על הגיקים שיצילו את האנושות, ולמה לא צריך לפחד מזה

עפרי אילני פרסם1 מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "די להערצת החנונים". כיוון שאני מעריך שלרב הקוראים שלי אין מנוי אני אתמצת:

  • חנונים היא תופעה חדשה, ש"אי אפשר למצוא ביוון העתיקה, וגם לא בתנ"ך. יהיה זה מגוחך לטעון שסוקרטס או שלמה המלך היו חנונים."
  • יש תפיסה רווחת שכדי להצליח צריך להיות חנון או להתחתן עם חנון (ולהוכחה עפרי הביא את השיחה המדוברת של צוקרברג והסבתא).
  • "[התופעה] גם קשורה במובהק לעולם טכנולוגי־מדעי, שהרי, נערות המשננות שירים של יונה וולך הן לא בדיוק חנוניות."
  • "לפי התפיסה המקובלת, בחייו של החנון פשוט אין דרמה. הם מתנהלים בין שורות קוד וסרטי מדע בדיוני. ברגע שבו הסכנה נכנסת לחייו, החנון מפסיק להיות חנון. זו הסיבה לכך שתרבות החנונים מתגבשת סביב יצירות מיתיות כמו "מלחמת הכוכבים" ו"מסע בין כוכבים". כמו שסרטים של הומואים אינם עוסקים בהומואים אלא בנשים, סרטים של חנונים עוסקים בלוחמי אור ולא במתכנתים."
  • "נביאי טכנולוגיה מדברים על "שיבוש" (disruption) בממדים היסטוריים […] שיבוש כזה יהפוך אותנו לזרים בעולמנו שלנו, נתונים לחסדיהם של ברוני הטכנולוגיה."
  • "האם אפשר לסמוך עליהם? עד היום החנונים היו רודנים נאורים של האימפריות שלהם. […] צוקרברג ודומיו הם סוכניה הנאמנים של התבונה האינסטרומנטלית — גישה רציונלית לעולם, המודדת הצלחה לפי יחס אופטימלי בין עלות לתועלת. החנון נוטה להיות טיפוס כמותי, שחווה את העולם כסדרת נתונים. הוא משרתה הנרצע של טבלת האקסל."
  • "בספר "Geek Heresy" […] דווקא בתקופה של התפתחות טכנולוגית אינפלציונית הנשלטת על ידי גיקים, הקידמה החברתית והפוליטית מפגרת מאחור. […] אבל גם לשיטתו של טויאמה, רק חנונים יצילו את העולם. הוא מעלה על נס "כופרים גיקים" — חנונים יחידי סגולה שהתמרדו נגד הסדר הטכנולוגי וניטרלו את התוכנה שיצרה אותם. אולי אדוארד סנודן הוא דוגמה לטיפוס כזה."

תשובתי, עפרי: ערבבת קטגוריות לגמרי.

ראשית על המילה Nerd מול Geek, שהיא בעשורים האחרונים המילה המקובלת ל"משוגע לדבר", לא בהכרח אספרגר או בעל נטיות סוציופתיות כמו שאתה מתאר פה (צוקרברג, שמידט וגייטס הם דוגמאות קיצוניות במיוחד, וגייטס מאד השתנה כידוע). "גיק" בשבילי היא מילה שאוצרת בחובה התלהבות, סקרנות, דקדקנות, כל זה נכון, אבל זה לא נגמר במספרים. אדם יכול להיות "גיק של מכוניות" כי הוא לא רק זוכר את נפח המנוע של הפרארי שניצחה במרוץ <שקרכלשהוא> ב1957, הוא גם יזכור בהתלהבות את שם הנהג וסיפור חייו. כך למשל אורן נהרי הוא גיק של היסטוריה, שוקי גלילי גיק של חומוס, ויש גיקים של אמנות או סוציולוגיה. לא יודע להתחיל לספור לך כמה תחומי ענין היו ללאונרדו וגיקים היסטוריים אחרים, וכן, גם את פיתגורס וארכימדס בהחלט הייתי סופר ברשימה והרבה מדענים/פילוסופים יווניים אחרים. זה לא אומר שאין להם חיי חברה, מין, או מודעות פוליטית, חברתית וסביבתית, וכולי. נכון, יש בעדה הזו אנשים חומרניים, אבל החמדנות והאגירה היא בד"כ של זכרונות, רעיונות, ידע, טריוויה – פחות של כסף למען איסוף הכסף עצמו אלא למען העושר הרגשי או האינטלקטואלי שבעיסוק.

לידה ובנפרד הNerd, מילה שתארה פעם אדם עם קשיים חברתים (נוירולוגיים או פסיכיאטריים), אולי חבוש משקפיים שהתבודד מגיל צעיר עם ספרים, לא בהכרח חכם או אפילו גיק, אבל בהחלט עלול למצוא את עצמו מנודה חברתית בשל קשיים לגיטימיים להשתלב (ובינתים המילה אומצה מחדש גם למובן החיובי שלעיל, מה שמבלבל קצת). ברשימה ההיסטורית הזו הייתי בקלות מוצא את אברהם אבינו, יוסף נינו (בהנחה שהם דמויות היסטוריות, כן?), ואפילו משה רבינו. גם שאול הנבעך שחיפש אתונות ומצא מלוכה הוא דמות עם בעיות חברתיות ותקשורת בינאישית קצת מחורבנת, לא?

אה כן, ופיתגורס גם ברשימה הזו. הפחד המשתק משעועית מסגיר אותו.

שני הקהלים הנ"ל לא חופפים, למרות שיש בניהם חיתוך לא קטן. ובתוכו אתה מדבר על חתך דק של נרדים שעובדים בתחום המתפוצץ של שירותי אינטרנט וכל המתחבר אליהם. חלקם מנוצלים ע"י סוציופאתים רודפי בצע או שהופכים להיות כאלו בעצמם, אבל זו לא כל התעשיה. לא כולם צוקרברג, שמידט או רפאלי2 שיטענו שהם עושים טוב לעולם בזמן שהם שודדים ממנו את האנושיות, הפרטיות והיכולת למודעות עצמית. אלו דוגמאות קיצוניות ומסוכנות או לפחות בעייתיות, ואני מסכים כי מדובר ביישומים המנצלים לרעה את החולשות האנושיות במקום לטפח את החוזקות. זה מיעוט (מספרי, לא כלכלי לצערינו) שלא מעיד על הכלל. אני חושב שאנחנו עדה עם הרבה קהילות מגוונות, אפילו עם דעות חברתיות מפותחות לפעמים (חיפשת גיקים לסביבתנות וטכנולוגיות אקולוגיות? עוד תופתע…).

נכון, מד"ב הופך לפופולארי3, ולפעמים חלקינו גם מרוכזים מאוד בתחום צר ועתידני, ושוקעים במחשבות פילוסופיות של "מה יהיה אם X ואיך לא ליפול למלכודת הזו", וזאת כיוון שלרוב מד"ב מעורר אותך בסופו של דבר לחשוב ביקורתית על המין האנושי העכשווי ומגבלותיו, ולא פעם דחפו יוצרים מהז'אנר לשינוי חשיבה חברתי במאה האחרונה, לרוב לטובה (דוגמאות בולטות היינלין ורודנברי).

נערות המשננות את וולך בהחלט חנוניות. אדם שטורח לשנן שיר ולא רק לקרוא אותו בספר, אדם שמחפש להתעמק במשמעויות וללמוד על המשורר ומצב חייו כשכתב את היצירה, אלו לגמרי סממנים של גיקיות. לא פגשתי הרבה ספרניות או מוכרני/ות ספרים, גם ברשתות הגדולות כמו צומטסקי (טפו טפו), שאינם גיקים של ספרים. רגש, דמיון, וכל הדברים שציינת שחסרים, אולי חסרים לדור של אנשים ולא רק לעדה שבאת להתקיף פה? יש בחוץ דור של אנשים שנשבים בשקרים של פוליטיקאים, בנקאים, אוליגרכים ואנשי שיווק. במקום כזה בעייתי דווקא גיקים, אנשים בעלי חשיבה יצירתית, אסוציאטיבית, שיכולים לדמיין עתידים בעייתיים ולסמן שקרים, הם יותר מפוכחים מהקהל הרחב, ויהיו מי שימציאו פתרונות ויצילו את האנושות מכליה, ובדרך אולי גם את החברה והתרבות מיובש ומסחור יתר. לפחות קהילת הגיקים שאני מכיר סביבי, בחיים האמיתיים או ברשת – יותר מתקדמים חברתית, יותר מודעים לבעיות חברה, מגיעים להפגנות, לא מפספסים הצבעות לרשויות וחלקנו אקטיביסטים ברמה של החדרת רעיונות חברתיים יותר לפוליטיקה, מיתון המירוץ הטכנוקרטי/פלוטוקרטי של הכנסת למעקב, איסוף טביעות פנים ואצבעות ושאר מרעין בישין.

אסכם בהפניה לדברי לארי לסיג, פרופסור למשפטים שהוביל את תנועת ה־Creative Commons בזמנו, שהביאה את רעיונות התוכנה החופשית לכלל הז'אנרים של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים, היום נלחם בשחיתות שלטונית (בעיקר המחלות של המערכת האמריקנית שנמכרת בנזיד עדשים לטייקונים וכוחות בינלאומיים לפי הצורך). בפראפרזה על ציטוט מפורסם שלו: פעם שבטים היו צריכים לוחמים כדי לכפות שלום וגבולות. מדינות עברו להשתמש בעורכי דין כדי להיווסד, לנהל קשרי חוץ ולהקים ספרי חוקים שיגנו על הפרט. היום הוא תור כותבי התוכנות לדאוג לשמור על הפרט מכוחות הבנקים ושוק ההון המנסה לנצל, לרגל ולהגדיל פערים. המסר כאן די ברור – אנשים שלא מונעים ע"י הון כספי אלא חברתי, הם העתיד. לדעתי זה יהפוך להיות יותר בולט ככל שנתקרב למשברי משאבי טבע, שם הכסף לא יעזור, והאנושות – על אוצרותיה התרבותיים – לא תשרוד בלי מהנדסים רבי דמיון.

לפרטים נוספים: התנועה לזכויות דיגיטליות, אקו-ויקי, הסדנא לידע ציבורי, מגמה ירוקה, ויקימדיה ישראל ועוד המון ארגונים קטנים של מייקרים ופעילים שיש בהם לא מעט שמחפשים דרכים לתעל את הכלים האהובים עליהם לשינוי חברתי חיובי. בעולם אפשר למצוא עוד אלפי פרויקטים שכן מסייעים לעולם השלישי לעשות יותר עם המעט שיש להם, לחלוק ידע ונסיון במקום לחשוב על שורת רווח אישי. הם לא צריכים להחשב "כופרים" בשל כך, בחירה מוזרה מאד במילה טעונה. אני מציע לך להעלות את הרעיון מול קהילת כותבי ועורכי הויקיפדיה ונראה מה דעתם.

-------
  1. אני מניח "פרסם" ולא "פרסמה" כי התגובות התיחסו בזכר, אבל אין לי איך לוודא באמת[^]
  2. או דוגמא אחרת – ורנר פון בראון :-) [^]
  3. לא, מלחמת הכוכבים שהבאת כדוגמא איננה מד"ב אבל זה לפעם אחרת[^]

מדע ומוסר

יותר מדי פעמים אני נתקל ברחבי הרשת במגיב או בלוגר שמבלבל בין מחקר מדעי ויישום הנדסי. מחקר מדעי הוא אכן פרויקט (שאמור להיות) פתוח ושיתופי. אידאלית ללא סודות מקצועיים, גאווה ודעה קדומה, אבל עוסקים בו אנשים, לטוב ולרע, עם אגו ואינטרסים. מדען טוב בעיני הוא אדם ששם בצד את האגו והדעות הקדומות, מנסה ללכת אחרי האמת שמצטרפת מהראיות, לומד על הכשלים הקוגניטיביים של חשיבה אנושית ומנסה לפתח שיטות להעלים את השפעתם מתהליך המחקר. הבעיות המוסריות בתהליך הזה הן בעיקר איך לחקור דברים בלי להרוס עותקים ייחודיים של הנחקר – למשל יש לנו רק כדור ארץ אחד לחקור בו אקולוגיה והתחממות גלובלית, בניגוד למחקר על תפקוד מוחות של בעלי חיים נחותים שאפשר להשיג במאות (אני מקווה שעכברים ולא קופים, עד כמה שאפשר). במחקר על בני אדם, יש גם בעיות מוסריות רציניות בכל הנוגע לניתוח בגוף חי או הדבקתו במחלות ומשחקים בגנטיקה שלו. לכן מנסים לחקור מודלים (מבוססים בצורה מוצדקת בהתאם למה שחוקרים) על חזירים ועכברים ושאר חיות מעבדה, בהתאם לנושא הנחקר. אני לא חושב שזה אומר שחוקרים בטעות את הדימוי במקום את הנושא עצמו ומשליכים – את זה אולי עושים בסיינטיפיק טמקא בלי להבין את המחקר המקורי (אבל נכון שלפעמים יש גם מחקרים גרועים, ולכן חייבים תהליך מבוקר של בדיקת עמיתים).

לכן, אחד הכיוונים להגדיר את תהליך החקירה המדעית, או השיטה המדעית זה „איך לא לעבוד על עצמינו” או „איך להוציא את עצמינו מהמשוואה”. אנחנו לא מייתרים את תופעת החיים כפקטור, אלא מנסים לבטל את השגיאות הקוגניטיביות שלנו כחוקרים כדי להגיע למידע ומסקנות אובייקטיביים על הנחקר, ללא דעות קדומות והנחות מוטעות. יש תחומים שלמים של מחקר לגבי איך נכון לתכנן ניסויים בכל תחום, במיוחד במקומות שבהם המחקר עלול להזדהם – אם רעיונית, או ע״י חיידקים או כל גורם חיצוני אחר שיפריע להגיע למסקנות.

אחרי שיש לך מסקנות ביד ואתה יודע להעריך "מה יקרה אם אעשה כך וכך", אתה יכול לקחת את הידע הזה וליישם אותו בהנדסה, לפתח אתו טכנולוגיה, חומר וכולי. במילים אחרות המדען יגלה איך לשחרר אנרגיה מפיצול האטום, המהנדס יקבל את ההוראה (מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או אחרים) להשתמש בידע הזה לבניית כור אטומי להפקת חשמל נקי או לייצור פצצה שתרצח מליונים. החלטות מוסריות קיימות בתהליך המחקר בכל שהוא נוגע לצרכים של התערבות בחיי אורגניזמים אולי, אבל האחריות הכבדה יותר נופלת על היזם והדוחף שמעסיק את המהנדס, להוציא לשוק מוצר טכנולוגי שעלול להזיק לאנשים או לחברה האנושית במעגל קטן או גדול של משתמשים וכולי.

כמו שמדען צריך לאמן את עצמו בחשיבה לוגית „קרה” ולהשקיט את דעותיו הקדומות והאגו, כך גם נבחר ציבור ומנכ״ל או בעל עמדת החלטה צריך אי אילו מנגנונים שיפקחו עליו שיעשה את הדבר האחראי. לכן יש חוקים, רגולציות ושאר מנגנונים, וזה אף פעם לא מושלם אם זה מגיע רק מבחוץ. כאן יש שאלות מוסריות – האם להתערב בחינוך ולעורר אחריותיות מגיל צעיר, או ללכת לכיוון הליברטני ולהשאיר את החינוך להורים, ולסמוך על כל האנשים לפתח לבד חוש מוסר והבדלה בין טוב ורע. לא חסרות דוגמאות של ציניות שלווה של מוכרי מוצרי נפט, סיגריות, אוכל שמן ושאר דברים מסוכנים לחברה, הפוליטיקאים מתווכחים אם ראוי לעצור את זה ברגולציה, אף אחד לא מדבר על חינוך לאחריותיות. בנקודה הזו, כרציונליסט שרוצה לעשות את הבירור הערכי שלו, אני רוצה לקבל מידע – האם חינוך כזה קיים? האם הוא עובד? האם הוא מיושם בצורה כלשהי בעולם ומה ההשפעות? האם יש תרבויות שבהן זה יותר חזק ואיך אפשר לשנות את התרבות שבה אני חי להיות דומה יותר לתרבויות האלו? אלו שאלות שמדע יכול לחקור ולענות לי עליהן, בשיתוף עם שקיפות שלטונית וניהולית של גופים פרטיים וציבוריים. לכן כרציונליסט אני נלחם גם למען חופש מחקר, גם לחופש מידע מדעי וגם לחופש מידע ציבורי (=שלטוני). אין לי איך לדרוש מהנבחרים שלי אחריות לעשות את הדבר הנכון כשגם לי וגם להם אין גישה למידע שייתן לנו לשפוט.

אז עכשיו לשאלה הבאה: האם יש למדע מה להגיד לנו בנושא מוסר? האם יש בכלל מוסר אבסולוטי לחקור אותו? יש ענף שלם למחקר מתודולוגי ואקדמי של מוסר והוא נקרא „אתיקה”. אפשר לראות איך אנשים מגיעים להחלטות, איך הם מתמודדים עם סתירות ובונים ראיית עולם קונסיסטנטית, ויש מתמחים בתחום של ביו אתיקה, או אתיקה של חינוך וכולי עוד הרבה תחומים שראויים להיחקר. אם תשאל אותי, גם ספרות ספקולטיבית (ובמיוחד מדע בדיוני) הם מעין כלי מחקר כאלו בצורה מעניינת – אנחנו יכולים לחשוב „מה היה אם” ולהגיע לכל מני מסקנות, ולראות אם זה תואם את ראיית העולם שלנו. תרגילי מחשבה זה דבר מאוד חזק, ועד כמה שידוע לנו, אנחנו החיה שעושה את זה הכי טוב מכל יצור חי אחר על פני הכוכב, אבל זה מנגנון לא מושלם, וצריך לפתח גם כאן מתודולוגיות, איך לא לדמיין עתיד תוך הטיה של המסקנות שנובעות מדעות קדומות… :)

אז האם המדע מכתיב מוסר? לדעת סאם האריס כן (אתם מוזמנים לחפש הרצאות שלו ברשת, לא צריך לרוץ לקנות את הספר), אבל לדעתי לא בדיוק. לדעתי אתה צריך להחליט על כמה אקסיומות והמדע יעזור לך לבחור את תורת המוסר שלך. למשל אני בוחר כאקסיומה, אקראית לגמרי וסובייקטיבית לחלוטין, שטוב שהמין האנושי ישרוד וישגשג. אני יכול לשאול עכשיו אם אני רוצה קידמה טכנולוגית או לא, אם החלטתי שכן אני יכול עכשיו לשאול האם ראוי להאריך את חיי האדם הממוצע, למרות שהמדע אומר לי שיהיה פיצוץ אוכלוסין. אני יכול אז לשאול מה הן השיטות האפקטיביות לשמור על אוכלוסיית האדם בגודל קבוע, בצורה שלא תפגע בזכויות הפרט ותראה איך במשפט וחצי כבר הגעתי לדיסוננס קוגניטיבי. אני רוצה שלאנשים יהיה את החופש להביא עשרה ילדים למשפחה, אבל אני גם יודע שזה יעיק על המשאבים ויגרום לסבל לדורות הבאים. המדע יכול לעזור לי לדמיין מה יהיה במורד כל מסלול שאבחר, אבל הוא לא יכול להחליט לי מה יותר נכון. החלטות מוסר הן בסוף עניין מאוד "אורגני" ואנושי שלא יכול להיות רק קר ויוטיליטארי, זה לא עניין מדעי נטו, אבל חייבים ידע ומודעות כדי לבחור נכון. בחירות ללא ידע ומודעות לרוב גורמות לחזור על טעויות העבר, אני בטוח שמישהו כבר אמר את זה באיזה נוסח…

אז זו התשובה שלי לפעם הבאה שמישהו יגיד לי שהמדע יכול להכתיב מוסר בדיוק כמו ציווי אלוהי/דתי: אמממממ… לא. אנשים בוחרים סובייקטיבית לאילו עובדות מדעיות בא להם להקשיב ויכולים למצוא לעצמם ציטוטים מדעיים חלקיים כדי לגבות את הרצונות האישיים שלהם, אבל את זה עושה גם כל דת ביחס לדברי מקימיה וכתביה, כולל אפילו דתות חדשות כמו מורמוניזם או דנדשות מהאריזה כמו סיינטולוגיה.

רוחניות חילונית וספקנות

מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:

מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של "ספר הספרים החילוני", שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס "דרשות". בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד "רוחניות חילונית" בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.

הסכנות הן כמובן שנוצג כדת חדשה, למרות שהתכנים יקדמו פלורליזם וחשיבה עצמאית. או שאנשים יבואו לחפש תשובות ויגלו שמדובר בקהילה שמנסה להתמודד עם מציאות שהיא יותר שאלות מאשר תשובות. העיקר אבל, לדעתי, היא שתיווצר קהילה. קהילות הן כלי חזק לתמיכה הדדית בזמנים קשים, היא מקור תקווה ושפיות למי שמרגיש בודד, המוח שלנו, עד כמה שלא נרצה להודות בכך, בנוי לטקסים, חזרות מסורתיות, התנהגות שבטית. כבר דנתי בעניין בבלוג לא פעם, ואת הנרטיב של הצורך בקהילה אני רואה משתלב ברעיונותיי על שיתוף פעולה רעיוני וכלכלי, בצדק חברתי, בשלטון צודק, שקוף ומאוזן, מעורבות חברתית, ואפילו בריאות נפשית משופרת של חברי הקהילה.

אולי הדבר שהכי כואב לי היום בהבדל בין אנשים החיים בקהילות ואפילו בשבטים, ובין החיים האורבניים של מיעוט קשרים קבועים או אפילו מגורים קבועים, אלו המאמרים שקראתי על הקשר שמוצאים פסיכיאטרים בהתפרצות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות בחברות ללא קהילות. אולי זה הרעש של העיר או רמות המתח המוגבהות של החיים בה, אבל מחקרים טוענים שניתן לראות היום שהקשר הכי בולט הוא דווקא חיי הקהילה. אפילו עם אנשים שמעצבנים אותך, לפחות אתה פוגש שוב ושוב את המוכר, ובזה יש הרבה נחמה ונוחיות.

השאלה עכשיו היא איך לשלב את הצורך הזה בקביעות ושקט נפשי, והרגשת שייכות, עם הצדדים היפים של חילוניות ספקנית? הרי מדובר בתנועה שתמיד תעדיף חדש על פני ישן, אין פה סבלנות לחזרה על הרצאות, או הצמדות לרעיונות ישנים. אין הרבה סבלנות גם להכתבה ודוגמטיות. האם יש פה מקום לאסוף אנשים מסביב למוסר מוסכם ועקרונות חברתיים משותפים שעלולים לגלוש לדעות פוליטיות? בקיצור המון שאלות, שכנראה שכל קהילה שתקום תענה עליהן בעצמה. כרגע אני בשלב של חיפוש קהילות כאלו כדי לראות מה יתאים לי להצטרף אליו (כי לא חסרים בתי מדרש חילוניים שמערבבים מסורת יהודית עם אפולוגטיקה, ניואג' ושאר ירקות, ואני כספקן, בררן להם מדי).

תנועה אחת חדשה שהתחילה לקום מעבר לים (אבל בעיקר אינטרנטית) קוראת לעצמה "אתאיזם פלוס", זו עוד דרך של אנשים שמחפשים קהילה ואסופת אקטיביסטים בראש דומה להקים שבט עם מטרות "בעד" ולא רק "נגד". הצעד הזה עצבן לא מעט אתאיסטים שאינם מרוצים מחטיפת המילה (ושוכחים שאתאיזם, כמו "חילונות" בעברית, התחילו כמילת גנאי של הדתיים נגדינו), ואני מסכים אתם. העמדה של חוסר אמונה באל אינה גוררת אוטומטית אימוץ כללי מוסר משותפים של טבעונות, פמיניזם מסוג מסוים ולא אחר ושאר דברים שקורים בחודשים הספורים שהתנועה הזו קיימת.

לבסוף אני רוצה לשתף עוד נאום שצבט לי בלב היום, נאום של סופר מוערך ואיש עם ראייה מקורית ומרתקת על התרבות המודרנית ומה חסר בה, שלצערנו התמודד בחוסר הצלחה עם דיכאון כבד בשנים האחרונות ולאחרונה שם קץ לחייו. המיקרופון לדייויד וואלאס:

אז הפוסט הזה התחיל ביום הספקנות, וערבב פנימה עניינים אנושיים שאנחנו עדיין צריכים כדי להשלים את חיינו בצידם הרגשי. אם החיבור הזה נשמע לכם כמו משהו שהייתם רוצים לעבוד עליו ולשתף לגביו פעולה עם רעיונות, אני אשמח להתדיין. לשם שינוי אני מבקש לשמור כרגע את פרקליט השטן בבית. נתמודד עם ביקורת אחר כך. כרגע אני מחפש יותר תמיכה ורעיונות בעד, עם הנגד נתמודד בשלב יותר מאוחר.

עדכון: שמחתי לגלות שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנושא כבר הועלה ע"י ספקנים ישראליים ונדון כאן וכאן, ואולי בעוד מקומות.

מושג הכסף הולך להשתנות או להעלם

מתוך התגובות בפוסט הקודם על קיימות, שם כתבתי:

אנחנו חיים בתקופה שצריכים פחות ופחות ידיים לבצע את העבודות שיש לבצע. אני לא חושב שאפשר ברצינות להלחם באבטלה בימינו. זה לא שאפשר להמציא באמת מקומות עבודה או שצריך. המשאבים מנוצלים עד תום, יותר מדי אפילו, מיוצרים מספיק מצרכי יסוד ומזון, אין באמת צורך בידיים עובדות, יש רק צורך של בעלי ההון שאנשים יוכלו לשלם על המוצרים האלו כדי להחזיק את הכלכלה בהנשמה מלאכותית, ויש צורך של האזרחים המובטלים בהנשמה מלאכותית של כסף כדי לקנות לעצמם אוכל, רווחה ובריאות. אם כל כך הרבה דברים הם מלאכותיים, אז למה בעצם להמשיך להחזיק אותם בהנשמה? יותר ויותר מקומות עבודה יוחלפו במכונות, יהיה אוכל לאנשים אבל לא תעסוקה או כסף לקנות אותו, משמע שכל השיטה שמתגמלת בכסף על עבודה צריכה להיות מוחלפת במשהו אחר.

במילים אחרות, קפיטליזם היום מבוסס על נדירות הכסף, אבל כרגע הבעיה היא נדירות מקומות התעסוקה, והבעיה לעולם תחריף כי הטכנולוגיה מתקדמת ומייעלת את הייצור. לכן האבטלה תגדל, וכל עוד מבססים את רווחת הפרט על יכולתו להשתכר, המערכת תתפורר.

במערכת שמתכננת לפי עתיד שכזה, מבינים שמושג הכסף הולך להשתנות או להעלם.

המערכת היום מתגמלת מי שטוב בניהול השקעות, מימון ושיווק, לא את מי שטוב בלהביא רווחה לאנשים, רוחנית/נפשית או פיסית, או לקדם את הידע האנושי. המדען אולי ירוויח טוב, אבל המהנדס יותר ומנהל המפעל שהופך את הפיתוחים שלהם למוצר ירוויח הכי הרבה. המערכת הנוכחית גם מעודדת רווחים מיידיים על פני השקעות לטווח ארוך, יוצאת מהנחה שכל מי שרוצה לעבוד יכול למצוא תעסוקה, ושמשאבי הטבע אינסופיים. אם נגיע למקום שבו ההנחות האלו נמוגות (ולדעתי אנחנו כבר עמוק אחרי ההתנגשות רק שמצליחים לכסות אותה כרגע בבועה אחרי בועה), הרי שאין מנוס מלשנות את כל המערכת הכלכלית. לא לסוציאל דמוקרטיה של מיסוי עשירים וסיבסוד העניים, אלא תפיסה חדשה כלשהיא של חלוקת משאבים, ערך לעבודת כפיים וכולי.

אני גם לא מדבר על חזרה לכלכלת בארטרים ובנקאות בינאישית, אלא ממש מעבר למרכיב יותר גדול של כלכלת מתנות, דגש על חזרה לקהילתיות במקום השגיות עסקית, או אולי לחלופין התמוטטות וכאוס חברתי אם זה לא ישתלב בתרבות והממשל בצורה נכונה.

מה דעתכם?

קיימות וקץ הקפיטליזם: אז מה עושים ואיך להתכונן?

אני עדיין חייב לכם פוסט על מכחישים ומבקרים של מדע שינוי האקלים, לא שכחתי. אבל הבהרתי שגם בלי קטסטרופות אקלימיות, יש עדיין דברים שצריך להתכונן אליהם כדי לא להגיע לפיצוץ אוכלוסין והתדלדלות משאבים. אז אם דיברתי על הלמה, הנה פוסט הקדמה על האיך.

את הפוסט למעשה כתבתי לפני שנתיים, בין מאי וספטמבר 2009. משום מה שכחתי בטיוטות והייתי בטוח שפרסמתי. אולי שכחתי אותו שם כי לא רציתי להתפדח בנבואות זעם שהקפיטליזם יקרוס, אולי כי בדיוק הייתי בהתחלת מערכת יחסים עם אהובתי שרון, איכשהוא יצא שעד הבוקר, כשקץ הקפיטיזם היה אחד הנושאים אצל קרן נויבך בתוכנית הבוקר, ובעקבות גל מחאות העשירונים המוחלשים בכל העולם המערבי, שמתי לב שהגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולפרסמו סוף סוף. התנצלויותי אם יש לינקים שבורים או אנאכרוניזמים מכאן והלאה, אני אתקן את זה בתגובות מקסימום:

אם תסכימו איתי שאין ברירה ואנחנו "בדרך למטה" מבחינת משאבים ואקלים, אז ברור לנו שהחיים יהיו חייבים להשתנות. הרבה מאנשי השלטון והמחוקקים יצטרכו להיות מאוד גמישים כדי להסביר את מחדלי ההווה, אבל מי שמבין את המשמעויות יכול להתחיל להתכונן היום. איך אפשר לעשות דברים דרמטיים מספיק אם אי אפשר לעשות דברים דרמטיים מדי? יש מי שכל החדשות האלו נופלות עליו כרעם ביום בהיר (כמו שלי קרה כשהתחלתי לחקור את הנושא בשנה האחרונה יותר לעומק) ואתה עלול להכנס לסרט רע – "יותר מדי אנשים? אז אני לא אעשה ילדים! המכונית שלי פולטת גזי חממה? אז ממחר רק אופניים! הפלוצים של הפרות מחממים אותנו גם? אז ממחר אני טבעוני!" – תגובות כאלו יביאו את כולנו לאומללות מיידית אם לא דכאון מתמשך.

Idiocracy

ראשית, החדשות הטובות ברמה האישית – אם נתחיל להתכונן, יש אולי עוד סיכוי שנוכל לעבור לחיות בצורה מקיימת תוך פגיעה מינימאלית באיכות החיים. אפשר גם לעשות את זה בהדרגה.

הגדירה לי את זה יפה לישה, ידידה שנמצאת הרבה יותר שנים והרבה יותר עמוק ממני בתחום (וגם הכירה לי את רוב מה שכתבתי בפוסט הקודם על זכויות זרעים): אל תתחילו מלגרוע דברים מהחיים, תתחילו מלהכניס דבר או שניים חלופיים, וכעבור זמן תגלו שהדבר הישן שהם החליפו כבר אינכם מתגעגעים אליו. למשל נסו לעבור ממים מינרליים למי ברז. נסו לעבור מבשר לעוף. נסו למצוא דרכים להתניע פחות את האוטו ולהסתדר בלעדיו. נסו לגדל עציץ או שניים של צמחי תבלין עמידים. נסו להתקלח ולשטוף כלים עם פחות מים. תקנו ברזים ומיכלי הדחה שדולפים. נסו להשתמש במי הגיגית שהשריתם בה את הכלים להדחת האסלה, או שימו גיגית כזו במקלחת כדי להשקות עציצים ולהדיח אסלות עם המים שמתבזבזים כשמחכים למים החמים במקלחת. התקינו טיימר על הבוילר, או אם הוא התקלקל שקלו התקנה של מחמם "אטמור" לפי דרישה במקום תיקון של גוף החימום. נסו לקנות פחות אלקטרוניקה מיותרת, או לפחות החליפו אותה בקצב פחות גבוה. קראו או צפו קצת בסרטים על פרמקלצ'ר, תראו אם משהו קורץ לכם, נסו לדמיין את עצמכם ב"עסק" הזה עוד 10 שנים. נסו מראש לקנות מתוצרת מקומית (במיוחד בנושא מזון), או מוצרים שנראה לכם שיחזיקו מעמד שנים. כשמשהו מתקלקל בבית, נסו ללמוד איך לתקן אותו לבד או בעזרת שכנים וחברים, שקלו להחליפו במשהו פשוט יותר לתחזוקה. הפסיקו למחזר והחלו לשמר – כלומר קנו מראש מוצרים שמייצרים פחות פסולת. הצטרפו לקהילה וגלו עוד רעיונות. חשבו על התקנה של מערכות מים אפורים אם אתם בעלי הבית שבו אתם גרים.

קיימות היא תפיסה אחרת של קידמה, מודל פיתוח אחר, המשקלל כלכלה, חברה וסביבה. קיימות אינה מתיימרת להציע גידול כלכלי מהיר יותר מאשר הקפיטליזם, אלא צמיחה נכונה ומאוזנת יותר. היא מציעה פרידה מתרבות ה"השתמש וזרוק", מעולם שבו המוצרים מתוכננים מראש לאורך חיים מצומצם וקצר יותר, מעולם שבו כבר לא מתקנים אלא רק מחליפים בחדש.
במקום המרוץ המטורף במעלה המדרגות היורדות של ייצור, צרכנות ופסולת, קיימות משמעה שימוש יעיל ונכון במשאבי הסביבה, ייצור מה שבאמת אפשר וצריך לייצר, תוך חלוקה צודקת של המשאבים הבסיסיים בין בני-האדם בעולם שלנו".

דב חנין, "גלובליזציה"

הנה עוד כמה רעיונות:

בעולם עתידי שכזה, אני מקווה שפחות דיסטופי ממה שאני מדמיין, נצטרך ללמוד לסמוך על עצמינו לגדל חלק מהאוכל לבד, לתקן ולבנות לבד דברים שיתקלקלו, ולהעזר בשכנים. אבל הרי בסה"כ מדובר בדברים שכדאי שנעשה ממילא, וזה מרכז הטיעון שלי. בואו נשפר את החברה שמסביבינו ובדרך אולי נשפר את סיכויו של כדור הארץ לשרוד ואיתו המין האנושי.

ולכן החלום של לישה הוא להקים סדנא שתלמד אנשים לבנות ולהסתדר. אולי משהו דומה למה שסיפרתי לכם שקורה בסאן פראנסיסקו בסדנת האופניים של "מסה קריטית", אבל לכלל כלי הבית ומכשירי החשמל, או סתם תיקום ושיפוץ של רהיטים וחפצים – כי סדנאות חקלאות "פרמקאלצ'ר" כבר יש הרבה בארץ. זוכרים את מה שאמרתי בפוסט הראשון בסדרה? קיימות זה גם הפתגם הותיק של "אנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות בזול", ואם קנינו בזול, עדיף לתקן על פני זריקה וקנייה מחדש.

Boom, and he's just gone. seamlessly.

ראשון היה גדי שמשון שהחזיר את האירוע לפרופורציות, אתמול הוסיף סטולמן בדרכו חסרת הריכוך, וקרא לו "האיש שגרם למחשב-שהוא-כלא להיות מגניב". שניהם לא רחוקים מהאמת. אני ידוע (או רוצה להיות ידוע) כלוחם למען חופש למשתמש, שליטה בטכנולוגיה ביד הלקוח ולא בצד הספק, חירות דיגיטלית. בין השאר זה אומר בלי DRM, גנים נעולים, אם זו מערכת ההפעלה ואם זו אפליקציה בענן. אפל, בעשור האחרון, הפכה להיות נושאת הדגל של הטכנולוגיות האלו, תחת הנהגתו של מר ג'ובס היקר. לא פלא שיש כמה אנשים שלא סובלים אותו.

אבל קודם כל נוריד את הדבר החשוב הזה מלוח הדברים שצריכים להגיד על סטיב. הוא לא היה נחמד, אבל היתה לו לפעמים הצדקה להיות כזה. הוא היה פרפקציוניסט תאב בצע, אבל הוא גם היה מוקף בתעשיה חסרת דמיון. מוקף גיקים טכנולוגיים ומהנדסים בלי שום חוש לסגנון, עיצוב, צורה. אני זוכר שידיד שלי, מעצב תעשייתי ומעריץ של מוצרי אפל (אבל לא מהסוג שיקים אוהלים בתור לקנות את מוצריהם) סיפר לי כשהגיעו להם המכונות השולחניות החדשות לבצלאל. לא רק שהמארז של המחשב האימתני היה יפה ובתוכו הכל היה מסודר נעים ונוח במגירות שליפות, אלא שההודעה בתוך "מכסה המנוע" של המארז לבל תטפל בו כשהחשמל מחובר, היתה כתובה בפונט שעוצב במיוחד כדי להתאים לעיצוב המארז. אחרים נזכרו השבוע בסיפורים על תיקוני סופשבוע של גוון לא מדויק בגראפיקה ושאר פרטים קטנים. גאונות או קטנוניות?

אז אחרים הזכירו איך הוא דפק את ווזניאק כלכלית, או היה צועק על עובדים ומפטר בלי לחשוב פעמיים, וחלקכם מכירים את הסיפור של גניבת הרעיונות מזירוקס, או הסיפור על איך השתולל כשקיבל כרטיס עובד מס' שתיים בחברה אז עד יום מותו היה בעל כרטיס עובד מספר 0. אבל רובכם בוודאי נתקלתם גם בנאום שבו הוא מספר למה לליסה ולמאק היו פונטים כל כך יפים ופרופורציונאליים, או שאתה יודעים שהוא היה הראשון שהתעקש לייצר מדפסות לייזר במחיר בייתי, ואת הפרפקציוניזם שלו אפשר להבין, כי הוא היה המנכ"ל שאהב להיות הEarly Adopter שיעיז להביא את הטכנולוגיות הנכונות לפני שהמתחרים יחליטו. הוא גם היה גאון בשיווק, והבין מנשק משתמש ועיצוב גראפי ותעשייתי "מהבטן", בלי שלמד מעולם עיצוב בחייו. יש מי שיגידו שהתעשיה האמריקנים פשוט לא גידלה כבר שנים איש חזון כמותו, ושהוא האחרון שהבין מה לעזאזל הוא עושה. אני חושב שהוא בעיקר חיפש דרכים למכור לנו טכנולוגיה ולגרום לנו להתמכר לה בלי שנרגיש שזו "טכנולוגיה". אם לקחת פראפראזה פראית פה – הטריק הכי גדול של מוכר הטכנולוגיה היה לגרום לנו לחשוב שהטכנולוגיה באמת עובדת ושקופה.

כתב אתמול גיא ויינר ב+גוג:

התרומה האמיתית של אפל-של-ג'ובס לעולם המחשבים לא היתה טכנולוגית, אלא תרבותית. הם שמו מחשב בכל כיס. הם לא פנו רק לקהל של אנשי-עסקים וחובבי גאג'טים, אלה לכולם, כולל בנות טיפש-עשרה.

עכשיו לכולם יש מחשב עם חיבור לאינטרנט זמין בכל רגע, והם לא מתביישים בזה. "להיות מחובר" זה לא מנהג של חנונים שלא מסוגלים לתקשר עם העולם, אלה צורך מהותי של דור שלם. זה אומר שאין יותר משמעות לידע כללי; שכל חתיכת מידע שפורסמה אין-פעם רחוקה ממך רק בכך שתקליד את מילת-המפתח הנכונה; שכולם יודעים איפה אתה ומה עתה עושה – וההיפך; שדימיון ויכולת להסיק מההקשר יותר חשובים מזיכרון וריכוז. נכון, גם גוגל, פייסבוק, וויקיפדיה ולינוקס עזרו במהפכה הזו, אבל אפל הפכו אותה לאופנה, לפריט-לבוש.

אז נכון שאפל לקחו מתוכנה חופשית את הקרנל החדש שלהם ולא תרמו כלום חזרה, נכון שהטלפונים שלהם היו גן סגור ומגביל, שחנות האפליקציות שלהם מצנזרת למשתמשים את החיים ועושה צרות למפתחים, אפשר להתלונן על כל מיני דברים משוגעים אנשים נתקלו בהן, על שירים שנקנו באייטיונס והפסיקו לנגן אחרי שני שדרוגי מערכת הפעלה, ועוד כהנה זוועות, אבל אי אפשר להכחיש שהאיש ידע להוציא מוצרים יפים, עם גימור חלק, שהשלימו נישות שלקוחות לא ידעו שהיו חסרות (מי אמר טיים מאשין?), ושיווק שיווק שיווק. אני לא משווה אותו לטסלה ואדיסון כמו שמיהרו כמה לייצנים (אפילו את ווזניאק אני לא משווה להם), אבל אפשר חופשי להשוות אותו ליזם שקנה מהזוג מקדונאלד הזקנים את הזכויות לשם דוכן ההמבורגרים שלהם. איש שראה איך אחרים עושים טכנולוגיה ועיצוב וגרם להם לשתף פעולה כמו שאף אחד לא דחף אותם מעולם, ודרך הצלחתו, כולל הצלחת הטכנולוגיות שפחות אהבתי, אילץ את עולם התוכנה החופשית לשנס מתניים, כמו כל המתחרים שלו, ולייצר לנו מטעמים שיוכלו להתחרות בצוות המבריקים שטיפח בקופרטינו. אני מוריד את הכובע. אפילו שלצערי המוצרים המגניבים שלו הם הרבה פעמים מחשב-שהוא-כלא :-)