חוק אי-עישון במסעדות – רע אבל נכון?

שחר שמש כתבעל חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.

יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה "טמטום מרצון", אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו "סינמה שיטי"). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.

עכשיו שתבינו, הייתי עכשיו שבועיים בחו"ל, במדינה שבה החוק נאכף. מעט רגעי עשן הסיגריות שליחכו לי את קצה האף היו אולי אדם או שניים מחוץ לפאב או המסעדה, אבל בפנים אוויר טוב, מוסיקה טובה בווליום שאפשר לדבר בו בשקט ובכיף והאווירה נהדרת, אנשים עדיין נהנים מאוד למרות שחלקם יוצא החוצה לעשן (ועוד יש על הטבק מיסים כבדים במיוחד, סיגריות עולות פי 3-4 מאשר בארץ!). שבועיים חלומיים. אפילו גיא לא עישן, ולצערי אתמול גיליתי שזה רק מתוך התחשבות בי ולא מרצון להפסיק. ההתקפה על מערכת הנשימה שלי התחילה כשאספתי אותו לקולנוע ולאוטו נכנס בלוק של נקוטין דחוס כמו מרק אפונה ובאמצעו קצת גיא. כיביתי מיד את המזגן ופתחתי את כל החלונות ובערך כשהגענו לסינמה שיטי זה עבר. עכשיו דמיינו עוד 10 דקות של ציפייה בפקק חסר סיבה כדי להגיע לחניון של תנובה (ומה לעשות, אלמנט העייפות לא עזר) ונכנסתי כבר מוכן לקרב לתוך מרק בשר. נראה שכל החיב"ר1 עלו לרגל לתנובה הערב. פילסתי דרך בין ערסים ופרחות באולם ללא עישון של הטמפל-באר כדי למצוא את חברי בחדר הפנימי (יותר חשוך, יותר מעושן והרבה הרבה הרבה יותר רועש). אחרי רבע שעה שניסיתי לשאוג מעל המוסיקה חוויות מסקוטלנד פשוט הצטרדתי. אולי העשן גם עזר, ואולי העייפות, אבל התוצאה הסופית הייתה שפשוט ברחתי החוצה וחיכיתי לחבר'ה. אחרי עוד עמידה של 8 דקות בתור לכספומט ועוד 10 דקות בתור לשתיה הצטיידתי בהרבה שכנוע עצמי כדי להשאר לסרט בכל זאת. אני שמח שעשיתי את זה כי הסרט היה טוב, אבל ריח הסיגריות מהחולצה שלי וכאב הגרון שלא עזב פשוט הצליחו למחוק את הכיף המועט של הערב ולמחוק בזריזות את מעט הזכרונות הטובים שעוד צפו לי בראש. חזרתי לאוטו וקרעתי מעלי את החולצה בכזו נמרצות שכמעט וקרעתי לי את מסגרת הסיליקון היקרה של המשקפיים איתה, ופשוט נהגתי הביתה בחצי גום ערוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בסוף גם לא יצא לי לדבר עם החברים והייתי מצוברח מעייפות, סיגריות וחווית קניון מגעילה. למה אנשים רואים במקום הזה מרכז בילויים, לאלוהים פתרונים. החברה פשוט רצו לשתות גינס לפני הסרט. לגיטימי. אבל ליד אף קולנוע נורמאלי אחר באיזור לא מוצאים גינס. קונספירציה? התוצאה של הערב היתה שוב שינה מחורבנת, כעס על הסיגריות, כעס על תנובה והקנניון שלהם, כעס על הטמפל והכי גרוע כעס על החברים שלי שבחרו מקום שידוע להם שאני שונא אישית, וספיציפית את אמבט הסיגריות הזה במרכזו. אף אחד מהם לא מעשן מלבד גיא הרי. עכשיו אני בכלל מרגיש כמו האידיוט האחרון בכנען שסובל מסיגריות… אפילו למפגשי טעימות היין "הפקק" של שי הפסקתי לבוא בגלל העשן.

ולמרות כל מסכת ההתעללויות הנ"ל (זו הייתה רק ההקדמה), אני לא בטוח שאני בעד חוק נגד עישון. חוקים נועדו להגן על הפרט וזכויותיו. זכותי לסביבה נטולת עשן וזכותו של המעשן לעשן. מי יחליט אם זכותו של האחד חשובה משל האחר? זכותי לא לתת לגיא ושאר חברי המעשנים יותר טרמפ. המכונית היא רכושי הפרטי וספיציפית קופסה על מערכת איוורור סגורה שאני מבלה בה יותר מדי שעות ביום. קצת סיגריות שנכנסות לפילטרים של המזגן ויש לי סירחון לחודשים שקשה לנקות משם, ואני שונא גם ריחות מלאכותיים של פחיות ועצים שאמורים לספוג עשן מהאוטו אז הם לא אופציה – למשל גם הפריעו לי אנשים בשתי טיסות שונות בטיול שהתיישבו לידי עם פצצת אפטרשייב שחנקה אותי קליל (החלפתי עם גיא, לא נראה שזה הפריע לו כמוני). מה גורם לאנשים לרצות להסריח את הסביבה בשם הזכויות שלהם?

אבל זו הנקודה – זכותם. זכותם של המעשנים לפגוע בגוף שלהם עד מחרתיים, אבל עד שלא יצאו מחקרים חד משמעיים על הסכנות שבעישון אי אפשר לטעון במדינות שונות על זכותי לאוויר נקי. הפתרון של הקפיטליסט או הליברטאר המצוי הם כמובן השוק החופשי – אם יש דרישה לפאבים ללא עישון – מישהוא כבר יקים אחד, לא? בינתיים אנשים לא מעשנים סיגלו לעצמם כבר אורח חיים שהעשן לא חייב לשחק בו תפקיד, פשוט לא הולכים לפאבים. אחרי זה פלא שאין לקוחות כשפאב אחד בתל אביב ניסה לרוץ עם "ללא עישון" בתור הגימיק – זה פשוט הרג אותו, כי לא-מעשנים כבר היו אולי אלרגיים לכל החוויה של פאב או שהשיווק לא הספיק, או לפי מה ששמעתי – בעלי הפאב פשוט ניהלו שם עסק גרוע וציפו שהעובדה שהעישון אסור תהיה מספיקה בשביל לגרום למקום להחזיק את עצמו. אדיוטים.

אבל אנחנו לא במדינה ליברטארית, אנחנו תחת ממשל שמתיימר להיות סוציאלי. חוקים נגד עישון קיימים, ובתאוריה זכויות העישון אמורות להיות שניות אחרי זכות הלא מעשנים. גם בארצות הברית שבה חירויות הפרט נחשבו פעם למקודשות ברשימת התוספות לחוקה, ומאוגדות במגילת זכויות האזרח, גם שם יצאו חוקים (אף כי מקומיים ולא פדראליים) למניעת העישון במקומות מסוימים. כמור שיש לממשלה המקומית מה להגיד על לקיחת חרויות מסוימות ממעשנים למען אותו מושג מעורפל ובעייתי שנקרא "טובת הציבור" – משהו שאף רשות חוק עוד לא הגדירה באופן מספיק חד מעולם.

ועכשיו פרט הציבור הקטן שכותב שורות אלו מבולבל. מצד אחד אין שונא סיגריות גדול ממנו. במיוחד אחרי אתמול בלילה, במיוחד אחרי שבועיים בבריטניה שהראו שאפשר בהחלט גם אחרת אוויר נקי ווליום נורמאלי בהחלט יכולים עדיין לשמור על אווירה שמחה וכיפית ולא להבריח מעשנים. מצד שני החוק הזה לוקח זכויות מאנשים וממילא לא מכובד ע"י רוב בעלי העסקים, כמעט בגדר "גזרה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה" – לפחות הציבור הישראלי כך נראה. מה דעתכם? מדינה עם נטיות סוציאליות אמיתיות ולא מדומות צריכה היתה מזמן להסיק שעישון וזיהום אוויר פוגעים בטווח הארוך בקופת המדינה בצורת מערכת הבריאות שמטפלת בתוצאות של הנזקים שנים אחרי ואוכפת חוקים ומעלה מיסים היסטריים על טבק. מצד שני מדינה קפיטליסטית היתה פשוט מבטלת את חוק הבריאות הממלכתי. באיזה כיוון צועדת מדינתנו האופורטוניסטית? אני חושב שהכיוון ברור אבל לא טוב :-(

-------
  1. חולון, יפו, בת-ים, ראשון[^]

Schiphol

כששורות אלו משתחררות לאוויר העולם אני נמצא בסחיפול אשר בגלות אמסטרדם הרחוקה, אולי מנמנם, אולי שותה קפה, או מריץ ג'וינט1 או קורא בספר. אפשר גם לשתות ספר ולקרוא בקפה אבל זה פשוט לא אני. הפוסט הזה התחיל להכתב ביום שני בערב וזו הפעם הראשונה שהחלטתי לכתוב ככה פוסט משתחרר בהמשכים, והפעם השניה שאני כותב פוסט לשחרור דחוי. אולי אכתוב עוד כמה כאלו לשאר המסע שלנו, אולי אפתיע אתכם :-)

קיץ ארוך עבר עלי. לא כתבתי הרבה לאחרונה כי פשוט בין שעות העבודה התרוצצתי בשבוע האחרון עם הכנות לטיול. ברגע האחרון גילינו למשל שבעצם לא כ"כ פשוט למצוא כל יום מקום לאותו הערב. בניגוד לשנה שעברה בפרובאנס, כאן כנראה עונת התיירות יותר צפופה ומרוכזת, כי בתקופה הזו הימים מתקצרים באופן דראסטי ואו-טו-טו מתחיל הגשם האמיתי ואחריו גם השלג (מה שיש עכשיו זה סתם טפטוף…). גם תיק צילום חדש הייתי צריך, ובנק דיגיטלי, ולטפל בלחצים האחרונים של כל לקוח לפני שאני נעלם לשבועיים מהרד"ר…

אני וגיא יוצאים לסקוטלנד, למדינה עם האיזורים הכי פחות מיושבים שעוד יש באירופה (למרות שאנחנו לא נגיע לאיזורים הנידחים באמת). יהיה נוף פרוע, יהיה מזג אוויר פרוע2, יהיו בנות היילנדס קשוחות, יהיו בנות לואולנדז רכות, יהיה אוכל סקוטי מחורבן, אוכל הודי ככה-ככה ופירות ים שלמות מהם. יהיה אוויר נקי וטעים, יהיה ויסקי מצוין, ואני מקווה שלגיא גם יהיו שבועיים בלי ביקורים של דודה FMS ובין כל החוויות והנסיעות גם לא מעט מנוחה.

לג'וני הזקן התחילו בעיות הגב לפני שנים, אבל לאחרונה מצבו הכללי ממש לא טוב, החברים שלחו אותו להבדק אצל דוקטור מקינטוש.

"מה כואב לך ג'וני?" – "נו, האף שלי שנים אדום אבל יש לי עכשיו לחצים כואבים שם, ולחצים באוזניים, וכאבים בכתפיים, וכאבים עמומים במותניים, ודפיקות לב מדי פעם, וורידים ברגליים ו…" – "טוב טוב, אני אבדוק!" ודוקטור מקינטוש בודק לחץ דם ומקשיב בסטטוסקופ ומאיר לאוזניים וממשש את הגב והרגליים.

– "אני לא מוצא כלום, זה בטח בגלל השתיה!"

– "אין בעיה דוקטור, אני אחזור מחר כשתתפכח!"

(בילי קונולי מספר את זה יותר טוב :-) )

ידידים, עם פוסט זה אני חושד שאני נפרד לשלום לשבועיים מהבלוג. אני לא לוקח איתי לאפטופ לטיול (אין לי אחד) ובאיזורים אליהם אני נוסע לא תמיד יש חיבורי אינטרנט חופשיים ממילא, ואני לא רוצה לבזבז את זמני בחיפוש אחרי בתי קפה. את ה"לייב בלוגינג" אני אעשה לתוך מחברת ואפרסם כשנחזור. אני גם לא אהיה זמין במייל. רק SMS בעצם, וגם זה לא בקליטה בכל מקום, לא כל סקוטלנד מכוסה. שששששששששששששששקט :-)

-------
  1. בטטטטחח… אתם הרי מכירים את דעותי על עישון. עוגות מצד שני…[^]
  2. הסקוטים אומרים "אם אתה לא אוהב את מזג האויר, חכה 20 דקות"[^]

דיקסי גריל בר

דיקסי גריל בר היא מסעדה שיוצא לי להגיע אליה רק פעם בשנה בערך, אבל לא ברור למה כ"כ מעט. למעט נפילות בודדות בהיסטוריה, זו מסעדה מצוינת שיודעת לשמור על רמה גבוהה, לאחורי הקלעים נמצאים שמות מהמובילים בענף כמו חיים כהן, אירית שנקר ואילן סומך, והמקום פתוח 14 שנה ברציפות באותו המקום, שבארץ זו לא יציבות מובנת מאליה. יופי של בשרים ומאכלי ים, התוספות והמצעים לא מוזנחים, שרימפס על מצע ריזוטו שאכלתי שם היום היה מופלא. אמנם מנה ראשונה קטנה, אבל מושקעת וטעימה להפליא, כבר כמעט וחשבתי שאין ריזוטו נורמלי במסעדות בארץ :-)

הוסיפו על זה מנות אחרונות מצוינות, והנה ארוחה שלמה ומצוינת. שווה לציין שהמקום כולו ללא עישון, פתוח 24/7, מגיש גינס בדראפט… הנקודה ה"שלילית" היחידה היא שאין תפריט צהריים במחירים "עסקיים". המסעדה פשוט יכולה להרשות לעצמה לא לרדת ברמה ולא לוותר על איכות רק בשביל למלא שולחנות בצהריים – מה שקורה בהרבה מסעדות טובות בהרצליה למשל, וחבל.

"משתלם"

"משתלם" זה מושג שנכנס לי מאוד מוזר ללכסיכון השיחות על מזון ומשקאות. יותר נכון זה קיים שם באחורי המוח אבל אני לא אוהב להתייחס לזה ככה. כשהייתי קטן אוכל היה תמיד חלק מביטויי האהבה בבית, האכל של סבתא, האוכל של אמא, ארוחת שישי משפחתית אם זה בבית או בחוץ, אף פעם זה לא נמדד בכסף. למדוד אוכל בכסף זה כמו למדוד את האהבה שלך למישהו בכסף. בררר.
להמשיך לקרוא "משתלם"

התמכרויות – למי מותר?

פן ג'ילט ידוע כבעל דעות קיצוניות, הוא גם זה שמפיץ את ה"שמועה" הזאת באופן אישי. הוא מעולם לא נגע בסם לטענתו, מלבד עישון סיגריות בודדות כחלק מהופעות, הוא מעולם לא שתה טיפת אלכוהול ובורח מקופאין כמו מ… טוב מאש בעצם הוא לא בורח. הוא מספר בצחוק איך כל שנה במבצע התרמות הדם צריכים סלבריטי לעזור ליחצן אבל כל הזמרים והשחקנים נפסלים בגלל עבר סמים או סיכוני מחלות ולו יש "דם של תינוק" והוא תמיד שש לעזור.
כשהזהירו אותו לגבי גלולות שינה לאימו הזקנה שהיא עשויה להתמכר, הוא אמר שגיל שמונים הוא הגיל הנכון דווקא להתחיל עם סמים והתמכרויות, כשהגוף או המוח מתחילים לבגוד בך. אני אוסיף, שפגשתי לא מעט מבוגרים במצב שביר שהרופא אסר עליהם להפסיק לעשן למרות שהם אחרי שבץ או התקף לב, כי הגוף כבר מכור מדי ונסיון הפסקה עלול להיות גרוע אפילו יותר. לכן הפתיע ואפילו הרגיז אותי סיפור שמצאתי אצל גדי טאוב – על כתב שהיה צריך לחפש הרבה עד שמצא לאימו בית אבות שמתיר עישון. ואת זה אומר אני, אדם ששונא עישון באופן קיצוני, אבל מאמין בכ"ז בשכל ישר וחמלה.

אוף, בנות…

פגשתי מישהי מדהימה באוקיי, א' נקרא לה. לקח לנו שבוע וחצי לתאם פגישה, לא נורא, אנשים עסוקים. היו לי כמעט שעתיים מאד נחמדות איתה. היא מצחיקה, אינטיליגנטית, ישירה, יפה וסקסית, ואפילו אין לנו בעיה בדברים בסיסיים כמו למשל ששנינו לא מעוניינים בילדים (גיליתי לאחרונה עד כמה מסתבר שזה בעייתי). כל כך הרבה פלוסים שהעלמתי אפילו עין מהעישון שלה. פיתחתי כבר ציפיות מכאן ועד להודעה חדשה, לא כל יום אני מתלהב ככה ממישהיא…

אבל מאז? כלום. לא עונה לטלפונים או אימייל, החזירה לי פעמיים מייל אחרי יומיים שלושה, אומרת שהיא מעוניינת ושלא אבין לא נכון. פעם היא עם המשפחה בחיפה ופעם סתם לא עונה לטלפון… בקיצור אני לא מצליח להבין. אם היא רוצה להגיד לא אז שתגיד לא. רוצה להגיד כן אז נקבע עוד דייט. איפה הישירות שראיתי שם בדייט הראשון? :-( למה משחקים?

ביום שבת שעבר הרמתי לה שוב טלפון וכרגיל קיבלתי תא קולי. זרקתי את הכדור למגרש שלה. אמרתי לה שביום רביעי אני הולך לתערוכת סיום השנה של בצלאל בנתב"ג. אחרי יומיים הבנתי שלא תהייה תשובה והפסקתי לקוות. מתי היא מתקשרת? כשאני מטייל בתערוכה אחרי 4 ימים. מה היא מצפה שאני אגיד? אמרתי בנימוס שנדבר אח"כ. לא ציפיתי שהיא תרים שוב טלפון ולמרבה הפלא כך היה.
אז בנות יקרות, וגם א', אני יודע שיש אפילו סיכוי שגם את קוראת. שתדעי שהפסדת מעריץ. בילבלת אותו ואין לו את הכוח הנפשי למשחקים. הוא היה מוכן לחזר, אבל לא שישגעו לו את הרגשות. זה לא נעים ולא הוגן.

זהו, הייתי צריך פשוט להגיד משהו בנושא. לא מבין רמזים ומשחקים. איפה אנשי התכל'ס?