הלימודים התחילו, ואיתם הגיעו הפוסטים הרשמיים, וגם פורסם החלק הראשון של הראיון איתו בקריקטור. אינני מתכוון לכתוב על זה עוד הרבה אלא אם כן יעלו נושאים ממש מעניינים. הנושא הכי חשוב שיש לי לטפל בו בהקשר הזה הוא לגרום לבלוג שלו לעבוד בצורה דו סטרית אבל קריאה, להוסיף הרשמות במייל דרך פידברנר וכולי, ובסוף לרכז פוסט על הפתרונות שעלו ונפלו, ומסקנותי לגבי וורדפרס דו כיווני.
בראיון שי מזכיר נקודה שהוא סיפר לי בשיחה בינינו ולא ידעתי אם נכון להעלות כאן את הביקורת מראש לפני שהוא יכיר את האנשים בכנס אבל זה פורסם אז הנה אני מתייחס… לסמסטר הזה התקבלו אנשים בהמון תחומים מגוונים, אנשי פיסיקה, ביולוגיה, רפואה, סביבה, חוק ותחומים אחרים, אבל שי שם לב שפסיכולוגים וסוציולוגים חסרים שם לפי הרשימות שפורסמו לסטודנטים מראש. הוא גם סיפר שבהתכתבויות בין הסטודנטים שהתחילו בפורומים הסגורים של מוסד הסינגולריטי לפני כחודש ומשהו, היתה המון התלהבות וריצה לרעיונות אוטופיים עם מעט מדי "פרקליטי שטן", תפקיד שאני תמיד מוצא את עצמי נכנס לנעליו אפילו בלי לרצות, ולשמחתי גם שי הוא אדם שכזה. אני מקווה שהטפיחות ההדדיות על שכמות כמו שמתואר במה שבינתיים קראתי, לא יגרמו לgroupthink, או לפחות שהג'וב הזה לא יפול בלעדית על כתפיו של שי. אם כך יקרה, זה לא יוסיף להערכתי את המוסד כמובן 🙂 – שכרגע צריך להלחם בכל הביקורת של שונאי קורצווייל ולהוכיח שיש לו הצדקה ועתיד.
חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.
איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.
ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.
חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.
והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.
אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.
יום א' ה־14 ביוני, אוניברסיטת בר-אילן, בניין פלדמן, 15:30-20:00
15:30-15:45– התכנסות וברכות
פרופסור יפה ברלוביץ, יו"ר האגודה ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר
פרופסור טובה כהן, יו"ר התוכנית ללימודי מגדר אוניברסיטת בר-אילן
ד"ר יעל יצחקי, מנכ"ל עמותת נטע – המרכז הרב תחומי לפיתוח קריירה
15:45-17:00 – הבלוגוספירה ושיח נשים אינטרנטי (יו"ר מושב: שלומית ליר)
דניאלה שוורץ, פורטל אסימון – שיח נשי וגברי באינטרנט
דבורית שרגל, בלוגרית התקשורת ולווט אנדרגראונד, עיתונאית לשעבר – הקול הנשי: עיתונות מול רשת
חנית כהן, בלוגרית בבלוג אחי דק"ר התומך במשתמשות וורדפרס – חיי הרשת בראי הפמיניזם
ד"ר רומי מיקולינסקי, מנהלת מדיה חברתית, כותבת תרבות דיגיטלית – ייצוגים עצמיים של נשים במדיה חברתית
כרמל וייסמן, דוקטורנטית, האוניברסיטה העברית בירושלים – סרטון: אינטרנט ונשים בעולם
17:00-18:15 – האינטרנט כזירה לשיווק וקידום תוכן חברתי (יו"ר מושב: אילנה כהן-פנר)
נאוה גלעד, יועצת לצמצום הפער הדיגיטלי לאיגוד האינטרנט הישראלי – להיות אזרחית מקוונת
אסף שרעבי, דוקטורנט החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן – ויקיפדיה במבט מגדרי
שוקי גלילי, עוסק בפיתוח תוכן וקידום אתרים – שיווק באינטרנט בשירות מעמד האישה
ורד פליטמן, ייעוץ שיווקי – נשים, הזדמנויות ועסקים ברשת
18:15-18:30 – הפסקת קפה
18:30-20:00– נשים באוטוסטראדת המידע הפתוח (יו"ר מושב: נורית צור)
חנה בית הלחמי – סרטון: פמיניזם מקוון
שירה אוחיון, פעילה פמיניסטית מזרחית, פועלת לקידום תרבות, חינוך וזכויות עובדים - האינטרנט כמקור העצמה וזירת פעילות חברתית
שלומית ליר, מנהלת יזמות חברתית, מהנדסת מחשבים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל-אביב - הקוד הוא שירה? שינוי חברתי ושחזור חברתי בעולם הדיגיטלי
אורטל בן דיין, מסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים – מאבק פמיניסטי ושינוי חברתי באתר העוקץ
ד"ר חגית מישר טל, המחלקה לחינוך ופסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה – האינטרנט והדינאמיקה של המרחב החברתי
מוברק, שבעבר היה סלחן עם החיזבאללה מתחיל לצאת נגד המאבק המוסלמי האלים כגישה וספיציפית אצל החמאס. נסראללה בתגובה מזמין את האחים המוסלמים במצרים להתנגד באלימות למשטר מוברק ומיד מתקן את עצמו תוך כדי הנאום (עובדה שלא מוזכרת בכתבות משום מה) אבל מאוחר מדי, ועכשיו מובראק חם על נסראללה. טוב או רע ליהודים? אני כבר לא עוקב.
טמקא מציעה לישראלים להתחיל לייצר רקטות ביתיות במדור המחשבים של האתר(?!). טוב הם לא ממש אומרים לנו להרכיב קסאמים, אבל הם נותנים לנו את כל התכניות בפרוטרוט, סתם שנדע לייצר דלק טילים בבית…
אני מקווה שנמשיך לעמוד על הקו שבו ההסברה עדיין לטובתנו. כניסה לעזה עלול לעבוד רק בסיכוי נמוך מאוד בטווח הרחוק, אבל ב100% תפגע לנו בדעת הקהל בעולם הערבי בטווח הקצר (שלא לדבר על שאר העולם).
אה, ותתעלמו מטמקא. אני לא ממליץ להתחיל לבנות טילים…
לא יודע אם אצליח להגיע, אבל המטרה חשובה, אז אני מקפייסט כאן לכל המעוניינים: פגישת עיון בנושא תחבורה בת-קיימא בתל אביב (או כמו שאנשים יקראו לזה בוודאי, תחבורה ציבורית יעילה/ירוקה), אבל הנושא מכיל המון:
אפשר גם תחבורה ציבורית אחרת « מגמה ירוקה, תא האוניברסיטה הפתוחה
תא האוניברסיטה הפתוחה מובילה קמפיין לשיפור וייעול התחבורה הציבורית. בואו תהיו חלק מהשינוי. שיפור התחבורה הציבורית והפיכתה לחלופה יעילה יותר מרכב פרטי תצמצם את זיהום האויר בעשרות אחוזים, תפחית את תחלואת לב-ריאות הנגרמת זיהום האויר הרב ותהיה נגישה ומהירה יותר לכל. כי אפשר גם תחבורה ציבורית אחרת.
למי שגולש בסלולארי ולא רואה את הגיף שלמעלה, הפגישה ביום א', 15:00, בחתנת האוטובוס מול סמינר הקיבוצים (רמת אביב). הובא לידיעת המערכת ע"י אורן הלד דרך הפורומים ברשת החברתית "שינוי ירוק" שרצה על נינג. אתם מוזמנים מאוד להצטרף אם הנושא מעניין גם לכם!
(כן הירנוט, אני חבר בעוד רשת חברתית. מודה ונכלם, אבל יש נסיבות מקלות. מענין אותי ללמוד על הסביבה, וחוצמזה בכנסי סביבה יש ימבה בחורות… 🙂 )
אגב, למי שחי תחת סלע, "מגמה ירוקה" רצים השנה לכנסת ברשימה בשם "התנועה הירוקה" ביחד עם "אדם, טבע ודין" ((תמיד נשמע לי כמו שם לשלישיית מוסיקת ניו אייג' ומדיטציה ממצפה שאנטי בגליל)) ועכשיו גם מימ"ד, שהם בהחלט ירוקים. שימו לב לא להתבלבל עם "הירוקים" המדומים ברשות פאר ויסנר:
חוץ מארבעה-חמישה חברימשלי שאינם בפייסבוק מסיבות שונות, אנשים לרוב לא מבינים למה אני מתעצבן על היותו גן סגור ונסיון להקים ווב אלטרנטיבי פרטי: התמונות, המפגשים והפוסטים שם לא נגישים לי, ה"קונקט" שלהם לבלוגים מאופשר רק לבעלי חשבון שם, ובנוסף לשאר הסיבות פשוט לא בא לי בזבוז הזמן הזה של "אוננות פייסבוק". הבלוג (הפתוח!) שלי מעסיק אותי גם ככה יותר מדי. דוגמא: למה אני שולח פוסטים (ברבים!) ב2:30 בבוקר 🙂
א. אנשים לא לומדים, הרשת צריכה להיות יותר פתוחה וצריך לתת יותר כח למשתמשים לבחור מה מתאים להם, כמו שאמר אבי דור (האינטרנט) המזוין: "קוביות נרדמות מסודרות בסל ואין שם אף ילד שיבנה מהן מגדל. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור".