עדכון – חלק נוסף לאייטם הזה פורסם אחרי שנתיים וחצי.
בזמן האחרון הנושא עולה שוב ושוב בשיחות, כי חברים רוצים כמוני שיהיה לי טוב ושאמצא זוגיות. אני מוצף במיוחד בשבוע האחרון משום מה, אז אולי הפתרון הנכון הוא לפתוח לגמרי את השיבר ולרוקן כבר את הבריכה, ולכן אני מביא אותו כאן לבלוג, למרות שלרוב אני מנסה לשמור על מינימום אפשרי של נושאים אישיים, אבל הנושא הזה כבר הוזכר פה פעם, וגם שוב השבוע.
"אי רצון להביא ילדים לעולם" הוא שם ארוך ולא שלם. השפה העברית שלנו יודעת להיות כל כך קומפקטית אבל התרבות היהודית מעודדת במצוות ובתושב"ע את ה"פרו ורבו". בעולם אומרים בקצרה Childfree או No Kidding, וברור למדי מה הכוונה. במדינות כמו יוון, צרפת, גרמניה ואוסטריה גם רואים המון זוגות שלא מרגישים צורך להביא ילד כדי להגשים את עצמם אישית, דתית או חברתית. בחלק מהמקומות האלו זה אפילו מסכן את הכלכלה כי האוכלוסיה מזדקנת ואין כוח עבודה צעיר/זול שימלא את קרנות הפנסיה חזרה במזומן, אבל אני לא הולך לדבר היום על השפעות גלובליות (בישראל אין סכנה לבעיה של ילודה שלילית בזמן הקרוב – בעזרת השם כמובן).
אני מדבר עלי ורק על עצמי. למה אני אישית אוהב ילדים של חברים שלי אבל לא רוצה להיות הורה. פגשתי בחיי לא מעט נשים וכמה גברים שלא רוצים ילדים, לצערי כרגע רובן של הנשים הללו תפוסות, לא מעונינות בי או לא מעוניינות בכלל בגבר בחייהן כרגע, אבל אני לא אומר נואש כי אני יודע שהן שם בחוץ ויום אחד אמצא אחת ונהיה מתאימים ומאושרים ביחד 🙂
לא ישבתי אף פעם לנסח מניפסט בנושא אז אני אנסח כאן את דעותי בצורת שאלות ותשובות. הנושא פשוט לא היה בוער כל כך בחיי עד לעת האחרונה שזה פתאום עלה כשאני מחפש בת זוג. עד היום אף אחד לא עשה מזה ביג דיל והאמת שהשאלה "למה אתה לא רוצה ילדים" היתה תמיד מופרכת בעיני כמו "למה אתה לא רוצה להיות מאלף פילים בהודו" או "למה אתה לא קם כל בוקר ופועל למען הפיכה אנארכו-קפיטליסטית בקובה". יש המון דברים שלא חשבתי מעולם לעשות, אחד מהם זה ילדים, אבל השאלה הזאת פתאום עולה ביתר שאת כי אני כבר לא נהיה צעיר, והגעתי לשנים שלבנות הזוג הפוטנציאליות זה "מתקתק בשעון", וככל שזה מועלה הבנתי כמה זה עלול להיות לי בעייתי, ועם כל השיחות שעלו בנושא לאחרונה, אני רואה מקום להעלות את זה לכאן.
אז מה? בלי ילדים בכלל?
כן, אני לא מרגיש שזה חסר לי. אין לי איזה רגש או כמיהה לזה, אני לא מרגיש שזה צעד שיעשה אותי מאושר או יותר פנוי לחיפוש אחרי אושר או יותר כשיר לחיים וכולי. אני גם לא מקנא בשינוי שזה עשה בחיים של כמה מחברי, כלכלית וחברתית (ומיעוטם גם מודה בזה בקול רם שזה גם לא לרוחם).
אז מה, ויתרת כי זה קצת קשה?
א. לא ויתרתי כי מעולם לא היה בי הרצון. ויתור זה פעולה של "רוצה אבל לצערו לא יכול".
ב. זה לא "קצת קשה" – זה משנה את החיים כמעט לגמרי ל10-15 שנה לפחות. זו מחויבות כלכלית שאין ממנה יציאה, זו מחויבות לילד והחינוך שלו, זה לדחות או למחוק הרבה חלומות שלי, זה לוותר אפילו על תחביבים, זמן לסרטים וספרים ויציאות פשוטות עם חברים או עם בת זוג לרוב סוגי הבילויים. זה לשנות לגמרי את קצב החיים, את מבנה הזוגיות בעצם. זה להיות אבא לילד שצריך הבנה, גבולות, דוגמא אישית, השראה, וכמובן ללמוד להשאיר את לחצי החיים והעבודה מחוץ לדלת הבית מבלי לפרוק אותם ליד או על הילד, וסבלנות אין קץ למשחקים ובכי והשכבות לישון וצרות גן ובי"ס. אני לא חושב שתהיה לי את הסבלנות והחמלה והחוסן הנפשי והרצון להרפתקאה כזו ושינוי קצב חיים שכזה.
מבחינתי, לקום ולעשות עכשיו ילד במקום להנות מחיים נעימים ומעשירים בקצב שלי, זה כמו להציע לי לבוא לבלות באמזונאס במסע השרדות בג'ונגל במשך שנה. ברור שאצא מזה יותר חכם, מנוסה, מצולק, פחות נאיבי ופחות מפונק. אבל למה שארצה את העינוי הזה? זה לא אני.
אתה לא יודע איך תרגיש עד שלא יהיה לך ילד משלך
נכון, אבל אז כבר אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל. ומה אם באמת אמשיך להרגיש שזה לא מתאים לי? מה אם תמשיך ללוות אותי כל החיים אהבה לילד מהולה בהרגשת החמצה או כעס? זה טוב לעשות דבר כזה לילד? נראה לכם שהרגשות האלו לא יועברו אליו? זה לא משהו שאפשר לקפל בפנים, ואני לא חושב שצריך.
אוף אתה עושה מזה סיפור, קח את זה בקלות, ילד לא צריך להיות מרכז העולם של ההורים שלו ולשנות להם את כל החיים, הנה אצלי במשפחה זה עבד יופי… אתה לא צריך להיות אבא טוב, מספיק שתהיה אבא
יופי לכם, אבל אני לא חושב שזה נכון לזרוק ילד לחדר הילדים ולבית הספר ושיסתדר לבד. זה לא נקרא להיות הורה עם כל הכבוד, ולא ברור לי למה זה טוב לעשות ילד אם לא בשביל לתת לו את המקסימום. זה לא כלב שמטיילים איתו ופעם בכמה חודשים לוקחים לוטרינר.
חוצמזה, אם ילד זה דבר שלא מפריע בחיים ולא תופס מקום, אז למה לעשות אותו? לא יותר זול כלכלית ונפשית לחסוך את הענין?
אבל אתה לא רוצה המשך?
למה, אני לורד אנגלי שחייב להעמיד יורש?
ומי יטפל בך כשתזדקן?
יותר זול לחסוך כל חודש לפיליפינית מאשר להשקיע פי שניים בגידול ילד שאולי לא ירצה לדבר איתך יום אחד, ימכור לך את הבית ויזרוק אותך בבית אבות. אני לא מקווה לגדל ילד כזה, אבל קרו מקרים. ילד זה לא ערובה לזיקנה טובה או אושר ובטח שלא פתרון בעיות אישיות וזוגיות. נהפוך הוא.
אבל צריך לעשות ויתורים בחיים! אם תמצא את אהבת חייך, לא תתפשר ותעשה ילד אחד?
נראה לך שילד צריך להיות פשרה? מגיע לילד אבא שמסתכל עליו כאילו הוא פשרה ו"רוע הכרחי"? אם היא אהבת חיי היא תבין שזה לא מתאים לי. היא גם תדע שעם הכורח בפרנסה כפולה אני אהפוך לאדם יותר מריר ופחות נעים ועוד פחות אידאלי להיות אבא או בן זוג.
אולי הייתי מרגיש אחרת אם הייתה לי קריירה חלומית שמשלמת מספיק ומאפשרת לשלב משפחה והייתי כבר אחר כל הטיולים שרציתי לעשות… אולי אז הייתי מרגיש אחרת. כרגע אני מרגיש ש"באלו הרגליים עוד לא טיילתי די", ועם ילד הרבה דברים לא יהיו אפשריים מבחינות כלכליות והתארגנויות. החיים יהיו כל כך הרבה יותר מחושבים ומונוטוניים שאין לי כוח לדמיין את זה אפילו. במיוחד שאני כרגע מחפש קריירה ובת זוג, המוח שלי לא מסוגל לתפוס תכנון של חודשים קדימה, לא כל שכן שנים.
אתה סתם מנפח, אישתך תגדל את הילד, אתה תפרנס, זה מאוד מקובל.
איכס! אלו דעות של המאה ה19. אני לא חושב שאף אחת צריכה להסכים ל"סידור" כזה, ואני במיוחד לא תתאים לי מישהו שדוגלת בשוביניזם גברי (והתייחסתי לזה שני פוסטים אחורה). אם יום אחד בכ"ז יהיה לי ילד, אני ארצה להיות מאוד מעורב בחיים שלו ומשותף בגידול שלו.
אה, אז אתה מודה שאולי יום אחד יהיה מצב שתרצה ילד!
כן, אני לא פוסל שאולי אולי ארגיש אחרת עוד 10-20 שנה. אבל בחורה בת 30-35 שהיום אני יוצא איתה, לא רוצה ולא צריכה לחכות את הזמן הזה, ולכן הן לא טורחות להשאר באיזור.
נו אז אתה סתם ילד קטן. כולם מתבגרים ורוצים את זה. אין מצב! אתה תתחרט יום אחד!
עדיף לעשות ילד ולהתחרט למשך כל החיים? כי אני מכיר אנשים כאלו….
אם אתחרט, אפשר לאמץ או אם אין בת זוג אז מחפשים אחת שרוצה והיא בגיל המתאים ומתחילים משפחה בגיל מבוגר. לא נורא. אבל אני מכיר זוגות גם בגילאי 50, 60, 70 ו-80 בלי ילדים ולא מצטערים על כך.
שוב, בחורה בת 30 שאני אצא איתה היום לא תתחיל כרגע שום מערכת יחסים אם היא יודעת שאין סיכוי לילדים תוך 2-5 שנים במורד הדרך, ועם בחורות בנות 21 לרוב אין לי ממש שפה משותפת. אני פשוט צריך למצוא מישהיא דוגלת אי-הורות כמוני, או שזה לא מפריע לה.
ואיך תדע? אתה מעלה את זה בדייט?
פעם לא דיברתי על זה כי לא היה לחץ סביבתי, אז לא עלתה בכלל המחשבה בראשי לציין "אה דרך אגב, אני שונא כוסברה, לא מתחבר לציורים של ג'קסון פולוק, לא רוצה ילדים ומתעצבן כשאופנועים חותכים אותי מימין באיילון".
היום אני מחפש לצאת עם בחורות בגיל שזה נושא חשוב בשבילן. לרוב הישראליות הנושא של "בלי ילדים" הוא "דיל ברייקר" וסיבה לא לצאת איתי, אז ברור שאני מרגיש שנכון לספר להן את זה על ההתחלה. לשמור את זה בבטן זה יהיה לרמות אותן.
השתגעת? לזרוק פצצה כזו בדייט ראשון?! חכה חמישה דייטים…
אמממ… למה? אחרי חמישה דייטים לספר דבר כזה ורק אז להפרד ישבור לשנינו את הלב, אני ארגיש שאני מרמה אותה כל הזמן הזה והיא תרגיש מרומה גם כן.
אני לא אגזים אם אומר שלחלק מהנשים זה יהיה שוק כמו לגלות להן שאתה חולה במחלת מין סופנית מדבקת אחרי ששכבת איתה. רוב הנשים ירגישו מאוד נבגדות שמידע כזה עולה מאוחר, אז אני שם את זה על השולחן. זה עולה לי לרוב בקשר שהתחיל עם שעה ראשונה נפלאה של דייט שנראה מבטיח, אבל זה מה יש. גילוי נאות.
אבל לך תדע, אולי זה יהיה כיף לחודשיים, קצת סקס וככה, מה, זה לא חסר לך?
מאוד חסר, אבל לא ככה. אני לא מחפש משהו זמני, לא רוצה להרגיש שאני מסתיר משהו, ואין לי כוח לעמוד בפרדות אפילו אם הן צפויות מראש.
אבל לעשות ילד זו זכות גדולה! גם אלוהים \ ג'ורג' בוש \ רבובדיה אמר שצריך לעשות ילדים!
זכות כן. חובה לא. אני עושה מה שטוב לי, לא מה שהחברה מכתיבה, ובטח לא מנהיגים דתיים (אני אתאיסט, אם שכחתי לציין). להקים משפחה עם ילדים זו החלטה אגואיסטית ולא אלטרואיסטית, בדיוק כמו שההחלטה שלי אגואיסטית. בניגוד להשתמטות מצה"ל זו לא עבירה על חוק, אבל הציבור מסתכל על ה"עבירה" שלי הרבה יותר בחומרה. מבחינתי המנעות מלהביא ילד זה לחסוך לי כאבי ראש, לחצים וויתורים, ולחסוך לילד הורות גרועה – יכולים לחשוב על זה מהזווית הזו?
ושוב – "מה שמקובל בחברה" זה לא מדד לכלום. כיום גם לא מקובל להמנע מברית מילה לבנים, לא מקובל לא להתגייס לצה"ל, לא מקובל להיות הומוסקסואל, לא מקובל שהורים מתגרשים והילדים נשארים אצל האבא… אבל זה לא אומר שזה לא קורה, וההחלטות של האנשים האלו לא לגיטימיות. רוב חברי הקרובים מבינים אותי, אבל שמעתי גם מאנשים שמסרבים להאמין שזה לא דבר זמני או שיש לי מניעים זרים. לא יודע אילו מניעים זרים יכולים להיות לי, כי כמו שציינתי לעיל אני לא נכנס לקשרים רק בשביל סקס.
ואין לך צורך פנימי בסיסי לעשות ילדים?
כמובן שיש לי. קוראים לזה במילה אחת "חרמנות". ברמה הביולוגית הגוף רוצה סקס. הרצון בילדים זה חינוך והתנייה חברתית, לא ביולוגית. נא לא לערבב.
אתה אומר את זה רק כי אתה גבר. אין נשים שחושבות ככה.
תתפלאו, יש לא מעט אפילו בסביבתי הקרובה. ולא רק כאלו שפגשתי דרך הפורום בתפוז. וזו הסיבה היחידה שאני ממשיך לחפש בארץ ולא בחו"ל.
אז למה שנכיר לך בחורות אם תנפנף אותן אחרי דייט אחד?
א. כמעט לא זרקתי בחיים, מלבד אחת או שתיים שעצבנו אותי כל כך בצ'אט שלא רציתי לצאת אין אפילו לדייט ראשון. ברוב המוחלט של המקרים אלו הן שמוותרות עלי כשהם שומעות שאני לא רוצה ילדים…
ב. עדיף דייט ראשון מאשר חמישי – אני כל כך לא מסוגל לניתוק הרגשי של סטוץ או "שני דייטים, דפוק וזרוק" שאין לכם מושג. אני נפגש רק לצורך זוגיות ארוכת טווח. וזו גם הסיבה שאני שם את עניין הchildfree על השולחן על ההתחלה. אם הייתי מחפש רק סקס לא הייתי מעלה את זה כמובן. אני אפילו שם את זה בכרטיס ההיכרות שלי באתרים לפעמים.
היחידות שאני מכיר שלא רוצות ילד הן גרושות עם ילד אחד, להפגיש לך אחת?
אם הן לא מחפשות אבא לילד, או שהילד כל הזמן אצל האבא, יש מצב. אני לא רוצה להיות הורה נקודה, מה אכפת אם הגנים ממני או לא.
אבל ככה אתה פוסל 95% מהבנות מראש!
שוב, אלו הן שפוסלות אותי. ילדים זה נושא טאבו בארץ. אפשר להגיד שהן לא מתפשרות לא פחות ממני.
נו… יש כאלו שמחפשים רק בלונדות או רק גבוהות או רק כאלו שלמדו רפואה. הם לא מגבילים את עצמם? לטעמי להבדיל לפי דברים חיצוניים זה מאוד שטחי, אני מדבר כאן על משהו עקרוני, למרות שלצערי הרב מאוד בארץ זה לא מקובל. אם הייתי מחפש במרכז/מערב אירופה, זה כמעט 50-50 בימינו.
—-
זהו, אני לא בטוח שכיסיתי הכל, מקסימום אני אוסיף בתגובות נקודות נוספות.
photo credit: SuggestivePhotos