לאומי מכה שנית

זוכרים את המבצע המגעיל של לאומי משנה שעברה? הפעם הם מעלים את הסכום המעליב ממליון לשניים. זה מגעיל אותי, את יובל דרור, את חנן כהן ואני מניח שעוד הרבה אחרים. במקומות הראשונים גם בולטת תנועת אם תרצו, למרות שהתחרות לא אמורה לכלול תנועות פוליטיות.

רק שני פוסטים אחורה קראתם לכם לעזור לתנועת "אביב לניצולי שואה" ואני פתאום מקבל מהם בקשות לעשות להם "לייק" כל יום. מצד אחד אני כועס על הבנק שמאלץ אותם לרקד ככה (במיוחד עם ההיסטוריה של בנק לאומי וכספי ניצולים), מצד שני אני עם חנן ולא אוהב שהעמותות מוכנות לרקוד את הריקוד המשפיל הזה שוב, ומצד שלישי מרתיח אותי שאם אשב ואסרב להשתתף, יגיע חצי מליון ש"ח ל"אם תרצו" במקום לאנשים שמגיע להם (בי"ח לילדים או שורדי שואה וכולי). במילים אחרות, יש כאן בעיה מוסרית שאני שונא להיות בה. אני לא יודע להגיד עדיין מה אני עושה, אני רק מבקש שאם אתם מחליטים לשחק את המשחק, ולא משנה אם כדי להריע לאנדרדוג המועדף שלכם או כדי לדחוק למטה את "אם תרצו", אני מקווה שתבחרו עמותה עם מטרות טובות שבאמת מגיעים לה התקציבים האלו, שלא ילכו למשכורות מוגזמות או תנועות פוליטיות.

עובד טוב זה עובד מת

אני לרוב לא אוהב את מה שמייקל מור מוציא תחת ידיו, הוא מייצר תאוריות קונספירציה בסרט נע ללא נקיפות מצפון, ולא מעט אנשים העידו שהוא הוציא את דבריהם מהקשרם לצרכיו. אני צופה בסרטים האלו לפעמים בעיקר כדי לגלות את הכשלים הלוגיים ולהבחין אילו משחקי מסרים סמויים וסתירות הוא מפעיל כדי להזריק את דעותיו לצופים בצורה לא הגונה. אבל למרות קורטוב מלח היתה לא מעט אמת ב"קפיטליזם – סיפור אהבה". הסרט הזה לא היה צריך להמציא הרבה קונספירציות כי באמת יש כאלו פה ושם, הוא פשוט מרכז כמה סיפורים קיצוניים למדי שממחישים כמה כלים של שוק כלכלי יכולים ליצור נזק כשאין עליהם פיקוח – אם יש "יד נעלמה" הרי שהיא זו שמוחצת את האנשים בתחתית הסולם ולא מצילה אותם. באחד מהקטעים בסרט הוא מראה כיצד הרבה חברות, כולל חברות בלו-צ'יפ מכובדות, מוציאות לטענתו פוליסות חיים על עובדיהן כאשר הן המוטבות, במילים אחרות החברה מרוויחה אלפי או מאות אלפי ולפעמים מליוני דולרים מזה שעובד שלה ימות, וזה לא כסף שמשפחתו תקבל או משהו. להוסיף עלבון על פשע, השם של הפוליסות האלו בז'רגון הביטוחי הוא פוליסת dead peasants, או "פשוטי-עם מתים". לפי הויקיפדיה האנגלית, פוליסות "פשוטי-עם מתים" נמצאות בשימוש כנראה אצל רבע מחברות "פורצ'ן 500" ומבטחות 5 מליון עובדים.

כמו שמייקל מור אומר בסרט, חוק הביטוח אומר שאדם לא יכול להוציא ביטוח על רכוש של מישהו אחר, שכן אז יש לו אינטרס שאותו הרכוש יהרס או יגנב. אבל כאן חברה מוציאה פוליסה שמהמרת נגד חיי עובד שלה לטובתה, ואולי מעסיקה אותו בתנאים שמסוכנים לבריאותו! אין לי מושג למה זה חוקי בארה"ב, או למה חברות הביטוח מוכנות לזה, אבל שמחתי לגלות שיש לפחות משרתי ציבור שמוטרדים מזה שם. הנה אחת מכמה כתבות שכיסו את הסיפור אחרי שיצא הסרט:

השבוע נזכרתי בזה בעוד הסיפור של פוקסקון נמשך בכותרות. כאן המצב מוזר אבל שונה. למי שלא מכיר, מדובר בחברה הסינית המייצרת בתנאי העסקה מחפירים את שלל מוצרי iPxxx הניידים של אפל וחברות אחרות. החברה משלמת למשפחת הנפטרים פיצויים בגובה משכורת של 10 שנים (כ-$16K כי מדובר במשכורת שהיא הרבה יותר נמוכה מממוצע השוק הסיני), ומספר לא קטן של עובדים החליטו שכלכלית עדיף למשפחתם שיתאבדו מאשר שימשיכו לעבוד. אחרי 10 מתאבדים החברה החתימה עובדים על הבטחה לא להתאבד בחוזה, אבל עוד עובדת קפצה מהגג לפני שבעל החברה החליט שעדיף בעצם להרים את השכר ב-20%…

עדכון: עדיין יש קופצים…

בנקודה זו אפשר להשוות את זה כמובן לפלסטינים נורמטיביים אך עניים שמשוכנעים לבצע פיגועי התאבדות בתמורה להבטחת ארגוני הטרור לדאוג כלכלית למשפחותיהם אחרי מותם. הכסף לא מסובב את העולם, אבל הוא גורם לאנשים לאבד את עצמם לדעת. עוד תוצר נאה של מדיניות אי שוויון מודרניות, במקרה האחרון כלכלי וגם פוליטי, אבל במערב כבר מטשטש ההבדל בין השניים, לא?

אני חוזר לציטוט של אסימוב, אני חושב שהבאתי אותו אולי פעם בבלוג:

Bill Moyers: What do you see happening to the idea of dignity to human species if this population growth continues at its present rate?

Asimov: It's going to destroy it all. I use what I call my bathroom metaphor. If two people live in an apartment, and there are two bathrooms, then both have what I call freedom of the bathroom, go to the bathroom any time you want, and stay as long as you want to for whatever you need. And this to my way is ideal. And everyone believes in the freedom of the bathroom. It should be right there in the Constitution. But if you have 20 people in the apartment and two bathrooms, no matter how much every person believes in freedom of the bathroom, there is no such thing. You have to set up, you have to set up times for each person, you have to bang at the door, aren't you through yet, and so on. And in the same way, democracy cannot survive overpopulation. Human dignity cannot survive it. Convenience and decency cannot survive it. As you put more and more people onto the world, the value of life not only declines, but it disappears. It doesn't matter if someone dies."

הציטוט הזה יכול להיות מיוחס לצריכת יתר, פיצוץ אוכלוסין, או מה שתרצו. בשבילי זה גם מדבר על מה שקורה לאנשים בקצה הרחוק המכוער של קפיטליזם חזירי שמגיע לשלב חוסר הבושה.

ולבסוף – זהו העתיד הקפיטליסטי של ילדינו, לפי השוק האמריקני. שעה וקצת של צפיה פוקחת עיניים למי שלא מודע לבעיה. לא לבעלי קיבה רגישה.

למה פרטיות, בעצם?

המילה "פרטיות" מתנופפת בראש חוצות הרבה בימי הויכוח האחרונים בנושאי זהות מקוונת, זיהוי פנים ברשת, מעקב במצלמות רחוב ע"י המשטרה וכמובן האיזון בין בטחון אישי ופרטיות בחקיקה. החלטתי לפתוח סדרה חדשה על פרטיות, קצת כדי לעשות לעצמי סדר במחשבות, להבין מה משמעות המילה לאנשים שונים, למה קשה להסביר לאנשים את המאבק שלנו והאם בכלל יש לו עתיד. הסדרה נוצרת כמעין שורת "סיכומי שיעור" שלי כהדיוט במשפטים שמנסה להבין בלימוד עצמי את ההגדרה לפרטיות, והבעיות של ההגנה עליה.

לענין הגדרת המונח: זרקתי פה בבלוג שצריך לקום EFF ישראלי, או איזו עמותה להגנת הפרטיות (בכלל והדיגיטלית בפרט). בעודני מריץ את הרעיון הלכתי לחפור טיפה כדי להבין מה היא פרטיות בעצם בעיני החוק, ואיך היא מוגדרת. התאכזבתי לגלות שאין אף הגדרה מוסכמת או טובה, ואף עולות טענות טובות לכך שההגדרה כל כך אישית, סוביקטיבית ומטושטשת, עד שאולי אין איך להגדיר אותה בצורה מספקת מבחינה חוקתית, על זה אני אפרט טיפה בפוסט הבא.

שנית, הסברה: אחרי ויכוח פשוט שקראתי עכשיו בתגובות אצל קלינגר בבלוג, אני מבין שוב ושוב שגם אנשים אינטליגנטיים ממשיכים לחשוב שהמניעים של המאבק הם אנארכיזם ילדותי, ושהמסר שלנו לא עובר אליהם בצורה טובה. הבעיה שלנו עם המאגר וטיפול הממשלה במידע אישי בכלל הוא מכמה כיוונים – בטחון אישי, בטחון מדינה, צדק ואידאולוגיה. דאגות שחלקן ערכיות-פילוסופיות וחלקן טכניות-מוכחות ואקוטיות. אם אתה מבין בצד הטכני, אולי תבין את הטיעונים האלו, ואם אתה מוטרד מהצד הקונספטואלי, יש גם טיעונים לשם. מגבים את הטיעונים האלו אנשי מדע, רוח, מקצועות בטחון ואבטחה, סוציולוגים ומשפטנים, ועדיין, טקטיקת ההפחדה של תומכי החוק מצליחה למחוק את כל חוות הדעת המתנגדות.

אנשים אומרים לי שאין להם מה להסתיר, אני אומר שהם לא חפרו מספיק. כל אחד אפשר להביך, להרוס לו את המוניטין, לסחוט וכולי. בנוסף מידע אישי זה גם איפה אתה גר, כמה אתה מרוויח, מה קנית, איזה רכוש אצלך בפוליסת הביטוח על הבית, בקיצור פרטים מסוימים יהרסו לך מערכות יחסים או מקומות עבודה, פרטים אחרים יסכנו את רכושך אן חייך. לבסוף יש את התחום הבעייתי של גניבות זהות, אולי התחום הכי ספקולנטי והכי קשה להסברה, אבל אולי אגע גם בו.

בפוסט אחר (שמספיק ארוך עוד מעט כדי לפצל אותו לשניים או שלושה :)) אני גם אציג את התמודדותם של כמה כותבים עם פראדוקס הפרטיות – אנחנו צריכים למסור פרטים כדי לקבל שירות (מהממשלה, הבנקים, רופאים וכולי), אנחנו מסתירים הרבה מידע מחברים, מכרים, מעסיקים ולקוחות, אבל רובנו לא מאוד משתדלים למנוע מידע מחברות מסחריות. מה הסיכון של מסירת שם וכתובת לסופרמרקט? אני רוצה כרטיס הנחות! מה הסיכון של תיאור יותר מפורט של עצמי וחיי בפייסבוק? כך יוכלו למצאני יותר בקלות חברי מהעבר! אבל הפרטים האלו (בדוגמא זו שם נעורים, שמות הורים, כתובת קודמת) יכולים לשמש הרבה רמאים ופושעים נגדכם או נגד המוניטין שלכם (במדינות מסוימות אפילו הרבה יותר מאשר ישראל, ויוכל אולי לפרט על זה יותר עמוס או אחד מחברי האוסטרליים האחרים).

זה מה שמתוכנן לכרגע, הפוסטים מתבשלים לאיטם במקביל, וכשאחד התנורים עושה "פינג" ומחליט שהפוסט מוכן, אני אשחרר אותם לחופשי :-) בינתיים, אני אשמח לשמוע מכם איך אתם מגדירים פרטיות בכלל ואת גבולות הגזרה האישיים שלכם, כי אני התחלתי את מסע הלימוד העצמי הזה עם אי יכולת להגדיר את המושג בצורה שתספק אותי, ועכשיו אני אפילו יותר מגמגם. אם ההגדרה שלכם מאומצת ממקור פילוסופי או משפטני כלשהוא, אני בכלל אשמח, אפשר יהיה לעמת את כל ההגדרות השונות ולראות מי תנצח, או אולי לראות אם דעתו של מישהו תעזור לי ולכם להגיע להגדרות יותר טובות וברורות.

פתאום העולם הוא מקום הרבה יותר טוב!

ג'ון הרדגרייב, איזה איש נהדר! הבעיה העיקרית מאחורינו, השאר כבר יהיה הרבה יותר פשוט…

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא היה יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (כי הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם העני ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי זה בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את זה אומרים גם הארגונים הכי קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) זה אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.

עידן הFUD והגרינווש

אתמול ישבתי בהקרנת הבכורה העולמית של הסרט "עידן הטיפשות". ממה שקראתי על הסרט מראש הכנתי את עצמי לערב מתסכל אבל מפיח תקוות. לצערי הופתעתי מאוד לרעה ויצאתי מאוכזב ומעוצבן ממש. לאחר שגיבשתי דיעה טרחתי להציץ בפינת תגובות הקהל באתר, שם ובמקומות נוספים גיליתי שעוד הרבה אנשים עם מודעות והבנה בנושא שהיו בהקרנות אחרות בעולם התאכזבו, אז אני מכריז מראש שאני לא מרגיש רע עם הביקורת להלן. להמשיך לקרוא עידן הFUD והגרינווש