מיתרים

בשקט בשקט, בלי שידעתי, תגובה אצלי בבלוג הפכה לסרטון קצר, לזכר ירון בלום ז"ל.

הנה האייטם על ירון באתר "בית אבי חי", ומצרף שוב את התגובה המקורית של דודו:

הי עירא,

הגעתי לפוסט הזה אחרי שחיפשתי בגוגל מידע על ירון. קראתי ביומנים ישנים והגעתי שם לסיפור ההיכרות הקצר מאוד שלי עם ירון. דרך המכר המשותף שלנו, איתן, יצא לי לפגוש את ירון בפעם הראשונה, והאחרונה, ביום שבת שלפני אותו פיגוע בצומת בית ליד.

ניגנו יחד לראשונה באותו יום שבת בבית של איתן. אני על תופים, איתן על הקלידים או סמפלר כלשהו או משהו ממוחשב-מוטרף אחר, וירון על גיטרה חשמלית. היו רגעים מצחיקים, כמו למשל לכסח את Zombie של הקראנבריז עם ירון שמנגן את האקורדים הדביליים של השיר הזה. אח"כ איתן החזיר אותי עם התופים לבית של ההורים. ירון עזר לנו להעלות את התופים הביתה ולסדר אותם במרפסת, בשקט אופייני כפי שלמדתי להבין לגבי האדם הזה, וההורים שלי גם זכו להחליף איתו כמה מילים לפני שהוא ואיתן עזבו.

למחרת קיבלתי את הידיעה שירון, שפגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי לכמה שעות מעטות, נהרג בפיגוע בבית ליד. זוועה. עד היום קשה לי להכיל את העובדה שהספקתי להכיר בצורה כ"כ קרובה אדם שלמחרת כבר לא יהיה בין החיים. וזה כ"כ עצוב. לאחר מעשה, היו שם רגעים קטנים שהיום מקבלים משמעות שונה.

לא אשכח את הדקות שבהן ישבנו באוטו אחרי החזרה, נוסעים אלי הביתה להחזיר את התופים. איתן נהג ואני ישבתי במושב הקדמי. דיברנו ביננו מקדימה וירון ישב במושב האחורי, אולי קצת נרדם, בכל מקרה כמעט ולא הוציא מילה ברגעים מסויימים. כבר היתה שעת דמדומים והיה משהו קצת עצוב באוויר. אולי סוף עייף של אחרי נגינה יחד, אולי התחושה של היכרות ראשונית בין אנשים שלא נפגשו לפני כן יחד, כשאיתן היה הצלע המשותפת בין שלושתנו. אחרי המוות של ירון הרגעים האלה הפכו לזיכרון אחר, תחושה שזה היה היום האחרון של ירון לפני מותו.

מאוד עצוב וגם מוזר, מנסה אחת לכמה זמן להיזכר שוב ברגעים הקטנים האלה. יהי זכרו ברוך.

קרדיטים לסרט: איתן שפר ודניאלה קופלר.

כתיבת תגובה