"כמו פלוץ במגרש כדורגל"

מודו השיקו סוף סוף. ייפי.
התשלמו 500 ש"ח ופרטיות שיווקית? זה "מחיר מיוחד" לטלפון שעושה פחות מהנוקיה 6230i שלי (300 ש"ח).

אישית אני המום שהמוצר בכלל יצא בסוף (שנה וחצי איחור ונפילת שוק מאוחר יותר).

בלוגרים, פרסום סמוי, יושרה למכירה ואתיקה עיתונאית לבלוגרים

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

ידעתי שמפרסמים מתנהגים ככה, גם טוקבקים של פרסום סמוי-שקוף אינם חדשות, אבל הישירות וההתקפתיות של אשת הקשר של מקאן-אריסון מרמזת שהאנשים שיושבים במשרד הזה כבר מזמן נפטרו מהמצפון והיושרה וגם איבדו פרופורציות והבדלה בין אמת ושקר. תגובות לכתבה אפשר למצוא אצל עידוק בבלוג הפרטי, כולל תגובות כועסות בעילום שם (אני מנחש של המפרסמים או של בלוגרים שמפחדים לאבד את ההכנסה הנוחה), ושם נרמז שאף יריב חבוט, איש שלא אמור להיות לו מחסור בכסף, היה אחד הבלוגרים שהתפתה למכשיר סלולארי אומניה, ליכטש פרסם שיר לכבוד הארוע, . הדיון שהתפתח עבר דרך יובל דרור (שכמוני הצליח להיות מופתע מהאגרסיביות), ומשם המשיך לעוד הרבה יעדים בלוגוספריים, את עץ ההתפתחויות תמצאו בבלוגדיבייט (שבאמת סבל מתקופת יובש בחודשים האחרונים…). בהמשך חזר הדיון על ענין הקוד האתי לבלוגרים, נשלף הפרויקט של אפי פוקס מהבוידעם, ונשאלה השאלה, מהו הפתרון לברדק המעיק הזה שנקרא אמינות ברשת. האם קוד אתי שמוסכם על רבים או דיסקליימרים אישיים? הרי זה לא אכיף, אמרתי את זה כבר כמה פעמים אצל אפי בבלוג. הנושא מטריד אבל אין פתרון אמיתי מלבד הפעלת השכל (מסכימים איתי רויטל, רן יניב ואחרים), ומצד שני אני לא מבין את הזלזול שמביעים אחרים בנושא (למשל רונה).

אני יכול רק לפרסם כאן את הפרמוטציה שלי לדיסקליימר (לאחרונה עדכנתי), ולקוות שתאמינו לי כשאבקר מוצר לטוב או לרע. כל בלוגר יכול לפרסם מה שבא לו, אחרים יכולים לירות בו חיצי ביקורת אם הוא לא יחסום תגובות וטראקבאקים. בסופו של דבר, על הקוראים מוטלת האחריות להפעיל חשיבה ביקורתית.

זה נכון יותר ויותר גם למדיה החדשותית הרגילה לצערי, שכבר מתקשה לדווח בנייטרליות (משיקולים מסחריים?). במקום שבו קובעי מדיניות מאבדים צפון והתקשורת מאבדת שיניים, לפעמים הישועה וקול ההגיון יכולים להגיע גם מהבלוגרים, יושבי היציעים הופכים להיות שחקני ספסל בזכות עצמם (אגב, פרשת דרורי קיבלה היום טוויסט תמוה), ועל הקוראים מוטלת המשימה לברור לבד את מקורות המידע. כולם הרי חוזים את מות העיתונות, ורק מיחלים שישרוד העיתונאי. לאף אחד לא ברור באיזה מודל כלכלי זה יקרה, ואיך נגיע מכאן לשם. זה לא הולך להיות קל, וקשקשני השיווק ינסו להטות את המידע לכל כיוון אפשרי, אני מקווה שנהיה בסדר.

לסיום אשאיר אתכם עם שתי המלצות לא ממומנות: הראשונה היא לא ללכת ל"שרקוטרי" ביפו. בזבוז זמן וכסף, אולי יום אחד אכתוב בהרחבה. גילוי נאות: לא שילמתי על הארוחה, אמא שלי הזמינה אותי (וסבלה עוד יותר ממני).

השניה היא על התקליט החדש של רגינה ספקטור, שהולכת והופכת ליותר יפה אבל יותר ממוסחרת מפעם לפעם (כסף כסף כסף). התקליט האחרון שלה יצא לחנויות לאחרונה. גילוי נאות: עוד לא שמעתי אותו בעצמי, אבל נראה שעדיין היא מעולה במה שהיא עושה אז מה יש כאן להמר?
Laughing With

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

קיימות 3: על הקשר לכלכלה, בריאות, חוק, חינוך, חברה ופוליטיקה

בבלוג של התנועה הירוקה תוכלו למצוא את "למה בעצם קיימות" הוא פוסט הקדמה לפוסט הזה, אתם מוזמנים להציץ בו. אני מעלה שם את הרעיון (המבהיל להרבה אנשים) שאין מנוס מלהגיע ליום שבו גידול האוכלוסיה העולמית יהיה חייב להגיע ל0%. אין מדובר פה באידאולוגיה אלא בעובדה מדעית פשוטה – כדור הארץ סופי והמשאבים הזמינים עליו סופיים. גם אם נשכלל מאוד טכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, נהפוך כולנו לצימחוניים, נמצא טכנולוגיות למחזור מושלם של מי קולחין… בסופו של דבר אין לנו כוכב לכת אחר לברוח אליו במערכת השמש כרגע, ולא ברור מתי יהיה, ומאיפה נשיג את הטכנולוגיה להעביר אליו מליארדי אנשים כשהאפשרות תהפוך להגיונית. צריכים אם כך להשאר חזרה עם רגליים על הקרקע ולחשוב איך שורדים את השלב הזה בחיי המין האנושי.


פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות.
פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות. המאמר המלא בלינק (PDF), עוד מידע בויקיפדיה בערך פירמידת אוכלוסין.

בקפיצת דרך של הדמיון, בואו נניח לרגע שעכשיו 2040 ושהצלחנו לפתור את כל בעיות ההלכה והתרבות הקשורות להגבלת ילודה – כלומר גידול האוכלוסיה נעצר מתוך אחריות הדדית ולא ממגיפות, רעב או מלחמות. נגיד גם שהצלחנו לעצור את ההתחממות ועלית פני הים, וכולנו חיים בעולם שכולו בר קיימא ובנוי מחומרים ברי מחזור. אילו שינויים יצטרכו לעבור החברה והכלכלה שלנו?

בריאות הציבור, רווחה ותעסוקה: ובכן, אורך החיים הממוצע עולה כל הזמן, נכון ל2008 מעריכים בעולם הראשון שתוחלת החיים של תינוק שנולד היא ארוכה ב4 חודשים עד שנה מזו של אחיו שנולד שנה לפניו. מדובר אם כך בדורות של אנשים שיחיו יותר שנים, ולכן אחוז האזרחים המבוגרים יגדל, לעומת קצב ילודה שיעצר. אנחנו מדברים אם כן על אוכלוסיה שגיל הממוצע והחציון שבה גבוהים הרבה יותר מהיום, וזה אומר לא מעט על אופי כוח העבודה, אורך שנות העבודה לעומת אורך שנות היציאה לגמלאות, מה שאומר שגיל היציאה לגמלאות יעלה ויתרחק. מה אנחנו עושים עם כוח עבודה מתבגר ומזדקן, כאשר קצב השינוי הטכנולוגי עובר בהרבה תחומים את יכולת עובד יותר מבוגר להתעדכן? או שמא טכנולוגיה ואוטומציה יפנו מקום להרבה אנשים לעסוק בתחביבים ולמידה במקום להמשיך לעבוד עד כלות הכוחות?

ומה עם מחלות זקנה? אם אחוז הצעירים באוכלוסיה קטן ואחוז הגיל השלישי גדל, ועדיין אין לנו מרפא לסרטנים שונים, עוורון מזקנה, אלצהיימר, ועוד המון צרות – הרי שיש לנו בעיה גם של טיפול באוכלוסיה המתבגרת, עומס על מערכת הבריאות, הגמלאות וכולי. שינויים כלכליים מרחיקי לכת יהיו חייבים לקרות ברווחה וכלכלת הבריאות, וכמובן מחקר רפואי חייב להדביק את הפער, אז אסור לוותר על השקעה כלכלית של המדינה במחקר רפואי.

באותו הנושא, לדעתי אסור גם שמחקר רפואי במימון משלם המיסים יקבל הגנת פטנט בצורה שתפגע בזכות החולים לקבל טיפול – וכוונתי, יכול להיות שפטנטים על תרופות יכולים לגרום לפער חברתי ותברואתי עוד יותר חריף אפילו מהקיים היום, ולכן יש לשקול לשנות את חוקי הפטנטים הרפואיים בצורה יסודית, ואולי אף לבטל את כל סוגי הפטנטים מלבד בנושאים מאוד מסוימים ברפואה והנדסת חומרים.

ובכלכלת הצריכה – העולם הקפיטליסטי של חברת השפע חי לפי פיחות מתמיד בערך הכסף וצמיחה של 7% בשנה. הוא מעודד אותנו לצרוך, הוא מעודד את היצרנים לייצר בזול ובכמויות כדי שנאלץ לקנות עוד כשדברים מתקלקלים ונזרקים, למעשה יש תמריץ לייצר מוצרים בלתי עמידים, וכיום אפילו לא נספר הזיהום הסביבתי בעלות התובלה… כדי שמעגל הצריכה הזה ימשיך, היצרן משכנע אותנו בהפגזה בכל החושים שככל שנקנה עוד נרגיש יותר שמחים, נהיה מעודכנים לפי האופנה, ובקיצור – שקר תרבות הצריכה הקלאסי.

אם אנחנו רוצים לזהם פחות, הרי שמוצרים בהכרח יעלו יותר, יעשו שימוש באריזות מתכלות שיוצרו קרוב ולא יובאו מרחוק, אבל לחלופין המוצרים שאינם מתכלים (חומרי בנין, בגדים, כלים, רהיטים) גם אמורים להחזיק יותר זמן מעמד ועדיף שיהיו מיוצרים מקומית וממוחזרים מקומית. המלחמה בגלובליזציה איננה רק בגלל מלחמה חברתית בחברות בינלאומיות, ואיננה רק מלחמה כלכלית בדיכוי של ידיים זולות במדינות עניות, זו גם מלחמה בזיהום שתובלה ימית ואווירית מסיבית גורמת. קנו כחול לבן, עכשיו אתם יודעים למה – כי בסוף זה גם יותר ירוק :-) אבל השתדלו להקפיד על מוצרים שהם באמת תוצרת הארץ, שייצורם אינו צורך כמויות אנרגיה או משאבים מתכלים אחרים בכמות מוגזמת, ועדיף שלא יהיה מבוסס על משאבים בלתי מתחדשים בכלל.

פוליטיקה, חוק וחברה: כדי להגיע למצב בו נשמרות באמת אמות מידה של אחריות חברתית ואקולוגית, חשוב שרוב האנשיםיהיו בעלי מודעות ויקפידו (ולכן חייבים חינוך), חייבים פיקוח על מי שאינו מקפיד (ולכן חקיקה פחות ליבראלית), ואי אפשר לצפות שלכל אזרח תהיה מודעות לכל הבעיות שעלולות להיות בשרשרת האספקה, אז צריך גם רגולציה הדוקה על יבוא ומסחר. זה אומר כלכלה מאוד מפוקחת ומנוטרת, די שונה מכלכלת שוק חופשית קלאסית, ו"תמחור" עלויות סביבתיות וחברתיות לתוך עלויות הייצור וההפצה. זה אומר גם אחריות הדדית בין התושבים, וזה אומר טיפול בענייני אי-שיוויון, כי ידוע שאי-שיוויון גורר פלגנות חברתית, אי-שיוויון תרבותי, חינוכי, ותברואתי.

ולסיכום: חינוך, אחריותיות וממשל: איך עושים את כל הפיקוח והשיוויון הזה בלי ליפול לסוציאליזם טוטליטארי? דמוקרטיה כערך תרבותי מהבית וחינוך לדמוקרטיה בבתי הספר. ממשל פתוח ושקוף שמאפשר לפקח שכל חלקי המכונה משתפים פעולה ולא מנסים לצבור כוח על חשבון האחר. ואיך בונים קיימות לתוך הכלכלה המודרנית? יש אנשים שמנסים. כמובן שגם בישראל. השאלה כמה גרוע עוד יהיה לפני שממשלה ישראלית תאמץ תוכנית אב, ולמה לא מתחילים מללמוד טיפה מגישות שאובמה מנסה להכניס בכיוון.

הייתי כאן מאוד פשטני וסכמטי (פירוט והבנה יותר מעמיקה תמצאו בלינקים) ואפילו נאיבי (ואפרט בפוסט אחר). אני מקווה שהפוסט הזה מצליח להתחיל להסביר למה קיימות איננה נישה אלא צו השעה להבנה של הכיוון אליו האנושות וישראל חייבות לחתור, ויפה עשור אחד קודם…

מחשבות על קיימות 2: הזהרו מהשטיפה הירוקה, הזהרו גם מביטול חשיבות הנושא

עדכון 26.4: מהתגובות נראה שהניסוח שהפוסט לקה באי בהירות, אני עורך, מנסח ומפרסם מחדש כדי למנוע אי הבנות:

סביבה, ירוק, אקולוגי, קיימות, המון מילים שאופנתי לצטט אבל למרות שרבים מכריזים שהם חושבים מחוץ לקופסה, אבל הם לא באמת. כתבתי כבר למשל איך ויסנר קורא למפלגה שלו "הירוקים" אבל כפי שמצטייר מהכתבות עליהם, הם לא בדיוק. לא חסרים בחוץ אנשים שירצו לשטוף אתכם בדיבור ירוק – תופעה הידועה כGreenwash – דרך שיווק מגמתי ושיטות אחרות. מתפתחים היום שווקים של הזחות הפחמן ואיזוני הפחמן שעוברים עכשיו מפניה למפעלים גם לשירות לפרטיים – הרבה ספקנים טוענים שאלו פשוט מפעלים למכירת אינדוליגנציות (ואני מנחש שזה נכון לגבי חלק ממוכרי העסקות האלו, אבל אין לי מושג ירוק בנושא כי לא התעמקתי בו), וחלקם מרחיקים לכת להאשים גם את אל גור וחברת ההשקעות ג'נריישן במריחת הציבור. השוק מלא ספקולנטים ודעות סותרות שנשמעות מאוד מדעיות ומשכנעות, ולכן בוודאי גם רמאים שלומדים לדבר ירוק.

אבל איפשהוא יש גם פעילים חברתיים, חברות מסחריות ואנשים שעושים טוב ונכון (והנה מל"ג גם בארץ). איך להפריד באמת את המוץ מהתבן?

כרגיל אני חוזר למיון מקורות מידע וחשיבה ביקורתית – האם אתם יודעים כל מה שיש לדעת על החברה שמוכרת לכם את המוצר? מה כותבים עליהם המבקרים ברשת? האם הערך עליהם בויקיפדיה באנגלית מכיל פסקה של "בקורת נגד"?

הדברים והסימנים שכדאי לחפש ולשים אליהם לב: האם הטענות על אריזת המוצר עמומות ולא ברורת? האם המוצר יכול להיות מיוצר בארץ אבל מיובא מחו"ל? האם הוא פותר גורם לבעיה או רק מכסה את הסימפטומים? האם הוא באמת בא לפתור את הבעיה או רק להזיז אותה למקום אחר, נסתר מהעין? מה עוד מייצרת אותה החברה והאם המוצר הזה הוא שינוי מרכזי בתפיסה שלה או שזה מוצר אחד "ירוק" בין סדרת מוצרים בלתי ירוקים שמתחרים בו מבית אותו היצרן?

דוגמאות: מוצרים "ירוקים" רבים מתוצרת סנו, חוגלה וכדומה, רשתות מוצרים "ירוקים" כמו "עדן", אפילו חלק מהפעילויות של גרינפיס לוקות בגרינווש.

ומעבר לגרינווש, מעבר למכירת לוקשים, יש גם את ענייני התעתוע של מי שינסה לשכנע אתכם שאין סכנה של התדרדרות אקולוגית, ואולי לשחרר רסן ולנהוג בחוסר אחריות למרות האזהרות שעל הקיר. גם בנושא זה אני נותן עצות דומות לאלו שאני מחלק בהקשרים של רפואה מדעית מול אלטרנטיבית – נושא שונה ונפרד שכבר מחכים חודשים להתייחסות ממני בשתי טיוטות בבלוג. מכחישי שינוי אקלים (עד כדי כאלו שטוענים שאין ירוק שאיננו greenwash), ספקנים לא-מדעיים וסתם מקטיני ראש טוענים נגד מושג ההתחממות גלובלית (להלן GW) שמדובר במדע ספקולטיבי כי רובו מבוסס תאוריות מהסוג שלא ניתן לנסות תמיד בתנאי מעבדה או לקבל תוצאות עקביות בניסוי קבוע אחר (כי הוא קורה ברמה של כוכב לכת שלם), וגם אם הרבה מהתופעות הכימיות של המיקרו מובנות לנו, אנחנו לא יכולים לדגום מספיק מידע מכל האטמוספירה כל הזמן, כדי להיות בטוחים בהסקות של סיבה ומסובב. כמובן שזו שאלה פילוסופית מעניינת, אבל בשורה התחתונה יש לנו המון מידע, ואנחנו מפיקים ממנו תאורי מצב מדויקים יותר ויותר, ולכן המודלים משתפרים, ואפשר לענות לשאלות הספקנים בהוכחות, צריך רק לדעת איפה לחפש.

דוגמא נפוצה: אנחנו יודעים שCO2 הוא גז חממה בעייתי, אבל המון מכחישים טוענים שכמות הCO2 שאנחנו משחררים היא אפסית ביחס לשאר הטבע, ולא אנחנו מטים את הכף. מי שלא ילך לחפש עובדות, עוד עלול להאמין לחצאי האמיתות האלו.

עוד מספר דוגמאות לגרינווש אביא בפוסט הבא. בספקנות אקלים אני לא בטוח שאטפל – אבל אם מישהו מוכן לכתוב על זה פוסט אורח (מכנס?) אני אשמח.
כרגיל, אני לא מתיימר להקיף את כל הנושא בפוסטים אלא רק לעורר שיחה בנושא. אתם יותר ממוזמנים להרחיב ולהדגים ולפרט בתגובות (אבל אנא התרכזו בנושא הפוסט והניחו את ענין הרפואה האלטרנטיבית ליום אחר, כל פוסט ביג'י יומו)