קיימות 4: כמה זה באמת דחוף?

חוב קטן: בפוסט הראשון בסדרה הזו על קיימות נתתי דוגמא לעלות ההקמה והתחזוקה של גשר המיתרים בירושלים. דוגמא גרועה כי לא טרחתי לחפש את המספרים האמיתיים (למרות שהם במרחק שיחת טלפון ממני, במשרד מהנדס העיר ירושלים). אחרי שביררתי את המספרים, הבנתי שאין פה מה לדבר, לא משתלם לפרק באמת את הדשר בעשורים הקרובים (גם אם עלות התחזוקה השנתית שלו עולה פי 4 מגשר פשוט)

לגבי שאלות שנשאלתי על "כמה זה דחוף" עניתי בבלוג התנועה הירוקה:

העולם שלנו סופי ואילו קצב צמיחת האוכלוסיה עדיין חיובי. כמה סופי? יש הערכות מספרים, אני אגיע לזה בהמשך. אבל ברור לכם שאפשר לקחת כנתון שיום אחד נהיה חייבים להגיע למצב שקצב גידול האוכלוסיה יהיה בהכרח 0% (אם ע"י הסכמה חברתית-תרבותית או פיקוח צמוד על ילודה מטעם המדינה, או שמלחמות, רעב ומגפות יפתרו את זה בשבילנו).

ובכן, לפי מה שאומרים לנו כל המדענים, ה"צ'קים הדחויים" האנרגטיים-סביבתיים שאנחנו "כותבים" ידועים כבר היום כחסרי כיסוי. אנחנו מדללים ומזהמים יותר מדי את משאבי הטבע העתידיים ומצחיחים יותר מדי את האדמה מכדי שהיא תוכל להחזיק בצורה בת קיימא את קצב הניצול שלה, וזה לפני שאני מדבר מילה על אסונות הטבע שגורם מזג האוויר הלא יציב של ההתחממות הגלובלית. למעשה ברור מהנתונים שתוך 15-40 שנה רעב וצמא יהיו מנת חלקנו כולנו על פני כל הכוכב.
אז מה הוא המספר ה"נכון" של גודל אוכלוסיה לשאוף אליה, ושם לעצור את הגידול, כדי לא לדלל את המשאבים מהר מקצב החידוש שלהם? ובכן לפני כמה ימים הקשבתי לראיון מרתק עם מדען שציין סדרי גודל של מספרים המוסכמים בין החוקרים בתחום. הכל עניין של רמת חיים אליה אתה רוצה לשאוף. אם אתה רוצה שאוכלוסית כל כדוה"א תחיה באחוזות מפוארות בסגנון בברלי הילס, חצי מליארד איש יחיו בנוחות. אם אתה מוכן למצב שלכל אדם יש את המינימום ההכרחי של שטח לחיות, 1500 קלוריות מזון לצרוך, כמות מיים נקיים מינימלית לשתות ולא שום דבר אחר בערך, אנחנו מדברים על בערך 12 מליארד (חשבו נגיד על המחוזות העניים בהודו וסין). "עכשיו נשאר לבחור איפה על הסקאלה הזו אנחנו רוצים להיות". בנקודה זו המנחה שואלת אותו איפה הוא אישית היה רוצה לראות את העולם, והוא מציין שמספר טוב הוא שני מליארד. עם שני מליארד איש תהייה האפשרות לחיות בעיר הגדולה באיכות חיים של מעמד ביניים עם כל פינוקי התרבות של תאטרון ומוזיאונים וישארו גם מספיק מרחבים פתוחים למי שירצה לגור בכפר או בבקתת הרים.


מתוך הסרט "מכורים לצמיחה – מסענו התועה אל השגשוג" שנמצא עכשיו בשלבי הפקה וזקוק לעזרת הציבור

רק להזכירכם -> האנושות כרגע מתקרבת לשבעה מליארד

אז לאיזו רמת חיים אתם רוצים לשאוף? מה ניתן לעשות כדי להגיע לשם? האם ניתן למנוע סבל לפני שנגיע לשם? האם אתם תהיו מוכנים לקבל שזה לא יקרה בימי חיינו ועדיין לפעול למען ×–×”? האם × ×’×™×¢ לשם עם כוכב לכת כל כך חבול שיקח למערכת האקולוגית חצי מאה לנקות את עצמה? או מאה שלמה? או אולי חמש מאות, ואז כדי להגיע לרמת החיים הנאותה נצטרך להצטמצם לרבע מהמומלץ כדי לעזור לכדור להחלים… כמה דורות ×–×” יקח והאם הדורות שיבואו ישמרו על הכדור אחרי שיתנקה?

בנקודה זו, אם אתם רואים בי נביא זעם, פנו לעצמכם כ-80 דקות לשיעור מאלף (ומעלף) בחשבון בסיסי ואז חזרו לכאן ונפתח דיון. אחד הפוסטים הבאים יפתח את הדיון על הדרך כדי להגיע אל ה- steady-state של קיימות.

מה שכן, על דבר אחד אני מקווה שאין ויכוח. אחרי סיפור הויקיפדיה שלי, והנה עוד דוגמא שגיא פרסם השבוע לגמרי במקרה בלי קשר, אני חושב שצריך להבהיר שוב ושוב לאנשים – ידע ×–×” כוח, ובשביל לצבור ידע חייבים שהמידע ×™×”×™×” חופשי, וכדי שתהיה מודעות, חשוב הידע, ובשבילו המידע.
כדי שמשהו מכל העתיד הזה יצליח להתקרב אפילו במעט לאוטופיה שחייבת להיות פה כדי שהעולם השברירי שלנו לא יגמור מקובצ'ץ' בפח עקב שימוש יתר, חייבים להפיץ מידע לאנשים, וחייבים לעשות את זה בלי מגבלות. בשביל זה צריך מערכת חינוך טובה (ולא כזו שמקוצצת עד עפר ע"י ביבי), אבל גם הסברה במדיה.

אם יש לכם רעיונות איך להביא את כל החומר הזה לקהל רחב, אתם מוזמנים לחלוק איתנו.

מחשבות על קיימות 2.1: חדשות חלם לכבוד יום כדור הארץ

כן, אחרתי קצת את יום כדוה"א. הכנתי מקבץ חדשות הזויות להביא לכם מיום שטיפת האשמה הלאומי ×”×–×”, ושכחתי את הטיוטא לא שלוחה שבועיים-שלושה… נו טוף, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. יש כאן דוגמאות לשימוש בגרינווש, חלמאות של שטופים בגרינווש, ושאר ירקות.

  • רובינשטיין קצבים מזמינים אותי לערב נרות רומנטי, הם מכבים את אורות המסעדה "כאות הזדהות עם המאבק בGW". אין מילה אחת על ×–×” שבאותו ערב הם ימשיכו לעודד את שוק גידול הבקר מצד שני, וזה הרבה יותר בעייתי מכמה נורות.
  • דווקא השבוע החליטה עיריית ירושליים לפתוח תשובה הגונה לדורשי הצדק הסביבתי וגם למרכז איסוף הפסולת האלקטרונית של סנונית – הוכרז מרכז איסוף בגבעת שאול שמטפל גם בנייר, זכוכית, שמנים וכולי. אם ×–×” לא ברור למישהו עד כמה ×–×” עצוב:
  • יודעים כמה "מרכזי" ×–×” גבעת שאול? כן, ×–×” שווה ערך ל"מרכז" איסוף תל אביבי ברמת ×”×—×™"ל, כולל בית הקברות ממול.
  • כמה ירוק המיזם? ובכן, הגישה לשם היא ברכב בלבד(?!) והם פתוחים בין 10 ל4 אחה"צ בימים א-×”. המרכז של סנונית מופעל ×¢"×™ עובדי מוזיאון המדע אז הוא עובד, רחמנא ליצלן, גם בשישי-שבת!
  • המרכז מעביר את מה שאסף ל"מחזור או שימוש חוזר". כלומר ספרים, בגדים ודברים אחרים יועברו לתרומות – אז במה ×–×” שונה מכל איסוף קהילתי אחר במתנ"סים?.
  • ומה עם מה שאי אפשר למחזר? פעם (כשהיה לי כסף) השקעתי במסך מחשב מקצועי ויקר מתוך כוונה שיחזיק לי שנים. שבוע אחרי תום האחריות הלכה הפלטה היקרה ואחרי שבוע תקלה ×–×”×” גם קרתה למסך תאום שקנה חבר ביחד איתי (מסקנה אישית – אני לא קונה יותר NEC). הלכתי לחפש איפה ממחזרים או קוברים את המסך ×›×™ ידעתי שיש בו חומרים מסוכנים ואסור להפטר ממנו סתם כך. מה שגיליתי עלה על כל דמיון, נראה שכרגע אין בישראל חברה שתיקח את המסך ובאמת תטפל בו נכון. אפילו לא סנונית. המחיר המלא של טיפול נאות בחומרים המסוכנים שבמסכי LCD כולל קבורה מיוחדת בבטון וחומרים אחרים עולה בסביבות 20 אירו. הרשויות בטח לא מסבסדות את ×–×” אבל גם לא מבקשים ממני 120 ש"×— דמי קבורת מסך (שהייתי משלם בשמחה אם הייתי יודע שאכן הוא יטופל נכון!). מסקנה – הוא ישלח כנראה לשטחים, יזרק במזבלת ויטפטף חומרים רעילים למים שההורים שלי שותים בירושלים (כמו שכנראה קרה עד היום עם כל האלקטרוניקה שנשלחה ל"מחזור", אז ×–×” לא חדש). בישראל היום טומנים 90% מהפסולת, בדנמרק רק 40% נשלח לטמינה ואת השאר מצליחים לנצל בצורות שונות. אנחנו פחות חכמים? (אל תענו לי!)
  • אוספים שם זבל אורגני לקומפוסט. אין לי מילים.
  • אני חייב לחזור על ×–×” – עריית ירושליים מצפה מתושביה לחצות את העיר באוטו מזהם כדי להביא כמה דפי נייר ושקית שמן טיגון עמוק משומש. האלווווו! מישהו בבית?
    (אה… שכחתי, הם הלכו לחגוג בריקודים על החומה, שאת אורותיה שימון פרס כיבה לשעה(!!) שלמה!)
  • מדינת ישראל מעודדת קנית רכבים פרטיים ×¢"×™ הורדת מס הקניה על היברידיים, במקום להעלות מיסים על הלא-היברידיים ולהשקיע את ההכנסות בתח"צ.
  • אתמול בערב היתה כתבה בערוץ שתיים על נוער במצוקה. לא, בעצם לא דיברו על נוער במצוקה – דיברו על ארגון על"ם שעוזר לו. רגע רגע, לא… טעיתי, דיברו על ×–×” ש ארגון על"ם במצוקה בעצמו והוא על סף סגירה מחוסר תקציב ועוד מעט לא יוכלו לעזור לנוער במצוקה… לא, ×–×” גם לא ×–×”. אה! ×–×” ×”×™×” על המשכורת המוגזמת של נשיאת הארגון! אה… לא… ×–×” ×”×™×” על ×–×” שנאווה ברק מתחתנת עם איש עסקים עשיר, זהו. עשר דקות שלמות ממהדורת ערוץ 2 הוקדשו לה. הוזכר בשקט שהיא מקבלת משכורת מלאה ושהארגון בצרות בזמן שהיא לא חסרה דבר. אף מילה על ×–×” שמיזם הדגל המפואר של עלם אוכל אנרגיה ששורפת את תרומות שולחי ×”SMS בחשבונות חשמל ואחוזי התיווך של המפעילות הסלולאריות. האנרגיה שמבוזבזת כדי להאיר את הדגל ההזוי ×”×–×” לא אוכלת רק לתוך תקציבי עלם, אלא גם מתבטאת בזיהום האוויר בחסות תחנות החשמל, כדי להשאיר לילדי עלם את העולם הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשאיר להם… ואתם חושבים שהם לא שמו לב? אנשים מסביבם אומרים את ×–×” כבר לפני שנה ושנתיים ובטח אמרו את ×–×” קודם לפני, ×–×” לא משנה. אני ואתה נכבה את הנורה – לדעתי הם היו עושים טוב אם היו מתחילים עם דגל דלוק ומבקשים מאנשים שיתרמו מה שיותר מהר כדי לכבות את כל הנורות – כך היתה נשמרת 50% מהשפיות ו80% מהכסף בחשבון הבנק של עמותת על"ם. בשארית הכסף הם מדפיסים כרטיסי פרסום של נערות ליווי (רק לי ×–×” מציק?) – אני יכול להתערב שזה גם נייר מהסוג שמאוד לא משתלם למחזר.
  • לצד פרסי הגלובוס הירוק מחולק גם גלובוס שחור. השנה ברשימה ארגון מחזור בכבודו ובעצמו. מי שמכיר את הרקע לא מופתע.

לא כל מה שמניתי פה זה גרינ-ווש (שזה ניצול ציני של הרצון הטוב והנאיביות של אנשים), חלקו נובע מטמטום או אדישות. הנה עוד כמה מיתוסים על קיימות.

מחשבות על קיימות 1: כי ככה זה לא יכול להמשך

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג'י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את "היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן". מארמית הושאל הביטוי "בר קיימא", כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

אז איפה ×–×” נוגע לחיים האישיים שלכם? ובכן…

כמה פעמים ביום אנחנו רואים סיטואציה, והתגובה שלנו היא "אם זה ימשך ככה יקרה איזה אסון" או "נו, הטמבל מזניח את זה היום, אבל יום אחד הוא יצטער על הזמן/כסף שהתבזבז בגלל שהוא לא תכנן מראש"? ילדים, וגם כמה אנשים שגדלו להיות מפונקים, לא אוהבים לדחות סיפוקים, ולא טורחים לחשוב על סביבתם האנושית או זו הטבעית כשיקול חשוב. אנשים שמתכננים קדימה, חוסכים משאבים לזמני שפל ומכניסים שיקולי סיכונים לתכנון נחשבים לבוגרים ואחראיים. אבל האם חברות כלכליות וממשלות מתנהגות באחריות ובגרות? הרבה חברות מתכננות רק שנים ספורות קדימה ורק לפי רווח כלכלי, ומדינאים לפעמים מתכננים רק חודשים קדימה, במיוחד במדינת ישראל שבה כמעט אף כנסת לא מסיימת את 4 השנים שבחוק בלי ליפול בהצבעת אי אמון בממשלה.

במדינה שבה רוב מקימי הסטארטאפים שמים מראש מטרה להרביץ "אקזיט" אחרי שנתיים כאסטרטגיה, לדעתי משהו חשוב מפוספס.
אנשים שמתעלמים מ"הזיות של מחבקי עצים" אבל יאשימו את הממשלה באיכות המים של מקורות, פשוט לא למדו להפעיל חשיבה בקורתית.
כשיש רוב קוראים נגד תהליך שלום – אני לא מבין איך מתעלמים מעלות מלחמה לכלכלה, עלות המתח בבריאות הציבור, ועלות האווירה לחינוך הדור הבא ליחס לזולת ותכנון עתידי. אה… והנזק הסביבתי.

"מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא" מתוך מצע "התנועה הירוקה" מתייחס לנושא כמו שמעט מאוד מפלגות בעולם בכלל ובישראל בפרט נותנות עליו את הדעת. אמנם יש חברי כנסת סביבתיים או חברתיים במפלגות שונות, אבל עד לתי"מ לא ממש קמה מפלגה שניסתה להסביר שהדברים האלו קשורים, ונוגעים לחיינו יותר מאשר השיח הציבורי הנרגש (ולפעמים קפריזי) על מדיניות החוץ הרופסת, מדיניות הבטחון הקשוחה מדי, או שיחות ארוכות (כמו שהיו לי השבוע) שמדיניות הגרעין שלנו עמומה מדי. השאלה הנשאלת היא כמה אנשים עוצרים לחשוב על המחירים לטווח הארוך? המחיר החברתי, הסביבתי והפסיכולוגי של חסכון תקציבי חינוך, רווחה ותרבות הוא גדול ממה שאנחנו מוכנים להודות, והמסר הזה מורכב מאוד. אי אפשר לקצר אותו לסיסמא קצרה יותר ממשפט או שניים, ועם זה קשה לזכות בבחירות.

אפרוט לכם כמה דוגמאות.

בדומה לרעיונות נהדרים של ראשי ערים להתחרות בינהם על העיר הירוקה ביותר כשאף אחד לא עוצר לחשוב שאין מיים שיעזרו לך לנצח בתחרות – ככל שתשקה יותר את הדשא תהיה העיר שלך ירוקה יותר לתושבים שבעוד שנים ספורות ימותו מצמא.

או למשל אם תחסוך היום בתקציב החינוך, תקבל דורות של אנשים שלא יוכלו להמשיך את תנופת התעשיות עתירות הידע, ותוותר עם עם של עובדים פשוטים, ומנפילת היצוא תגלה שפתאום אין לך תקציב להזרים לחינוך כדי לתקן את המצב בעוד כך וכך שנים. רוצים דוגמא ×—×™×™×”? אוסטרליה רוצה לקצץ בהוצאות ולכן חתכה לחלוטין את התקצוב הממשלתי למחקר מדעי. תלמידי מקצועות שונים יעזבו (או כבר עוזבים) את המדינה כדי לסיים את הדוקטורט במקומות אחרים בעולם, אנשים חכמים לא יחזרו או יהגרו לאוסטרליה, וישאר לו עם של פועלים פשוטים, בלי תעשיות ייחודיות או ידע מדעי מעניין, וגם לא מרצים מוצלחים באוניברסיטאות, ואולי בסוף גם מורים פחות מוצלחים בבתי הספר ורופאים פחות טובים, ובנקאים…. בקיצור ימים יגידו, ומעניין מתי יזכרו ויבינו שהפחתת תקציב ניתן לשרוד ולתקן, אבל ביטול תקציב ליותר משנה חונק את המערכת הזו ופשוט הורג אותה, והשיקום ×™×”×™×” יקר מנשוא. המושג "בכייה לדורות" מקבל פרופורציות אמיתיות.

קיימות היא למעשה מחשבה ותכנון קדימה. כשאנשי סביבה מבקשים לוותר על תחנת חשמל פחמית נוספת הם לא חושבים על העלות המיידית למשק בצורת עיכוב אספקת האנרגיה למדינה, אלא על העלות הכוללת של זיהום האוויר, סרטן הריאות של אלפי תושבים במורד כיוון הרוח בעוד 20 שנה, ועוד פרמטרים שמשרד האנרגיה לא ממש טורח להכניס לחישובים, ומשרד האוצר מעדיף לא לקחת את האחריות על הוצאה מוגדלת היום כדי למנוע את העברת האשמה והאחריות למי שיאיישו בעוד 20 שנה את המשרדים הנוגעים לדבר.

דוגמא נוספת? בירושלים נבנה גשר ענק (ובעיני מכוער) בכניסה לעיר. הגשר בנוי מחומרים ובשיטות שגורמות לכך שהתחזוקה שלו תעלה כמה מליונים בשנה וכנראה חייבים יהיו לפרק אותו עוד 20-25 שנה בגלל בעיות שונות בבניה שיודעים עליהן כבר היום. צא וחשוב, בלי הרבה היוונים של המחיר, אם יעלה 10 מליון ש"×— תחזוקה לשנה ועוד 50 מליון ש"×— לפרקו בסוף, הרי שאנחנו יודעים מראש על הוצאה של 250-300 מליון ש"×— (ונדמה לי שיש הערכות גבוהות יותר). אם יש גשר שניתן לבנותו היום ב100 מליון ולתחזקו ב2 מליון לשנה בלבד, ויחזיק ל50-80 שנה, האם לא סביר שהפתרון הנכון הוא לפרק את הגשר ×”× "ל מיד ולהחליפו? אנשים נזדעקו בלי לחשוב או להבין כשראש העיר החדש ברקת העלה את הענין, ולצערי השיקולים האלו לא עמדו לנגד עיניהם של לופליאנסקי ויועציו כשהעדיפו להשקיע בפיל לבן שאינו משתלב בנוף העיר, וספק אם הוא עמיד במזג האוויר הירושלמי הקשה במקביל ללחץ הדינאמי של רכבת קלה פעם בכמה דקות – נמתח ומשתחרר, ושוב נמתח ושוב משתחרר. אני אישית ממש מפחד לנסוע מתחתיו וזה עוד לפני שהרכבת יוצאת מהתחנה.

וצריך להכניס קיימות גם בביטחון ומדיניות חוץ. שלום בר קיימא ×–×” ברור לכולם – שלום שלא יתפרק בעוד 20-30 שנה ×›×™ לא טרחנו לתחזק אותו. ומה לגבי מלחמה? וצבא? החזקת צבא ×–×” דבר אחד, אבל כמה נזק גורמים בסיסים מסוימים לסביבה האקולוגית, וכמה למורל והלך המחשבה הישראליים? הביטוי "הכיבוש משחית" מוחה בדיוק על הנקודה הזו – המחיר ארוך הטווח של הפגיעה הבסיסית בראיית העולם של ילדים שגדלים בישראל ובשטחי A. ילדים הגדלים בעולם של "קמים עלינו לכלותינו", שיודעים שבגיל 18 כולם הולכים לצבא (ולא תמיד חוזרים) להפליא מכות ב"ערבים" (שזה יצור שנראה כמו חיקוי אדם ומופיע בחדשות רק בהקשרים שליליים), אנחנו פשוט ממשיכים לגלגל אליהם טראומות של דור שני לשואה כשעוברים עוד מעט ארבעה דורות, ומתחזקים את המיתוסים של "אין עם מי לדבר". הפחד של כמה ישראלים הוא שיגיע שלום, ויהיו כאן רק דורות של אנשים שלא רגילים לחיות ולדבר שפה שאין בה מלחמה ואגרסיביות, ואז עולה השאלה המתבקשת, למען מה נלחמנו אם בדרך איבדנו אותו? המשאב ×”×›×™ חשוב לשמירה על האחדות והאופטימיות הוא לא תקווה לנורמליזציה, אלא התרגול שלה ביומיום, כדי שנזכור על מה כדאי לשמור. אבל אנחנו מדברים עליה קצת כחלום ולא כיומיום, אז איך נדע לחיות בשלום כשיבוא אם אנחנו לא מתרגלים אותו? לא עם השכנים, לא בין מפלגות, לא בין יריבים בתוך המפלגות, והנה ×–×” גולש לריבים בין שכנים או בתור לרופא, והופ… ×”× ×” הלכו חוקי מוסר בסיסיים של קיימות מתוך ארון הספרים היהודי ממש. כל ישראל כבר אינם חברים, ואינם ערבים ×–×” לזה, ומלחמות התרבות והכפייה הדתית מתעצמות, ×›×™ אנחנו לא יודעים לחיות שלא במלחמה. כמו בריון הרחוב שמרביץ לכולם ×›×™ הרביצו לו שנים בבית, והוא פשוט לא יודע איך להתייחס אל העולם אחרת.

וזו, כמו שאומר הרב מלכיאור, "זו לא מדינה יהודית". ואני מוסיף שזו תרבות שאינה בת קיימא, ולכן גם שלטון שאיננו בר-קיימא. כן… גם תרבות בת קיימא היא דבר שצריך לתכנן נכון ולהבין השלכות.

הפתעה מתוקה

קפצתי הערב עם לישה ויעל (אקא קומנדו ראיונות קריקטור) לבקר אצל חברת משחקים סלולאריים קטנה בהתהוות בשם 3V Games השוכנים להם בלופט תעשייתי חביב ברחוב חור עלום שם: "חפץ חיים 8" בתל אביב. בכניסה לבנין חיפשתי את השם על תיבות הדואר אבל מצאתי משהו אחר. בין משרדי ארכיטקטים ועורכי דין היתה מדבקה טריה "×”×—×’×™×’×” של באבט". כבר הייתי בטוח שכהרגלם של הישראלים מישהו כבר נתקל במותג הירושלמי הותיק והחליט להיות לא מקורי, אבל הצצה שניה גילתה מתחת את שמה של נילי. הופ! מה ×”×™×” הסיכוי להתקל בזה בטעות? שנים מאז שעזבתי את ירושלים, אני עוד זוכר את החור-בקיר שמימנו הנפיקה נילי שחיתויות ואפלים טעימות בקצב של שד טאסמני מצויר לפני כמעט 20 שנה, ואחרי כן את ההתרחבות הקטנה אבל ברוכה לכיכר ציון שאותה גם יעל זכרה מאוד לטובה…

עלינו לראיין את יהונתן ויעל, ×”×™×” ראיון חמוד (הציצו בטיוב) על החזון שלהם, על איך ×–×” להתגלות ×¢"×™ משתמשים בAppStore, ועל מה שמסתמן שדרוש כדי להשאר ולהצליח שם. אחרי כן צורפנו לסשן Rock Band סוער (עד שכאבו לי האצבעות, מה שקורה יותר מדי בקלות לאחרונה) ובפעם הראשונה בחיי שיחקתי בתפקיד גיבור גיטרות ואח"×› גם כמתופף, ויצאו לי תוצאות לא רעות (אני חושב) בתור מתחיל צעיר. אני יכול להבין למה ×–×” ממכר, אבל ×–×” רק גרם לי להתגעגע לתופים האמתיים שפעם ניגנתי עליהם. יסלחו לי MTV אבל אני לא רץ לקנות לי סט קונטרולרים לבית מחר (גם אין לי טלוויזיה בגודל מספק, או מקרן…)


(לא אנחנו! אילוסטרציה: ארבעה מכורים בסשן 4.5 שעות)

אחרי הראיון קפצנו לראות הכצעקתה, ואכן – נילי עמדה מאחורי הבר (יש כיסאות בערך ל12 אנשים בכל המקום, בר ופינות ישיבה), המטבח עוד לא בנוי לחלוטין, השירותים יותקנו סופית רק עוד יומיים, אפילו המחירים עוד לא סופיים, אבל כבר אפשר לשתות את השוקו החם עם הקצפת, ואת אותם הואפלים המסורתיים, ועם אותן כמויות סוכר וחמאה שנילי מקווה שתל-אביביות יהיו מוכנות לטעום, למרות שהפחידו אותה חברים שבתל אביב נשים סופרות קלוריות בכל כפית. אני חושב שהם הגזימו, ונראה שנילי מסכימה איתי, ×›×™ עובדה שהמקום בסוף פתוח, והמתכונים המסורתיים נשארו והם נפלאים כרגיל. אכלנו אחד בריבת חלב, אחד בקרם-פרש וקינמון ואחד עם שמנת חמוצה ורסק תפוחים עם קינמון. הם נאכלו כל כך מהר ששכחתי לצלם, תצטרכו להסתפק בחתיכת ואפל "ריק" בתור דוגמן 🙂

נילי טוענת שהיא רוצה להתחיל לאט, ושיווק פה-לאוזן מספיק לה. אההה… ובכן בלוג למאה קוראי רסס ×–×” לא בדיוק פה לאוזן, אבל ×”× ×” שתי האגורות שלי: ×”×—×’×™×’×” של באבט פתוחה בהרצה, הכתובת היא כאמור חפץ חיים 8 בתל אביב (חוצים את גשר מוזס, יגאל אלון ואחרי שלושה בלוקים פנייה ימינה). בינתיים ×™×”×™×” פתוח ימים א' ב' ד' ×”' ורק 21:00-01:00, ויתווספו שעות וימים ככל שתעלה הדרישה.

אז עם מוצר בן שבועיים ומסעדונת ואפלים בת יומיים, בפוסט מתוק זה אני "סוגר" 600 פוסטים כאן בבלוג! לילה טוב לכולם!

מיה בר – ויסקי הוא עוד סיבה לעלות לבירה

נראה שטראנטינו אהוב על בעלי בארים בארץ, אחרי "טראנטינו" בת"א ו"האטורי האנזו" בהרצליה (ויש אולי אחרים) נפתח לאחרונה בר בשם מיה (על שם מיה וואלס מפאלפ פיקשן) בירושלים. אני מספר לכם עליו עוד להפני שיצא לי לבקר שם בעצמי כי יש שם עכשיו חודש ויסקי שכדאי לכם לדעת עליו מראש ולא רק לקרוא ביקורת אחרי, וגם כי הוא הוקם ע"י אחיה של ידידה ירושלמית, שהלשינה לי על חודש הויסקי הנ"ל.

מהצצה בתפריט, מגוון הבירות והסינגלים המתרחב נראה שמנסה להפוך את המיה ל"נורמה ×’'ין של ירושלים", ואני מברך על הכיוון ומאחל להם המון הצלחה. יש להם הופעות חיות אבל נראה שהם מפרסמים מי ומתי רק באינטרנט הפרטי של בוקפייס, אז אם יש שם משהו מעניין, אני מקווה שמישהו יכול לספר לי גם 🙂

בנוסף הם מעבירים במקום הדרכות אלכוהול, קורסי ברמנים וערבי טעימות יין (עם ג'סי בודק) או ויסקי וכולי.

לגבי חודש הויסקי, הנה מה שמספר בעל הבית:

כל שבוע מוקדש לאזור אחר בעולם:
• השבוע האירי (נגמר היום – ×¢.א.)
• שבוע הסקוטש
• השבוע האמריקאי – Yes We Can!
• שבוע הסינגל מאלט הסקוטי

לא, לא תצטרכו לפרוע את קרן הפנסיה שלכם בשביל זה. כל החודש 10% על כל מה שחום ומתחיל ב ו'.
כל שבוע 20% על האזור הארץ הנבחרת (לא ישראל)

כל יום שני תקבלו את ויסקי השבוע בחצי מחיר (בעיקר כי בא לנו לראות גם אתכם שיכורים)

בימי שלישי נעשה טעימות מודרכות על הבר.

וצפויות הופעות מושקעות במיוחד.

מיה בר, רחוב הלל 18 ירושלים. אני מתאר לי שאקפוץ באיזור שבוע הסינגלים, או אם אשמע על הופעה טובה במיוחד (רמז לבעלי הבוקפייס שם בחוץ).

על זכות הדיבור והבעת הדעות בישראל (בהמשך ל"חיות אדם")

כתבתי היום בבוקר פוסט על מה שנתפס אצלי כהתפוררות מוסרית וחינוכית ועשיתי שם ערבוב קל. כמובן שהידיעה על גבירזל ובג"ץ תפסה מיד את התגובות שהגיעו ברובן ממסרים פרטיים (יש לי חבר או שניים שמעדיפים משום מה לא לענות לי בבלוג, למרות שאני מרגיש שאני מתנסח יותר בבהירות בכתב) והדיון הפך לשאלת זכויות הבעת דעות ולא על ענין חינוך לאדיבות, פלורליזם ויחס הדדי בחברה.

למי שמנותק מהחדשות כמוני: גבירזל וחברים סיכמו אחרי הרבה דיונים בבג"צ ×›×™ בעוד שבועיים תאופשר להם צעדה דרך אום אל פאחם, הידועה בתור מרכז הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל – ×–×” שלא מכיר בזכות הריבונות של מדינת ישראל, מה שגרם לכיכוב העיר בארועי אוקטובר 2000.
לפי גבירזל המטרה להניף שם את דגל המדינה, וגם לעשות שם סיור לבדוק את חוקיות הבניה במקום, "כמו שעושים ארגוני השמאל בהתנחלויות".

כיון שלענין זכות הדיבור והבעת הדיעות מגיע פוסט נפרד, אז אני פותח אותו מהר כאן לפני שזה מטביע את הדיון השני, שאני רוצה שיתמקד בחינוך ומוסר.

אז זו נקודת ההתחלה: שחר שאל אותי מה הייתי מחליט במקום בג"ץ. תשובתי תואמת פוסט של גורביץ מלפני כמה חודשים (שנדמה לי שיתפתי בגוגל רידר) בג"ץ נתן את התשובה הנכונה ברמת החוק היבש: יש להם זכות להביע את דעתם איפה שירצו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל במקומות ציבוריים ובלי להפר חוקים אחרים. הבעיה היא שבכך הפך בג"ץ את החלטת המשטרה כי למרות הלגיטימיות, ההפגנה מסוכנת מדי. האם בג"ץ טוען שהחלטת המשטרה היתה פוליטית ולא מקצועית? או שאולי החלטת המשטרה היתה נכונה ובג"ץ הופך אותה מסיבות פוליטיות? האופציה הראשונה מביכה, והשניה מביישת עוד יותר.

השאלה היא מהם הנימוקים שפורטו בהחלטה, כי הם ישפיעו על המשך התגלגלות הסיפור, והשימוש בפסק הדין הזה בטיעונים בשנים הבאות. את הנימוקים לא הצלחתי למצוא באתר הרשות השופטת, ולמעשה גם את ההחלטה מהיום עוד לא פרסמו שם, הכי טוב שאפשר היה למצוא היתה ההחלטה הקודמת בתיק. חבל שזה לא יותר מעודכן.

ולפני שאמשיך, חשוב לי לציין בפעם האלף שאני לא משפטן כמובן (למרות שלשם שינוי, כאן אולי הייתי רוצה יותר רקע כדי לענות בצורה טובה).

לגוף הענין: ברור שיש כאן פוטנציאל פיצוץ עצום, עקב המיקום וסוג האוכלוסיה שגרה בו, ההסטוריה שלה ושל המפגינים/צועדים. בטיעונים מול בג"×¥ העלו החיותעותרים את מצעד הגאווה הירושלמי כטיעון שוב ושוב – אם שמרתם שם על המפגינים אתם חייבים לשמור עלינו.

ברור שבין השורות (והם לא מסתירים את ×–×”), הרעיון הוא ליצור כאן תקדים, שאם תפסל ההפגנה הזו, תהיה זו מנוף לבטל את מצעד הגאווה בעוד חודשים ספורים. כאן אני מקווה שבנימוקי פסק הדין יופיעו עשרות ההבדלים בין שתי ההפגנות ולמה ההחלטה כאן חייבת להיות ביד המשטרה ולא החוק היבש. מצד אחד אני אומר לא נורא – הרי בג"×¥ למעשה לא נתן להם כאן את התקדים שהם רצו כנשק נגד מצעד הגאווה, ולכן הם לא יוכלו לעשות פיפס כשיגיע זמן המצעד הירושלמי הבא (שעכשיו ×™×–×›×” גם בגיבוי מועצת העיר אני מאמין). זו אכן שמירה על חופש הביטוי, שאינה מעוגנת בחוק יסוד במדינתינו, אלא רק בפסקי בג"×¥ ובראשם בג"×¥ קול העם. אם אין חוק חופש ביטוי (אגב, תקנו אותי אם טעיתי) כמו בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אז לפחות תקדים בג"×¥ ×›×–×” מקדם את הזרם הפלורליסטי/ליבראלי, ומעודד אותי לקוות שיום אחד יהפוך לחוק בכל זאת. בינתיים נראה שדעת השופטים ברוב הפסיקות היא שחופש הביטוי הוא ערך בסיסי במשפט הישראלי, מלבד כשיש התנגשות באינטרסים בטחוניים.

בניגוד להעדרה של זכות ביטוי מפורשת בחוק, דווקא קיימים סעיפים בחוקים אחרים שמתנגשים בה, ובראשם סעיף חוק העונשין "פגיעה ברגשות הדת" הידוע לשמצה, נגדו כתב השופט אור "הטלת מיגבלה על התנהגותו של אחד, בשל העובדה שעצם התנהגותו זו סותרת את ערכיו של האחר, ולכן פוגעת ברגשותיו של האחר, אינה מתיישבת עם תפיסות היסוד של מדינה דמוקרטית" בפס"ד משפט סוסצקין (תודה לקלינגר על מראה המקום והציטוט). על ההיסטוריה של סעיף העונשין הזה אפשר לקרוא גם בכתבה הזו. מעניין שאף אחד לא עתר לציין שהנפת דגל ישראל במשולש זו פגיעה ברגשות הדת! הרי להזכיר למוסלמי שהוא תחת שלטון שאינו מבוסס שריעה, כמוה כלהטיח בפניו שאיננו מקיים את ציווי הג'יהאד כראוי ובכך להעמיד בסימן שאלה את אדיקותו. יש קייס? אני מקווה שאף אחד לא יחשוב לנצל את הרעיון הבזוי הזה ברצינות, כי אני לא חושב שהסעיף הזה בכלל ראוי שישאר בספר החוקים שלנו.

כי הרי ברור שהחלטת הבג"ץ היא לתת לגזענים לעשות הצגת כוח במרכז אוכלוסיה שאותו הם מבקשים לדכא, ולו רק בהנפת דגל ישראל במרכז אוכלוסיה שמעדיפה להיות מסופחת לפלאסטין בדקה שתקום. זה חבל, אבל זה המחיר של זכות הבעת הדעות. בפרפראזה על וולטיר: אני נגעל מהדעות החשוכות שלהם, אבל חובתי כאדם בכלל וישראלי יהודי בפרט לתת לכם להביע אותה.

כמובן מגעילה כאן הגזענות. כמובן מגעילה כאן הבחירה המתריסה של מקום ההפגנה, והיות כל המהלך פרובוקציה כדי לנצל את בג"×¥ לעשות רעש תקשורתי ופוליטי. אבל בעיני ×”×›×™ ציני כאן הוא השימוש וההשוואה לשמירה על זכויות של מצעד הגאווה – איך צעדה שכולה הפגנת עליונות על אזרחים סוג ×’' (דה פקטו ודה-יורה) בתוך מגרשם הפרטי, יכולה להיות מושווה לבקשת אזרחים סוג ב' לקבל שוויון זכויות ×¢"×™ הפגנה בעיר הבירה של מדינה הקוראת לעצמה דמוקראטית ומונעת מהם זכויות. להזכירכם מארגני המצעד האחרון לא ביקשו לעשות אותו בלב שכונות חרדיות וגם הסכימו ללבוש צנוע ושלטים רגועים, ובכל זאת המשטרה הכריחה אותם לצמצם את הצעדה לכדי אספה נייחת בלבד בקמפוס האוניברסיטה. אפילו עד הכנסת הם לא היו אמורים לטייל, מרחק כמה מאות מטרים משם, הסיבה האמיתית לקיום האסיפה בירושלים ולא באף עיר אחרת. האחת הפגנת אנטי אלימות ותמיכה בדמוקרטיה וזכויות וקידמה, והשניה הפגנה של ארגון שפעל באלימות להפוך את ישראל לפחות דמוקראטית נגד אוכלוסיה שחלקה פעל באלימות ×›×™ אינו מכיר בה כלל, ולפי חוקי דתו, גם דמוקרטיה ×–×” לא בדיוק רעיון טוב.

וכאן הענין: השיקול הוא של המשטרה לתת אישור והגנה להפגנה. גבירזל מצטטים בג"×¥ קודם שהגדיר למפקד המחוז קריטריונים לבחור לפסול הפגנה: "נקודת המוצא העקרונית היא, ×›×™ מוכרת זכותו של היחיד להשתתף בהפגנה או בתהלוכה. המאיים על הפעלתה של זכות זו, והמפריע בכוח להגשמתה, פועל שלא כדין…על-כן חייבת המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי למנוע את האיומים וכדי להגן על המשתתפים בהפגנה מפניהם". והסייג? "היעדר כוח משטרה מספיק, היעדר ציוד ומיומנות או היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח. במצב ×›×–×”, עשויה להיות הצדקה לאיסור על התהלוכה או ההפגנה" אבל "נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה ×›×™ מדובר, אמנם, ב'ודאות קרובה לפגיעה ממשית'. לעניין ×–×”, אין די בהערכות או בספקולציות". השופטים סיכמו: "יש לנקוט את האמצעי אשר יש בכוחו לשמור על הסדר הציבורי תוך הפגיעה המזערית ביותר בחופש ההפגנה…האיסור על ההפגנה או התהלוכה צריך שיהא האמצעי האחרון שיש לנקוט בו נוכח פני הסכנה הצפויה".

אני מסכים, יופי של ניסוח, והחלטת בית המשפט היתה צריכה להיות פחות או יותר כזו: "כמובן שהחוק מתיר לכם להפגין, אבל ההחלטה הסופית היא של מפקד המחוז בהתאם לקריטריונים שממילא קבועים בחוק. עברנו על נימוקי המשטרה ואין בהם הטיה פוליטית, המומחים החליטו שיש סכנה בטחונית, אז יש לקבל את דעת המשטרה." נקודה. אם בית המשפט הופך החלטה מקצועית של המשטרה, יש כאן מראית עין של החלטה פוליטית בלתי ראויה לרשות השופטת. לכן אני רוצה לראות מהם הנימוקים של הפסיקה.

האם נכון היה לבית המשפט להכריח את המשטרה לפעול נגד שיקול דעתו של מפקד המחוז, במיוחד לאור ההיסטוריה של אוקטובר 2000? האם הצעד הזה כולל שיקולי דעת קהל או מראית עין שלא אמורים להיות חלק משיקולי מערכת המשפט? צדק (זכות הביטוי) צריך להראות, זה נכון, אבל במחיר ביטול סמכות החלטת המשטרה ואישור של גירוי ברור וממוקד של תגובה אלימה עד פגיעה בחיי אדם ושוטרים?

אני מקווה שאנשי אום אל פאחם יעשו את הדבר ×”×›×™ לא צפוי – לא התנגדות אלימה ואפילו לא הפגנה רועשת מנגד כמו שהציע יוסי גורביץ. מטרת הצעדה הזו אינו הפגנה נגד אום אל פאחם אלא נגד השמאל, הליבראלים, הפלורליזם ומצעד הגאווה. ×–×” לא צריך להזיז לאנשי אום אל פאחם במילימטר, ולכן לדעתי הדבר ×”×›×™ נכון להם לעשות, הוא כלום. פשוט ללכת לעבודה או לבית הספר כרגיל באותו היום, לשבת במסעדות וללכת לקניות, להתנהג כמו כל יום רגיל. פשוט להתעלם. רוע ×—×™ מלעורר כעס באחרים. רוע שמתעלמים ממנו פשוט יעלם לבד ×›×™ הוא מבזבז אנרגיה, כסף ואמינות איום על קהל שלא אוכל את הטנטרום שלו. פשוט תנו לשנאה של הגבירזלים לאכול את בריאות גופם מבפנים ×¢"×™ שלא תספקו להם את התגובה שהם רוצים.

הלוואי.

——-
עדכונצ'יק: עברו כמה שעות, בינתים גיליתי פוסט תגובה של נמרוד אבישר לגורביץ, ונראה שהגעתי למסקנות יותר קרובות לשלו, למרות שבשיקולים טיפה שונים. אתם מוזמנים לקפוץ לקרוא גם אותו, ×›×™ אחרי שקראתי את עצמי מחדש אני חושב שאצלו הרעיונות מנוסחים יותר ברור 🙂