פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:
לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:
ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:
- החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
- החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
- החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
- החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.
(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)
ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.
הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.
באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.
ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:
- חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
- חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
- חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
- חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)
אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא 🙂