You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999
כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…
התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…
אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:
For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.
Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.
In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.
לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…
אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.