קיימות 3: על הקשר לכלכלה, בריאות, חוק, חינוך, חברה ופוליטיקה

בבלוג של התנועה הירוקה תוכלו למצוא את "למה בעצם קיימות" הוא פוסט הקדמה לפוסט הזה, אתם מוזמנים להציץ בו. אני מעלה שם את הרעיון (המבהיל להרבה אנשים) שאין מנוס מלהגיע ליום שבו גידול האוכלוסיה העולמית יהיה חייב להגיע ל0%. אין מדובר פה באידאולוגיה אלא בעובדה מדעית פשוטה – כדור הארץ סופי והמשאבים הזמינים עליו סופיים. גם אם נשכלל מאוד טכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, נהפוך כולנו לצימחוניים, נמצא טכנולוגיות למחזור מושלם של מי קולחין… בסופו של דבר אין לנו כוכב לכת אחר לברוח אליו במערכת השמש כרגע, ולא ברור מתי יהיה, ומאיפה נשיג את הטכנולוגיה להעביר אליו מליארדי אנשים כשהאפשרות תהפוך להגיונית. צריכים אם כך להשאר חזרה עם רגליים על הקרקע ולחשוב איך שורדים את השלב הזה בחיי המין האנושי.


פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות.
פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות. המאמר המלא בלינק (PDF), עוד מידע בויקיפדיה בערך פירמידת אוכלוסין.

בקפיצת דרך של הדמיון, בואו נניח לרגע שעכשיו 2040 ושהצלחנו לפתור את כל בעיות ההלכה והתרבות הקשורות להגבלת ילודה – כלומר גידול האוכלוסיה נעצר מתוך אחריות הדדית ולא ממגיפות, רעב או מלחמות. נגיד גם שהצלחנו לעצור את ההתחממות ועלית פני הים, וכולנו חיים בעולם שכולו בר קיימא ובנוי מחומרים ברי מחזור. אילו שינויים יצטרכו לעבור החברה והכלכלה שלנו?

בריאות הציבור, רווחה ותעסוקה: ובכן, אורך החיים הממוצע עולה כל הזמן, נכון ל2008 מעריכים בעולם הראשון שתוחלת החיים של תינוק שנולד היא ארוכה ב4 חודשים עד שנה מזו של אחיו שנולד שנה לפניו. מדובר אם כך בדורות של אנשים שיחיו יותר שנים, ולכן אחוז האזרחים המבוגרים יגדל, לעומת קצב ילודה שיעצר. אנחנו מדברים אם כן על אוכלוסיה שגיל הממוצע והחציון שבה גבוהים הרבה יותר מהיום, וזה אומר לא מעט על אופי כוח העבודה, אורך שנות העבודה לעומת אורך שנות היציאה לגמלאות, מה שאומר שגיל היציאה לגמלאות יעלה ויתרחק. מה אנחנו עושים עם כוח עבודה מתבגר ומזדקן, כאשר קצב השינוי הטכנולוגי עובר בהרבה תחומים את יכולת עובד יותר מבוגר להתעדכן? או שמא טכנולוגיה ואוטומציה יפנו מקום להרבה אנשים לעסוק בתחביבים ולמידה במקום להמשיך לעבוד עד כלות הכוחות?

ומה עם מחלות זקנה? אם אחוז הצעירים באוכלוסיה קטן ואחוז הגיל השלישי גדל, ועדיין אין לנו מרפא לסרטנים שונים, עוורון מזקנה, אלצהיימר, ועוד המון צרות – הרי שיש לנו בעיה גם של טיפול באוכלוסיה המתבגרת, עומס על מערכת הבריאות, הגמלאות וכולי. שינויים כלכליים מרחיקי לכת יהיו חייבים לקרות ברווחה וכלכלת הבריאות, וכמובן מחקר רפואי חייב להדביק את הפער, אז אסור לוותר על השקעה כלכלית של המדינה במחקר רפואי.

באותו הנושא, לדעתי אסור גם שמחקר רפואי במימון משלם המיסים יקבל הגנת פטנט בצורה שתפגע בזכות החולים לקבל טיפול – וכוונתי, יכול להיות שפטנטים על תרופות יכולים לגרום לפער חברתי ותברואתי עוד יותר חריף אפילו מהקיים היום, ולכן יש לשקול לשנות את חוקי הפטנטים הרפואיים בצורה יסודית, ואולי אף לבטל את כל סוגי הפטנטים מלבד בנושאים מאוד מסוימים ברפואה והנדסת חומרים.

ובכלכלת הצריכה – העולם הקפיטליסטי של חברת השפע חי לפי פיחות מתמיד בערך הכסף וצמיחה של 7% בשנה. הוא מעודד אותנו לצרוך, הוא מעודד את היצרנים לייצר בזול ובכמויות כדי שנאלץ לקנות עוד כשדברים מתקלקלים ונזרקים, למעשה יש תמריץ לייצר מוצרים בלתי עמידים, וכיום אפילו לא נספר הזיהום הסביבתי בעלות התובלה… כדי שמעגל הצריכה הזה ימשיך, היצרן משכנע אותנו בהפגזה בכל החושים שככל שנקנה עוד נרגיש יותר שמחים, נהיה מעודכנים לפי האופנה, ובקיצור – שקר תרבות הצריכה הקלאסי.

אם אנחנו רוצים לזהם פחות, הרי שמוצרים בהכרח יעלו יותר, יעשו שימוש באריזות מתכלות שיוצרו קרוב ולא יובאו מרחוק, אבל לחלופין המוצרים שאינם מתכלים (חומרי בנין, בגדים, כלים, רהיטים) גם אמורים להחזיק יותר זמן מעמד ועדיף שיהיו מיוצרים מקומית וממוחזרים מקומית. המלחמה בגלובליזציה איננה רק בגלל מלחמה חברתית בחברות בינלאומיות, ואיננה רק מלחמה כלכלית בדיכוי של ידיים זולות במדינות עניות, זו גם מלחמה בזיהום שתובלה ימית ואווירית מסיבית גורמת. קנו כחול לבן, עכשיו אתם יודעים למה – כי בסוף זה גם יותר ירוק 🙂 אבל השתדלו להקפיד על מוצרים שהם באמת תוצרת הארץ, שייצורם אינו צורך כמויות אנרגיה או משאבים מתכלים אחרים בכמות מוגזמת, ועדיף שלא יהיה מבוסס על משאבים בלתי מתחדשים בכלל.

פוליטיקה, חוק וחברה: כדי להגיע למצב בו נשמרות באמת אמות מידה של אחריות חברתית ואקולוגית, חשוב שרוב האנשיםיהיו בעלי מודעות ויקפידו (ולכן חייבים חינוך), חייבים פיקוח על מי שאינו מקפיד (ולכן חקיקה פחות ליבראלית), ואי אפשר לצפות שלכל אזרח תהיה מודעות לכל הבעיות שעלולות להיות בשרשרת האספקה, אז צריך גם רגולציה הדוקה על יבוא ומסחר. זה אומר כלכלה מאוד מפוקחת ומנוטרת, די שונה מכלכלת שוק חופשית קלאסית, ו"תמחור" עלויות סביבתיות וחברתיות לתוך עלויות הייצור וההפצה. זה אומר גם אחריות הדדית בין התושבים, וזה אומר טיפול בענייני אי-שיוויון, כי ידוע שאי-שיוויון גורר פלגנות חברתית, אי-שיוויון תרבותי, חינוכי, ותברואתי.

ולסיכום: חינוך, אחריותיות וממשל: איך עושים את כל הפיקוח והשיוויון הזה בלי ליפול לסוציאליזם טוטליטארי? דמוקרטיה כערך תרבותי מהבית וחינוך לדמוקרטיה בבתי הספר. ממשל פתוח ושקוף שמאפשר לפקח שכל חלקי המכונה משתפים פעולה ולא מנסים לצבור כוח על חשבון האחר. ואיך בונים קיימות לתוך הכלכלה המודרנית? יש אנשים שמנסים. כמובן שגם בישראל. השאלה כמה גרוע עוד יהיה לפני שממשלה ישראלית תאמץ תוכנית אב, ולמה לא מתחילים מללמוד טיפה מגישות שאובמה מנסה להכניס בכיוון.

הייתי כאן מאוד פשטני וסכמטי (פירוט והבנה יותר מעמיקה תמצאו בלינקים) ואפילו נאיבי (ואפרט בפוסט אחר). אני מקווה שהפוסט הזה מצליח להתחיל להסביר למה קיימות איננה נישה אלא צו השעה להבנה של הכיוון אליו האנושות וישראל חייבות לחתור, ויפה עשור אחד קודם…

אז איך לרפא את הויקיפדיה?

זהו, פוסט אחרון בנושא הויקיפדיה, נמאס לי לטחון את זה ואני בטוח שגם לכם. אני רוצה לסיים בטון אופטימי ולחזור ל"שגרה".

אז אמרתי שבויקיפדיה יש בעיות כאלו ויש כאלו. ההחלטה על התכנים לא יכולה להיות דמוקרטית (כי האמת אינה מספיק גמישה, מה לעשות) אבל יש בהחלט מה לעשות לגבי הדמוקרטיות של התנהלות הקהילה ודפי השיחות.
שינויים תרבותיים וטכניים מבפנים:

  • לחזור ל-basics. כמו שציינתי, כללי ההתנהגות הם מוצלחים, רק צריך ליישם אותם – לחנוך במקום לצעוק, לתקן במקום למחוק, לסייע ולא לחנוק, לשמור על צדק ועל חוק, ולא לשפוך עם המים את התינוק. עד ראש השנה אני מאחל שנהיה לראש ולא לשמוק.
  • צריך להגביל קדנציות, שנה בתפקיד בירוקראט זה הרבה, שנתיים זה הרבה יותר מדי.
  • שלושה בירוקרטים זה פחות מדי.
  • לעודד פרקליטי שטן ולא להשתיק ביקורת על תהליכים והתנהגות.
  • למצוא מנגנון של MetaModeration למדיה-וויקי. אולי אפילו קיימים תוספים כאלו, נשאר רק להתקין אותם.
  • לשמור על השומרים באופן כללי, ולא לקבל את כל ההחלטות שלהם אוטומטית. להפעיל מחשבה ביקורתית. להציץ מדי פעם איך מטפלים בבעיות בויקיפדיות האחרות בשפות שאתם קוראים ולראות אם זה אפקטיבי. לראות אם יש באתר המטא או מקום אחר הפניה למחקרים מוסמכים שיראו שעם הנחמדות והכמות תבוא האיכות, כמו שטוען קליי שירקי. אם תמצאו מחקרים שמראים את ההפך אני אוכל כובע.

רעיונות לשינויים שיבואו מבחוץ:

  • בנות. נשים. צריך איזון לכל הטסטסטרון שמושפרץ בין כתלי הויקיפדיה (גם בשאר העולם אגב, לפי קרן ויקימדיה התורמות הנשים מהוות רק 13% מכלל העורכים). כל האקדמאיות המובטלות, כל האמהות־צמודות־בית־מבחירה, כל מי שמנצלת את חופשת הלידה שלה להרבות בקריאה ומנוחה, למה לא תכנסו לשפר ערכים שחשובים לכן? נסו ותראו שיעשה לכן טוב לגלות אולי עוד חברי וחברות קהילה עם ענין דומה ורצון ללמד האחד את השני בלי לקטול. ואל תצנענה את העובדה שאתן בנות המין השולט בניגוד לכמה שאולי מתחבאות בארון עם שם משתמש זכרי. ראיתי את זה קורה בIRC ובקהילת התוכנה החופשית וזה מאוד חבל, ההגמוניה הגברית הזו עם הסגנון האגרסיבי שלה תהיה חייבת להרגע אם תהיה הצפה נשית בין העורכים ובדפי השיחה. ישראלים עוצרים וחושבים פעמיים כשיש שם נשי באזור, ואני מאמין שיותר שמות משתמשים נשיים יעשו את העבודה.
  • כמו כן יש כאן את הנושא של אקו פמיניזם, דיכוי החלשים מכל הסוגים זה דבר רע – בויקיפדיה יש לשקם את אמון העורכים בקהילה. אני חושב שיש מקום למתנדבים מסוג "משא"ז" נגד התעמרות. אנשים שאולי לא מעניין אותם אפילו לעדכן ערכים אבל מוכנים להכנס להתערב לטובת אנשים שמותקפים לחינם או שלא בצדק.
  • כיתה של סטודנטים? בית ספר? עמותה שעוסקת בתחום שהויקיפדיה מוחקת לו מאמרים או שאינה מכסה? ארגנו מיזמים של "מתקפת עריכה" אבל עשו זאת באחריות. הסתכלו מה הסגנון הנכון למאמרים בארץ ובחו"ל, סגנון הכתיבה המומלץ, הקפדה על תחביר נייטרלי והבאת מקורות, הכינו כמה מאמרים ראשונים ודונו בהם בינכם. העלו אותם לתת-עמודים של דפי השיחה שלכם בויקיפדיה, ואז העלו את המיזם והציגו את עצמכם במזנון. הסבירו לויקיפדים הותיקים בבטחון שיש לכם מה להציע. הצפה של תורמים מסוג אחר בסוף תשנה את הסגנון של הקהילה.

בפוסט מושאר פתוח לעידכונים. אם יש לכם עוד רעיונות אתם מוזמנים להוסיף מתחת, ואת הטובים והחיוביים שבהם אעלה לכאן.

—–
כמה רעיונות מ"האזרח דרור":

  • "השיטה הכלכלית" – להקציב לכל ויקיפד "בנק הזהרות" לפני שהוא מקבל חסימות (לי זה יותר מזכיר את שיטת הנקודות בעבירות תנועה – ע.א.)
  • נסיון שלא לחסום אף משתמש וותיק (והכוונה לכל מי שהיה מספיק זמן בפורייקט ולא להגדרה הרשמית), קטן כגדול, ולהזהר מאוד בכבודו
  • להקים "קבוצה להליכות ולנימוסים" – משתמשים שיעירו למשתמשים על ביטוי לא הולם או תגובות אד הומינם. הקבוצה הזאת תקבל גיבוי מהבירוקרטים לכך שהפעילות שלה היא דבר חשוב ולא שולי.
  • לחזק את מוסד הבוררות. יש אנשים שכנראה ממש צריכים אותו.
  • להגיע להחלטות על ערכים בקונצנוס. לא יודע למה יש דעה קדומה נגד זה (וזה יכול לדעתי להוריד 90% מהריבים).

——
עוד שתי מילים משני אנשים שאני מעריך: קורי דוקטורוב שאומר ש"שקיפות היא חסרת משמעות אם אין צדק", וגם בארי שוורץ על כך שאחריותיות, הדדיות והתחשבות היא לא דבר שאפשר לכפות ולא משהו שנכון לעודד בשיטות ה"כלכליות" שמציע דרור, בהרצאה הנקראת "אובדן החוכמה".

מחשבות על קיימות 2.1: חדשות חלם לכבוד יום כדור הארץ

כן, אחרתי קצת את יום כדוה"א. הכנתי מקבץ חדשות הזויות להביא לכם מיום שטיפת האשמה הלאומי הזה, ושכחתי את הטיוטא לא שלוחה שבועיים-שלושה… נו טוף, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. יש כאן דוגמאות לשימוש בגרינווש, חלמאות של שטופים בגרינווש, ושאר ירקות.

  • רובינשטיין קצבים מזמינים אותי לערב נרות רומנטי, הם מכבים את אורות המסעדה "כאות הזדהות עם המאבק בGW". אין מילה אחת על זה שבאותו ערב הם ימשיכו לעודד את שוק גידול הבקר מצד שני, וזה הרבה יותר בעייתי מכמה נורות.
  • דווקא השבוע החליטה עיריית ירושליים לפתוח תשובה הגונה לדורשי הצדק הסביבתי וגם למרכז איסוף הפסולת האלקטרונית של סנונית – הוכרז מרכז איסוף בגבעת שאול שמטפל גם בנייר, זכוכית, שמנים וכולי. אם זה לא ברור למישהו עד כמה זה עצוב:
  • יודעים כמה "מרכזי" זה גבעת שאול? כן, זה שווה ערך ל"מרכז" איסוף תל אביבי ברמת החי"ל, כולל בית הקברות ממול.
  • כמה ירוק המיזם? ובכן, הגישה לשם היא ברכב בלבד(?!) והם פתוחים בין 10 ל4 אחה"צ בימים א-ה. המרכז של סנונית מופעל ע"י עובדי מוזיאון המדע אז הוא עובד, רחמנא ליצלן, גם בשישי-שבת!
  • המרכז מעביר את מה שאסף ל"מחזור או שימוש חוזר". כלומר ספרים, בגדים ודברים אחרים יועברו לתרומות – אז במה זה שונה מכל איסוף קהילתי אחר במתנ"סים?.
  • ומה עם מה שאי אפשר למחזר? פעם (כשהיה לי כסף) השקעתי במסך מחשב מקצועי ויקר מתוך כוונה שיחזיק לי שנים. שבוע אחרי תום האחריות הלכה הפלטה היקרה ואחרי שבוע תקלה זהה גם קרתה למסך תאום שקנה חבר ביחד איתי (מסקנה אישית – אני לא קונה יותר NEC). הלכתי לחפש איפה ממחזרים או קוברים את המסך כי ידעתי שיש בו חומרים מסוכנים ואסור להפטר ממנו סתם כך. מה שגיליתי עלה על כל דמיון, נראה שכרגע אין בישראל חברה שתיקח את המסך ובאמת תטפל בו נכון. אפילו לא סנונית. המחיר המלא של טיפול נאות בחומרים המסוכנים שבמסכי LCD כולל קבורה מיוחדת בבטון וחומרים אחרים עולה בסביבות 20 אירו. הרשויות בטח לא מסבסדות את זה אבל גם לא מבקשים ממני 120 ש"ח דמי קבורת מסך (שהייתי משלם בשמחה אם הייתי יודע שאכן הוא יטופל נכון!). מסקנה – הוא ישלח כנראה לשטחים, יזרק במזבלת ויטפטף חומרים רעילים למים שההורים שלי שותים בירושלים (כמו שכנראה קרה עד היום עם כל האלקטרוניקה שנשלחה ל"מחזור", אז זה לא חדש). בישראל היום טומנים 90% מהפסולת, בדנמרק רק 40% נשלח לטמינה ואת השאר מצליחים לנצל בצורות שונות. אנחנו פחות חכמים? (אל תענו לי!)
  • אוספים שם זבל אורגני לקומפוסט. אין לי מילים.
  • אני חייב לחזור על זה – עריית ירושליים מצפה מתושביה לחצות את העיר באוטו מזהם כדי להביא כמה דפי נייר ושקית שמן טיגון עמוק משומש. האלווווו! מישהו בבית?
    (אה… שכחתי, הם הלכו לחגוג בריקודים על החומה, שאת אורותיה שימון פרס כיבה לשעה(!!) שלמה!)
  • מדינת ישראל מעודדת קנית רכבים פרטיים ע"י הורדת מס הקניה על היברידיים, במקום להעלות מיסים על הלא-היברידיים ולהשקיע את ההכנסות בתח"צ.
  • אתמול בערב היתה כתבה בערוץ שתיים על נוער במצוקה. לא, בעצם לא דיברו על נוער במצוקה – דיברו על ארגון על"ם שעוזר לו. רגע רגע, לא… טעיתי, דיברו על זה ש ארגון על"ם במצוקה בעצמו והוא על סף סגירה מחוסר תקציב ועוד מעט לא יוכלו לעזור לנוער במצוקה… לא, זה גם לא זה. אה! זה היה על המשכורת המוגזמת של נשיאת הארגון! אה… לא… זה היה על זה שנאווה ברק מתחתנת עם איש עסקים עשיר, זהו. עשר דקות שלמות ממהדורת ערוץ 2 הוקדשו לה. הוזכר בשקט שהיא מקבלת משכורת מלאה ושהארגון בצרות בזמן שהיא לא חסרה דבר. אף מילה על זה שמיזם הדגל המפואר של עלם אוכל אנרגיה ששורפת את תרומות שולחי הSMS בחשבונות חשמל ואחוזי התיווך של המפעילות הסלולאריות. האנרגיה שמבוזבזת כדי להאיר את הדגל ההזוי הזה לא אוכלת רק לתוך תקציבי עלם, אלא גם מתבטאת בזיהום האוויר בחסות תחנות החשמל, כדי להשאיר לילדי עלם את העולם הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשאיר להם… ואתם חושבים שהם לא שמו לב? אנשים מסביבם אומרים את זה כבר לפני שנה ושנתיים ובטח אמרו את זה קודם לפני, זה לא משנה. אני ואתה נכבה את הנורה – לדעתי הם היו עושים טוב אם היו מתחילים עם דגל דלוק ומבקשים מאנשים שיתרמו מה שיותר מהר כדי לכבות את כל הנורות – כך היתה נשמרת 50% מהשפיות ו80% מהכסף בחשבון הבנק של עמותת על"ם. בשארית הכסף הם מדפיסים כרטיסי פרסום של נערות ליווי (רק לי זה מציק?) – אני יכול להתערב שזה גם נייר מהסוג שמאוד לא משתלם למחזר.
  • לצד פרסי הגלובוס הירוק מחולק גם גלובוס שחור. השנה ברשימה ארגון מחזור בכבודו ובעצמו. מי שמכיר את הרקע לא מופתע.

לא כל מה שמניתי פה זה גרינ-ווש (שזה ניצול ציני של הרצון הטוב והנאיביות של אנשים), חלקו נובע מטמטום או אדישות. הנה עוד כמה מיתוסים על קיימות.

שואה כיסודות של בית לאומי

זה לא נושא חדש, אין לי מושג מתי התחילו אנשים לבוא ולהגיד את זה בגלוי, אבל למרות שהשואה היתה ההצדקה העיקרית והצדקה לא רעה להקמת המדינה, קשה לראות בה באמת הצדקה להמשך קיומה, ואולי אפילו מסוכן לעשות את זה. זה עלה לי שוב אחרי ויכוח לא נעים שהיה לי עם חבר טוב של המשפחה בפסח, בעקבות קריאה בהגדה הקיבוצית קטע של ביאליק שאומר באיזה מקום לבני ישראל המטיילים במדבר שיניחו לנופלים ויתנו לגופותיהם להאסף אל חולות המדבר, כי יש משהו יותר חשוב לעשות. ביאליק נפטר ב1935 אז הוא לא דיבר על השואה, אבל הכיוון והכוונה לא היו שונים, כי ביאליק בכל זאת ראה גם הוא את הזוועות האלו קורות לפני כן ברוסיה ומקומות אחרים (ראו ערך "עיר ההריגה"). אחרי טיפה חיפוש מצאתי כתבה של מיכל קפרא על שואה וסאטירה (חלק ראשון ושני) ומשם הגעתי לפוסט הזה, ואז ראיתי שעוד שתיים מחברותי (רוני ובצורה כזו או אחרת כרמל) מרגישות דומה. הגדיר את זה יפה ד"ר תאבת אבו-ראס לפני חודש (ואני בטוח שהוא לא הראשון), שמרכיב חשוב ובעייתי במחסום שבין היהודים (או אולי ספציפית אלו שהם דור ראשון/שני לשואה) לבין ערביי הארץ, היא ההרגשה הקולקטיבית של הרוב במדינה כמיעוט נרדף (וזה מונצח ב"אלא שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"), ואילו המיעוט (שלעיתים נרדף) של ערבים בארץ מרגישים בכל זאת במעין שגעון גדלות, כאילו הם עדיין חלק מ"האומה הערבית" ואנחנו הפשפשים הפולשים.

האמת היא הרי לא לכאן ולא לכאן. יש לנו מדינה עצמאית שהיתה מתפקדת מצוין ולא מפחד אם רק היינו שמים בצד את הרגשת הקורבן ה"מיוחדת" שלנו, מבינים שגם לנכבה יש מקום שאפשר להפוך אותו למשותף במקום לסיבה להמשך החשדנות והחיכוכים. להגיד "הרביצו לנו אז אנחנו מרביצים הלאה", זו אותה השפה שיודע להתבטא בה בריון השכונה שמרביץ לחלשים כי הרביצו לו בבית. אסור לנו להמשיך בזה. הבריון הזה יוצר לו אויבים כבר שלושה דורות במקום להתבגר ולהשלים.

אבל לא רק צעירים חושבים ככה, ולא רק קומיקאים, ולא רק ערבים אקדמאיים חושבים. השבוע שמעתי את אותו הרעיון בדיוק מפיה של לאה שקדיאל, ואני בטוח שכיוון שאמרתי את זה כאן יבואו העונים ויתנו לינקים לעוד רבים וידועים שיסכימו איתנו שהגיע הזמן להפסיק להדגיש את ה"למה לא" ולהתחיל להבין ולהבנות את ה"למה כן". אנחנו אמורים להיות "אור לגויים" ו"מטרופולין לכל הארצות" או משהו, לא? למה מציון לא יוצאת תורה של צדק וחמלה? של שמירה על אדמה (שלא לומר אדמה שאמורה להיות קודש), של יצירת חברה יותר קהילתית ומשתפת? אני אצטרף לדבר כזה בשמחה…

אז לפני שאני מנסח לי בראש ולמקלדת מה אני חושב שצריך להיות המסר של ישראל לעולם, אתם מוזמנים להגיד גם בכמה מילים מה הוא המסר שהייתם רוצים שיהיה המותג החדש שלנו (או שמא אתם מתנגדים בחריפות לרעיון שלי להצנעת מותג "מדינת פליטי השואה")

מחשבות על קיימות 1: כי ככה זה לא יכול להמשך

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג'י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את "היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן". מארמית הושאל הביטוי "בר קיימא", כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

אז איפה זה נוגע לחיים האישיים שלכם? ובכן…

כמה פעמים ביום אנחנו רואים סיטואציה, והתגובה שלנו היא "אם זה ימשך ככה יקרה איזה אסון" או "נו, הטמבל מזניח את זה היום, אבל יום אחד הוא יצטער על הזמן/כסף שהתבזבז בגלל שהוא לא תכנן מראש"? ילדים, וגם כמה אנשים שגדלו להיות מפונקים, לא אוהבים לדחות סיפוקים, ולא טורחים לחשוב על סביבתם האנושית או זו הטבעית כשיקול חשוב. אנשים שמתכננים קדימה, חוסכים משאבים לזמני שפל ומכניסים שיקולי סיכונים לתכנון נחשבים לבוגרים ואחראיים. אבל האם חברות כלכליות וממשלות מתנהגות באחריות ובגרות? הרבה חברות מתכננות רק שנים ספורות קדימה ורק לפי רווח כלכלי, ומדינאים לפעמים מתכננים רק חודשים קדימה, במיוחד במדינת ישראל שבה כמעט אף כנסת לא מסיימת את 4 השנים שבחוק בלי ליפול בהצבעת אי אמון בממשלה.

במדינה שבה רוב מקימי הסטארטאפים שמים מראש מטרה להרביץ "אקזיט" אחרי שנתיים כאסטרטגיה, לדעתי משהו חשוב מפוספס.
אנשים שמתעלמים מ"הזיות של מחבקי עצים" אבל יאשימו את הממשלה באיכות המים של מקורות, פשוט לא למדו להפעיל חשיבה בקורתית.
כשיש רוב קוראים נגד תהליך שלום – אני לא מבין איך מתעלמים מעלות מלחמה לכלכלה, עלות המתח בבריאות הציבור, ועלות האווירה לחינוך הדור הבא ליחס לזולת ותכנון עתידי. אה… והנזק הסביבתי.

"מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא" מתוך מצע "התנועה הירוקה" מתייחס לנושא כמו שמעט מאוד מפלגות בעולם בכלל ובישראל בפרט נותנות עליו את הדעת. אמנם יש חברי כנסת סביבתיים או חברתיים במפלגות שונות, אבל עד לתי"מ לא ממש קמה מפלגה שניסתה להסביר שהדברים האלו קשורים, ונוגעים לחיינו יותר מאשר השיח הציבורי הנרגש (ולפעמים קפריזי) על מדיניות החוץ הרופסת, מדיניות הבטחון הקשוחה מדי, או שיחות ארוכות (כמו שהיו לי השבוע) שמדיניות הגרעין שלנו עמומה מדי. השאלה הנשאלת היא כמה אנשים עוצרים לחשוב על המחירים לטווח הארוך? המחיר החברתי, הסביבתי והפסיכולוגי של חסכון תקציבי חינוך, רווחה ותרבות הוא גדול ממה שאנחנו מוכנים להודות, והמסר הזה מורכב מאוד. אי אפשר לקצר אותו לסיסמא קצרה יותר ממשפט או שניים, ועם זה קשה לזכות בבחירות.

אפרוט לכם כמה דוגמאות.

בדומה לרעיונות נהדרים של ראשי ערים להתחרות בינהם על העיר הירוקה ביותר כשאף אחד לא עוצר לחשוב שאין מיים שיעזרו לך לנצח בתחרות – ככל שתשקה יותר את הדשא תהיה העיר שלך ירוקה יותר לתושבים שבעוד שנים ספורות ימותו מצמא.

או למשל אם תחסוך היום בתקציב החינוך, תקבל דורות של אנשים שלא יוכלו להמשיך את תנופת התעשיות עתירות הידע, ותוותר עם עם של עובדים פשוטים, ומנפילת היצוא תגלה שפתאום אין לך תקציב להזרים לחינוך כדי לתקן את המצב בעוד כך וכך שנים. רוצים דוגמא חייה? אוסטרליה רוצה לקצץ בהוצאות ולכן חתכה לחלוטין את התקצוב הממשלתי למחקר מדעי. תלמידי מקצועות שונים יעזבו (או כבר עוזבים) את המדינה כדי לסיים את הדוקטורט במקומות אחרים בעולם, אנשים חכמים לא יחזרו או יהגרו לאוסטרליה, וישאר לו עם של פועלים פשוטים, בלי תעשיות ייחודיות או ידע מדעי מעניין, וגם לא מרצים מוצלחים באוניברסיטאות, ואולי בסוף גם מורים פחות מוצלחים בבתי הספר ורופאים פחות טובים, ובנקאים…. בקיצור ימים יגידו, ומעניין מתי יזכרו ויבינו שהפחתת תקציב ניתן לשרוד ולתקן, אבל ביטול תקציב ליותר משנה חונק את המערכת הזו ופשוט הורג אותה, והשיקום יהיה יקר מנשוא. המושג "בכייה לדורות" מקבל פרופורציות אמיתיות.

קיימות היא למעשה מחשבה ותכנון קדימה. כשאנשי סביבה מבקשים לוותר על תחנת חשמל פחמית נוספת הם לא חושבים על העלות המיידית למשק בצורת עיכוב אספקת האנרגיה למדינה, אלא על העלות הכוללת של זיהום האוויר, סרטן הריאות של אלפי תושבים במורד כיוון הרוח בעוד 20 שנה, ועוד פרמטרים שמשרד האנרגיה לא ממש טורח להכניס לחישובים, ומשרד האוצר מעדיף לא לקחת את האחריות על הוצאה מוגדלת היום כדי למנוע את העברת האשמה והאחריות למי שיאיישו בעוד 20 שנה את המשרדים הנוגעים לדבר.

דוגמא נוספת? בירושלים נבנה גשר ענק (ובעיני מכוער) בכניסה לעיר. הגשר בנוי מחומרים ובשיטות שגורמות לכך שהתחזוקה שלו תעלה כמה מליונים בשנה וכנראה חייבים יהיו לפרק אותו עוד 20-25 שנה בגלל בעיות שונות בבניה שיודעים עליהן כבר היום. צא וחשוב, בלי הרבה היוונים של המחיר, אם יעלה 10 מליון ש"ח תחזוקה לשנה ועוד 50 מליון ש"ח לפרקו בסוף, הרי שאנחנו יודעים מראש על הוצאה של 250-300 מליון ש"ח (ונדמה לי שיש הערכות גבוהות יותר). אם יש גשר שניתן לבנותו היום ב100 מליון ולתחזקו ב2 מליון לשנה בלבד, ויחזיק ל50-80 שנה, האם לא סביר שהפתרון הנכון הוא לפרק את הגשר הנ"ל מיד ולהחליפו? אנשים נזדעקו בלי לחשוב או להבין כשראש העיר החדש ברקת העלה את הענין, ולצערי השיקולים האלו לא עמדו לנגד עיניהם של לופליאנסקי ויועציו כשהעדיפו להשקיע בפיל לבן שאינו משתלב בנוף העיר, וספק אם הוא עמיד במזג האוויר הירושלמי הקשה במקביל ללחץ הדינאמי של רכבת קלה פעם בכמה דקות – נמתח ומשתחרר, ושוב נמתח ושוב משתחרר. אני אישית ממש מפחד לנסוע מתחתיו וזה עוד לפני שהרכבת יוצאת מהתחנה.

וצריך להכניס קיימות גם בביטחון ומדיניות חוץ. שלום בר קיימא זה ברור לכולם – שלום שלא יתפרק בעוד 20-30 שנה כי לא טרחנו לתחזק אותו. ומה לגבי מלחמה? וצבא? החזקת צבא זה דבר אחד, אבל כמה נזק גורמים בסיסים מסוימים לסביבה האקולוגית, וכמה למורל והלך המחשבה הישראליים? הביטוי "הכיבוש משחית" מוחה בדיוק על הנקודה הזו – המחיר ארוך הטווח של הפגיעה הבסיסית בראיית העולם של ילדים שגדלים בישראל ובשטחי A. ילדים הגדלים בעולם של "קמים עלינו לכלותינו", שיודעים שבגיל 18 כולם הולכים לצבא (ולא תמיד חוזרים) להפליא מכות ב"ערבים" (שזה יצור שנראה כמו חיקוי אדם ומופיע בחדשות רק בהקשרים שליליים), אנחנו פשוט ממשיכים לגלגל אליהם טראומות של דור שני לשואה כשעוברים עוד מעט ארבעה דורות, ומתחזקים את המיתוסים של "אין עם מי לדבר". הפחד של כמה ישראלים הוא שיגיע שלום, ויהיו כאן רק דורות של אנשים שלא רגילים לחיות ולדבר שפה שאין בה מלחמה ואגרסיביות, ואז עולה השאלה המתבקשת, למען מה נלחמנו אם בדרך איבדנו אותו? המשאב הכי חשוב לשמירה על האחדות והאופטימיות הוא לא תקווה לנורמליזציה, אלא התרגול שלה ביומיום, כדי שנזכור על מה כדאי לשמור. אבל אנחנו מדברים עליה קצת כחלום ולא כיומיום, אז איך נדע לחיות בשלום כשיבוא אם אנחנו לא מתרגלים אותו? לא עם השכנים, לא בין מפלגות, לא בין יריבים בתוך המפלגות, והנה זה גולש לריבים בין שכנים או בתור לרופא, והופ… הנה הלכו חוקי מוסר בסיסיים של קיימות מתוך ארון הספרים היהודי ממש. כל ישראל כבר אינם חברים, ואינם ערבים זה לזה, ומלחמות התרבות והכפייה הדתית מתעצמות, כי אנחנו לא יודעים לחיות שלא במלחמה. כמו בריון הרחוב שמרביץ לכולם כי הרביצו לו שנים בבית, והוא פשוט לא יודע איך להתייחס אל העולם אחרת.

וזו, כמו שאומר הרב מלכיאור, "זו לא מדינה יהודית". ואני מוסיף שזו תרבות שאינה בת קיימא, ולכן גם שלטון שאיננו בר-קיימא. כן… גם תרבות בת קיימא היא דבר שצריך לתכנן נכון ולהבין השלכות.

מחשבות על דמוקרטיה 1: הסימולאקרום הישראלי

עדכון 7.4.2009: נראה שהשפה שבחרתי פה עברה את הגבול אז מיתנתי אותה קצת. לעוד פרטים קפצו לפה אם זה מעניין לכם, אבל חזרו לפה אם אתם חייבים להגיב (אתם לא, לדעתי הדיון הגיע למיצוי). במיוחד אני לא רוצה להמשיך שם את הדיון, אין לי איך לעקוב אחריו כמו שצריך.
עדכון 12.5.2009: כינוי האיש שאת התנהלותו ביקרתי שונה כדי שהדגש יהיה על ההתנהגות ולא לגבי האיש לכשיחפשו את שם המשתמש שלו בגוגל. עם הקוראים הסליחה, אבל האיש הגדיש היום את הסאה והעביר את הויכוח לפסים אישיים, אז אני חייב לנקוט משנה זהירות ולהחזיר אותה לפסים ענייניים.
עדכון 13.5 עוד יותר ענייני – אני מעיף את כל הכינויים המוגזמים שבהם השתמשתי כדי למנוע כל אפשרות לפירוש שגוי של כוונותי.

במסגרת התעסקותי בפעילות למען שקיפות ונגישות ממשל יצא לי להתחכך במספר פעילי דמוקרטיה ישירה שחולקים איתי מטרות בתחום. הפגישה בינינו היא כמעט תמיד על קו התפר שבין האידאולוגיה (האוטופית לעיתים) לבין הריאליזם של היישום בשטח ברמה טכנית, טכנולוגית ואנושית. למרות שאני פועל בכיוון, אני למעשה מאמין קטן מאוד ביכולת של מישהו לחנך בזמן את עם ישראל לחשוב ולהתנהג בצורה דמוקרטית – הפחד שלי הוא שהמדינה הזו תתיבש, תחרב, תפשוט רגל, תהפך לדיקטטורה או משהו בדומה לפני שנספיק לעצור את השטפון.

הישראלים הרי גדלו על ברכי ה"רק לא כצאן לטבח", ובנו לעצמם אתוס לאומי חילוני חדש כדי להקים פה מדינה. הציונים הראשונים מתוך התנגדות לצורת החשיבה של היהודי האנדרדוג הגלותי, אחריהם באו גלי העליה הסוציאליסטית מתוך התנגדות למשטרים ריכוזיים וחשיבה דתית צרה, אחריהם קמו התנועות הרוויזיוניסטיות, הכנענים (שהתנגדו בכלל להשאר מחוברים לעם שמפוזר בגולה), וכולי. הפצלנות והפלגנות לא הומצאו על ידי הציונות החילונית על פלגיה, הרי יהודים תמיד אהבו לשמור על בדלנות בכל קהילה שבה חיו כמעט – הלבוש השונה, הזקנים, השפה, המאון להתערב משפחתית, וסביר הרי שאלו גם קטליזטורים לפוגרומים בהיסטוריה. ומה קורה כשיוצאים מעבדות לחרות? מבקשים עגל, וניסים, ואחרי כמה שופטים דורשים גם מלך, נותנים לו את כל הכוח ביד ואז מתלוננים על חזרה לאנדרדוגיות. גם בישראל המודרנית מתוך הדמוקרטיה שלנו כבר היו לא מעט קריאות להמליך מלכים ("אריק מלך ישראל" לא היה הראשון), ואנחנו ממהרים לתת כוח ביד השלטון ולא מבקשים אותו חזרה. כידוע לכל מקיווליסט מתחיל – כוח משוחרר לא יוחזר, והוא משחית אבסולוטית. והרי על אנשים כאלו אנחנו גם מבססים את האתוס הישראלי, אחרי הכל.

צורת החשיבה הזו מביאה למצבים שהיו מצחיקים אם הם לא היו מחליטים על חיינו. עם ישראל לא רוצה להיות אנדרדוג ובורח מאירופה. עם ישראל לא רוצה להיות מיעוט מאוים אז הוא מגרש את יושבי הארץ. עם ישראל לא רוצה להיות דיקטטורת שייחים כמקובל במזה"ת אז הוא מכריז על דמוקרטיה, אבל מסתבר שמאוד מתאים לראשי ממשלה ושריה לשמור על מושבה הכפול של הרשות המבצעת גם עם לחי שניה של עכוזה הדשן ברשות המחוקקת (ולנסות להשתלט על הרשות השופטת כדי לא להיות מוסחים על ידי ההתנגדות המציקה). והרי לנו סימולאקרום מעניין: מדינת ישראל מתנהגת כצבא כובש בקולוניה של אימפריה דמיונית (הלובי היהודי בוושינגטון?), אבל אין לה באמת אימפריה שתגבה את כמות השטויות המסוכנות שאנחנו עושים פה. מה נשתמר לנו ומה למדנו ממאבק העצמאות הזה? מעם שנאבק לא להיות יותר פראייר של אף ממשל גזעני, הפכנו למדינת אפרטהייד שיוצרת את אויביה במו ידיה, ועם שהתפרק לו האתוס הלאומי של "עם לא פראייר" נשאר רק ההד הנבוב של "רק שאני לא אצא פראייר" האישי, האגוצנטרי והמפורר, הטועה לחשוב עצמו כ"אינדיבידואליסט" כשהוא דורס את האחרים בסביבתו.

אלו הישראלים שחותכים בתור, ברמזור, בקידום בעבודה. אלו אפילו הישראלים הנחמדים והמנומסים שלעולם לא יעשו זאת בתור בבנק אבל שולחים לי דפי עצות איך לחתוך תורים של מענה קולי במחלקות שירות לקוחות של ספק האינטרנט 1. אולי בגלל שבטלפון ובאינטרנט אף אחד לא רואה אותך או יכול לעלות עליך, אז אנשים מרשים לעצמם לתת ללשונם דרור, ולאגו שלהם להשתלט ולהשתפך. איפה דמוקרטיה ואיזו ישירה? אני מתקשה לראות איך ים של טוקבקיסטים "מטעם-" וסתם טוקבקיסטים סרי טעם יאפשרו לקולות שפויים לצוף ולהתבטא. למרות כל זאת אנחנו מחפשים דרכים לממש את האופציות.

מאיפה כל זה עלה לי פתאום? שניים ממכרי אנשי הדמוקרטיה הישירה, הוסיפו לערך בוויקיפדיה, אחד מסדרה של ערכים הנוגעים למנגנוני ממשל מודרניים למען העם. לאחר כמה גרסאות שפורסמו ונערכו (והערך אינו סופי), ביקר בו ויקיפד, חורת אות קלון בראש המאמר ובו הוא דורש את שכתובו כי אינו משתמש בטרמינולוגיה נכונה. הויכוח שנוצר בדף השיחה של הערך מגלה שהנ"ל הוסיף את ההודעה ללא התראה, ובעודו מוחה על השימוש במילים הלא נכונות, מסרב להסכים "לגלות" מה היא הטרמינולוגיה הנכונה למרות שכל המובאות מצביעות על כך שאין למונח תרגום לשפת עֶבֶר, לא דה-פקטו ולא דה-יורה 2. למעשה עם הזמן, האיש הודה כי הוא מוחה שכותבים את הערך אנשים עם ענין אידאולוגי ולא אלטרואיזם קדוש ונקי כלשהוא.

זו הנקודה שבה רובנו נפער עיניים משתאות. וכי מי יכתוב בויקיפדיה על נושא אם לא אנשים שמעוניינים בתחום ורוצים להביא את ההבנה בו לציבור? ומי מתנהג כך בויקיפדיה באנגלית, שיש בה עשרות אם לא מאות אלפי ערכים על שחקניות פורנו ועל כל פרק של סימפסונס, לוסט, הירוז וסיינפלד? האנציקלופדיה שמכילה יותר ערכים על שחקניות פורנו והסרטים בהם שיחקו, מאשר הויקיפדיה בשפות אחרות מכילה ערכים לגיטימיים. גם כך הויקיפדיה העברית מכילה שלל חסמים של נגישות, למה לו לאלמ|ג להתערב בעקשנות חודש ימים בערך שלא הוא יזם, שלא הוא תרם לו, ולתת בו אות קין ללא פתיחה של דיון לפני כן? הבעיה היא שמדובר בתופעה ידועה, מוכרת וחוזרת. בני קליקת הויקפדים הותיקים הזו מקפדים מאמרים ואת רצונם הטוב של התורמים ידע. במקום לתקן שתי מילים הם ישפכו 400-500 מילה כדי לחנך אחרים דרך השפלה וביקורת לא בונה. ספציפית אותו "אלמ|ג" יורד לאד-הומינם בויכוחיו, מאשים את הכותבים בחוסר ידע או הטייתו המכוונת ומכביר מילים במקום להשלים את מה שחסר בשליש מכמות ההשקעה של הויכוח (אני נדיב). כמה מהויקפדים הישראליים שכחו אולי שמדובר פה באנציקלופדיה פתוחה. עדיף שתכתוב חומר מוטה ותשאיר לאחרים לנקות ולארגן מאשר שלא תתרום ידע בכלל, ונראה ש"אלמ|ג" מעדיף שאנשים שלא עומדים בתקנים הנעלים שלו פשוט לא יכנסו לתרום זמן וידע לפרויקט. אני חושב שהוא חוטא לרעיון המרכזי של הויקיפדיה ויורה לפרויקט ברגל, כי את מעשיו והתבטאותו הוא מגבה בחוקים נעלים של ארגון כלל עולמי שמתחולל רק במוחו (שוב, הסימולאקרום אבל הפעם במיקרו) – אבל במציאות אין לו שולחים ואין חוקים שכאלו שיגבו את התנהגותו המכוערת והדורסנית.

תוספת מאוחרת 13.5.2009: אני חוזר ומדגיש בנקודה זו למי שמפרש לא נכון: אני ממשיך להניח שכוונותיו של אלמ|ג כנות וטובות וכל רצונו הוא שמירה על איכותה של הויקיפדיה, אני קובל רק על הדרך הפוגענית וההתקפות האישיות שבהן הוא נוקט. זו אינה דרך שבה ניתן לקדם דיאלוג, ללמד, לבקר או לקבל ביקורת, ובוודאי איננה דרך לשפר את מצב הויקיפדיה ולגייס לה כותבים, ובפסקה הבאה אני מנמק:

אלמ|ג היקר, זכור נא כי הויקיפדיה קוראת לאנשים לערוך בעזוז, ואילו אתה כויקיפד אמור לפטרל בין מאמרים חדשים, לעזור עם חיוך ובצורה תרבותית ולא לנשוך את השכנים 3, לא להניח כוונות זדון, לשמור על "ניטרליות" אבל להפנים שיש יותר מדרך אחת להבין את המונח ולעזור בדוגמא אישית במקום להקים מהומה, להתקיף אישית, להכביר בהוראות או לפתוח במלחמת עריכות.

ולידידי כותבי המאמר, אני מחזק את ידיכם (הלוואי והיה לי מספיק ידע לעזור במאמרים כאלו בעצמי), זכרו לא להתרגש מההתקפה כי כדי להגיע למשהו טוב, מותר להפעיל את הראש ולשבור חוקים אם זה מה נדרש 4.

הערה אחרונה לגבי תרומות לויקיפדיה מטעמים אידאולוגיים – אני לא חושב שאפשר לבוא בכלל בתלונות לאנשים שתורמים מרצונם וזמנם החופשי לפרויקט כזה, או להציב להם יותר מדי תנאים. כמה פרטי סטטיסטיקה מעניינים:
לויקיפדיה העברית יש 90K ערכים, לשפה 5 מליון דוברים (לדעתי יותר אבל נגיד)
לויקיפדיה באספרנטו יש 113K ערכים, שפה עם 2 מליון דוברים בלבד, אבל עם תרבות בעלת אינטרס בהפצת ידע ושיתוף ולכן סלחנות יתרה על מאמרים לא גמורים. האם צריך לפסול להם את כל הויקיפדיה?
ומה עם שפות "אינטרסנטיות" אחרות?
עדכון – הדוגמא גרועה, אדון בטיעונים מוצלחים יותר במקום אחר.

אז נשים בצד את איך שמתנהגים פרטים אינטילגנטיים ונחזור להמון (הנבער יותר או פחות). נשאלת השאלה: האם עם שמצביע לכיוון מוטה ימין, שנתן יותר מ10% מקולותיו לשר חוץ שרמז (או אולי הבטיח) לשלול אזרחות של ישראלים שלא תואמים את ראית עולמו, האם העם הזה בכלל מבין מה היא דמוקרטיה, והאם הוא מסוגל לקבל על עצמו את העול של הפיכתה ליותר פתוחה? על זה בפוסטים הבאים בסדרה של שלשולי מוח. אני אשתדל לא לשעמם 🙂


1 זה בסדר לחתוך בתור כשלא רואים אותך? ואם זה בכלל עובד, אז את מי "דפקת"? את השיטה? את הספק? לא… דפקת את הלקוחות האחרים שמעוצבנים כמוך

2 סיבוב אחרון: לאחר התייעצות עם האקדמיה ללשון, מצדדת היום ד"ר קרן דובנוב עם כותבי הערך ולא עם הויקפד

3 על זה לא כותבים בויקיפדיה העברית

4 חוק שבירת חוקים זה אחד מחמשת עקרונות היסוד, עוד עמוד שמשום מה לא קיים בעברית