איגוד האינטרנט ו"לאיפה הולך הכסף"

ראיתי אתמול את הקריאה הנרגשת של היו"ר לכיבוש איגוד האינטרנט, ולא הבנתי מאיפה זה בא. היום אני רואה שזו כבר מגיפה שראויה לדיווח עיתונאי. שלומי ואחרים מכריזים על הועד כאנאכרוניסטי, רוצה להגיד אולי "סוציאליסטי מדי". אני לא הצלחתי לראות שום טיעון רציני בכל דבריהם מלבד אנאכרוניזם, מחיר הדומיינים, זכות הריצה לועד וזכות ההצבעה של בעלי הדומיינים. אני אנסה לענות על הטיעונים האלו.

אנאכרוניזם

אני חושב שהנהלת האיגוד כן עושה מה שחשוב, לא תמיד לשביעות רצון כולם, אף אחד לא מושלם. למשל הנה ראיון שערכתי עם רימון לוי בשביל קריקטור ובו חצי מהזמן הוא העדיף לדבר על מה לא נעשה, אז תוכלו להבין שאם אתם מצטרפים אתם גם מחויבים להזיז דברים. יעל טלמור הפיקה וצילמה:

שאלת המחיר

יש את הצד שמציגה שרון ולעומתה דובי קננגיסר, מהצד השני. אני חושב שמאוד עצוב שאנשים לא מבינים מה בעצם מנסה האיגוד הזה לעשות, ואם הדומיינים יקרים באתר הארגון יש כמה מקורות אחרים לקנות מהם דומיינים (שדווקא גורמים לאיגוד האינטרנט הפסדים בדרך התנהגותם). אני חושב שמאוד ראוי שדמי רכישת הדומיינים יממנו פרויקטים לתועלת הציבור, כמו שכל מס על מוצר תרבות צריכה שחוזר לתקן את נזקיו הוא דבר נפלא (דוגמא בולטת משוק אחר לגמרי – מחיר הסיגריות שמגלם את הפרסום נגד העישון. הלוואי שהיה מממן גם את הטיפול בנזקי המחלות בצורה יותר ישירה).

בימינו, דומיין אישי עדיין איננו אוויר לנשימה. זה מוצר מותרות, סמל סטאטוס מסוים. ראוי שמי שרוצה בו מכל סיבה שהיא, יממן גם פרויקטים לשיפור התוכן, קידום חופש המידע וחופש התוכנה, וצמצום הפער הדיגיטאלי. לתשומת לב מצביעי מפלגות סוציאליות-עד-סוציאליסטיות שהכריזו שיש לפרק מבפנים את האיגוד, עוד פרטים פה.

זכות ההצבעה של בעלי הדומיינים

אר יו פאקינג קידינג מי? האם כמויות הקורנפלקס שקניתם בחייכם מעניקים לכם מניות בתלמה/קלוגס/הרדוף/אנאעארף? אין לי משהו יותר אינטיליגנטי להגיד על זה.

זכות החברות וההיבחרות

הנושא הזה נידון בהרחבה בהקמה של עמותת המקור. הפחד היה (בהיסטריה לא מבוטלת) שאנשי "מיקרוסופט ואירגוני רשע אחרים" ירצו לעשות את מה שעשה ויסנר למותג "הירוקים" וינסו להשתלט על העמותה מבפנים, ולכן הופרדו ידידות וחברות בעמותה, כאשר חברות מותנית בכך שהמבקש להיות חבר יוכל להוכיח שפעל למען הקהילה, ידוע באיזה פורום, תרגם מאמרים, כותב ומקדם את הענין בבלוג שלו או אפילו לקח חלק פעיל במסיבת התקנה. המדדים מאוד רדודים, אבל הכוונה היא לסימון מאוד התחלתי.

עם התחלת הפעילות, אחרי כשנתיים-שלוש, גילינו בעיה אחרת – לפי חוק העמותות, באסיפה השנתית חייב להגיע קוורום מסוים, אחוז מינימאלי (נדמה לי 25%) מהחברים חייב לנכוח באסיפה כדי שזו האחרונה תיחשב לאסיפה תקפה ובכלל זה הצגת הדו"ח השנתי שבה והצבעות שיערכו בה. הגענו באחת הישיבות למצב שהגיעו 14 איש מתוך 60 חברים, ועוד כמה אנשים שבאו כדי לראות. האופציה היתה לכנס את האסיפה מחדש ביום אחר, או לשכנע אנשי קהילה מוכרים מהקהל להרשם כחברים, או להרים טלפון לשלושה אנשים ולבקש מהם, אם הם ממילא לא באים להצביע ולהשפיע, שאולי יוותרו על החברות וישונמכו לידידי העמותה, כדי שנוכל להמשיך עם האסיפה. אתם מבינים את האבסורד? כשמדובר בארגון גדול כמו איגוד האינטרנט, קל וחומר שתהיה בעיה אם יש 600 חברים ופחות מ-80 מגיעים לאסיפה השנתית. אם אתם משלמים אתם גם מתכוונים להגיע, אני מקווה. אחרי כל ההתלהמות שרצה בבלוגים, גם אני נרשמתי וגם אני אהיה שם. בהצלחה לנו :-)

עוד פרטים אצל גלילי, ד"ר דרור, קלינגר, בן-ארי ואחרים.

מיתוג עצמי

כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים :(

לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא :-) ).

אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!

לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.

זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.

האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:

אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).

אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.

אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.

האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)

האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.

האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…

אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.

וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי :-P

תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.

אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף :)

על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

תנו להם למות בשקט, תנו לנו לחיות בשקט

אין קשר ברור מיידית, אבל הנה שני לינקים שנשפכו אלי עכשיו מהטוויטר. אחד על סכנות הגימטריה לשכל הישראלי, ואחד על סכנות פיקוח היתר על שוק התקשורת לכיס הישראלי. חברו את זה עם זה איך שתרצו.

האופנה בקולנוע, הקולנוע כבר לא באופנה

שני קולנועי גלובוס גרופ יסגרו, ורשת אופנה חדשה תחליפם – כך הטוויטר של שרית. אני חייב לציין שהופתעתי שסוגרים קולנועים כ"כ מרכזיים כמו עזריאלי תל-אביב ולחלופין הקולנוע שמייצג את חצי מאולמות ירושלים שהוא זה של קניון מלחה. לאיפה ילכו האנשים לראות סרטים? מה, ישבו ויורידו כל היום טורנטים ברשת התועבה?

אבל לא פחות מדהים אותי שעדיין משתלם לפתוח בישראל חנויות אופנה. מאיפה יש לאנשים כסף לקנות כ"כ הרבה?

אז נזכרתי וסיפרתי לשרית על "אופק אירועי הנעליים" של דאגלאס אדאמס. הסיפור הוא כזה: המצב חרבאנה, מה תעשה? אתה משפיל מבטך. מה אתה רואה? את נעליך. איך תתעודד? לך לקנות זוג נעליים חדש! כאן יש עוד הסבר אבסורדי קצר שאינני זוכר בע"פ כרגע, אבל בסופו של הסיפור נפתחות יותר ויותר חנויות של נעליים יותר ויותר זולות, מתפרקות ולא נוחות, כדי שאנשים יקנו עוד נעליים, עד שמגיע אופק האירועים של הנעליים (הסינגונעליטי?) וזה הופך להיות בלתי אפשרי כלכלית לפתוח חנות שאיננה חנות נעליים, וכל הכלכלה מצטמצמת להתבסס רק על נעליים, ושם קורסת הפלאנטה עליה סופר. מעט בני הגזע ששכן שם ששרדו הפכו במהרה לציפורים דרך אבולוציה ונשבעו לא לדרוך עוד על הקרקע לעולם (או לנעול נעליים).

אל תחפשו את זה בספרים, זה מופיע רק בסדרת תסכיתי הרדיו המקורית של מדריך הטרמפיסט, עונה שניה :-)

(אגב, אני לא יודע מה פשר הגראפומניה שנפלה עלי היום, 8 פוסטים ביום אחד זה באמת מוזר, אני אבקש מהרופא להחליף לי את התרופות. עם הפוסט הזה אני גם הופך את יולי 09 לחודש עם הכי הרבה פוסטים אצלי בבלוג. אני לא מחפש בד"כ שיאים אבל יש כאן משהו ראוי לציון :-) )

מציאות שבורה, אמנות שבורה

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר "סוגה גבוהה"? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא "מעצבן עד מרתיח" אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ' שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי "קולנוע איכות" נפל שתי רמות לקיטץ' של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

מיד בדקות שאחרי זה כבר היה לי ברור לחלוטין סוף הסרט, כי למעשה סיפרו לנו אותו מראש בין השורות. אבל הוא בכל זאת התעקש והמשיך לגרור את רגליו עוד 30-40 דקות של טרגדיה ודראמה ופאתוס מיותרות ששינמכו את רמת הקיטץ' שעל המסך מ"ויוה פלאטינום" ל"ויוה" רגיל. אם ההרגשה שהעיקה עלי נפשית לא הספיקה, קולנוע לב החליט לעשות ניסוי הקרנת ™FeelAround וכיבה את המיזוג. מה שקרה אחרי זה כבר ברור לכם לחלוטין, כי למעשה סיפרתי לכם אותו מראש בין השורות.

אני עם אלמודובר סיימתי.