רוחניות חילונית – התחלה של התחלה חדשה

כל מי שמכיר אותי ביום-יום או רק מילולית-רעיונית מהבלוג והרשתות החברתיות, יודע שאינני מסתיר את דעותי על (נגד) אמונות בעל-טבעי. אולי פחות דיברתי על החיפוש הרוחני שלי. כן, המילה רוחנית קצת מרגישה לי עדיין לא בנוח – זה מעלה אלוזיות לרוחות רפאים, מלאכים ושאר woo, אבל אני אשתמש במילה הזו עד שאמצא לה תחליף ראוי.

אקדים ואספר שקמה לה קהילה כרגע. מנסים ליצור מפגשים קבועים, מכינים מאמרים כגון דרשה לחנוכה, וכרגע זה ממוקד על רוב אינטלקטואלי, רציונליסטי, שכלתני (לפעמים יותר מדי), ולצערי קצת יותר מדי גברי. אני מקווה שבעתיד יהיה לנו יותר מגוון. פגישות של דיונים פילוסופיים וסיפורי התנסויות כבר היו לנו, עכשיו אנחנו גם מחפשים לחוות דברים במקום רק לדבר עליהם. אנחנו נשאב מיהדות, בודהיזם, קונג פו וכל דבר שיוכל לתרום לנו לבנית נרטיב קוהרנטי חילוני ודרך משותפת של חיפוש וגילוי, שיתוף פעולה והעצמה קבוצתית ואישית. אני לא רואה איך בקבוצה כזו של חכמולוגים סקרנים וביקורתיים יווצר גורו או מוקד כוח, כך שאין לי ספק שכת לא תיווצר פה 🙂 מצד שני התכונות האלו כמובן גם עוצרות אותנו לפעמים מלשחרר ולחוות חוויות סובייקטיביות וטבעיות של המוח, בלי להעמיס עליהן תילי פרשנות וניתוח. המוח שלנו חווט ע״י האבולוציה להשתמש בדמיון וניתוח תבניות כדי לחזות עתיד ותגובות של אנשים ועצמים לפעולותינו; בלי זה אי אפשר היה לתכנן פעולות ולהקים חברה בקבוצות גדולות, אבל בצורה כזו גם נוצרות תופעות לוואי כמו כשלים לוגיים כפתרון לדיסוננס קוגניטיבי, הטיות קוגניטיביות, אמונות טפלות, אמונות באל, מציאת תבניות שלא קיימות ולתת להן פרשנות (תאוריות קנוניה, מסר אלוהי, חוצנים וכולי) ולבסוף ממסד דתי, רמאויות פסבדו-מדעיות, אלטרנטיבות לרפואה וצרות חברתיות אחרות. אני מבין לגמרי – ברמה הפסיכולוגית והנירולוגית – את הצורך של אנשים בכל אלו, אבל אני מרגיש שזה גם כובל את החברה האנושית מלהתקדם.

אבל אינני יכול להכחיש שללא חוויות רגשיות מסוימות, יש שיקראו להן חוויות רוחניות, לחיים לא היו טעם. אני לא מדבר על התגלות מלאך או מסר מאליהו הנביא, אלא דברים קטנים ופשוטים, ולידם הפרשנות הערכית והחוויה הרגשית שמלווה אותם. למשל כשאני מרגיש שאני מעביר הרצאה והיא מעוררת ענין וסקרנות אצל הקהל, ומרגש אותי אחרי ההרצאה לקבל שאלות מאנשים מרוגשים שרוצים לדעת עוד או שהיה להם ממש כיף לגלות משהו חדש, אולי נקודת מבט טריה שלא הכירו קודם. רגעים כאלו לא קל לייצר, ועם זאת אין שום על-טבעי בהם, אנשים מתרגשים מאנשים, ממה שאנחנו רואים אחרים עושים, ממה שאנחנו עושים ביחד. ממעשה היצירה של אחר ומהרגשת ה„להיות ב־zone” בעצמינו. אני חוויתי רגע כזה כשראיתי את מעבורת החלל האחרונה נוחתת או את קיוריאוסיטי נוחתת על המאדים. אבל לאן הכל מוביל? מה מאחד את כל הרגעים האלו לנרטיב אחד, איך רותמים אותו לקידום אני עצמי והמין האנושי בכלל? קרל סאגן דיבר על כך שאנחנו תוצרים של היקום, הישויות בעלות המודעות היחידות שאנחנו יודעים עליהן כרגע, והוא בוחר לראות אותנו בתור הדרך של היקום לדעת על עצמו בתור נקודת מוצא אחת להבנת מקומנו ביקום. אבל אני לא מדבר רק על כיבוש החלל וקידמה טכנית, אלא גם קדמה חברתית-מוסרית, חשיבה ביקורתית ואתית כנחלת הכלל ולא כניעה להכתבות הגמוניות, ופתרון צודק, הגיוני ומשותף לבעיות גלובליות כמו שינוי האקלים, פיצוץ אוכלוסין וכולי.

אם אתם מרגישים הזדהות עם זה, סקרנות לזה, יש לכם מה לתרום או סתם בא לכם לדון בזה הלאה, יש קבוצת פיכסבוק וקבוצת גוגל-גרופ, ויקי, וואטסאפ ואפילו מיט-אפ שלא מעודכן מספיק. עוד מקומות לפשפוש: קבוצת אקהרט טולה בישראל והנקסוס החברתי. אם אתם מכירים עוד קבוצות תואמות אנחנו נשמח לשמוע עליהן.

עוד קריאה: נקודת המבט האישית של ניר להב בנושא, רוחניות חילונית – האם יש משמעות בעולם ללא אלוהים? ו־למה צריך רוחניות חילונית?

למה אנחנו משווים

השבוע נצלבתי על כך שכתבתי בעשר דקות פוסט על השוואת ישראל לאפרטהייד. אחרים נצלבים כל יום באינטרנט על השוואת כל דבר לשואה או לנאצים. היום נתקלתי בסרטון שמשווה את השלטון האמריקני לרודני צפון אפריקה לפי הדרך שבה שיסה את המשטרה במפגינים:

חשבתי שהחטא שלי היה שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט היה שטחי כמו שהוא היה מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, זה הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.

גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.

אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.

הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.

ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את זה במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.

עוד מילה על יחסים ויחסיות

הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.

עוד מילה על אלימות והלימות

משטרת ישראל מוסרת סוכות שמח.

מדעי העיתונות

בטמקא התפרסמו לאחרונה כמה התקפות של היהדות על המדע. בשביל זה יש שם את מדור היהדות והאמונה אני מניח, רק שהם פירסמו את הטורים האלו תחת מדור מדע (שהוא למעשה תת-מדור בתוך מחשבים, שזה בכלל לעג לרש).

טמקא מרגישים נוח לפרסם קריקטורות לועגות למדע בטורים לועגים למדע באמצע מדור האחרון הוא גבי אביטל, אותו אחד שפוטר ממשרד החינוך בשל דעותיו המבטלות את תאורית שינוי האקלים הגלובאלי ואת האבולוציה, אותו אחד שהבטיח לצאת עם ספר ש"יחשוף את תרמית האבולוציה". האיש עשה דוקטורט בהנדסת חלל (קרי רקטות וטילים) אבל עכשיו יורק לבאר ומזלזל בדרישת חלק מהציבור להמשיך לממן את תוכנית החלל. מילא להגיד שיוצא על זה יותר מדי כסף (ועם זה אני חלקית מסכים), אבל האיש פולט פנינים לחלוטין לא קשורות: "האם מוצדק היה לתכנן שיבה אל הירח או טיסה אל המאדים רק על מנת להוכיח שיש או אין סימני חיים שם?" או: "פרופ' שדה רשם במאמרו: "לא צריך את קרינת הרקע על מנת להגיע להבנת היקום, ישנו פסוק בספר בראשית על האור".

המאמרים האחרים שצדו את עיני היו:

אולי היו עוד, זה מה שקפץ לעיני קהילת הספקנים בחצי השנה האחרונה, לחלקם גם יצאו מאמרי תשובה. הבעיה היא מה עושים פרו-אקטיבית (אם בכלל) ולא רק ריאקטיבית.

סתם להשוואה, בנרג' (מעריב) אני לא מוצא בכלל מדור או תת-מדור לענייני מדע, גם לא בתחתית העמוד באותיות הקטנות ולא בתוך מנוע החיפוש – אבל לינק בראש כל עמוד למדור ההורוסקופ יש גם יש (ועוד שניים(!!) בתחתיתו, ולינק למדור ניואג'). שאלתי בטוויטר מה פיספסתי, וענה לי עומר כביר מכלכליסט "הם איחדו אותו עם מדור ניו-אייג'. זאת, כתגובה לאיחוד בין מדור יהדות למדור מדע ביינט". את הקושי להחליט אם הוא (ר)ציני חלקה איתי גם מיטל.

לשימחתי יש לטמקא בעיקר תכנים טובים, כותבים שם צבי ינאי, רועי צזנה ומגוון של כתבים ומדענים ששווה לקרוא, כולל דיונים על טיב תקשורת המדע בישראל. זה לא מושלם, אבל עדיף על האלטרנטיבה. אני אומר שצריך לחזק אותם איפה שאפשר, אבל לתת להם ביקורת על השטויות שמצליחות להשתחל פנימה.

מטילי הספק

בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות' על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ליכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.

בין מידע לגילויים, הזכרתי כבר כמה פעמים את ההתמכרות שלי למידע ואת אי היכולת לעמוד בשטף הידע הנהדר שמצטבר וממלא ונשפך, דורס לי זמן אישי, מנסה להשתלט על שעות העירנות שלי ולפעמים דורס אפילו את היכולת לעשות משהו מועיל על המידע (למשל, לעבוד 🙂 ) אבל אני מניח שזה מאבק אבוד כי הבעיה תחריף, אני אצטרך יום אחד להכיר בעובדה שאי אפשר לעמוד בקצב, ולאחרונה אני מנסה בכ"ז להתמקד בדברים לפי סדר חשיבות כלשהוא. בין השאר מטרידה אותי העובדה שיש אנשים שחייהם מלאים בשטויות במקום בדברים בעלי טעם. טלנובלות ותתי-תרבות, אמונות תפלות או אלימות ורוע הם כולם מצבים שבהם המוח האנושי שלנו מחפש חזרתיות שלא באמת קיימת או קונפליקטים כדי שיהיו לו מצבים לפתור. לא עדיף בעיני כולם שבמקום למצוא קונפליקט אלים, או לייצר ולפתור אותו, יהיו מוחות של ילדים ומבוגרים עסוקים בפתרון חידות כמו הבנה של אמנות, יצירתה, או המצאות ומחקר מדעי? אני חושב שהמוח שלנו רעב ללמוד ולייצר, ככה האבולוציה דאגה לכך שהוא ישמור עלינו ויקדם אותנו, הבעיה היא כשאנחנו מאכילים אותו בזבל במקום בדברים טובים.

ובכלל, אמונות תפלות יכולות להרוג אותך.

לכן התכנסה אתמול בלילה חבורת ספקנים בבר זולה בינוני בחיפה, ושמעה את הרצאתו של רועי צזנה על תעתועי המוח, ועד כמה קל להכשילו ולהפליאו. הרצאה שהיתה שליש מופע קסמים, שליש מדע ושליש הסתחבקות עם החבורה שבחדר, והתגלתה כדבר הנכון במקום הנכון – ספקנים בטבעם הם לא ספקנים מקצועניים עד לא יכירו קצת את הרקע והכלים. ההרגשה שמשהו לא בהכרח נכון רק כי הוא טענה מסמכות זו התחלה יפה אבל צריך לעבות אותה בידע ועובדות, וצריך לראות בצורה בלתי אמצעית איך טובים ממך עלולים לפול בפח. וכאן אני חוזר לעניין התקשורת בין כל החושבים. טוב שיש בלוגים, טוב שיש עכשיו כבר שני פודקאסטים ("ספק סביר" ובמידה מסוימת "עושים הסטוריה") ועוד מעט יותר (הודעה בקרוב). טוב שיש פגישות ואמן שזה ימשיך ויגדל לקהילה שתשפיע במאבקים שנכונים לנו בדרך, אם זה על זכויות אדם, זכויות דיגיטליות ונושאים הנוגעים לחינוך הנוער, אני רואה את הקהילה הזו בתור המקום נכון לשמור על השפיות של התפר המתפורר שבין טכנולוגיה, מסורת וחברה. זו שליחות מדעית ואקדמית, אבל זו גם שליחות להכין את החברה לבאות ולמעשה גם להתמודד עם ההווה. זו הסיבה לקיומו של לינק ה"קלט" בראש הבלוג, וזו הסיבה שרמזתי כבר לכמה מחברי שאני חושב שהקריירה הבאה שלי היא בחינוך. אני מקווה שאצליח לעשות לאחרים כיף מלימוד ספונטאני ועצמי שהייתי צריך לגלות מחדש, בניגוד לאיכס שגרמה לי מערכת החינוך בצעירותי.

המסר שלי הוא כרגיל – אל תקחו דברים כנתון, הצליבו מקורות מידע, וזכרו שכולם נופלים בפחים, אפילו מדענים אבל במיוחד סוכנויות חדשות מסחריות.

חיקוי היא הצורה הנעלה ביותר של אבולוציה

השבוע נודע לי שנפתח אתר חדש לעמותת "ארגון הביומימיקרי הישראלי", ואני מקווה שהמשמעות היא שיהיו לי עוד הרצאות מעניינות לראות בקרוב. ביומימיקרי הוא שם כללי לכל תחום מחקר או יצירה ששואב השראה מהטבע, ואתן שתי דוגמאות פופולאריות. מצד האמנות, אנטוני גאודי הוא אדריכל שקשה להתעלם ממנו בספרי הארכיטקטורה או ברחובות ברצלונה. מבתים שלמים ועד לאחרון הכסאות או מעקות המדרגות שהאיש תכנן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם שיר הלל מתמשך לטבע. מתמטיקה וזואולוגיה מככבות בכל עיקול ופיתול, הכסאות בביתו (בפארק גואל) נראים כאילו קטפו אותם בטיול ביער, וכמה מבתיו המפורסמים מבלבלים את העולם עם קווים לא שגרתיים שמקבלים את השראתם מעצמות רגליים וגולגלות, קשקשי זוחלים או במבנים אחרים משובצות צורות גאומטריות.

ודוגמא לביומימיקרי במדעים. לכל מי שעוד לא נתקל בהרצאותיו של רוברט פול ב־TED אני ממליץ מאוד לצפות. הראשונה מ-2002 על רעיונות לפתח דבק מיקרוסקופי שמחקה את כפות רגלי השממית ((כמעט קראתי לפוסט "לך אל השממית, ראה דרכיה וחכם")) ושאר המצאות שאפשר ללמוד מהטבע, השניה על עיצוב רגלי רובוטים יעילות יותר (ושאר מנגנונים) כתוצאה מהתבוננות ברגלי חרקים וזוחלים, ובאחרונה (2009) על מה שהזואולוגים למדו בחזרה על זנב השממית מאנשי הרובוטיקה אחרי שאלו בנו כמה שנים מאוחר יותר רובוטים מטפסי קירות וגילו שהזנב עושה הרבה יותר ממה שדמיינו. מחקר בין תחומי שכזה מראה איך ביומימיקרי יכול לעזור לחוקרים בשני הכיוונים.

אבל חיקוי והעתקה של רעיונות מצליחים זה כמובן לא בשורה חדשה שיצאה מהפקולטות המודרניות להנדסה ועיצוב. הביולוג ריצ'ארד דוקינס העלה את הרעיון הפילוסופי הידוע של "הגן האנוכי", שמציעה לא להתייחס אל חתיכות הקוד גנטי כמנגנונים שמשרתים את הביולוגיה, אלא כמידע שרוצה להשתכפל בכל מחיר, ומשעבד את התאים של בקטריות כדי שישכפלו אותו. התא כאילו נכנע ל"רצונו" של ה"פולש", אבל בסופו של דבר יש ביניהם סימביוזה כי שניהם מועילים האחד לשני – הגן לא יוכל להשתכפל בלי התא, התא לא יוכל להשתכלל ולהתרבות בלי מנגנון הDNA. דארווין לא הכיר גנים ו-DNA אבל ניסה לדמיין את חוקי האבולוציה פועלים על רעיונות מדעיים, תרבות ושפה מדוברת, ודוקינס לקח את זה צעד הלאה והציע את הרעיון של "גנים רעיוניים" להם הוא קרה "מימים" מלשון מימיקה או חיקוי. הרעיון כאן הוא שוב שרעיונות הם מידע שרוצה להשתכפל ולכן מחפש פונדקאי זמין – הפונדקאי מעביר הלאה את הרעיונות, פוסל או משכלל אותם, הם עוברים אבולוציה ומתפתחים, הפונדקאים נאלצים לפתח מוח יותר גדול ופגיע כדי שהמימים יוכלו להשתכפל, מה שגורם לבעיות בתהליך הרביה וסכנות שונות, אבל השניים חיים בסימביוזה בסופו של דבר, כי המימים עוזרים לפונדקאים לשפר את מעמדם בעולם, ושני הצדדים מרוויחים. אבל האם נגמרה הסכנה?

(הערה – להרצאה זו ולבאה יש תרגום בעברית אם צופים בהן באתר TED, אבל משום מה לא כשהן מוטמעות…)

(פסקא לחמשת קוראי שלא מתמצאים בתרבות אינטרנטית, התנצלויותי לשאר הקוראים) יש המתייחסים לתשתיות web2.0 כמנגנונים כנועים להפצה, שכפול ושכלול מימים. לפעמים אינטרנט-מים פשוט כמו "תמונות חלתולים", מתפצל לתת-סוגות כמו LOLcats שבעצמה מכילה DNA שלם של מימים כמו "חתול תקרה וחתול מרתף", "מי גנב לאריה הים את הדלי שלו", "X. יש עלי." ועוד עד להתפוצצות אבולוציונית שאפילו מכניסה כסף. כמו בכל מערכת עם רעיונות ויראליים, יש כאן כללי חוקיות מזוהים ולפעמים גם הכלאות מעניינות רוחביות כמו Fail Dogs שנולד מתוך מים FAIL שקדם לו, בזיווג עם Lolcats, וקצת עזרה מאנשים שבבירור אוהבים חתולים ושונאים כלבים… מלבד כמה סקריפטים פשוטים לייצור עלילות אקראיות לסטאר טרק ובאפי, צופים אנשים שעוד יבואו אינטרנט-מימים שייצרו וישכללו את עצמם, אנחנו רק מחכים לאינטיליגנציה המלאכותית שתנסה את כוחה בהומור, תייצר חתולולים שיראו לה מצחיקים ותשאל אותנו "איך זה? ועכשיו? ועכשיו?". בינתיים המוטציות המוצלחות הם עדיין מעשה אדם, ואין צוות מוצלח יותר במעקב אחריהם מאשר צוות "דע את מימך" מבית רוקטבום (שי, זה בשבילך). בנוסף יש את ציר הזמן האינטראקטיבי הזה שמעיד על חנון משועמם להחריד שיושב מאחוריו.

הממטיקה הופכת בשנים האחרונות לבסיס לכל מני תאוריות מענינות ששואבות השראה שוב מהביולוגיה. לבסוף מבט פילוסופי נוסף שמציע להסתכל על רעיונות, תקשורת ו(מלחמת) תרבויות כמו על גנים, וירוסים, חיידקים פולשים ומערכות חיסון, ולחשוב טיפה על ההשלכות העתידיות…

זווית אישית על מדע ואמונה

הנושא עלה פה כמה פעמים בשבועיים האחרונים, אני חושב שזה יהיה מעייף אם אני אמשיך ואכתוב על (ונגד) הומאופתיה, או על סוגסטיה ופלאסבו, אבל החלטתי לסגור בכמה מילים על אמונה ומדע, ועל עולם מטריאליסטי ולא דואליסטי.

בגדול, תוכלו להגיד שאני אדם מאמין, יש כמה עקרונות שאני מאמין בהם כי הם מספקים לי את ההסברים הכי משכנעים וניתנים לבדיקה ודיון. האם רפואה קונבנציונאלית היא האמת? לא, היא פשוט השיטה הכי טובה שמצאנו בינתיים (תאוריות על וירוסים, בקטריות ותפקוד התא פועלות הרבה שנים תחת הרבה בדיקות עם הרבה הוכחות בשטח). במובן הזה אני לא מאמין ברפואה קונבנציונאלית, אבל אני כן מאמין ששיטות מדעיות, אם הן מיושמות כראוי, יביאו אותנו לתשובות הכי נכונות. אני לא "מאמין באבולוציה" אלא אני מאמין שאבולוציה, תורת מבנה החומר ותאוריות דומות שכאלו הן ההסבר הכי טוב שיש לנו כרגע ואנחנו משכללים את ההסברים האלו כל הזמן. הסברים מספיק טובים ומוצקים כדי שאפשר לבנות עליהם מחקרים נוספים ולפתח שיטות לשיפור הידע האנושי ואיכות חיינו.

אני גם מאמין שהתעלמות מעובדות היא השליה עצמית, לפעמים לא חשובה, לפעמים נחוצה למיקוד אם היא נעשית בצורה מחושבת, אבל לפעמים מסוכנת, וצריך לשמור על האנושות מלפגוע בעצמה.

אז מה היא אמונה? הגדיר את זה כומר אחד (לא זוכר כרגע את השם): "הכח לקום בבוקר ולחיות עם ספקנות, להאבק עם תקווה, ולהתחזק שהחיים שווים לחיותם" – במובן הזה תוכלו לקרוא לי אדם מאמין, כי אלו דברים שאני עושה ונאבק איתם יום יום, רק שאני לא מוצא נחמה בהסברים מטאפיסיים. יותר מזה, יש לי בעיה עם אנשים שבטוחים לגמרי בחשיבותם ומטרתם בחיים, ואלו פונדמנטאליסטים מסוג זה או אחר, ולא משנה אם שמם מאיר כהנא או אפילו ריצ'ארד דוקינס. האנשים שנוהגים לעשות שימוש בנוהל "my Karma ran over your Dogma".

המדע קוסם לי כי הוא מבוסס על מודולים מוכחים (בשאיפה) ולא על מסורות בלתי נבדקות ומעורערות. הגישה היא פראגמטית ונכונה; כשמשהוא לא עובד יותר, נוטשים אותו. מדע הוא תחום שמתקדם בצעדי תינוק על סמך הררי עובדות שהצטברו, ולא מוביל לרוב לגילויים מהפכניים אלא להתקדמות מדודה, זהירה ומדויקת. כשתיאוריה חדשה ומשופרת מייתרת או מבטלת את הקודמת זה יום חג! מצד שני מדע טוב בלתאר דברים אבל לא להסביר אותם. הוא לא נותן משמעות ותשובות מהסוג שדוגמות ואמונה דתית נותנות.

אבל משמעות היא דבר רגשי ולכן צריך רגש בשביל לחפש משמעות, ולכן אני מאמין שמשמעות היא גם דבר אישי ולא דוׁגמה דתית שיתופית. אני לא מצפה מהמדע לספק לי את זה, אבל המדע פותח לי עוד ועוד כרי ידע לחפש בהם משמעות, תוך כדי שאנחנו מרחיבים את תחומי החיפוש וכמות הידע.

שנים לא היתה עם זה בעיה. הרבה מדענים היו גם אנשי דת אדוקים (ראו ערך ניוטון), כי שני התחומים לא דרכו אחד לשני על האצבעות, העובדות החדשות שנתגלו הפכו את העולם למקום יותר מדהים ועוררו יותר התפעלות אלוהית. אבל תקופת ההשכלה ודארווין החזירו למעשה למרכז הזירה ויכוחים שכמעט ונשכחו מאז ימי אפלטון – פתאום גילויים מדעיים סתרו דוׁגמות דתיות והולידו ראיית עולם אידאולוגית שונה, פתאום לדת לא היה מונופול בלתי ניתן לעירעור. ואז כמובן הבעיה היא שאתה פתאום מעמת דעות מול עובדות, וצד הדיעות יטען שזה לא ויכוח "הוגן" יותר.

בשבועיים האחרונים קצת התעצבנתי וקצת השתעשעתי מאיך שצד הדיעות ניסה לשכנע אותי שאסור לי להצמד לעובדות כי הן מבלבלות אותי, וכי אני צריך לסמוך יותר על הרגש. לסמוך על הרגש?! הרגש הוא הדבר האחרון אצלי בתוך הגולגולת שאני יכול לסמוך עליו להחלטות – וזה לא שאני לא נכנע לו לעיתים קרובות מאוד, אבל עדיין הוא לא התשובה כששמים מולו עובדות! אני זוכר איך בתכנית הרדיו המצוינת של פן ג'ילט עלה פעם מאזין שהתעקש לטעון שהזמן הכי טוב לתכנן משפחה ולהחליט אם אתה רוצה לעשות עוד ילדים עם אישתך זה אך ורק ברגעי הריגוש הרומנטי המקסימלי, כלומר (לפי אותו המאזין) כשאתה בסערת מעשה האהבה. אם הרגשות והראש אומרים לך בזמן הסקס שאתה רוצה ילדים, אז זו ההחלטה הכי נכונה ואתה מוזמן להוריד את הקונדום ומיד. הייתם קונים את התיאוריה הזו? זה בדיוק כמו לחוות סיאנס באמונה שלמה וסיספונד מלא במקום לראותו מצולם בהילוך איטי ולראות איפה ואיך עבדו עליך.

בתוך כך מחלות הגוף הפיזי, עד שיגלו מפורשות אחרת, נגרמות מסיבות פיסיונומיות (וזה כולל תופעות פסיכוסומטיות, כי אני מטריאליסט ולא מאמין בנשמה שאיננה חלק מכימיה וחשמל במוח), ולכן אין פה ענין לדיעה אישית ופרשנות, אלא רק ל"הדבר שפועל הכי טוב", וזה כרגע, ב99% מהמקרים, רפואה קונבנציונאלית; בסיס הויכוח עם חץ וואפילו עם כמה מחברי היותר קרובים. הומאופתיה לעולם לא תשפיע יותר מתרופה, דיקור סיני מעולם לא הוכח שמשפיע יותר מדקירות מחט אקראיות אחרות, דקירות מחט השפעתן מינורית אם לא פסיכולוגית בלבד (ראו מחקר האפידורל בשבדיה).

בניגריה, בני האיבו היו מבקשים מהכהן המקומי בקשה והוא היה מורה להם איזה סוג מקדש לבנות ומה להקריב בו לאל האחראי, היפה זה, שאם האל היה מתעלם או מתחיל להשתולל ולדרוש קרבנות מוגזמים או קורבן אדם, היו בני האיבו מתרגזים חזרה ועומדים על שלהם, מחריבים את מקדשו אשר בנו לו ולא מזכירים יותר את שמו. כמעט כמו תיאוריות מדעיות, לא? אני חושב שיש לאנשים מה ללמוד מזה…