהכנסתו מעיפה מהשוק זנים אחרים ובסוף מעיפה אותם מהטבע. אנחנו בוכים על מאות סוגי חיות שנכחדות במאות התעשיתיות האחרונות, אבל אנחנו מתעלמים ממאות אלפי זני הצמחים, ובתוכם עשרות אלפי זני פירות וירקות שפשוט נכחדו. ההרצאה הבאה מחדדת את הענין:
הבעיה לא חדשה, והדוגמא הידועה ביותר היא הבננה שאתם קונים בסופרמרקט. לבננות אין זרעים, מרבים את העשב שעליו הן גדלות כמו שמרבים תפודים או בטטות – חיתוך השורש ושתילתו בעוד מקומות. משמע כל הבננות שנמכרות היום בעולם המערבי (הזן נקרא "קוונדיש") הן זהות גנטית, וכולן פגיעות לאותם מזיקים, מה שאכן קורה היום. נבגים של עובש מסוים שפרץ באוסטרליה ועושה את מסע הנזק לאט לאט בשאר העולם. כיום הדרך היחידה היא לגדל את הבננות במקומות יותר גבוהים שקרים מדי לנבגים אבל לכמה מדינות בעולם יש את הלוקסוס של מטעים גבוהים מספיק? אז זהו, שאין ממש, ותוך 10-30 שנה לא יהיו יותר קוונדיש על המדפים אם לא יצליחו להנדס אותן גנטית לעמידות.
איך אנחנו יודעים את זה? כי זה כבר קרה בעבר. לקוונדיש קדם זן טעים ועמיד בהרבה בשם גרו-מישל, שחטף עובש דומה ("פנמה") והחל להעלם בשנות החמישים מהמדפים. ארגוני הפירות של ארה"ב (תחשבו על תמובה בשוק החלב הישראלי רק הרבה הרבה יותר גדול וחזק) הפעילו לחץ אדיר על הממשלה לעזור בגלל אי היכולת לספק זן עמיד בזמן לשוק. זה גרם לכמה מהלכים מעניינים ומוזרים, בין השאר גל ההפיכות בדרום אמריקה במימון ה־CIA שנועד להעמיד בשלטון כל מיני גנרלים מורדים כדי שיגדלו בתמורה יותר בננות לשוק האמריקני (אם אי פעם תהיתם מאיפה בא המונח המקורי של "רפובליקת בננות", תחשבו על מדינה טרופית מנוהלת ע"י תאגיד פירות אמריקני דרך גנרל-בובה). כמה אנשים מתו בהפיכות האלו כדי שלילדי ארה"ב יהיו בננות לארוחת הבוקר? למה בפרו אפשר ללכת לשוק ולבחור בין 12-15 זני בננות אבל במערב מגדלים רק אחת וגם היא בדרך להעלם? עוד מידע אפשר לקרוא בספר של דן קופל ואחרים, אני דליתי בעצלנות את המידע מתוך הראיון המוקלט המרתק הזה.
[audio:http://public.npr.org/anon.npr-mp3/npr/fa/2008/02/20080218_fa_01.mp3]
ואנחנו? גם אנחנו זן נדיר, כמו ששרה פעם קורין אלאל, ואנחנו חייבים מגוון. גם תרבות היא יצור אבולוציוני וחייב מגוון, אבל מתי מגוון מחזק ומתי הוא מחליש? איזה מבנה קהילתי/פוליטי מייצר יותר אחריות הדדית ומודעות? אני עוד לא הגעתי למסקנות סופיות אבל האמונה שלי בנידון ידועה כבר לקוראים, היא נוטה לכיוון קומונות ושבטים בצורה כלשהיא. אולי לא נהפוך כולנו מחר בבוקר לקיבוצניקים, אבל צפו עליה של שיתוף משאבים קואופרטיבי, אם זה שירות מיקרו-בשכרה כמו זה של קאר2גו, או השכרה של הרכב הפרטי שלך, ועד לרעיונות כמו שיתוף אדמה שמנסים להביא לארץ כמה אנשים (ואני אנסה לעזור להם). אם יש לכם עוד רעיונות למיזמים כאלו, אני אשמח לשמוע, אני מחפש להקים או להצטרף למשהו.
כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים 🙁
לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא 🙂 ).
אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!
לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.
זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.
האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:
אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).
אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.
אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.
האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)
האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.
אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.
וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי 😛
תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.
אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף 🙂
במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.
תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.
אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.
אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.
והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.
אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:
בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.
