על בריאתנים והומוסקסואלים

מצאתי היום ביוטיוב סרט שמסביר יפה למה התרבות מינית זה דבר טוב. בקצרה: התרבות מינית (בניגוד ל- א-מינית) תורמת לגיוון גנטי, מה שמאיץ שינוי, מה שגורם לאבולוציה. אנשי תנועת הבריאתנות אינם מאמינים באבולוציה באנשים, הם מוכנים להודות אולי באבולוציה בחד תאיים אבל זהו בערך (כי את זה רואים במעבדה לאורך חודשים ולא לאורך אלפי שנים).

(חובש כובע סרקאזם)
אני חושב ככה: אם התרבות א-מינית או לחלופין אי-ההתרבות אצל זוגות חד מיניים (שלא מאמצים או מקבלים תרומת זרע וכולי), עוצרת את האבולוציה, הרי שהבריאתנים צריכים לתמוך בהומוסקסואליות, שהלא בצורתה הטהורה היא-היא הפתרון לעצור את האבולוציה המרושעת המשתוללת בעולמינו המזוהם בחטא הקדמון (/סוף סרקאזם)

לצד ההצבעה לנשיא השבוע, כל אמריקני גם בוחר נציג קונגרס, ומצביע כן או לא על הצעות חוק שונות של משאל עם. אולי נתקלתם ביוטיוב בפרופגנדה דתית בעד ואזרחית נגד "הצעה 8" בקליפורניה, שמטרתה לבטל את ההיתר לנישואים חד מיניים. ההצעה הזו הזכירה להרבה אמריקנים זמנים שבהם לבני מיעוטים מסוימים אסור היה להתחתן עם לבנים (אנחנו מדברים על 40 שנה אחורה בסה"כ), או לקנות נדל"ן באזורים מסוימים. אני מקווה שהשפיות תנצח והצעת החוק המעליבה הזו תיפול. אם רק היתה להם סיבה אינטיליגנטית שחת או טיעונים מוצקים מילא, אבל לשמרנים ההגיון לא מהווה מכשול. אין להם שום בעיה לסתור את עצמם שלוש פעמים בדקה. הכי עצוב היה לראות את מקיין אצל אלן דג'נרס, לי נראה שהוא מת להגיד לה כן, אבל המחויבות לדעת הקהל מאלצת אותו לשקר על עמדותיו האמיתיות (ורואים את חוסר הנוחות הקיצוני שלו כי פשוט אין לו תשובה. איך אתה מגיע לתוכנית של אלן בלי תשובה מנוסחת בשלוף על הנושא שברור שיעלה ראשון? זה לא ברור לי).

מדינה שבה "ליברל" היא קללה בעיני חצי מהתושבים, למרות שליברלים הקימו אותה על בסיס חירויות הפרט. לך תבין.

פרסים ושיפוט ליצירה אמנותית?

יוסי שריד בפוסט "פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות "כשלעצמה" וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות' או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

תפקיד המול"ים לדחוף לנו ספרים, המוכרים והמבקרים תפקידם לעזור לנו למיין אותם ותפקידנו להתמכר לקנית ספרים ((קניתי למעלה מ30 ספרים מצוינים החודש ביותר מאלף ש"×—, אבל אינני יודע מתי אגיע לקרוא אותם)). מפעל הפיס נרתם במסגרת פעילויות התרבות שלו ומחלק פרס ספיר. מפעל הפיס להזכירכם הוא נספח של השלטון המקומי הווה אומר גוף ממשלתי מחד, אבל לא ממומן מכספי מיסים מאידך. האנשים בועדת הפרס אינם בעלי אינטרסים אישיים כפי הנראה, אבל השאלה הבסיסית עדיין שם – האם צריך לתת פרסים לספרות בכלל, והאם מכספי הגוף ×”×–×” בפרט?

(כן, ברור לי שאני דורך כאן על כמה אגואים כשאני אומר שאי אפשר לשים תווית "מנצח" על ספר אחד לעומת אחר. כל אחד אוהב הכרה ביצירה שלו, אני רק שואל למה מישהו חושב שגוף ציבורי צריך להעניק פרסים לאמנות מסחרית כדי לעודד את שוק הספרות? האם זה ניצול טוב של כספי הפיס? אני מעדיף לתרום לקרן פרטית שתעשה את אותו הדבר. או ישירות למפעל הפיס אם הוא היה גוף פרטי, אבל הוא לא.)

סין. מה המשיכה?

יש לי חבר שאולי ירצה להשאיר את שמו מחוץ לפוסט הזה, אז נגיד ששמו א'.
הוא התאהב במדינה ובבחורה מקומית, ועוקר עכשיו לשם, לעבוד קצת ולהקים עסק. המזרח הרחוק ×–×” ×”"אמריקה" של אמצע המאה שעברה, הוא מספר לי. המקום שאליו טסים × ×”×’×™ מוניות בת ימיים והופכים לבעלי מפעלים ויצואנים מצטיינים. אני עדיין תמה כמה בקלות יתקבל שם אדם זר, שלא דובר את השפה והתרבות המקומיים, אצל ממשלה ששמחה על משקיעים ויזמים חו"לניקיים, אבל לא ממש נותנת לך גישה בלתי מוגבלת לעולם. לפני כחודש הוא בדיוק חזר משם, אחרי שמכל מקום הוא העלה אלי לשרת את עשרות הגיגות של התמונות שהוא צילם. "באמת מרשים שבכלל היתה לך גישה החוצה לרשת" אמרתי לו. "הייתי בטוח שיחסמו לך גישה להמון אתרים ולפורטים כמו SSH" – אתם מבינים, לשרת שלי אני לא מאפשר גישה בפרוטוקולים בלתי מוצפנים כמו FTP…

"איזה! התחבר כמו גדול, קצב העלאה מטורף, גם המהירויות של אימיול בתוך סין נהדרות… רק באמת כל פעם שהתחברתי לשרת שלך על winSCP הוא עצר שוב ושוב לשאול אם לשמור את המפתח של השרת. איך מפסיקים את ×–×”?"

פירוש ללא-בקיאים – חומת האש הסינית עושה מעשה "מאזין באמצע" לשיחות SSH ואני מניח שזה אומר שכל המידע שלך שעובר למעשה שקוף להם. כמובן שרצתי ושיניתי את כל הסיסימיות על השרת ליתר בטחון, למרות שלא ראיתי שום פעילות חשודה עליו בינתיים, אבל קחו את הענין לתשומת לבכן.

לסיכום, מישהו יכול להבין מה האטראקציה הגדולה במעבר לחיות ולעבוד במדינה טוטאליטארית?

מתי תגמר האופנה המוזרה הזו?

איפשהוא אנחנו מצפים מהכוכבים והסלבים שלנו להתנהג כאילו שברחו ממוסד טיפולי, כך אמר פעם פן ×’'ילט אאל"ט. אנשים צריכים לטענתו להעריץ מישהו שיהיה חסר מעצורים, שיוציא כמויות כסף אדירות על שטויות, שיהיה תיאטרלי, יעשה סמים, ירביץ לצלמים, יתלבש פרובוקטיבי, ואם לא יחשוף את איבריו המוצנעים לפפאראצי, ירגיש שהוא/היא חייבים לדבר עליהם. למה ×–×”? מילא כוכבניות הוליוודיות שחושפות מפשעות בצאתן ממכוניות שבועות לפני אשפוזן במוסד גמילה, אבל למה גם אלו מהשורה השניה מרגישות שהן צריכות לחקות אותן בשביל לקבל צומי בעיתון, ולמה הקהל אוהב את ×–×” כל כך? מצד אחד להעריץ את האנשים האלו כאובר מענש ומצד שני לשמוח בנפילתם וחשיפת האנושיות הרגילה שלהם. בעיני ובעיני רוב האינטיליגנטים שקוראים פה בבלוג אני בטוח שאין כאן ויכוח שזה פתאטי, אבל עדיין בהרבה ארצות ובריטניה בראשן, עיתוני רכילות על אופנה וניתוחים פלאסטיים וחיי המין של אצולה וסלבריטאים נמכרים יותר ממנות פלאפל בארץ. אני פשוט מנסה להבין איך הצליחו המו"לים לנתק את הקוראים שלהם מכל דבר בעל משמעות כדי שהרפש ×”×–×” יהפוך לדבר ×›"×› מרכזי בחברה… אם המכונית שלי מזהמת את האוויר שבחוץ, אני הייתי רוצה להכריז שפאריס הילטון ובריטני ספירס מזהמות לאנשים את המוח שבפנים ולהוציא תקנון ממשלתי שצריך ומיד לפתח דלקי חדשות ידידותיים יותר לסביבה שלא גורמים לדליפת IQ ממוחות ההמונים.

חיפושיות בשינוי אדרת

בשבוע שעבר רינגו סטאר נתן הופעה פאתטית ועצובה אצל לטרמן להשיק את אלבומו החדש "ליברפול". בערך 40 שנה אחרי שהחיפושיות נתנו את הופעת הבכורה שלהם בטלוויזיה האמריקנית באותו אולפן ממש (אולפן אד סאליבן) – אבל מלבד צירוף המקרים המגניב אין לי משהו מרגש לספר לכם. האיש לא שר מענין, כאילו איבד את הקול שלו כשעבר לקריירת סולו (לפני כן קולו תרם לא רע לשירים כמו Octopus' Garden ואחרים) והפעם לשם שינוי הוא אפילו ×–×™×™×£. השיר עצמו הוא חבורת מילים ריקות על "היו לי פעם חברים, עירי היקרה, אני ופול וג'ון, ועזבנו אותך אבל נשארנו נאמנים, אני אוהב אותך ליברפול" עם הפקה בינונית מינוס ומוסיקה לא מעניינת. פשוט עצוב.

בדיוק בגלל ×–×” ×”×™×” לי ×›×™×£ לגלות בעזרת ידידי שי ורדי, את התקליט המצוין Love . הרי לא חסרים רמיקסים מעניינים יותר או פחות של החיפושיות, אבל כאן מדובר בג'ורג' מרטין, חיפושית כבוד בעצמו, שביחד עם בנו לקח מאסטרים של הקלטות חיות ואולפניות של הפאב פור, ובישל מהם מעדנים נפלאים. האלבום יצא גם בסראונד מלא בפורמט DVD-AUDIO (מתאפק לא להגיד DVDA), ואני ממליץ עליו בחום. לא רוצה אפילו להתחיל לתאר את המיקסים בפרוטרוט ×›×™ ×–×” יהרוס הפתעות וחיוכים, רק סמכו על מרטין שלא הרס כלום והצליח להעיר ולהאיר נקודות מבט חדשות ורעננות לכמה דברים פנטאסטיים שכמו לא התיישנו. מרגש אותי כמו ביום שגיליתי אותם בתחילת ×”80 על הפטפון שעד היום אצלי בסלון ומנגן את אותם התקליטים 🙂

אחרי שתקשיבו, הוסיפו בחשבון שהתקליט בושל למעשה כפסקול והוא משמש להופעה בשם Love של סירק-דה-סוליי (קרקס השמש?) בלאס ווגאס (מי שלא היה באחת מההופעות שלהם, לסמן את זה ברשימה!)

לבסוף קטע אחד (אחרים ביוטיוב) מכתבה של שעה של הביביסי על ההפקה:

תקינות פוליטית זה רע. מאד.

נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.

ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.

From Crackle: Penn Says – CanadiaN

האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)

עד כאן על למה ×–×” לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה ×–×” מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי ×”×›×™ חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?

למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?

וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.

עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.

במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.

כל ×–×” בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.