תגית: פוליטיקה

פורסם ב

חוקי מדינה בחדר המיטות

שחר הודיע היום שהוא מתחתן השבוע – מזל טוב!
תוך כדי, הוא מספר על המוזרויות של הגירושים הקודמים שלו, שלמעשה לא ממש ענינו את הרבנות כיון שלא היו ילדים. התפתח שם דיון ללא צדדים, כל תורם הביא רק עוד ועוד ראיות לכמה שהדת הפכה מזמן לכלי שליטה בתנועות האנשים ולא פחות בכספם, ושחר ורעיתו החליטו לקפוץ לכמה שעות לקפריסין כמו הרבה ישראלים ולגמור את הענין מהר ובלי שירוכים ברבנות. למעשה עד כמה שאני יודע גם חוזה אצל עורך דין היה סוגר את הענין, ויש לי חבר שהתחתן כך. אם תשאלו אותי זו חתונה אזרחית והחוק בסופו של דבר מכיר בה, וגם הרבנות אחרי כך וכך שנים וילד או שניים כבר לא תוכל לחמוק מלהכיר בנישואין. הסיבה היחידה הרי לתעודת נישואין רשמית היא אולי בשביל הנוחיות מול הבנק ורשויות המיסים.

השבוע גיליתי שיש עוד יוצא דופן – אם רציתם לבקש ויזה לארה"ב, אתם בבעיה! זוג חברים שלי מתכנן לעבור לניו יורק לכמה שנים, הוא יעשה פוסט-דוקטוראט והיא תעבוד ואולי תלמד, אבל בשביל לקבל איתו ויזת עבודה הם צריכים תעודת נישואין מארץ המוצא. תעודת נישואין מקפריסין או אפילו עירית ניו יורק לא תספיק (ויש לי כמה חברים ישראליים שהתחתנו שם), צריך תעודת נישואין ישראלית רשמית שזה אומר רבנות, וזה אומר תקופת המתנה של 45 יום, טקסונים שונים ברבנות ושאר התעסקויות בירוקרטיות. כבר הכרתי כמוהם זוגות שחיו ביחד 5-7 שנים והתחתנו מהר (ולפעמים בסוד) בקפריסין רק בשביל ויזה ללימודים או מעבר לחו"ל, אבל עכשיו ארה"ב ההופכת ליותר דתית-שמרנית משנה לשנה, מכריחה אותם להתחתן ברבנות. לא מצחיק? אני מצאתי את זה מגוחך ומעצבן להפליא 🙂

פורסם ב

פרסים ושיפוט ליצירה אמנותית?

יוסי שריד בפוסט "פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות "כשלעצמה" וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות' או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

תפקיד המול"ים לדחוף לנו ספרים, המוכרים והמבקרים תפקידם לעזור לנו למיין אותם ותפקידנו להתמכר לקנית ספרים ((קניתי למעלה מ30 ספרים מצוינים החודש ביותר מאלף ש"ח, אבל אינני יודע מתי אגיע לקרוא אותם)). מפעל הפיס נרתם במסגרת פעילויות התרבות שלו ומחלק פרס ספיר. מפעל הפיס להזכירכם הוא נספח של השלטון המקומי הווה אומר גוף ממשלתי מחד, אבל לא ממומן מכספי מיסים מאידך. האנשים בועדת הפרס אינם בעלי אינטרסים אישיים כפי הנראה, אבל השאלה הבסיסית עדיין שם – האם צריך לתת פרסים לספרות בכלל, והאם מכספי הגוף הזה בפרט?

(כן, ברור לי שאני דורך כאן על כמה אגואים כשאני אומר שאי אפשר לשים תווית "מנצח" על ספר אחד לעומת אחר. כל אחד אוהב הכרה ביצירה שלו, אני רק שואל למה מישהו חושב שגוף ציבורי צריך להעניק פרסים לאמנות מסחרית כדי לעודד את שוק הספרות? האם זה ניצול טוב של כספי הפיס? אני מעדיף לתרום לקרן פרטית שתעשה את אותו הדבר. או ישירות למפעל הפיס אם הוא היה גוף פרטי, אבל הוא לא.)

פורסם ב

סין. מה המשיכה?

יש לי חבר שאולי ירצה להשאיר את שמו מחוץ לפוסט הזה, אז נגיד ששמו א'.
הוא התאהב במדינה ובבחורה מקומית, ועוקר עכשיו לשם, לעבוד קצת ולהקים עסק. המזרח הרחוק זה ה"אמריקה" של אמצע המאה שעברה, הוא מספר לי. המקום שאליו טסים נהגי מוניות בת ימיים והופכים לבעלי מפעלים ויצואנים מצטיינים. אני עדיין תמה כמה בקלות יתקבל שם אדם זר, שלא דובר את השפה והתרבות המקומיים, אצל ממשלה ששמחה על משקיעים ויזמים חו"לניקיים, אבל לא ממש נותנת לך גישה בלתי מוגבלת לעולם. לפני כחודש הוא בדיוק חזר משם, אחרי שמכל מקום הוא העלה אלי לשרת את עשרות הגיגות של התמונות שהוא צילם. "באמת מרשים שבכלל היתה לך גישה החוצה לרשת" אמרתי לו. "הייתי בטוח שיחסמו לך גישה להמון אתרים ולפורטים כמו SSH" – אתם מבינים, לשרת שלי אני לא מאפשר גישה בפרוטוקולים בלתי מוצפנים כמו FTP…

"איזה! התחבר כמו גדול, קצב העלאה מטורף, גם המהירויות של אימיול בתוך סין נהדרות… רק באמת כל פעם שהתחברתי לשרת שלך על winSCP הוא עצר שוב ושוב לשאול אם לשמור את המפתח של השרת. איך מפסיקים את זה?"

פירוש ללא-בקיאים – חומת האש הסינית עושה מעשה "מאזין באמצע" לשיחות SSH ואני מניח שזה אומר שכל המידע שלך שעובר למעשה שקוף להם. כמובן שרצתי ושיניתי את כל הסיסימיות על השרת ליתר בטחון, למרות שלא ראיתי שום פעילות חשודה עליו בינתיים, אבל קחו את הענין לתשומת לבכן.

לסיכום, מישהו יכול להבין מה האטראקציה הגדולה במעבר לחיות ולעבוד במדינה טוטאליטארית?

פורסם ב

ספרו החדש של קורי דוקטורוב יצא!

ראנדומהאוס מוציאים היום למכירה את ספרו החדש של קורי דוקטורוב "אח קטן". לפי ההתלהבות של מי שהספיק לקרוא אותו, מדובר ב"חלום רטוב" של מצדדי חופש הדיבור וגיקים של תוכנה חופשית. ספר נוער סוחף המתאר איך חבורה של ילדים באמריקה עתידנית שלולת חירויות מצליחים בעזרת כישורי האקינג להחזיר את חופש הפרט והBill of rights למקומה הראוי בתשתית החברה והדמוקרטיה. נשמע כבד? חינוכי? מגמתי? אולי, אבל לפי ההתלהבויות של מי שקרא, זה גם ספר מד"ב מגניב, שיעודד אולי כמה בני נוער להתעניין יותר במדע וידע, ובנושאים של פוליטיקה ליבראלית ומתקדמת. קורי שמח שהפעם לשם שינוי הספר יוצא גם בבריטניה ולא רק בארה"ב, יש לו סיכוי להיות רב מכר מוצלח בעיני המו"ל.

ועדיין, קורי לא מוותר על עקרונותיו. הספר עדייו ישוחרר תחת CC: לקהל תוך שבועות ספורים בחינם, וגרסת האודיובוק, לפי דרישתו, נתנת לקניה מקוונת ללא DRM וניתנת למיקס מחדש תחת CC מוגבל (מותר לקחת עד 30 דקות מהספר אם רכשת אותו כחוק ולרמקס (למקסס?) מזה מה שבא לך תחת CC-by-nc-sa, שזה לדעתי פעם ראשונה שראנדומהאוס או איזשהוא מו"ל מסכים לתנאים כאלו). יש לי הרגשה שאקנה אותו היום, למרות שממש לא חסר לי פודקאסטים להקשיב באוטו. למעשה כ"כ הרבה הצטבר לי להאזין שאולי אין ברירה אלא לקנות נגן ולהתחיל לצאת להליכות כמו שהבטחתי לרופאה שלי…

Link to purchase and download this audiobook without Flash interaction

עדכון: לינק להורדה של הספר

פורסם ב

ושוב אני לא מוצא פנאי לכתוב…

אני אוכל דברים טובים ולא כותב על זה. אני מצלם דברים מעניינים ולא תמיד מפרסם אותם. אני רואה סרטים טובים ולרוב לא בולג עליהם. אני כנראה בלוגר מאוד גרוע. הכי גרוע זה שיש לי על מה לכתוב אבל אין לי זמן ואני רק מדביק פה סרטונים שגרמו לי לדמוע מצחוק…

[דרך הקולקטיב]

אני מקווה שבקרוב אסיים לכתוב כמה פוסטים יותר מוצלחים שנסחבים הרבה זמן. מוזר שעכשיו כשאני עובד פחות אני מתחיל יותר פרויקטים שדחיתי ונשאר לי פחות זמן פנוי (וזה בלי שנספור את השעות הארוכות מדי של ניסיון להשתלט על גוגל "המעיין המתגבר" רידר, והשלמת צפיה בסדרות (חסכו לכם את weeds עונה שלוש. זה לא מוצלח כמו הראשונות). בינתיים TED פותחים את הארכיונים אחורה לראשית הכנסים של שנות השמונים, הרצאות מעניינות שונות על פוליטיקה משודרות במקביל למירוץ האמריקני, ועוד המון דברים שרציתי לספר, על הרפתקאותי בחיפוש אחרי הCPAP המושלם, סוף סיפור המסע בסקוטלנד ועוד. אני צריך שנה לcatch up! איפה כפתור הפאוז?

פורסם ב

מילים בזול

נראה שכבר אין לאף אחד כבוד. לכלום. דתיים בלי כבוד לחילונים, ממשלות בלי כבוד לאזרחים, הוליווד בלי כבוד לאמנים (או לצופים), נוצרים בלי כבוד למוסלמים, ומוסלמים בלי כבוד לאף אחד.

אני יכול להבין שמישהו מתבכיין שרומסים זכר של אסונות בשביל בידור, והשבוע גם ראינו שרומסים את זכר השואה בשביל כסף או סתם מחוסר רגישות מוזרה.

ואז יש את יצפאן.

בניגוד לארצות הברית, עם תוכניות הבידור המוצלחות שמצליחות בקושי
להתקיים בלי כותבים, לנו יש כותבים עובדים ועדיין לא ברור איך קורה הזבל ההזוי הזה. לשמחתי לא ראיתי את התוכנית השבוע (כמו כל שבוע) כי הייתי מקיא על המקום, אני מתאר את זה מיד שניה. יצפאן קפץ לראיין את אולמרט בביתו. כן, ההוא שלא מדבר עם כתבים, לא עם הנבחרים, ולא עונה לשאלות, ישב לדבר עם אלד הבדרנים הכי גסים ונבובים והצליח בראיון לרדת יותר נמוך ממה שאפילו טופז מסוגל. בין כל שאר השאלות המטומטמות והתשובות המתוסרטות, ובליווי צחוקים מוקלטים של "קהל חי" שבטוח לא היה אצל אולמרט בבית, שאל יצפאן את אודי "נו, מה עם הדו"ח וינוגרד הזה? למה אתה לא הולך כבר לדואר לשלם אותו וגמרנו?" והקהל מתמוגג.

מה היה לנו שם?

* החוצפה של הכותבים להשוות בין מלחמה מיותרת שאיבדנו בה עשרות חיילים ואזרחים, וראש ממשלה שלא לוקח אחריות ומתעלם מביקורת – לדוח חניה. (מדובר כזכור בתוכנית בידור ולא סאטירה, הקונטקסט משנה לדעתי).

* החוצפה של אלי לשאול את ראש הממשלה שאלה כזו.

* העיוורון של אנשי משרד ראש הממשלה לאשר את הבדיחה הזו בתסריט שהוגש להם לפני הצילום ובעריכה שבוודאי הוצגה להם אחריו.

שכחתי מישהו? בתוך העולם המוזר והסוריאליסטי הזה, אחד האמנים השפויים שאני מעריך הוא קליפורני בשם אלפרד ינקוביק. פעם הוא היה חצוף ופוגעני, אבל היום הוא כבר לא מבקר אף אחד, הוא לא מעליב אף אחד, והיצירות שלו לאחרונה מצחיקות גם כשהנושא שלהן הוא כלום וגם כשלמילים כבר אין משמעות:

אולי לשם צריך לשאוף?

.
.
ולסיום הערה לא קשורה: נראה שיש פגם מאוד בסיסי גם בתבנית הסופר-פשוטה הזו ((אם היו לי עוד שערות הייתי תולש אותן!)) – לא משנה כמה שורות רווח אשים בין פסקאות, הן מופיעות צמודות. אין לי הסבר לזה, אלוהי הCSS כועסים עלי, ואין לי כוח להבין או לתקן את זה. אני אנסה מחר לחפור עם פייערבאג, או שאחליף תבנית… שוב 🙁