מדמוניזציה למקארתיזם

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ומאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

להגנת המתנגדים יצא יו"ר איגוד שחקני המסך דביר בנדק, שלמרות שאינו משתתף בעצומה בעצמו, הוא חושב שזכותם המלאה לנקוט בצעד הזה בעצמם, וללבנת אין שום זכות חוקים ומוסרית למנוע מהם הכנסה. "שרת תרבות חשוכה ולא מעורבת" הוא קרא ללבנת, "אנחנו חושבים שהדרך של לתת מכה ראש על מנת להשתיק אנשים שפועלים על פי צו מצפונם מזכירה מקומות שגרמו לאנשים שלא להשתמש במצפון שלהם.". אבל הימנים כבר יוצאים בקמפיין נגד בנק המזרחי, שהוא משמש לו כפרזנטור. כלומר לא רק המחזיקים בדיעה מוקצים, גם פלורליסטים הנלחמים להגן על הלגיטימיות של הדיעה הזו – בלי להסכים איתה – ראויים להוקעה מהחברה, ואיתם כל מי שקשור אליהם.

חשבתי שסגרתי את הענין בפוסט הקודם, אבל המצב החמיר. כעט כבר לא מדובר על חבורת "אם תרצו אין זו דמוקרטיה" שמנסה לפטר את סגל המרצים באוניברסיטאות שונות, אלא שרה וראש ממשלה שמאיימים ישירות על אמנים, שחקנים, בימאים, מחזאים ואנשי רוח כי יאבדו את מקום עבודתם, או שמקום עבודתם יפסיק לקבל תקציבי ממשלה אם לא יישרו את עמדותיהם הפוליטיות למרות הממשלה ודעתה במקום לצו מצפונם. לבנת, להזכירכם, היא שם ותיק בליכוד, האנשים שעד היום מסרבים איך מפא"י גרמה להרבה אנשים להסתיר את זהותם הפוליטית ולהסתובב עם פנקס הסתדרות בעל כורכם כדי שתהיה להם עבודה. במקום לשמוח שדברים כאלו לא קורים יותר במקומותינו, הם מנסים להחזיר את הימים האלו בדיוק.

הבאתי את הלינק לכתבה וקראתי לזה מקארתיזם, כי רדיפות מקקארת'י, למי שלא מכיר את ההיסטוריה, יצאו נגד אנשים בכלל ואנשי ציבור ובידור בפרט שנחשדו בדעות שמאל, או רעיונות סוציאליסטיים מהמרכז הפוליטי והלאה. היו חקירות משפילות, רשימות שחורות, מחזאים שנאלצו למכור את יצירותיהם בפסבדונימים ובעזרת "מסכות", ונראה שזה מה שמבקש הימין לעשות היום לעם ישראל, מתוך הפרלמנט ומתוך הממשלה עצמה. ענה לי בבאז ידידי אבירם:

אז שאני אבין: המקארתיזם הוא תמיד חד כיווני מימין לשמאל? בהגדרה?
כלומר, להחרים את אריאל זה בסדר אבל להחרים את מי שמחרים את אריאל זה מקארתיזם?
אני אשמח להבין את הלוגיקה, לא הייתי בשיעור הזה בבי"ס

עניתי לו:
להחרים הופעה בשטחים זה להחרים מקום גאוגרפי. זו אמירה ברורה של אנשי התיאטרון שהם אינם משתפים פעולה עם הכיבוש הבלתי חוקי של יו"ש. התאטרון היה באופן היסטורי היה הרבה פעמים במה פוליטית שיצאה נגד השלטון, ולחלופין אחת הבמות הראשונות של האמנות שהוכרחו לשנות את הטון בתקופות השתלטות של שלטון קיצוני.

מצד שני, כשקבוצות שונות קוראות לפיטורי אנשי אקדמיה, ועכשיו אנשים מתוך הכנסת והממשלה קוראים לנישול שחקנים ומחזאים מעבודתם בגלל דעותיהם – זה כבר אישי. זה פגיעה בהכנסתו של אדם בגלל דעותיו. אף אחד לא טען לפגיעה בגופם או הכנסתם של תושבי אריאל. החרם לא היה אישית נגדם, אלא נגד המקום הגיאוגראפי. אם אתה קראת על הפרשה אז היית יכול לקרוא את מכתב השחקנים, הוא היה מאוד ספציפי לגבי זה. העובדה שפוליטיקאים חזרו שוב ושוב על המנטרה כאילו זה חרם נגד אנשים ולא נגד מקום הצליחה לשטוף לרבים את המוח.

אבל כאן לא רק מדובר באיום כלכלי על שחקנים כדי שישנו את דעתם תמורת מקום העבודה, פגיעה ישירה במקור הכנסתם לעומת ויתור על חופש הביטוי. לא, כאן מדברים עכשיו גם על פגיעה בתיאטראות בעזרת חיתוך תקציבים ממשלתיים. לשרת התרבות של המדינה הדמוקרטית אין שום בעיה מצפונית להחתים את מנהלי התאטראות שיבחרו את עובדיהם לפי הדעות ולא לפי יכולות המשחק שלהם, ושיפטרו את החוצפנים שהעיזו להביע את דעתם הנוגדת את דעת הממשלה (אבל תואמת את זו של רוב העולם המערבי, החלטות האו"ם ואמנות ז'נבה שישראל חתומה עליהן).

למה זה מימין לשמאל? זה לא. זה מאנטי-פלוראליזם לפלוראליזם. במקרה אצלנו בארץ הליכוד שכח שה"ל" ב"מח"ל" היתה פעם "ליבראלים". הפלוראליזם כבר לא שוכן שם, וכשמפלגת השלטון מרגישה שיש לה רוב, היא חושבת שמי שלא מחזיק בדעתה צריך לאבד את זכויות הפרט, והשלב הראשון הוא מקום העבודה.‎

ענני:

סלח לי אבל זה קשקוש בלבוש מה שכתבת. חרם נגד "מקום"?! זה כמו שלימור לבנת תגיד שהיא לא מפטרת את אנשי האקדמיה אלא רק מחרימה את חשבון הבנק שלהם.

בחיאת רבאק. זה שיש לך הסבר לרדיפה של "הצד שלך" זה מילא*, אבל זה שאתה יוצא בלהט נגד הרדיפה של "הצד השני" בלי לשים לב לצביעות מדהים אותי.

* אגב, זה לא "מילא" בכלל. מלימור לבנת ואנשי ימין אני מצפה לצאת בהחרמות, הכללות וכו': זה בילט אין באופי שלהם. אנשי שמאל אמורים להיות אלה שהאופקים שלהם קצת יותר רחבים ומהם אני באמת מצפה ליותר

ועל כך אני עונה:
אני חושב שהשטחים הם שטח צבאי מוחזק. הם לא סופחו מעולם למדינה והמתיישבים שם, גם אם נשלחו ע"י המדינה, יושבים שם כדי לקבוע עובדות בשטח נגד החלטות או"ם והסכמים של ישראל עם הפלסטינים. אם המדינה שולחת אותי להלחם שם מילא, אבל לשלוח לשם אמנים ואזרחים בכלל זה לגרום להם להיות שותפים לעוול. קודם בכספי המיסים שלהם ואחרי זה בגופם. אם ההתנחלויות האלו לא רוצחות אנשים בגופם, הרי שהן קוצחות את תקוות המקומיים שם למדינה ריבונית בטח רציץ אחד, או מדינה ריבונית בכלל. בניגוד לשטחי הקו הירוק שהוקצו לנו כדין ואושרו באו"ם והלגיטימיות שלהם לא מעורערת, יו"ש הוא עדיין חבל ארץ תחת ויכוח ציבורי לא קטן, אם עוד לא שמת לב. גם אם אתה חושב שזה חלק מישראל העתידית, אתה מוכן להודות שזה לא-בדיוק-ישראל כרגע? לא לפי מדינת ישראל עצמה, אפילו.

ולמרות זאת מסבסדים שם יישובים יהודיים מכספי המיסים שלי (ופעם גם שלך), ולמרות זאת מעודדים אותם להתיישב על אדמות שמלאימים מהמקומיים בלי שהם אדמות מדינה מלכתחילה. לאריאל ניתן מעמד עיר מחוץ לשורת הדין, למרות שאין בה מספיק תושבים ולמרות שרשמית השטח הוא בשליטה צבאית. עכשיו רוצים להכשיר את השרץ גם בתאטרון של 40 מליון ש"ח וביקורים של להקות תאטרון מוכשרות, זה עדיין בניה לא חוקית בשטח צבאי מוחזק, ולא חייב כל אדם לתת לזה כבוד. אני נמנע שנים מקניית תוצרת התנחלויות, אני לא אהיה מוכן לעבוד בהתנחלות, אני לא אשתה במסעדה יין מהתנחלות. האם אתה מציע שצריך אם כך לשלול לי את תעודת העוסק המורשה?

מה לא דמוקרטי בבחירה שלי שלא להיות בקשר מסחר המעודד את מה שאני רואה כפשע?

מה דמוקרטי בכך ששרה בממשלת ישראל תנשל אנשים מהכנסותיהם בגלל דעתם הפוליטית?‎

ברור לי שיש לא מעט מקוראי הבלוג שיסכימו איתי, אני אשמח דווקא לשמוע מאלו שלא. האם אתם חושבים שמעשי לבנת מוצדקים ועולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה? האם אתם חושבים שמה שעושים השחקנים חורג מגבולות הפלורליזם? אני רוצה לשמוע את הנימוקים שלכם לדיעה.

אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו 🙂

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, כי אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". זה תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? 🙂

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל הנה החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה היה לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו כיף בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל זה לא משהו שאני נהנה או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". זה לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "כי צריך" ולא כי הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ה-90, הראו שלא היה קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. זה גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם זה עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על זה שילודה שלילית זה לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל זה כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. זה לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי זה נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה 🙂

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז הנה עמוד ראשון ועמוד שני. הנה פוסט קודם שלו בנושא.

The Daily Show, Sept 20th

זה עתה צפיתי בדיילי שו מאתמול, תוכנית מרתקת כרגיל. אני אתן לכם שתי טעימות ותמצאו אתם את הפרשנויות (או המקבילות הישראליות אם תרצו):

1. אסיף מאנדבי מראיין מפגינים נגד מדיניות העסקת העובדים במשכורות מינימום בלי תנאים, בלי איגוד ובלי שעות עבודה מסודרות ומגלה שחבורת המפגינים בשמש הקופחת הם עובדי קבלן בשכר מינימום ובלי תנאים ואיגוד בעצמם, שנשכרו "להפגין" ע"י מפלגת העבודה המקומית.

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
Working Stiffed
www.thedailyshow.com

2. הנשיא קרטר מוצא חן בעיני בכל פעם יותר כשהוא בא לתוכנית. הוא מצא לאחרונה את יומניו מבית הנשיא וערך אותם מחדש לספר, ובין השאר מגלה שהרבה מהדברים שהכי הטרידו אותו אז, מטרידים אותו ואת אובמה גם היום. "אבל כשאתה קורא את כל יומניך אתה אולי בכל זאת שואב קצת תקווה לעתיד…" – "לא." – "אה… לא היית אפילו צריך 5 שניות לחשוב על התשובה, אה?"

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
Jimmy Carter
www.thedailyshow.com

אולי ישראל אור לגויים אחרי הכל. לא ברור לי כבר מי מהעמים מתנהג בצורה יותר תמוהה, מוקצנת ומפחידה מהאחר.

ספקנות ופסטיבלים

התאפקתי לא להוסיף בפוסט הקודם את המילה "ספקנות", כי יש בחוץ אנשים שמתעקשים להבדיל חילונות וספקנות. אני לא אחד מהם, אבל אני לא ממהר להכביר תוכן פוליטי מדי בפלאנט החדש של קהילת הספקנים.

אם פלאנט זה לא מספיק לכם, אתם מאוד מוזמנים להנות מכמה ארועים שיקרו בקרוב – רצועת ספקנות בפסטיבל אייקון תציע מספר הצעות (כולל אחת שלי) ביומו השני של הפסטיבל ופאנל ביומו השלישי. עוד פרטים אפשר למצוא בשפינוזה, או בעמוד של הרצועה באייקון. אגב, זה האייקון שבאשכול פיס ("מבעד למראה" עם זומבי.קון 2010 המומלץ), ולא אייקון TLV שיתקיים במקביל ובצמוד בסינמטק, שם אני אמור להשתתף בפאנל נוסף (אני עוד לא רואה אותו בתכניה), על פרטיות וסכנות שונות בעתיד דיגיטאלי דיסטופי. פאנל אמור היה לארח את צ'ארלי סטרוס, אבל הוא הודיע באוגוסט שלא יוכל להגיע, וכרגע לא ברור אם יהיה אורח חו"לי אחר – אז למי שפחד מפאנל באנגלית, אין בעיה (אבל הוא מכיל, כמו כל דבר כמעט, אחד מחמשת הכפילים של קלינגר, ראו הוזהרתן).

ארוע אחר שקורה עוד שבוע הוא "ליל המדענים", מה שבשנה שעברה קראו "חכמים בלילה" אני חושב. מדענים שונים פוגשים את הקהל הרחב להרצאות ושו"ת במקומות שונים בארץ, בשנה שעברה היה לנו מרתק, אני ממליץ.

דת, פוליטיקה ישראלית והגיון

טוענים המבינים שהשלטון בישראל כבר מזמן איננו ביד העם. משחקים בו הלוביסטים, מפותלים בו בעלי ממון, ואפילו החלטות שנראות כדתיות מנוגדות לדעותיהם של הרבה אנשי דת. עד כמה שניסו מרימי הקמפיין הקטן לעצור את השעון, הוא נכשל מסיבות טובות ורעות כאחד. אני חושב שבעיקר הרעיון של התחלת המאבק הזה פחות משבועיים לפני המעבר היה חסר סיכוי. למעבר כזה יש השלכות היום על כל כך הרבה שינויים במחשבים של הבנקים, הבורסות, מערכות הדרכים וסתם שרתי הווב, שזה ברור שהברדק יחגוג אם אנשים ינסו באמת להעביר בכוח את כל המערכות לאזורי זמן סותרים, שלא נדבר על פרקטיקה פשוטה, כך שהורים לא יכולים להביא את הילדים לבית הספר בשעון החורף ועדיין להופיע במשרד לפי שעון הקיץ.

אבל אני חושב שהיתה כאן נקודת נצחון רטורית קטנה אחת. יזמי המרד עשו יד אחת עם רבנים כדי להראות שאין במאבק כוונה אנטי-דתית דווקא, ומכאן חשפו את ערוות טיעוניו של אלי ישי שחזר בלופ על הטענה שמתקיפים פה את הדתיים. הצום הולך לפי השמש, ולכן 25 שעות הן 25 שעות, ולא משנה השם שבו תקרא להן. אם ל-10% מהעם מציק ללכת לעבודה שעתיים במקום שעה אחרי הסליחות, אז שיפתחו להם את מקומות העבודה יותר מוקדם, או יקחו ימי חופש וגשרים. הרעיון שהקדמת שעון החורף הוא לנוחיות הדתים והקלת הצום הוא עלבון לדתיים וחרדים באשר הם, הוא עלבון לדמוקרטיה, הוא פגיעה מדידה בכלכלה, הוא פגיעה בדת (מי שם את ש"ס להקל על הצום? האם יש הלכה שצריך או בכלל מותר להקל עליו? ואם כבר להקל, למה הזזת השעון ולא למשל התרת שתית מים בשל גל החום או משהו?). כל המהלך הזה לא מסריח מכפיה דתית יותר, אלא מלהראות בפרינציפ מי מסובב את הקואליציה על האצבע הקטנה. כשהרב רוטנברג מפרט את כל הסיבות לכך שהזזה מוקדמת של השעון פוגעת גם ואולי יותר בדתיים, אני חושב שאין מנוס מלהכיר בעובדה שההתעקשות היא יריה מיותרת ברגל.

העלות, אגב, לפי הערכות אלי ישי, היא 26 מליון דולר מסכנים לשוק. הערכות אחרות מדברות על מאות מליונים. מעט מדי מדברים על כך שאנשים יבלו פחות שעות אור עם המשפחה ותושבי שטחים (אבל בעצם כל מי שגר רחוק מהעבודה) נאלצים לחזור בכבישים חשוכים ויותר מסוכנים מהעבודה. ראוי לציין, אגב, שלפי לפחות מחקר אחד, בעולם של בתים, משרדים ורכבים ממוזגים אין יותר ממש בטענות של חסכון בחשמל, אבל כן נראה שקפיצות השעון מובילות לעליה במספר התאונות במקומות העבודה.

בקיצור אני מאחל לנו שעד השנה הבאה, יוכו חברי הכנסת ובעיקר החולשים בועדות במכת הגיון ויתאמו את השעון לאירופאים, או ישקלו לבטל את הזזת השעון לגמרי וישאירו את ישראל כל השנה ב- UTC+3, כי יפה שעה אחת קודם.

ועוד מילותיים על ביבי שציטט את BG

ביבי היום יצא ביציאה מוזרה לעיתונות, ובה הוא רומז כאילו בן גוריון רצה בית לאומני ולא בית לאומי. אם רק היה מעקם אותו בלי לצטט מילא, אבל הציטוט שהוא מביא לא נשמע בכלל כמו דרישה למדינה חד-לאומית. בהמשך הוא אומר "ברור שכוונתו הייתה שבמדינת הלאום היהודית יהיה שוויון זכויות מלא אזרחי ללא-יהודים, כפי שאכן מתקיים במדינת ישראל" וזה כבר נופל למגירת "לעג לרש" לכל הדעות. אני הייתי מנסח את זה טיפה אחרת אבל מילא – ראוי למדינת ישראל להיות מדינה דמוקרטית בעלת תרבות ומוסר יהודיים, אבל לא עם העדפה כל כך גורפת לאנשים לפי תם ומוצאם. אני הייתי מציע הומניזם חילוני כחוק והומניזם יהודי לסמלים, חגים ומוסר מנחה. ביבי יכול ללכת עם זה רחוק אפילו ולוותר על כל החוקים המפלים בין האוכלוסיות, כמו ביטול חוק השבות בתור החלטה הגיונית מבחינה דיפלומטית וראייה עתידית של תכנון משאבים כאחד. אני חושש שאנחנו יכולים לחלום. אני חושב שאין עוד ליכודניק אחד שחושב שאפשר להזיז עוד אוכלוסיה ערבית מהשטחים או מתוך הארץ. טרנספר לא יהיה. המשך החזקה ויישוב של השטחים ייצרו מדינה דו-לאומית דה-פאקטו, ובמיוחד אם הימין רוצה רוב יהודי ושקט בשטחים, חייבים כבר לקדם את הדיונים להסדר קבע. כל הבתים החדשים בהתנחלויות לא יוכלו להשאר בידינו, מיושבים ע"י יהודים. מצב המיסוי לעומת השירותים שמקבלים אזרחי ישראל בגלל סיבסוד המגורים של כמעט חצי מליון מתנחלים הוא בלתי סביר ובלתי סביל יותר. המזרח התיכון עכשיו מתמלא בעוד ועוד מדינות שרוצות גרעין, וישראל צריכה להשקיט כבר את המצב. אין לנו יותר כל הגיון או יכולת לעכב את הבלתי נמנע בלי להזיק לעצמנו. (אז שוב, יפה שנה אחת קודם, וגו').

לבסוף אם מישהו עוד מאמין שמדינה שנשלטת ע"י שיקולי דת ולאומנות (שזה מעין דת) זה דבר טוב, היום התפרסם המאמר הזה בגארדיאן.

על ההבדל בין טכנאי כבלים לשחקן, בין תושב ישראל למתנחל

התייחסתי לנושא בקצרה אבל הטיעונים שעולים ראויים לריכוז והפרכה מורחבת.

מתוך העין השביעית שמצטט ממעריב:

אחת התושבות תוהה: "דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?". המצוטטת היא חסיה ויזל, "לא מתנחלת ולא כובשת", על-פי עדותה, אלא "מורה לספרות".

חסיה היא ישראלית אבל לא כובשת. חסיה תושבת אריאל אבל לא מתנחלת. חסיה מורה כאילו-נאורה אבל היא עיוורת כשנוח לה. חסיה חושבת שכיבוש התרבות הפלאסטינית ע"י התרבות הציונית-רביזיוניסטית היא "רב תרבותיות".

בדיון על "מרד השחקנים" אצל טל בבלוג כתב רביב

במה שונה שחקן הקאמרי מעובד של חברת חשמל או טכנאי של "הוט"?

ובכן אני לא יודע מה נהוג היום, אבל ככל הידוע לי מסביבות 10 שנים אחורה, טכנאים שאמורים לתת שירות גם בשטחים יוצאים בזוגות, לפעמים רק עם מאבטח בתקופות לחוצות, יכולים לדרוש ולקבל רכב ממוגן, נשק להגנה עצמית במקרים של התקנות בשטחי A+B ותוספת סיכון במשכורת. אם לזה אתם קוראים "נוהל רגיל" של טכנאי שטח אני מאוד אופתע. זה נשמע לי כמו יציאה לתוך שטח עוין.

בנוסף, טכנאים שמוכנים לעבוד בשטחים מוחתמים על חוזה מיוחד שבו הם מאשרים שהם מוכנים לעבוד בתנאים דלעיל. אי אפשר לקחת את טכנאי ההתקנות של הוט מאזור רחובות-גדרה ולהורות לו להרים נל"ן בין "מכתש" ל"עלי".

זה היה לפני עשור, היום אני מניח שהם פשוט מפעילים פרילאנסרים מקומיים שמוכנים לעבוד גם בתנאים יותר גרועים, אני בספק אם טכנאים היום נשלחים לשטחים אם הם לא חייבים ומחויבים לכך בחוזה מראש. יש מתנחלים מובטלים שמתים לעשות את זה ברכבם הפרטי בשביל קצת הכנסה כעוסק זעיר או עוסק מורשה.

ציטוט מדיון ברוטר:

מה יקרה כשעובדי קופ"ח,בי"ח,עובדי מד"א,אנשי ביטוח לאומי וכו' יחליטו שהם לא נותנים שירות לתושבי יו"ש..?

יפוטרו. עובדי ביטוח לאומי הם עובדי מדינה (ואני מניח שמי שעלול להשלח לשטחים עדיין מוחתם על חוזה מתאים). עובדי מערכת הבריאות מוגבלים בכל מיני חוקים, בכלל יש שאלה אם לעובדי שירותי חירום מותר לשבות, לשוטרים למשל אסור לשבות, ואם לא היו שביתות אחריות ורופאים מדי פעם הייתי בטוח שגם הם היו אמורים להיות מכוסים בחוק הזה.

ועדיין, שחקן תיאטרון אינו מנתח. הוא לא שירות תשתיתי או הכרחי בחירום. תיאטרון הוא תרבות, ובעיני אחרים מותרות. תאטרון באריאל הוא הכשרת שרץ, הוא נזם זהב באף חזיר, הוא ציפוי סוכר על ערימת אתם-יודעים-מה.

עלה הטיעון שחברות ציבוריות חייבות לתת שירות בשטחים. האמנם? חייבות? אני בעל עסק ולא חובה עלי לתת שום שירות לאף אחד שאני לא רוצה. גם שקם אלקטריק יכולים לסרב לשלוח לך מקרר בהובלה לשטחים אם לא מתאים להם. היחידים שכפויה עליהם נתינת השירות הם שירותי בחירום (בריאות, צבא) ומפעילי שירותים שדורשים זכיון. זה אומר מפעילי תקשורת למשל. זה אומר עובדי תשתיות ממשלתיות כמו עובדי מקורות וחברת חשמל. חברת הוט וחברת בזק משלמות כסף טוב על זכיון הפעולה שלהן, ואת ההתחייבות לתת שירות גם בשטחים הכבושים, וזאת בתמורה למונופול מטעם המדינה לעסוק בתחום שלהן.

כשהגברת לבנת חושבת שלתושבי אריאל מגיע בידור תיאטרון כמו שמגיע להם שידורי ערוצים 1+2, היא מסתכלת על תיאטרון כתשתית חסרת ערכים, כאחרון מופעי השירה בציבור במקרה הטוב וכשיתוק לאומי בסגנון "השרדות" במקרה הרע. האזרחים צריכים לקבל מים, חשמל, ביוב ובידור כדי שלא יפקחו עיניים ויסתכלו מה באמת קורה – מה שקראו בזמנים עתיקים "לחם ושעשועים". התיאטרון צריך להיות כפוף להחלטות הקומיסארים ולהתייחס לאריאל כאל עוד מקום שם צריכה להיות מוקמת תשתית הבידור. הקמת היכל התרבות באריאל כנראה משולה להקמת תחנת טרנספורמטורים של חברת החשמל או מרכזיה של בזק. שדרגנו את חומה ומגדל וזרקנו פנימה תיאטרון, והופה. אריאל היא עובדה מוגמרת על המפה. לשטחי A לעולם לא תהיה רציפות, הגדה היא ישראל, שתי מדינות על שטח אחד, עובדה שזה עובד כל כך יפה.

איי פלשתינה המזרחית

ואגב, עוד ציטוט מהעין השביעית של פרשן שלא ידוע כנוטה לשמאל:

ימיני כותב בטורו ב"מעריב" כי "גם אם גושי ההתיישבות יישארו בכל הסדר עתידי בתחומי מדינת ישראל, עדיין יש בעיה עם אריאל, המצויה כ-20 ק"מ מהקו הירוק. אם רצוננו במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה אחת גדולה – ספק אם אריאל תישאר במקומה"

כלומר אין אפילו הסכמה רחבה בימין שאריאל היא עיר ככל הערים. העובדה שהיא עלולה להיות בעצם התיישבות זמנית ולהתפנות למען הבטחת שלום איננה דמיונית כמו שנדמה.