ראשית הבעיה מתחילה מההגדרה של רפואה אלטרנטיבית (או "משלימה"). כמו שאמרתי בעבר, רפואה אלטרנטיבית שעובדת במבחן המציאות האמפירי הופכת לרפואה. מהגדרתה הרפואה המשלימה והאלטרנטיבית איננה מרפאה. היא אולי גורמת להרגשה טובה (שזה לא בלתי חשוב) וחיכים אבל הא איננה אלטרנטיבה לטיפול טוב בשיטות מוכחות. הבעיה של המערכת הקונבנציונאלית איננה אי יכולת אלא עומס יתר.
הסדרה דורשת פיקוח, פיקוח דורש עמידה בתקנים, השיטות של "רפואה" אלטרנטיבית מסרבות לעמוד בתקנים כי ידוע שהן יעילות מקסימום כמו פלאסבו. בלי תקנים אין פיקוח, בלי פיקוח, איך אפשר לדבר בכלל על הסדרה?
מכאן שאין מה להסדיר, שכן מדקר, מהפנט, כירופרקט, לוחש, מטפל באבנים, מתקשר, שאמאן, מנתח פרה-פסיכולוגי, הומאופט ונטורופת כולם כאחד מוכרים לכם גורנישט. במקרה הרע הם משלים את עצמם ובמקרה הממש גרוע הם עובדים עליכם במודע.
אינני מכיר את אופיר סלע, אבל אני יכול לספר לכם קצת על מה ששמעתי על התחום בארה"ב וקנדה. בארה"ב אין גופים פדרליים להסדיר את אמנויות התחבולה האלו, אז בכל מדינה קם לו גוף ומרים לובי מול השלטון המקומי כדי לקבל הרשאה. אחד ממציא את איגוד ההומאופתים של קונטיקט וממולו אחר מקים את איחוד ההומאופטים של ניו אינגלנד, ושניהם רצים לפרלמנט ועושים הרבה רעש. זה שהרעיש יותר (או נתן יותר בסתר) מקבל את האישור להיות גורם מאשר לבעלי המקצוע. הרבה פעמים מדובר ב"בתי ספר" מתחרים, אז כמו שאתם מבינים מדובר בסוף בתחרות מסחרית לקבל מונופול מורשה מהמדינה. לכירופראקטים יש (אחרי 40-50 שנות פעילות "מבורכת") גופים מאשרים כאלו בכל ארה"ב, להומאופתים רק ב-15 מדינות אבל עובדים על זה.
בקנדה הם הצליחו להתברג ברמה הפדראלית. חוק שעבר לפני כמה חודשים נותן להם רשות לרשום מרשימים לתרופות. כן, שמעתם נכון. מילא שמותר לאחות עם הכשרה מינימאלית לחלק דברים טיפה יותר חזקים מאספירין, אבל תחשבו על מצב שבו כל מטפל רייקי ""מוסמך" יכול לרשום לבם גלולות נגד הריון או אולי פרוזאק. איפה האחריות פה?
מתוך המאמר של מר סלע אני מצטט: "עשו מספר שיחות ודיונים בין נציגי האיגודים המקצועיים לנציגי משרד הבריאות השונים במטרה לקדם את הרגולציה העצמית של התחום"
אז עכשיו ה"רפואה" האלטרנטיבית בארץ רוצה הסדרה עצמית ללא פיקוח, כשלב אולי בדרך לכאלו חוקים. זה הפתרון של המערכת הישראלית לעומס על קופות החולים ובתי החולים? האם אנחנו רוצים שאנשים ללא כלים מוכחים יטפלו בילדים, זקנים ואולי אנשים שאין להם מושג עד כמה טיפול אלטרנטיבי במקום טיפול אמיתי פירושו הזנחה, לפעמים מסוכנת, של הבריאות? האם אתם רוצים שכספי מסי הבריאות שלכם ישלמו על טיפולים שכאלו לזולתכם? אני אישית נחרד מהמחשבה.
לבסוף אני תוהה היכן הם הגבולות של הגדרת "רפואה אלטרנטיבית" לפי מר אופיר סלע. האם זה כולל מתקשרים, מדיומים, מכשפים, כותבי קמעות ומברכי בקבוקי מים משדרות? אולי כל הרבנים? האם יותר לרב איפרגן להפעיל ציוד רנטגן אמיתי? מטריד למדי.
הזכרתי את זה בעבר, אבל אני חוזר ומדגיש כי נראה שנשארו מקומות:
הערב בשעה 20:00, ספקנים בפאב בתל-אביב
בואו להמשיך את מסורת הספקנים שהתחילה בלונדון והתפשטה לרוב העולם כולם יהיו שם: ספקנים, מדענים, אוהבי אלכוהול, ושקר כלשהו שישתוקק להתגלות…
ההרצאה המרכזית של הערב: ד"ר אורלב לוי ידבר על "כיד המקרה: טעויות (מדעיות) ששינו את פני ההיסטוריה".
אורלב הוא מומחה לביולוגיה תאית ומולקולרית, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב. הוא רואה בחינוך לחשיבה מדעית מטרה חשובה בחייו ומשתמש בידע שצבר במהלך שנות לימודיו, בניסיונו העשיר ובכישורי ההוראה שפיתח בשנים האחרונות, להשגתה. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם "כיד המקרה".
ישנם עדיין מקומות פנויים! אתם מוזמנים להביא חברים.
מפגש ספקנים בפאב תל-אביב מאורגן על-ידי "ספק סביר", הפודקאסט לחשיבה מדעית וביקורתית בעברית, ובשיתוף "שפינוזה", אתר הספקנים הישראלי.
אגב, אני תהיתי אם הקהילה בארץ תפריד (כמו בארה"ב) בין העמדה הפרו-מדעית והעמדה האנטי-דתית, ונראה שהבחירה בבר פירות ים אומרת הכל. קצת חבל שמתחילים מראש בעמדה שחוסמת שומרי מסורת ודתיים (ויש ביניהם ספקנים, אפילו אם לי זו נראית לפעמים סתירה, להם כנראה יש איזה פתרון קוגניטיבי לענין).
קראתי את נתאי על חיפוש האשמים בדריסת שניאור חשין והרגשתי להביא את תגובתי גם כאן בבלוג. נתאי אומר שמעבר לבחור החמד שדרס אפשר להאשים גם את ההורים, אבל לדעתי אי אפשר להאשים רק את האיש והוריו כשלאיש יש עבר כ"כ עשיר של הרשעות והוא עדיין על הכביש.
אולי מישהו זוכר לפני כמה שנים את אותו בחור מתוק ויקטור זרגריאן, שדרס שוטר ב-170 קמ"ש, איים על העדים לשתוק, רץ לשטוף את האוטו ולתקן אותו? קיבל 6 שנים בלבד.
אז הוא ערער, השופטים בעליון קיבלו את העירעור והורידו את העונש ל4 שנים בלבד. חבר ציין באוזני אתמול את העובדה המטרידה שמישאל חשין היה בהרכב השופטים.
אכן האשמה בהורים, אבל אני לא מדבר רק על ההורים המילוליים אלא גם אלו הרוחניים. מערכת בתי המשפט שלנו שלא טורחת להעניש ומערכת הענישה שלא טורחת לשקם, וכמובן מערכת החקיקה שלא מתקנת ומוסיפה לפעמים פשעים מקוריים משלה. אני לא יודע איך העיתונים רצים היום לצטט את פסיקתו של חשין מאותו פס"ד, עד כמה הוא היה מזועזע, אבל ב-Ynet (לא בדקתי באחרים) נותנים לינק לפס"ד המקורי של שש השנים, ומציליחים לשכוח לציין שבמו ידיו קיצר בית המשפט העליון את העונש באותה הפסיקה. גם העיתונות בארץ כנראה לא משהו.
אני מצטער, כבוד השופט חשין, אני רוצה להיות עצוב בשבילך, אבל אני בעיקר כועס היום.
תיקון מאוחר: מבדיקה מדוקדקת יותר הסתבר שחשין לא היה בצוות השופטים שהפחית את העונש של זרגריאן, אלא בעירעור של השותפים לדבר עברתו, ערעור שצוות השופטים דחה. אם כך הבעיה שלי היא עדיין עם מערכת בתי המשפט ככלל, ולא עם חשין בפרט.
(פוסט זה הוא המשך של הפוסט הקודם על ה-N900, והוא לא מיועד לחולי לב, משתמשי אייפון, וחתולות בהריון)
ראוי להזכיר שוב שה-N900 איננו חלק משושלת הטלפונים של נוקיה, הוא ממשיך של קו הטאבלטים כמו ה-700 וה-N810 שבאו לפניו, רק עם אופציה טלפונית כתוספת. הטלפון הוא עוד אפליקציה שמריצים מהדסקטופ (או מוקפצת אוטומטית כאשר מקבלים שיחה, או מסובבים את הטלפון מאופקי לניצב אם הדלקתם את האופציה, ולא ברור שזה מצב רצוי). הסאונד מצוין, אל תבינו לא נכון, אבל התפעול לוקה. הנה עוד כמה סיבות שבעטיין אני לא רואה בו שיפור לעומת ה-6230i שהסתובבתי איתו עד להתחלת השבוע:
יש לי כמעט 800 אנשי קשר, היה יותר קל לחפש בינהם בנוקיה הישנה.
רוצים עברית במקלדת? יעלה בערך 300 ש"ח או שאפשר להסתפק במקלדת וירטואלית. התמיכה בעברית לא רעה ברוב היישומים, אבל לא קל לחפש אנשי קשר בעברית עם הוירטואלית, אם אתם לא מקלידים "עיוור" על המקלדת הרגילה ללא צריבה.
בעצם, ישראל לא קיימת כאזור זמן או מיקום, השתמשתי באתונה כמקום קרוב עם זמנים דומים.
יש רק שני פרופילים – מצלצל ושקט. אין "פגישה", "חוץ" וכולי.
אין קבוצות כמו "חברים" או "משפחה", ולכן אין צלצול קבוצתי או צילצול מסונן (כמו פרופילים שמסננים צלצולים בסימביאן). למעשה גם אין צילצולים אישיים.
אין חיוג מהיר (לא חפרתי בויקי של מיימו אחרי פתרונות, אבל מספיק חמור שאין את זה במצב ברירת המחדל)
אם תחייגו למישהו, תוכלו לבחור מראש שהשיחה תהיה בספיקר (אי אפשר להחליט מראש שזו ברירת המחדל), אבל בשיחה נכנסת, מרגע שענית לוקח למסך כשניה וחצי להתרענן ולהציע את האופציה, זמן שהישראלי הממוצע בצד השני כבר חושב שהשיחה נותקה כי לא ענו לו אחרי שני "הללוו!"
רוב הפונקציונאליות של המכשיר נכתבה ומיועדת לשימוש אופקי. יש כמה אפליקציות שמחליטות להסתובב לבד ואז זה מפתיע כי לא ציפית לזה. הכי גרוע שיש כאלו שכברירת מחדל מתחילות דווקא ניצבות (הבולטת היא אפליקצית הטלפון עצמה) ומבלבלות את המשתמש. אפשר בחלקן להפעיל סיבוב אוטומטי, אבל כיון שזה לא בכולם, זה מתחיל לעצבן מהר מאוד, אז נשארים במסך אופקי וגמרנו.
הקלדת מספר בזמן שיחה אינה נשמרת על המסך ולא מיועדת להוספת איש קשר, אם תרצו לקבל ממישהו מספר בזמן שיחה תצטרכו לחזור לדסקטופ (שתי הקשות), לפתוח נוטפאד (הקשה אחת אם אתם בעמוד הנכון בדסקטופ והכנתם אייקון מראש) או את ספר הכתובות (הקשה) ויצירת איש קשר חדש (שתי הקשות נוספות). פיכס.
נוקיה בדרך לרצוח את מיימו ולכן איננה ממהרת להכניס אותו בסודות ההתממשקות לשירותי Ovi, כמו סנכרון נמענים וגיבויים מקוונים אוטומטיים. בראיון גלוי לב, אומר בכיר בנוקיה שזה אמור לקרות בעתיד, אבל מאז עברו שלושה חודשים ועדכון אבל סנכרון יוק. אני מקווה שמיגו תתמך יותר טוב, ואני מקווה שנוקיה תתמוך רשמית במיגו על N900.
כיון שאין Ovi Suite למשתמשי חלונות ניתן לעבוד רק עם PC Suite שנראה שאינה מגבה באמת את כל המידע מהמכשיר – למשל את כל החבילות שהותקנו מאז שהתחלתי להשתמש במכשיר.
כיון שהבטריה מתאדה במהירות, אני מסתובב עם כבל הדאטה בכיס ודוחף אותו לכל מחשב שמותר לי. לצערי גיליתי שהממיר שיש לי באוטו ממצית (14V) לUSB עובד עם כל מכשיר מלבד ה-N900. חשבתי שאתקע אותו ישירות לרדיו שלי (שמנגן MP3 מדיסקון כיס), הוא היה מוכן להטען, אבל הרדיו שלי סרב בתוקף לראות אותו כדיסק FAT ולנגן ממנו קבצים. נראה שאצטרך לוותר על עוד 34 ש"ח. לצערי נוקיה בחרה חיבור נדיר של מיקרו-USB ולא מיני-USB כמו כל האחרים.
יש בטלפון משדר FM. הרעיון החביב הוא שמוצאים תחנה פנויה (זה קשה, כמעט כולם מזמרות בערבית), ואז אפשר לשדר לרדיו המכונית מוסיקה, פודקאסטים ואם נכנסת שיחה אז יש ספיקרפון. דא עקא שעד שלא אמצא האק להגביר את הסיגנל הוא לא מצליח לגבור על תחנות סמוכות שזולגות לתדר. חשבתי לתקוע אותו לשטקר, מה שיגביר את הסיגנאל עם הכבל ולא יאכל בינתיים סוללה, אבל המניוק עשה ברוגז והודיע "או FM או USB!", אם כך אני לא מבין למה הפיצ'ר הזה טוב בדיוק. אה…
gPodder מוריד לי פודקאסטים אוטומטית או לפי דרישה ומנגן אותם, רק שלצערי לא ממשיך מאיפה שהוא הפסיק (והוא דווקא טוען שהוא יכול)
המערכת יושבת על מחיצה של 2 גיגה (נדמה לי ext3), והקבצים שלכם מנוהלים במחיצת FAT של 32 גיגה נוספים כדי שאפשר יהיה להציג אותה למחשב דובר USB Mass Storage שלא דובר לינוקס. אין איך לחלק מחדש את הגדלים בלי לפגוע בעלייה תקינה של המערכת. החבילה שמאפשרת הרצה של דביאן ARM בchroot מתקינה את ה-chroot על אותה מחיצת FAT, וכך היא לא מבזבזת מקום במחיצת הסיסטם – מכוער אבל עובד. זכרו גם שאם מחברים את המכשיר למכונת חלונות במצב "דיסק", המערכת תעלים את המחיצה, אין לי מושג מה קורה אם זה בזמן שמריצים משהו ממנה, אז הזהרו.
המכשיר משתמש במגנטים כדי לדעת אם המקלדת נשלפה או נפתח גב המכשיר, מה שיוצר מצבים משעשעים עם נרתיק נשיאה מגנטי – פתיחת הגב מאפשרת הוצאה והכנסה של כרטיסון SD נוסף (מעבר ל-32 גיגה המובנים) ולכן אם המכשיר חושב שהגב נפתח הוא מיד יעשה לכרטיס הנוסף umount, ולא אכפת לו אם זה בגלל שהוא רק הוכנס לנרתיק.
בחיפושי אחר מדבקה להגנת המסך מצאתי מדבקות שעלו על משקלן בזהב. לבסוף מצאתי בדוכן "דינאמיקה" בכניסה לקניון רננים קיט חסר שם יצרן של שלושה כיסויי סיליקון גנריים ב-30 ש"ח שעושה עבודה פנטאסטית – ה"מדבקות" קשיחות כמו שקף, יחסית אנטי-סטאטיות, ניתנות לקילוף, רחיצה והדבקה מחדש פעמים רבות, מרגיש כמעט כמו הזכוכית של האייפון (הלוואי). הבעיה היחידה היא שצריך שעל הטלפון תהיה סטריליות של clean room מדעי. כל גרגיר מיקרו-אבק יוצר "אוהל" עם בועת אויר קטנה שאין מה לדחוק הצידה. זה מגוחך למראה כשהמסך כבוי, אבל לא רואים את זה כשהוא דלוק, אז לא אכפת לי.
המכשיר מאפשר (לא מאלץ) לאחד את מדריך הטלפונים עם מדריכי נמעני הסקייפ ורשתות ה-IM השונות שתבחרו לחבר בו. תוכלו אז להצביע על כל הכפולים ולאחד אותם לכרטיס אחד. אם זה טוב או רע ליהודים, אתם תחליטו. שיחות שהוצאתי מהסקייפ על גבי WLAN יצאו די בסדר, לא ניסיתי מעל רשת 3G (את השידור שלה למעשה אני מכבה למעט חיבור רשת ועושה שיחות רק ברשת 2G כדי לחסוך סוללות).
כמו שאמרתי בפוסט הקודם, יש למכשיר הזה שגעונות, הוא לא מושלם, אבל הוא חביב מאוד, ויכול להיות שהבעיות בחווית המשתמש יפתרו עם המעבר למיגו. לנוקיה יש אינטרס להתנער ולהתמקד כי הם נופלים ברווחים מאוד לאחרונה (השבוע שחררו הזהרה לירידה ברווחים הצפויים לחציון). אני מקווה שזה ישפיע לטובה גם על עתיד מכשירי מיימו ולא רק לטובת N9.
אני לא אעשה כאן רשימת מודולים מומלצים להתקנה, את כל אלו שהתקנתי אפשר למצוא בטיול פשוט במנהל החבילות. אני רק אתן המלצה ארונה לגבי פרסום תמונות בטוויטר: הכלי הפנימי שמאפשר לכם לעשות share ישר מתוך אפליקצית המצלמה מציע חיבור לטוויטר, אבל הוא מוכן לעשות זאת רק ע"י שימוש באתר שאינני מכיר או סומך עליו בשם pixelpipe. באתר הזה תוכלו להתחבר ליותר ממאה שירותים שונים שעליהם פתחתם חשבון ולצייץ בכולם בבת אחת. משום מה פיקסלפייפ הנ"ל מוכן להתחבר להרבה שירותים שונים עם OAuth אבל לטוויטר, טוויטפיק ו-YFrog הוא מתעקש לקבל את הסיסמא האמיתית. לא התעצלתי והתחלתי לאלתר – friendfeed (שאני אוהב פחות מאז שנקנתה ע"י פייסבוק אבל לא מאוד מפריע לי) שותה מכל מני אתרים ואפשר לבקש ממנו להטוויט סלקטיבית רק ממקור ספציפי. כיוון שאני לא רוצה שכל מה שאשלח לפליקר (הגלריה הראשית שלי בימינו) יצא לטוויטר, יצרתי גלריה יעודית בפיקאסה, נתתי לפרנדפיד את הרסס של הגלריה הנ"ל, ועכשיו כל אימת שאני שולח תמונה לפיקאסה מהטלפון, היא נשלפת (מתישהוא) ע"י פרנדפיד ומפורסמת בטוויטר. יחי web2.0 🙂 אם למישהוא יש המלצה לדרך יותר קצרה שלא דורשת את פרסום סיסמת הטוויטר שלי לצד שלישי אני אודה לו.
קלינגר טיווט היום שהצעד הבא ב"מיסוי ירוק" הוא לתקוע לכל אחד מאיתנו GPS באוטו כדי לקחת לנו מס מדורג לפי קילומטראז'. נשמע הזוי, עם פוטנציאל אדיר לפגיעה בפרטיות, יקר ולא משתלם אבל הלפי הכתבה כבר עושים את זה היום בהולנד (לא טרחתי לאמת, זה נשמע לי שאולי זה שם בהרצת נסיון. אם זה היה בפריסה ארצית כבר היינו שומעים על זה). הפואנטה היא שרוצים להוריד מס קניה על מכוניות ולהעלות אותו על הדלק. הכוונה לדעתם היא למנוע זיהום ועומס בכבישים. הבעיה היא שעל משאיות ורכב כבד אין מס בכלל והן מזהמות יותר מאשר הפרייבטים (אז זה לא פותר זיהום) והצעד אינו מלווה בשיפור בתחבורה הציבורית. במילים אחרות, לא פתרנו את הבעיות, בעיקר העמסנו יותר מיסים על גב האנשים שרק מנסים להגיע לעבודה.
כמו שרמזתי פה פעם או פעמיים, ביקרתי לאחרונה במרכז ההדגמות של בטר פלייס בפי גלילות. בעקבות TEDxTelAviv הזמינו 25 מאיתנו לביקור שכלל פגישה עם שי אגסי בכבודו. המרכז נבנה לתוך מיכל דלק ישן שחתכו את צידו, הוא מכיל מספר דיילות, מספר "מעבירים" שכרגע רק רושמים מעוניינים, כמה אולמות מצגת שהזכירו לי משהו מתוך דיסניוורלד, ומוסיקת מעליות קצת מטרידה ברקע. לא, לא מוסיקת מעליות. מוסיקה כמו הלום ברקע של אתרי פלאש שלמעצב לא היה משהו יותר טוב לשים שם.
אגסי הגיע עם בוהן שבורה אז לא טייל איתנו את כל הטיול. בהקדמה הוא זרק לנו משהו על זה ש"ירוק" זה שמרנות וסטגנציה ולכן "כחול" הוא הצבע שנבחר לבטר פלייס לסמל שינוי וחידוש. אני עצוב על כך שככה מבינים את התנועות הירוקות (אבל מבין למה), ואני בכ"ז שמח שלא מנסים להתעלק על הירוק, כי יש כאן טיפה גרינווש, פה ושם. דבר אחד לא ברור, למה הלוגו שלהם נראה כמו יד שעושה thumb down?
התחלנו את המסע באודיטוריום שכל מושביו ממוחזרים ממכוניות שהלכו לגריטה. הפציצו לנו 25 סרט שיווקי דליל במספרים בהקרנה פנורמית מרשימה (שלושה מקרנים!) עם מלבן חתוך בתחתית המסך – לי היה ברור שהרצפה תסתובב שם בשלב כלשהו ויראו לנו מכונית אבל הקהל היה בכל זאת מופתע בנמוס צפוי. יצאנו החוצה לסיבוב בכביש הקצקרצר שנכבש לצורך כך, מדובר באבות טיפוס של 2 מליון ש"ח ואי אפשר לעשות איתם חראקות בכביש הפתוח. הנהיגה היא כפי שניתן היה לצפות ממכונית מודרנית – אין מפתחות, כרטיס RFID מזהה אתכם, בלם היד הוא כפתור חשמלי, כפתור "קדימה" וכפתור "רוורס", אין למעשה תיבת הילוכים כי מנוע חשמלי תמיד נותן את כל הטורק בכל מהירות.
הנהיגה זהה למכונית רגילה, כשתעזבו את הדוושה ותחכו כשניה, המכונית תתן טיפה "בלימת מנוע" שהיא למעשה חיכוך של דינמו שמטעין חזרה את הסוללות בירידה. במכונית ההדגמה (מגאן מוסבת) יש גלגל רציף שיעזור לקבוע אם לתת יותר אנרגיה להטענה (ולכן לקבל בלימת מנוע) או לשחרר בלימה ולגלוש חופשי. לצערי הודיעו לנו שהאופציה לא תהיה קיימת במכונית הסופית, אני מניח שהכוונה היא שהמכונית תמיד תתן בלימה בירידה אם לא נלחץ טיפה על הדוושה.
הדבר אולי הכי מפחיד במכונית בינתיים הוא השקט המוזר שלה בתנועה. תחשבו על מכונית עם מנוע כבוי מחליקה בניוטרל בירידה, שומעים רק את אוושת הגלגלים על האספלט. הצוות הבטיח לנו שבדגם הסופי תוכנס מערכת שתשמיע אזהרה להולכי הרגל, או במילים אחרות תוכלו לבחור "רינגטון למנוע" ולהחליט אם המכונית שלכם תשמע כמו פורד GTI, ניסאן ZX300, הארלי דוידסון או הפתיח של "על טעם ועל ריח". אני מקווה שבטר פלייס ישימו נעילה שתוודא שאף אחד לא יכניס לשם מושיק עפיה.
משם נכנסנו לסשן שו"ת עם אגאסי שנראה יותר כמו "הכה את המומחה", אבל לאגסי היו תשובות לכל השאלות. אני אנסה לסכם מה שלמדתי שם ואני מודה שלא הגעתי למסקנה סופית בעצמי.
הנה ההבנה שלי מאיך שיראו החיים שלכם מרגע שתקנו מכונית חשמלית – ראשית יקחו ה"סוויצ'רים" קצת סטאטיסטיקה מכם על הרגלי הנהיגה והחניה שלכם. החוזה מול בטר פלייס דומה יותר לחתימה עם מפעיל סלולארי מאשר לקניית מכונית ובהמשך תבינו למה. בכל מקום חניה קבוע שלכם תוצב עמדת טעינה. אם אין לכם עמדה קבועה אז החברה תתקין מספר עמדות במקומות פוטנציאליים בסביבתכם, בהתאם להשתלמות הכלכלית (ומספר השכנים האחרים שלכם שירצו לקנות גם הם מכונית…) – זה אומר שבשלב הראשון יש לחברה ענין להחתים בעיקר ציי מכוניות של חברות שלמות, אבל כיוון שחלק מהרעיון הוא לתת שירות לכל צרכן פרטי, נבדקות האפשרויות והצרכים של נהגים ממוצעים ועמדות הטענה יוקמו בהתאם לצורך. עמדת הטענה היא עמוג קטן שצוות החברה יכול לקדוח לתוך אספלט או בטון ולהתקין תוך חצי שעה, כולל חיבור לחברת החשמל. נשמע לי אופטימי מאוד, אבל הם שואפים שתהיה להם גמישות מקסימלית לשרת את הלקוחות, ולחברת החשמל יש אינטרס מובהק לשיתוף פעולה, אז נראה.
לגבי האייטם של קלינגר דלעייל אז יש פה חדשה מצערת – תשכחו מפרטיות. בכל פעם שתחנו ותחברו את המכונית לעמדת הטעינה, המרכז ידע שהמכונית שלכם שם. יותר מזה, החברה מתכוונת שכל המכוניות יצוידו ב-GPS, גם לצרכי בקרת גנבות (כמו איתורן), גם לצרכי סטטיסטיקה של עומסים ודרישות חשמל להטענה. למשל, אם החברה רואה שבשישי יוצא ערב רב של אנשים מהחיב"ר לצפון, הם יודעים שכדאי להם למהר ולהטעין יותר מצברים להחלפה בדרך.
הסטטיסטיקה תעזור לחברה למקם לא רק עמדות הטענה אלא גם תחנות החלפה. הרעיון הוא שהטענה בעמדות אינה מהירה (המקסימום הוא דקת טעינה לכל דקת נסיעה) ולכן המהפך הוא בצורת החלפת המצברים. לחברה יהיה סטוק של תחנות החלפה בנויות מראש במכולות, ובכל מקום שנראה שיש להוסיף תחנת החלפת מצברים, יוכלו להתקין אחת תוך יומיים. אגסי מסביר שכיון שהוא מגיע מעולם תעשיית המידע, לא חסכו בתוכנה, ובניגוד להרבה פארטאץ' ישראלי, המערכת ממקמת את התחנות במקומות האידאיליים, לפחות ארבע תחנות החלפה יהיו בכל מסלול ארוך פופולארי בארץ (נגיד, ירושליים-חיפה, תל-אביב-טבריה וכדומה) וכן הלאה – כל המידע הזה מיד זמין במערכת הGPS שתכוון אותכם לחניות פנויות עם עמדת הטענה, תחנות החלפה לפי הצורך, ובריחה מפקקים (לידיעת משתמשי WAZE).
כאן לא נגמרת החדירה לפרטיות (ואני אומר את זה חצי בחיוך, כי זה ברור לי למה זה הכרחי בשביל איכות השירות). השרתים של בטר פלייס ילמדו איך אתם נוהגים – האם אתם חונים ליד הבית או העבודה רוב הזמן, ונוסעים רחוק פעם בחודש, או שמא אתם אנשי מכירות שכל הזמן מתרוצצים בין מקומות חניה מזדמנים לאורך היום ולא תמיד חונים ליד עמדת הטענה? לפי צורת השימוש שלכם החברה תדע למי צריך למשל להטעין מצברים מיד עם החניה, ולמי מותר להמתין ו"לטפטף" הטענה עד סוף היום. בצורה זו בטר פלייס יכולה לקנות חשמל מחברת החשמל ברגעים שיש עודפים ולהמתין כשיש ביקושים גבוהים – כך נחסך חשמל לחח"י ובטר פלייס תקבל אותו יותר בזול. מעבר לזה הם מבטיחים לרצף שטחים אדירים בנגב בקולטי שמש ושאר אמצעים ירוקים להפקת חשמל.
מה הטווח? ובכן בהרצאתו בTED שי טען שמדובר ב-120 מייל, עכשיו הוא יותר פסימי והוא אומר שמדובר במשהו יותר קרוב ל-160 ק"מ (אני מניח שסטטיסטיקות טובות ומדויקות יותר יצאו מפרויקט המוניות החשמליות שהחברה השיקה לפני חודש וחצי בטוקיו). קחו בחשבון פקקים, מזגן ושאר נדנודים, ויכול להיות שהטווח יתקצר בימים מסוימים אפילו יותר. אגסי טוען שאם נאלץ להחליף יותר מדי סוללות (למשל יותר מפעם בשבוע או לפי תנאי התכנית שהותאמה ללקוח), בטר פלייס תחזיר לו כסף על "אי הנוחות" של החלפת המצברים. העובדה שהמצברים הם חלק מהמנוי ולא חלק מהבעלות על האוטו מאפשרת לחברה לשדרג את המצברים כשיצאו טכנולוגיות חדשות, ולהוריד מאיתנו את כאב הראש הזה.
אמרתי כמו מנוי סלולארי ואגסי מבטיח שהכל באמת יגיע בחשבון חודשי אחד ופשוט – מחיר האוטו (אם קנינו בתשלומים), מנוי השירות, תשלום לפי קילומטרים שכולל ביטוח וטיפולים. נכון – הביטוח כלול, הטיפולים התקופתיים גם כן (לא ברור כרגע כל כמה זמן יש טיפול, כנראה יותר מאשר 30K, אולי אפילו 50K).
עד כאן הכל חלומי? אם נשים בצד את ענין הפרטיות (לא גרוע יותר ממה שעוקבים אחרינו ברשתות סלולאריות דור שני כבר כמעט שני עשורים), נשמע דיל מצוין. הרגשה ירוקה בלב, טכנולוגיה מתקדמת עם פחות דאגות, עלות דלק, תחזוקה וביטוח נופלות מבערך שקל לקילומטר ל-75 אגורות ואולי פחות, פחות זיהום בסביבה המיידית, פחות זיהום ממכונית דלק גם אם מודדים את כמות הפליטה בתחנות הפחמיות הישנות (כחצי מכמות הפיח ו-CO2 לעומת מנוע בנזין). ובל נשכח שיורדת מאיתנו הדאגה להחלפת מצברים, ויום אחד אולי נקבל הארכת טווח עם מצבר משופר.
מה יכול להיות בעייתי? אני יכול לחשוב על מצב של Vendor lock-in שסוגר את הלקוח בחתונה קתולית לספק הטענות אחד (שי אגסי אומר שאין מצב, התקנים יהיו פתוחים והוא ישמח לשתף פעולה עם עוד מפעילים). אני מודאג מזה שזה לא עוזר להפחית את כמות הפרייבטים על הכביש או משפר את מצב התח"צ. יש את ענין הפרטיות שהוזכר, מקורות אנרגיה לא-פוסיליים עדיין חלום רחוק. חבל גם שמתחילים מדגם סדאן מסורתי (ולא משהו בגודל סמארט), מחומרים ישנים (מהפכת סיבי הפחמן לא תתחיל פה בינתיים) ולא ברור מתי יהיו אוטובוסים שיונעו בצורה הזו. דאגה קטנה יכולה לבוא גם מהכיוון הפוליטי – המכונית הזו מיוצרת במפעל בטורקיה. אופס 🙂
ולמה כן, בכל זאת? כי אין כרגע פתרון יותר טוב לבעית peak oil באופק. הממשלה לא משפרת את התח"צ, מחיר הבנזין יעלה גם בלי מיסוי ממשלתי, גפ"מ רחוק ממושלם (ירדתי מזה אחרי ששמעתי על כמות הבעיות שגרמו לאנשים לנתק ברכבם את המערכת) ואני לא רואה כרגע אפילו את האילתורים ההיברידיים (וכן, אני מאלו שחושבים שפריוס זה קלוג' זמני ולא אלגנטי) נותנים את המענה הנכון ללקוחות או לסביבה. לפחות בהמשך יהיו עוד דגמים לבחירה:
לבסוף לכמה שאלות שקפצו לי לראש והתשובות שקיבלתי עליהן:
האם יהיה רטרופיט להעברת האימפרזה שלי לחשמל? – אין מצב. המחיר של ההמרה גבוה, המחיר של בדיקות בטיחות הוא אסטרונומי. אם יהיה יצרן שיהיה מוכן לתת את השירות הזה ללקוחותיו אז בבקשה, אבל בטר פלייס לא הולכת בכיוון.
האם יש פתרון לבעית הקרינה המגנטית של הפריוס? – הבעיה היתה רק בדור הראשון, שהעביר AC לאורך גוף המכונית אל המצבר. במכוניות של בטר פלייס כמו בדגמים המאוחרים של הפריוס, הזרם לאורך המכונית יהיה DC והמערכת עומדת בתקנים יותר מחמירים.
כמה בערך תעלה הפלואנס לצרכן הסופי, אחרי הנחת מס קניה? – בלי נדר, 100K-120K ש"ח.
האם יהיה דיל או סובסידיה ממשלתית לעזור לי לשדרג מרכב משומש במחיר 20-30K ש"ח למכונית חדשה? – אלוהים גדול, תחזור שנה הבאה ותשאל שוב.
ותשובה לחשדן האוטומטי – לא, אני לא התבקשתי ובטח שלא שלמו לי על הפוסט הזה, אני פשוט גיק (או גריק?) שמתלהב מהרעיון, ויודע שממילא לעולם לא יצא לו לנהוג במכונית חלומותיו.
יש לי בן דוד ניו-יורקי שהיה שנים בובן (puppeteer), ואף פעם לא היה לי משעמם כשהייתי מבקר אצלו. הוא היה עושה מופעי יחיד וזוג עם במה ניידת, והיו לו גם מופעים ענקיים לבמות עם 9 מפעילים, חלקם בבובת תחפושת של גוף שלם. כדי לאחסן את הכל הוא שכר פאב ישן (שהוא הפך למחסן) ואת הדירה שמעליו בשכונה איטלקית חביבה בברוקלין. מלבד האוסף המרשים שיש ללארי בבית של בובות נדירות, משחקי ילדים וקופות חיסכון יצוקות בנות מאה (וזה הרבה לפני שהומצא Ebay), יצא לי דרכו לפגוש פסיכים אחרים מהמקצוע, לבקר בלופטים של בוני בובות מקצועיים בסוהו, ועוד. ערב אחד הוא הזמין אותי לאירוע מצומצם של The NY Guild of puppeteers. מישהו מצוות ססאמי סטריט (שאז צולם עדיין בניו-יורק) הביא קסטה של 10-15 דקות "פיספוסים" מהסט של ססאמי סטריט. מצחיק נורא לראות בובה מתבלבלת בשורות ומתחילה לקלל או לריב עם הבמאי. בחלק מהמקרים זה אפילו לא בכוונה, המפעיל באמת נשאר בתוך הדמות 🙂
אבל אחד הקטעים המופלאים היה טייק פספוס לקטע הזה של שיחה בין אלמו לרובין ויליאמס. הפספוס לא ביוטיוב לצערי אז אני אתאר לכם אותו: אלמו החמוד יושב על הגדר, מנדנד ברגליו (זו אחת הבובות המוצלחות שלהם, אין מה להגיד) ומסתכל בשעמום במקל שבידיו. ויליאמס עובר וכדי לשכנע אותו שמקל זה הדבר הכי שווה שיש, הוא מאלתר כל מיני שימושים למשחקי דמיון נפלאים עם מקל מטאטא (אני זוכר שיותר חביבים אפילו מהטייק הנ"ל שנכנס לתוכנית). אלמו מתלהב, ורובין מסיים "אבל אתה יודע מה אני אעשה עם המקל המופלא הזה, אלמו? אני אתן אותו לך!". "ואאאווו!" – אומר אלמו – "תודה תודה תודה מיסטר רובינס!!".
ויליאמס מסתכל עליו בפרצוף קפוא ופתאום אומר ברגיעה מפחידה: "מיסטר רובינס? מיסטר רובינס?? אתה יודע מה אני אעשה, אלמו? אני אקח לך את המקל הזה!" – ואכן שולף אותו מבין ידיו של אלמו הקטן, מסתובב בהפגנתיות ויוצא מהפריים. אלמו הקטן מסתובב אל המצלמה, מתכווץ אל תוך עצמו בבושה ואיכשהו בשפת הגוף שלו המפעיל מעביר את הפתאטיות והרחמים העצמיים החמודה והנוגעת ביותר ללב שאפשר לדמיין, אפילו האיש הכי ציני בקהל (אם היה שם אחד) היה חייב לעשות "אווווו!".
מלבד זה היה שם זוג בובנים רוסיים שנתקעו שם בלי כסף לחזור הביתה וכדי לגייס אותו הם מכרו זוג בובות יד רוסיות מסורתיות בגילוף עץ ידני שלארי קנה אחת מהן, ועוד כל מיני סיפורים מעניינים. למחרת, לארי לקח אותי לאולפנים של ססאמי סטריט. שם הוא הכיר כמה וכמה אנשים מהצוות כי יצא לו לעבוד עם ג'ים הנסון אי שם בשנות השישים בהתחלת הקריירה. יצא לי לגעת באלמו (או יותר נכון, אחד מהם) ולדחוף את ידי לתוך אחת מהתרנגולות (זה נשמע לא טוב, בעצם). היה יום מגניב, אבל אחרי כמעט 20 שנה, אני בקושי זוכר מה היה שם, טוב שנשארו תמונות! בין השאר תראו כאן את פרד גארבר בתור הכלב בארקלי, ואת קארול ספיני, הלא הוא ביגבירד ואוסקר הגראוץ'. לא להאמין שהאיש הזה, או-טו-טו בן שמונים, ועדיין נכנס לתוך התחפושת הענקית הזו, מכופף גב (על החזה תראו את המוניטור שמראה לו איך נראית ההופעה שלו בצילום) ונוסע על סקטים בזמן שהוא מפעיל את פי הציפור בתנועה מאוד לא נוחה מאחורי הגב. פשוט מרשים לראות מה שאנשים עושים למען האומנות שלהם…
