על זכות הדיבור והבעת הדעות בישראל (בהמשך ל"חיות אדם")

כתבתי היום בבוקר פוסט על מה שנתפס אצלי כהתפוררות מוסרית וחינוכית ועשיתי שם ערבוב קל. כמובן שהידיעה על גבירזל ובג"ץ תפסה מיד את התגובות שהגיעו ברובן ממסרים פרטיים (יש לי חבר או שניים שמעדיפים משום מה לא לענות לי בבלוג, למרות שאני מרגיש שאני מתנסח יותר בבהירות בכתב) והדיון הפך לשאלת זכויות הבעת דעות ולא על ענין חינוך לאדיבות, פלורליזם ויחס הדדי בחברה.

למי שמנותק מהחדשות כמוני: גבירזל וחברים סיכמו אחרי הרבה דיונים בבג"צ כי בעוד שבועיים תאופשר להם צעדה דרך אום אל פאחם, הידועה בתור מרכז הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל – זה שלא מכיר בזכות הריבונות של מדינת ישראל, מה שגרם לכיכוב העיר בארועי אוקטובר 2000.
לפי גבירזל המטרה להניף שם את דגל המדינה, וגם לעשות שם סיור לבדוק את חוקיות הבניה במקום, "כמו שעושים ארגוני השמאל בהתנחלויות".

כיון שלענין זכות הדיבור והבעת הדיעות מגיע פוסט נפרד, אז אני פותח אותו מהר כאן לפני שזה מטביע את הדיון השני, שאני רוצה שיתמקד בחינוך ומוסר.

אז זו נקודת ההתחלה: שחר שאל אותי מה הייתי מחליט במקום בג"ץ. תשובתי תואמת פוסט של גורביץ מלפני כמה חודשים (שנדמה לי שיתפתי בגוגל רידר) בג"ץ נתן את התשובה הנכונה ברמת החוק היבש: יש להם זכות להביע את דעתם איפה שירצו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל במקומות ציבוריים ובלי להפר חוקים אחרים. הבעיה היא שבכך הפך בג"ץ את החלטת המשטרה כי למרות הלגיטימיות, ההפגנה מסוכנת מדי. האם בג"ץ טוען שהחלטת המשטרה היתה פוליטית ולא מקצועית? או שאולי החלטת המשטרה היתה נכונה ובג"ץ הופך אותה מסיבות פוליטיות? האופציה הראשונה מביכה, והשניה מביישת עוד יותר.

השאלה היא מהם הנימוקים שפורטו בהחלטה, כי הם ישפיעו על המשך התגלגלות הסיפור, והשימוש בפסק הדין הזה בטיעונים בשנים הבאות. את הנימוקים לא הצלחתי למצוא באתר הרשות השופטת, ולמעשה גם את ההחלטה מהיום עוד לא פרסמו שם, הכי טוב שאפשר היה למצוא היתה ההחלטה הקודמת בתיק. חבל שזה לא יותר מעודכן.

ולפני שאמשיך, חשוב לי לציין בפעם האלף שאני לא משפטן כמובן (למרות שלשם שינוי, כאן אולי הייתי רוצה יותר רקע כדי לענות בצורה טובה).

לגוף הענין: ברור שיש כאן פוטנציאל פיצוץ עצום, עקב המיקום וסוג האוכלוסיה שגרה בו, ההסטוריה שלה ושל המפגינים/צועדים. בטיעונים מול בג"ץ העלו החיותעותרים את מצעד הגאווה הירושלמי כטיעון שוב ושוב – אם שמרתם שם על המפגינים אתם חייבים לשמור עלינו.

ברור שבין השורות (והם לא מסתירים את זה), הרעיון הוא ליצור כאן תקדים, שאם תפסל ההפגנה הזו, תהיה זו מנוף לבטל את מצעד הגאווה בעוד חודשים ספורים. כאן אני מקווה שבנימוקי פסק הדין יופיעו עשרות ההבדלים בין שתי ההפגנות ולמה ההחלטה כאן חייבת להיות ביד המשטרה ולא החוק היבש. מצד אחד אני אומר לא נורא – הרי בג"ץ למעשה לא נתן להם כאן את התקדים שהם רצו כנשק נגד מצעד הגאווה, ולכן הם לא יוכלו לעשות פיפס כשיגיע זמן המצעד הירושלמי הבא (שעכשיו יזכה גם בגיבוי מועצת העיר אני מאמין). זו אכן שמירה על חופש הביטוי, שאינה מעוגנת בחוק יסוד במדינתינו, אלא רק בפסקי בג"ץ ובראשם בג"ץ קול העם. אם אין חוק חופש ביטוי (אגב, תקנו אותי אם טעיתי) כמו בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אז לפחות תקדים בג"ץ כזה מקדם את הזרם הפלורליסטי/ליבראלי, ומעודד אותי לקוות שיום אחד יהפוך לחוק בכל זאת. בינתיים נראה שדעת השופטים ברוב הפסיקות היא שחופש הביטוי הוא ערך בסיסי במשפט הישראלי, מלבד כשיש התנגשות באינטרסים בטחוניים.

בניגוד להעדרה של זכות ביטוי מפורשת בחוק, דווקא קיימים סעיפים בחוקים אחרים שמתנגשים בה, ובראשם סעיף חוק העונשין "פגיעה ברגשות הדת" הידוע לשמצה, נגדו כתב השופט אור "הטלת מיגבלה על התנהגותו של אחד, בשל העובדה שעצם התנהגותו זו סותרת את ערכיו של האחר, ולכן פוגעת ברגשותיו של האחר, אינה מתיישבת עם תפיסות היסוד של מדינה דמוקרטית" בפס"ד משפט סוסצקין (תודה לקלינגר על מראה המקום והציטוט). על ההיסטוריה של סעיף העונשין הזה אפשר לקרוא גם בכתבה הזו. מעניין שאף אחד לא עתר לציין שהנפת דגל ישראל במשולש זו פגיעה ברגשות הדת! הרי להזכיר למוסלמי שהוא תחת שלטון שאינו מבוסס שריעה, כמוה כלהטיח בפניו שאיננו מקיים את ציווי הג'יהאד כראוי ובכך להעמיד בסימן שאלה את אדיקותו. יש קייס? אני מקווה שאף אחד לא יחשוב לנצל את הרעיון הבזוי הזה ברצינות, כי אני לא חושב שהסעיף הזה בכלל ראוי שישאר בספר החוקים שלנו.

כי הרי ברור שהחלטת הבג"ץ היא לתת לגזענים לעשות הצגת כוח במרכז אוכלוסיה שאותו הם מבקשים לדכא, ולו רק בהנפת דגל ישראל במרכז אוכלוסיה שמעדיפה להיות מסופחת לפלאסטין בדקה שתקום. זה חבל, אבל זה המחיר של זכות הבעת הדעות. בפרפראזה על וולטיר: אני נגעל מהדעות החשוכות שלהם, אבל חובתי כאדם בכלל וישראלי יהודי בפרט לתת לכם להביע אותה.

כמובן מגעילה כאן הגזענות. כמובן מגעילה כאן הבחירה המתריסה של מקום ההפגנה, והיות כל המהלך פרובוקציה כדי לנצל את בג"ץ לעשות רעש תקשורתי ופוליטי. אבל בעיני הכי ציני כאן הוא השימוש וההשוואה לשמירה על זכויות של מצעד הגאווה – איך צעדה שכולה הפגנת עליונות על אזרחים סוג ג' (דה פקטו ודה-יורה) בתוך מגרשם הפרטי, יכולה להיות מושווה לבקשת אזרחים סוג ב' לקבל שוויון זכויות ע"י הפגנה בעיר הבירה של מדינה הקוראת לעצמה דמוקראטית ומונעת מהם זכויות. להזכירכם מארגני המצעד האחרון לא ביקשו לעשות אותו בלב שכונות חרדיות וגם הסכימו ללבוש צנוע ושלטים רגועים, ובכל זאת המשטרה הכריחה אותם לצמצם את הצעדה לכדי אספה נייחת בלבד בקמפוס האוניברסיטה. אפילו עד הכנסת הם לא היו אמורים לטייל, מרחק כמה מאות מטרים משם, הסיבה האמיתית לקיום האסיפה בירושלים ולא באף עיר אחרת. האחת הפגנת אנטי אלימות ותמיכה בדמוקרטיה וזכויות וקידמה, והשניה הפגנה של ארגון שפעל באלימות להפוך את ישראל לפחות דמוקראטית נגד אוכלוסיה שחלקה פעל באלימות כי אינו מכיר בה כלל, ולפי חוקי דתו, גם דמוקרטיה זה לא בדיוק רעיון טוב.

וכאן הענין: השיקול הוא של המשטרה לתת אישור והגנה להפגנה. גבירזל מצטטים בג"ץ קודם שהגדיר למפקד המחוז קריטריונים לבחור לפסול הפגנה: "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מוכרת זכותו של היחיד להשתתף בהפגנה או בתהלוכה. המאיים על הפעלתה של זכות זו, והמפריע בכוח להגשמתה, פועל שלא כדין…על-כן חייבת המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי למנוע את האיומים וכדי להגן על המשתתפים בהפגנה מפניהם". והסייג? "היעדר כוח משטרה מספיק, היעדר ציוד ומיומנות או היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח. במצב כזה, עשויה להיות הצדקה לאיסור על התהלוכה או ההפגנה" אבל "נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב'ודאות קרובה לפגיעה ממשית'. לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות". השופטים סיכמו: "יש לנקוט את האמצעי אשר יש בכוחו לשמור על הסדר הציבורי תוך הפגיעה המזערית ביותר בחופש ההפגנה…האיסור על ההפגנה או התהלוכה צריך שיהא האמצעי האחרון שיש לנקוט בו נוכח פני הסכנה הצפויה".

אני מסכים, יופי של ניסוח, והחלטת בית המשפט היתה צריכה להיות פחות או יותר כזו: "כמובן שהחוק מתיר לכם להפגין, אבל ההחלטה הסופית היא של מפקד המחוז בהתאם לקריטריונים שממילא קבועים בחוק. עברנו על נימוקי המשטרה ואין בהם הטיה פוליטית, המומחים החליטו שיש סכנה בטחונית, אז יש לקבל את דעת המשטרה." נקודה. אם בית המשפט הופך החלטה מקצועית של המשטרה, יש כאן מראית עין של החלטה פוליטית בלתי ראויה לרשות השופטת. לכן אני רוצה לראות מהם הנימוקים של הפסיקה.

האם נכון היה לבית המשפט להכריח את המשטרה לפעול נגד שיקול דעתו של מפקד המחוז, במיוחד לאור ההיסטוריה של אוקטובר 2000? האם הצעד הזה כולל שיקולי דעת קהל או מראית עין שלא אמורים להיות חלק משיקולי מערכת המשפט? צדק (זכות הביטוי) צריך להראות, זה נכון, אבל במחיר ביטול סמכות החלטת המשטרה ואישור של גירוי ברור וממוקד של תגובה אלימה עד פגיעה בחיי אדם ושוטרים?

אני מקווה שאנשי אום אל פאחם יעשו את הדבר הכי לא צפוי – לא התנגדות אלימה ואפילו לא הפגנה רועשת מנגד כמו שהציע יוסי גורביץ. מטרת הצעדה הזו אינו הפגנה נגד אום אל פאחם אלא נגד השמאל, הליבראלים, הפלורליזם ומצעד הגאווה. זה לא צריך להזיז לאנשי אום אל פאחם במילימטר, ולכן לדעתי הדבר הכי נכון להם לעשות, הוא כלום. פשוט ללכת לעבודה או לבית הספר כרגיל באותו היום, לשבת במסעדות וללכת לקניות, להתנהג כמו כל יום רגיל. פשוט להתעלם. רוע חי מלעורר כעס באחרים. רוע שמתעלמים ממנו פשוט יעלם לבד כי הוא מבזבז אנרגיה, כסף ואמינות איום על קהל שלא אוכל את הטנטרום שלו. פשוט תנו לשנאה של הגבירזלים לאכול את בריאות גופם מבפנים ע"י שלא תספקו להם את התגובה שהם רוצים.

הלוואי.

——-
עדכונצ'יק: עברו כמה שעות, בינתים גיליתי פוסט תגובה של נמרוד אבישר לגורביץ, ונראה שהגעתי למסקנות יותר קרובות לשלו, למרות שבשיקולים טיפה שונים. אתם מוזמנים לקפוץ לקרוא גם אותו, כי אחרי שקראתי את עצמי מחדש אני חושב שאצלו הרעיונות מנוסחים יותר ברור :-)

21 Replies to “על זכות הדיבור והבעת הדעות בישראל (בהמשך ל"חיות אדם")”

  1. אני חושב שאתה צודק שההחלטה צריכה להיות של מפקד המחוז, אבל אני לא רואה הגיון בהחלטה אליה הגיע מפקד המחוז (וזו הסיבה שצריך היה לפנות לבג"ץ). אם מפקד מחוז המשטרה לא יכול להבטיח את שלום האזרחים באזור מסוים במדינה הוא מתרשל בתפקידו. זה לא שהם ביקשו להפגין בעזה – הם סה"כ רצו להפגין בשטחי המדינה.

    והערה אחרונה – בנוגע לכל הטענות שברוך מרזל עצמו נגד מצעדים דומים, לא נתן לפעילי שמאל לצעוד בחברון וכו' – ובכן, זה שהוא מתנהג ככה, לא אומר שאנחנו צריכים להיות כמוהו.

    אני מסכים שהם יכלו לוותר על ההפגנה שלהם, וכל המטרה שלה זו פרובוקציה, אבל כמו שאמרת (ואמרו לפניך) – "…אבל חובתי כאדם בכלל וישראלי יהודי בפרט לתת לכם להביע אותה."

    וההבדלים שאתה מעלה בין מצעד ברוך מרזל לבין מצעד הגאווה הם מינוריים לעניין הזה – כי בדיוק כמו שאתה רואה את הראשון בתור עוולה ואת השני בתור ביטוי לגיטימי של זכויות אזרח, הרי שברוך מרזל רואה את הראשון בתור ביטוי לגיטימי ואת השני בתור עוולה. וכמו שאתה מצפה ממנו לאפשר לקיים את מצעד הגאווה, אתה צריך לבלוע את הצפרדע ולאפשר לו לקיים את המצעד שלו.

  2. קשה לי להגדיר את ההבדלים כמינוריים, יש לי חשד שכל מי שאומר לי דבר כזה פשוט מנסה לנקוט בעמדה הנגדית רק כדי לתדלק את הדיון.

    אני לא מצפה מבית המשפט לשפוט אם זו פרובוקציה או לא, כי אם היה סעיף "פרובוקציה" לביטול הפגנות וסתימת פיות אז כמעט הכל היה נופל תחתיו וסוף לדמוקרטיה. אנחנו מדברים על סדרי עדיפויות באמת –

    * האם זכות הביטוי מעל חוקים נגד הסתה? (כן, עד שנרצח ראש ממשלה)
    * האם היא מעל סעיף פגיעה ברגשות הדת? (תלוי מאיזה דת אתה ולמי כיוונת)
    * האם היא מעל תקנות המשטרה לקיום הפגנות? (כן כשזה יוצר מצב פוליטי מביך)

    ולכן אני אומר, בית המשפט לא היה צריך להחליט אם זו הבעה לגיטימית כי לפי התקדימים אמורה כל הבעה להיות לגיטימית, ונשאר לבקר רק את איכות החלטת המשטרה. החודשיים האחרונים שהנושא טייל בבג"ץ לא היו עיון של העליון בנימוקי המשטרה כדי להחליט על לגיטימיות, אלא תהליך בוררות של תנאי ההפגנה עד שתגיד המשטרה "טוב, נו…". על תהליך בוררות ראוי לבזבז את זמנו של בג"ץ שלושה שופטים לאורך שש ישיבות? חבל שאין איזה חוק לניצול לרעה של המנגנון, ויותר חבל שאין איזה חוקי אתיקה עיתונאית שהיו מצמצמים את כמות הרעש התקשורתי שהגבירזלים הצליחו לייצר.

    לבסוף לגבי מפקד המחוז והחלטותיו: הדם על כביש ואדי עארה עוד לא יבש מאוקטובר 2000, והדיו עוד לא יבש על דו"ח אור. יש ראיות מוצקות וברורות מה עלול לקרות שם בעוד שבועיים, אני לא חושב שאתה יכול לקרוא לזה התרשלות בתפקוד כשהמשטרה מצהירה שזה סיכון מיותר לחיי אדם. לשני הצדדים יש היסטוריה אלימה ברורה ואידאולוגיה אלימה ידועה, ולכן לא מדובר כאן רק בסכנה שרק אדם אחד או שניים עם פיוז קצר יחליטו על דעת עצמם משהו, אלא יותר כמו המון מאורגן בתוך שטח בנוי שיכול לארגן לינץ' מהומה בקלות ובטוח יש מתוכו אחד או שניים שיחליטו שזה יופי של יום להיות שאהיד וישפדו את עצמם על כידוני רובי המשטרה אם לא יצליחו לגרום להם לפתוח באש ראשונים.

    אם לתת לגבירזל יד חופשית לסכן שוטרים ולהצית מלחמה קטנה זה חופש ביטוי, אז אפשר לרוץ הלאה ולהצדיק עוד שלל התנהגויות אלימות כחופש ביטוי, כמו הכאת אנשים או רצח בע"ח ולך תדע מה. אני סומך שיהיה עו"ד מפולפל שימצא את החורים לנצל את זה בהגנה.

  3. I suspect that you miss the potential voilence from the other side – I'm willing to bet that Marzel and co. are not planning a "peaceful demonstration" but will attack the local residents – break homes, throw rocks on solar heaters, burn cars etc.

    THAT'S not something that a democracy should tolerate.

    But do I know? I'm on the other side of the planet now….

  4. נראה לי שספאם פילטר אכל את התגובה הקודמת שלי. ננסה שוב:

    עירא: מתנצל, אקיזמט ילד רע ואני מקווה שזה לא יחזור. הצלתי את שתי התגובות והורדתי את הראשונה כי זו כוללת ומרחיבה אותה. כבונוס קישטתי לך אותה קצת :)

    אריק, ההבדלים בין המצעדים אינם מינוריים. אם יורשה לי לצטט את עצמי:

    יש מספר הבדלים מהותיים בין מצעד הגאווה למצעד הגאווה היהודית, כפי שמכנה אותו גורביץ. הבולט בהם הוא שמצעד הגאווה הירושלמי אורגן ע"י הבית הפתוח בירושלים, ארגון של תושבי ירושלים המשתייכים לקהילה הגאה ומבקשים לצעוד בעירם. זה שהגיעו אליו צועדים וחוגגים מכל קצוות הארץ, זו עובדה בשטח, אבל האירוע עצמו לא היה מתקיים אם לא היה ארגון ירושלמי מקיים אותו. נדמה לי שבן-גביר ומרזל אינם תושביה של העיירה בה הם מבקשים לנפנף בדגלם, ונדמה לי עוד שבעירם שלהם, שם הם מדכאים אוכלוסיה של אלפי פלשתינאים באופן יומיומי, מעולם לא נאסר עליהם לצעוד כאוות נפשם תוך נפנוף בכל מה שהם רוצים לנפנף. עוד אני חושב שניתן לקבוע במידה רבה מאוד של בטחון כי לו היו רוצים מי מבני אום אל פאחם לצעוד ברחובותיה כשבידיהם דגל ישראל מתנפנף, זה אולי היה נכנס לחדשות כאיטם פיקנטי מעט וחיובי, אבל בוודאי שלא היה מתגלגל לפתחו של בג"ץ. לעומת זאת, אילו ביקשו תושבי אום אל פאחם לצעוד בקריית ארבע עם דגל ישראל, ניסיון העבר מלמד אותנו כיצד היו מגיבים לכך המתנחלים ועוזריהם[…]רגשותיהם של חרדי ירושלים, אם להשתמש בסגנונו של גורביץ, אינם עדינים יותר מרגשותיהם של גאי ירושלים, וזו ההשוואה הנכונה. וכל זאת, מבלי לומר מילה על תפקידה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל.

    ההבדל המהותי השני הוא בכוונת המכוון מאחורי האירוע. מצעד הגאווה לא צועד כדי להרגיז את החרדים. זו איננה מטרתו. הוא צעד גם כאשר החרדים לא הביעו התנגדות (תזכורת: ההתנגדות החרדית למצעדים התחילה לפני כשלוש שנים, המצעד צועד כבר כשש)[…]מנגד, צעדתם של המרזלים מסתירה כוונה מחליאה מאחוריה. צעדתם של מוכי הירח עם דגל ישראל מקפלת בתוכה אמירה מקפיאת דם, אותה אמירה מקפיאת דם שעל ברכיה המרזלים מחנכים את ילדיהם: "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". אדוני הארץ ואנסיה מגיעים לאום אל-פאחם ומניפים דגל שעבורם תמיד היה סימן לאדנות ושליטה. הם קושרים בין הפלשתינאים שאת אדמתם הגזולה הם מבזים ובין הערבים הישראלים באום אל פאחם. זו לא צעדה שמטרתה לקרוא לתושבי אום אל פאחם לבוא ולהצטרף אליהם, לשאת את הדגל ביחד, כשווים בין שווים. לא, המטרה היא בדיוק הפוכה, וסביר מאוד להניח שלו ירצה אחד המקומיים להצטרף יעמוד בסכנת חיים של ממש. השימוש בדגל ישראל לא נעשה כאן כסממן אזרחי, הוא נעשה כסמל שיוצר חיץ – ה"אנחנו" מול ה"הם". ואפשר לסמוך על המרזלים שהם יעשו הכול כדי להגיע לחיכוך ופיצוץ עם האוכלוסיה המקומית, כדי להציגם כבוגדים שאינם מסוגלים לראות את הדגל.

    והבדל נוסף:

    אי אפשר לנקוט בעמדה שמרזל נוקט בה מבלי לחשוף מייד פירכה חריפה: אם לכנופיה מותר, לטענתם, לצעוד באום אל פאחם, מדוע שלא יתאפשר לארגוני שמאל לצעוד בקריית ארבע? אז טען הביריון חלק הלשון הלז כך: "מדובר בחבורת פרובוקטורים שבאה להתסיס. מוזר מדוע בפרקליטות ובמשטרה פורשים עליהם חסות". האם יש להאמין שהמרזלים מגיעים לאום אל פאחם כדי למצוא חברים חדשים?[…]חופש הביטוי מגן גם על אלה שאינם מאמינים בו[…]חופש הביטוי עומד גם לברוך מרזל. אלא מאי? שמרזל עצמו טען לפני שלושה חודשים [זה נהיה יותר מארבעה עכשיו, נ.א.] שפרובוקציה היא סיבה טובה מספיק עבור המשטרה למנוע ביקור מתואם מראש, ופעל באלימות כדי למנוע אותו. הוא אינו יכול לטעון היום שפרובוקציה מוגנת בחופש הביטוי ואל לה למשטרה למנוע אותו. אם העקרונות של מרזל עושים פליק פלאקים כדי להתאים את עצמם למה שבא לו לעשות, מי מבטיח לנו שלא יישא מגפון במרכז אום אל פאחם ויתחיל לשאוג "מוות לערבים"?

    אלה הבדלים מהותיים, ומכל מקום אינם מינוריים כלל ועיקר.

  5. כמה דברים.

    דבר ראשון, להגיד "המשטרה אומרת שזה מסוכן מידי" על הפגנה חוקית בתוך תחומי מדינת ישראל זה להגיד שתחום מסויים איננו בריבונות מדינת ישראל יותר. אני חושב שמהטעם הזה בלבד אין סיבה להלין על בג"ץ, על זה שלא לקח את טענת המשטרה ברצינות. יש הבדל בין להגיד "זה לא משהו הגיוני לאפשר בזמן שבו רצו לעשות את ההפגנה", לבין להגיד "זה לעולם יהיה מסוכן מידי". השני פירושו ויתור של מדינת ישראל על שטח ריבוני שלה (מה שאכן קורה בכל האמור בגווית מיסים מהאיזור ודברים אחרים שמראים על ריבונות). אני מסכים עם בג"ץ שזו לא החלטה שהמשטרה מוסמכת לקבל.

    דבר שני, לגבי חוקיות ההפגנה, הרי שבמדינה דמוקרטית נהוג שמערכת המשפט מתנהגת כלפי כל מי שלא הורשע בדין כאילו הוא זכאי, ועל כן כל מה שכל הנוכחים חושבים שהם יודעים על ברוך מרזל הוא חסר משמעות. גם מישהו שאתה לא אוהב זכאי לחופש דיבור.

    לגבי המקומיות של ההפגנות, הרי שלא הגיוני, לצורך הדוגמא ההיפטתית, שיוצאי רוסיה שגרים בנס ציונה לא יוכלו להפגין מול שגרירות רוסיה בתל אביב, רק בגלל שהם לא גרים בתל אביב. הפגנה צריכה להתאפשר במקום שבו הגיוני לערוך אותה, או שחסמנו פה את חופש הדיבור.

    שחר

  6. נמרוד,
    זה נראה לי ממש אבסרודי שאחת הטענות שלך כנגד קיום המצעד של מרזל, זה ההתגנדות שלו לביצוע מצעד דומה בקרית ארבע. אתה באמת רוצה להיות כמוהו? הוא באמת נראה לך האדם ללמוד ממנו על חופש הביטוי?
    ואם אותו מרזל נוהג באלימות כלפי צעדה בקרית ארבע, המשטרה צריכה להתערב ולדאוג שהם יוכלו לקיים את הצעדה. בדיוק כמו שהמשטרה צריכה לאפשר את קיום הצעדה באום אל פאחם, כל עוד היא לא חורגת מגבולות החוק.

    ולגבי העניין של הוא לא מפה או לא משם – ראה את הדוגמה של שחר שמש עם עולי רוסיה מנס ציונה.

  7. שחר: טעות פרוידיינית או פליטת קולומבוס? :)

    עמוס ונמרוד: אני לא מאמין שמרזל וכנופיתו ינסו לעשות משהו קיצוני. אני נותן להם הרבה יותר קרדיט מזה, הם לא מטומטמים, והם יקפידו מאוד לא לעבור על החוק ולא לעבור על ההסכמים עם המשטרה. לדעתי לא יהיו נאצות במגהפון ולא פגיעה ברכוש, כי הם יודעים היטב שהצעדה לבדה יכולה לגרום פיצוץ, ועל זה הם בונים, כדי שיוכלו אחר כך להעמיד פני שה תמימים.

    כנראה שציווי "ונשמרתם לנפשותיכם" או שלל ציוויי "הגר שבשעריך" נחסכו מהם בישיבה, והם חושבים קצת במונחים של "הקם להורגך השכם להורגו" או אולי אימצו את אידאל השאהיד המוסלמי או המרטיר הנוצרי? אני מסוגל להאמין עליהם כבר הכל…

    ולשחר שוב: האם אא"פ שטח ישראלי? כן.
    האם ישראל מתייחסת אליו ואל יושביו ככזה? לא ממש.
    האם תושבי המקום שמחים שנכפה עליהם שלטון חדש ומפלה ב1948? לא ממש.
    האם היו מעדיפים אוטונומיה שתייצג את לאומיותם יותר טוב? נראה שבהחלט כן. ראש העיר הנבחר המכהן מזה שנים מנהיג ארגון שכופר בלגיטימיות של השלטון שנכפה על העיר.

    לסיכום – אין כאן שחור ולבן (כן שטח ריבוני או לא), יש כאן גוון אפור ידוע ומובן, ולכן צריך להתייחס ברגישות ופיוס, מה שישראל לא עשתה עד היום. מרזל מצידו רוצה להצית אש כי לפי אמונת קיצונית שכמותו מלחמת אזרחים היא הדרך לחיסול בעית ערביי ישראל ואולי גם קיצור דרך לביאת המשיח (לא טרחתי מעולם לקרוא את משנתו אז אני מנחש).

    לעומתו חילוני פרגמטי כמו ליברמן מציע להקים מדינה פלסטינית בגדה ובשרטוט יצירתי חדש של הקו הירוק להגיע עם ערים שכאלו להסכם שטחים-תמורת-שטחים אם הן רוצות להשאר בצד הפלסטיני של הגבול. לא ביררתי אישית עם הנהגת התנועה האיסלמית אבל הניחוש שלי הוא שאם תוכנית כזו תהפוך לריאלית הם ישקלו אותה לחיוב.

    אז כמו שאומר נמרוד, מצעד אחד הוא למען פיוס ושוויון זכויות והאחר הוא התגרות ברורה להצתת אירוע או אפילו מלחמת אזרחים. למה לעזאזל מישהו בכלל יכול לראות את שני המצעדים האלו כבעלי "הבדלים מינוריים בלבד"?

    "גם מישהו שאתה לא אוהב זכאי לחופש דיבור." כמובן, הדגשתי את זה בפוסט שלי, אבל כאן באה פרובוקציה ברורה בחסות לא מוסתרת של חופש הביטוי. אף אחד לא סותם לגבירזל את הפה, משנתם מופצת בהמון כלי תקשורת, ואף אחד לא ימנע מהם להביע את אותן הדעות בכל מקום וצורה ואפילו עם מגאפונים מול הכנסת או ברדיוס של קילומטר מיישובי המשולש כל עוד ישמרו על החוק. הבעיה כאן, ואל תיתמם, היא לא הדיעה שרוצים להביע אלא האיך והאיפה ועם כמה רעש תקשורתי. בסיטואציה כזו, הטענה מצד מרזל ובן גביר כי לוקחים מהם את חופש הביטוי משולה לאמן מיצג שיגדל זקן, ילבש כאפיה וחגורת נפץ מזויפת, וירוץ לו בת"א לכיוון אחד משערי הקריה בעודו שואג בערבית ומתעלם מהוראות השומרים ויריות אזהרה באוויר. הוא הרי כבר הופיע במיצג הזה מאות פעמים על במת תאטרון גבעתיים, והוא מנסה אותו עכשיו כאמנות רחוב. אם יחטוף כדור, האם תעמוד לו זכות הביטוי כהגנה? האם הוא יוכל להאשים את אותו החייל כי מנע אותה ממנו ולתבוע פיצוי מהמדינה? האם שופט צריך באמת להאמין להתממות שלו? האם המדינה צריכה להציל אנשים שמתגרים במופגן בגורלם? או שמא התנהגות גבירזלית של סיכון עצמי סדרתי היא עילה לאשפוז פסיכיאטרי בכפיה?

    לא, אני לא מקבל שיש כאן הקבלה בין ההפגנות, אני לא חושב שהמשטרה צריכה לאשר ולאבטח נסיון התאבדות ו/או הצתת מלחמה, ולחופש הביטוי יש גבולות של שימוש לרעה. הדוגמא הקלאסית בשיח על חופש הביטוי האמריקני היא של אדם שצועק ככה סתם "שריפה" בתאטרון הומה אדם במטרה ליצור בהלה, הדרש אומר שאין לו זכות לטעון להגנה תחת התיקון הראשון לחוקה. אולי יש אפילו סעיף פלילי שאפשר להפיל עליו במקרה כזה. יש גבול לכל תעלול וגבירזל יודעים שכולנו יודעים שזה תעלול מטומטם ומסוכן וחצוף ולא ביטוי דעות תמים שבלתי אפשרי בשום אופן אחר. לכן אין לי שום בעיה שהמשטרה תסרב לתת ידה לדבר.

  8. נראה לי שאתה מכביד מדי על בג"צ והמשטרה.
    זה לא חייב להיות שאלה של 'מי מהם מוטה פוליטית'. יש כאן התנגשות בין זכויות – הזכות לחיים (או משהו כזה) והזכות לחופש הביטוי. אין ספק ששתי הזכויות מתנגשות (פוטנציאלית) וצריך להכריע מי מהן חשובה יותר.
    המשטרה החליטה – באופן טבעי – שהזכות לחיים גוברת (באופן טבעי כי תפקידה המוגדר הוא לשמור על הזכות הזו). בן גביר טען שההחלטה לא סבירה, העביר אותה לבג"צ – ובג"צ אמר שהוא צודק, ושכאן צריך להיות איזון אחר בין זכויות.

    זה תהליך נורמלי ובריא במדינה דמוקרטית. בדיוק בשביל דברים כאלה הקימו את בג"ץ.

  9. עירא,

    קצת מצער אותי הדיון הזה. אתה מגלם פה בדיוק את התופעה שנגדה יצאתי בפוסט הזה. קצת Reality check.

    דבר ראשון, חוץ ממך בפוסט למעלה אף אחד לא טען שהמשטרה טועה בהערכת הסכנה. מה שטענו זה שלבית משפט, בבואו לאשר הפגנה, אסור להתחשב בשאלות "מי עומד להפגין" או "מה הוא עומד להגיד". התייחסות לשאלות האלו שקולה למתן הזכות לסתום פיות על פי דעה של מי שהקונצזוס בקרב השופטים אומר שצריך לסתום לו את הפה. במילים אחרות, ייתכן שצריך להגיד למשטרה שגם אם הסכנה גדולה, הם צריכים להערך לה.

    דבר שני, חיפוש מהיר על הכתבה שקישרת אליה מראה שהיא נערכה במקום אחר, ואורגנה ע"י אנשים אחרים. זה צעד מאוד לא דמוקרטי מצידך לאגוד אותם יחד כך. על פי ההגיון הזה, בגלל שמישהו במחנה הדתי רצח ראש ממשלה, לאף אחד מהמחנה הזה אסור להפגין.

    לגבי נושא הריבונות – ההחלטה לוותר על שטחים שמורה לראשות המחוקקת (כנסת) בלבד. לא לרשות המבצעת (הממשלה והמשטרה) ולא לרשות השופטת. כל עוד ההחלטה היא שאום אל פאחם היא חלק ממדינת ישראל הרי שחוקי מדינת ישראל חלים בה ואין סיבה למנוע באופן גורף הפגנה. זה עשיית חיים קלים מצד המשטרה להתנהג אחרת, ואני עומד מאחורי הטענה שנכון עשה בית המשפט שתיקן את הטעות שעשתה המשטרה בהקשר זה.

    ולגבי "ישקלו אותה בחיוב" – כשליברמן דיבר על זה הם הרימו קול צעקה רמה, ואמרו שאין מצב והם חלק ממדינת ישראל.

    לגבי הם יודעים שזה מסוכן – אתה בעצם מתגמל איום באלימות. אתה מתייחס לאלימות הערבית כמשהו נתון ובלתי ניתן לשינוי, ומה שיותר גרוע, מקובל ולגיטימי. ואז אתה אומר "בתנאים האלו, לא הגיוני לערוך את ההפגנה". מה שאתה בעצם אומר זה שוויתרת על הריבונות על אום אל פאחם. שוב – זו לא החלטה שלך, לא של המשטרה ואפילו לא של הממשלה.

    שחר

  10. Shachar – at least speaking for myself – I think that an argument against allowing the demonstration is the likely event (IMHO) that the demonstrators will do more than just talk and actually attack residents. Wouldn't such a risk be a viable reason not to allow the demonstration?

  11. עמוס,

    כמובן שכן, אבל בתנאי אחד מאוד חשוב. מותר למנוע מאדם לדבר אם הוא מתכוון לנצל את הזכות לרעה בשביל לעשות דברים בלתי חוקיים, אבל יש חובה על המשטרה במקרה כזה להוכיח את טענתה. בתי המשפט בישראל מחוייבים לחזקת החפות.

    במילים אחרות, הבעיה במשפט שלך היא המילה IMHO. דעתך (ואל תבין אותי לא נכון – אני לא חושב שאתה טועה, אבל גם דעתי) היא לא סיבה מספקת כדי לסתום למישהו את הפה.

    אני משוכנע שאם המשטרה היתה מביאה חומר מודיעיני מבוסס שאומר שזו הכוונה של בן-גביר/מרזל וכו', בית המשפט לא היה מאשר את זה. ללא חומר כזה אין לבית המשפט בסיס לפסוק אחרת משפסק.

    מה שמחזיר אותי לעירא. מה שמטריד אותי בדעה של עירא היא לא שהוא יוצא כנגד בן-גביר. מה שמטריד אותי זה שהוא יוצא כנגד בית המשפט. עירא, בעצם, מבקש פה שהחוק יתייצב לצידו רק בגלל שהוא מאמין שהוא צודק ושבן-גביר טועה. מדינת ישראל היתה מדינה שכך התנהלה עד, לפחות, אמצע שנות השישים. זו לא תקופה שהייתי שש לחזור אליה.

    שחר

  12. שחר, אני לא יודע מאיפה להתחיל, אנסה מהקל אל הכבד.

    1. לא יצאתי נגד בן-גביר? בוודאי שאני יוצא נגדו. האיש מתנגד נמרצות לשלטון החוק כבר שנים, ומעודד את אנשיו לאלימות נגד כוחות הבטחון. אין לי שום סנטימנט לאיש, פועלו או דיעותיו.

    2. אני לא יוצא נגד בית המשפט, אני יוצא נגד ההחלטה בפסק הדין הזה, ואני מבקש לדעת איפה מוצאים את טקסט ההחלטה המלא, או אולי גם את פרוטוקול הדיון. אני מרגיש שהתוצאה הזו אינה לוקחת בחשבון אופציות, ולכן אני רוצה לדעת את הנימוקים ואני כבר שבוע מחפש אותם. נראה לי שביום ראשון פשוט אתקשר לבית המשפט ואשאל אותם איך מקבלים את זה מהם ישירות. אני מרגיש כאילו הסנגוריה של המשטרה לא העלתה את כל הטיעונים או שמשהו אחר היה חסר פה.

    3. לגבי האמירה על כך שאני מבקש לסתום פיות של מי שאיני מסכים איתו: אני חוזר ואומר בפוסט ובתגובות – לגבירזלים יש זכות הבעת דעות והם מנצלים אותה ללא הפסק. ההפגנה באא"פ לא תשמש במה להבעת דעות אלא להפגנת נוכחות כדי לעורר ארוע אלים. מה שיגיע למחרת לעיתונים לא יהיה ציטוט של נאום דעות אלא תמונות של אלימות. לא יודע מי יתחיל אותה אבל זה לא משנה. אוזלת היד של כוחות הביטחון שלנו להגן על אזרחי ישראל, ובפרט הלא-יהודיים, היא נושא כאוב ומתמשך.

    4. איזו טענה צריך להוכיח? שמרזל ובן-גביר מעודדים אלימות נגד ערבים, שוטרים ומג"בניקים כאחד? אז רק לפני ארבע שעות היית צריך לפתוח את חדשות ערוץ 10, ולראות איך ליווה כתב הערוץ את יושבי בית המריבה בחברון: חבורת בני טיפש עשרה שלא שמים קצוץ על החוק והמשטרה, אותם חבורת "מופרעים שאיבדו עליהם שליטה" שקוראים אפילו למועצת ישע בשמות גנאי ולמגבניקים ששומרים על הפרדה בינהם לבין שאר חברון הם קוראים "כלבי שמירה". אבל אני לא רואה את זה כאבדן שליטה, כי בכתבה רואים את כל מנהיגיהם האידאולוגיים נושאים נאומי עידוד וחיזוק לפי התור, בינהם רבנים מקרית ארבע, ברוך מרזל בכבודו (אז אל תגיד לי שלא מדובר באותה חבורה ואידאולוגיה אחרת), ובבית מתגוררות קבוע גם נדיה מטר ודניאלה וייס ומחזקות קבוע את המוראל. ממש מצעד הכוכבים וכולם באותו בנין, שוטפים את מוחם של השבאבניקים האהובים שלהם. עכשיו אחרי שספגו את העלבון של כיבוש בית המריבה ע"י היס"מניקים שנואי נפשם, הם מכינים את עצמם לקראת המצעד בעוד שבוע וחצי, בהנהגתו של אותו אחד שהורה להם להתבצר שם ולהמטיר אבנים על אנשי שלטון החוק שבעוד שבוע אמורים להגן עליהם וגם על אנשי אום אל פאחם אלה מאלה.

    רגע, למה אני מתאר לך את הכתבה ואת נאומיו של מרזל כשהכל נמצא באתר? לצערי לא הצלחתי לגרום לזה להקרין בפיירפוקס, אבל שווה לפתוח רגע אקספלורר ועיניים כדי להבין שהאנשים האלו עלולים להצית עוד שבוע וחצי מלחמת אזרחים, וצה"ל מעריך שהם אפילו לא מתכוונים לחכות אלא להתחיל אינתיפאדה יהודית כבר היום.

    אז אם לא הכרת, זה מרזל ואלו תלמידיו הנאמנים מחממים את השטח. איך אפשר להגיד שהמצעד דרך אום אל פאחם, לגיטימי ככל שיהיה, איננו פוטנציאל לפיצוץ? איך יכולה המשטרה להבטיח את שלום התושבים והצועדים, שלא לדבר על השוטרים שבאמצע, ששני הצדדים לא מחבבים כל כך, בלשון המעטה?

  13. שחר, האם עלי להבין את השתיקה כ"די נמאס להתווכח איתך, אתה טועה", או כ"וואלה, התמונות האלו באמת מפחידות אבל לא בא לי להודות שיש כאן באמת סיבה לחשוב שוב"?

    הדעות של מרזל הן הסתה לשמה. לא נגד ערבים, אלא נגד כוחות הביטחון ונגד בית המשפט העליון. מתי בעיניך נגמרות זכויות הביטוי ומתחילות הסנקציות נגד הסתה? הרי כבר לא מדובר רק במילים. נתנו לתלמידיו ומוקיריו נשק והיום הם יורים בשכניהם בחברון. מחר אותו הנשק יופנה באצבע קלה על ההדק נגד כוחות הבטחון, כי הם רק "כלבים" ולא בני אנוש או יהודים חו"ח.

    שחר, הפוסט שלינקקת מדבר על קבלת האחר ודעותיו, אבל אלימות ולקיחת חוק בידיים בוודאי שלא צריכים להיות מוגנים בחוק כזה, הלא תסכים? אחרת רצח רבין בעצמו עוד היה מוכרז כבטוי דעות לגיטימי…

    התשובות שלך כאן הן כל-כך שחור ולבן שזה מטריד, לא יתכן שאתה מאמין באמת שלמרות שיש 90% סיכוי שצעדת אא"פ תגמר בתקרית אלימה ואולי תצית מלחמת אזרחים, חשוב לקיים אותה רק בגלל שמרזל צריך להביע שוב דעות. דעות שמקבלות יום-יום במה טלוויזיונית ועיתונאית רחבה, ובמיוחד אחרי הברדק החברוני הנוכחי זה כבר פיליבאסטר שיצא משליטה.

    האם בית משפט או משטרה שיעצרו את המצעד באמת מונעים ממנו לנצל את זכות ההבעה עד הסוף, או שיש נקודה שתסכים איתי שהוא נכנס סוף סוף לאוברדראפט?

  14. הסיבה לשתיקה היא שאני מרגיש שאנחנו לא מדברים באותם מישורים. אני מדבר במישור של "מה היה על בית המשפט להחליט", ומתייחס אך ורק לאותו מישור, וזאת עקב אותו רכיב בפוסט המקורי שלך שאומר "ולמה במקרה אום אל פאחם המדינה נותנת לזה יד?" אני שאלתי "איך היא יכולה לא לתת לזה יד". כמו שאני מבין את התשובה שלך, אתה כופר בעקרונות השוויון בפני החוק באותה הנשימה שבה אתה מנסה להגן עליהם. אתה נותן לתשובה שאתה מעוניין להגיע להשפיע על הערכות הסיכויים שלך לגבי מה יקרה. אתה משתמש בראיית העולם שלך כאמת המוחלטת (מפקד המחוז, סטטוס הערבים ואשמת מי הוא, הלגיטימיות של בן גביר), ומתייחס לכל מי שמוכן לפקפק באמינות המוחלטת של האמיתות המוחלטות האלו כאל מישהו שלא חושב כמו שצריך. במילים אחרות, אתה לא משאיר מקום בעולם שלך למישהו שחושב אחרת, וכנגד זה בדיוק אני יוצא בפוסט שלי.

    אז, כן, אני יצאתי מהדיון. באמת שאין לי כוח לנהל אותו. זה לא "נמאס לי להתווכח איתך, אתה טועה". זה "נמאס לי להתווכח איתך, כל פעם שמעלים מולך טיעון אתה לוקח אותו למחוזות שהם לא רלוונטיים לטיעון הזה". להשאר בויכוח זה להתווכח לצורך הוויכוח, ואין לי שום כוונה.

    שחר

  15. אני דווקא חושב שאני בא מראיית עולם מאוד פרגמטית ולא אבסולוטית. יש זכויות דיבור ויש מניעת אלימות. ההגדרה שלך שבית שמשפט חייב אבסולוטית לאשר הפגנה ללא שום שיקולים נוספים לא עולה בקנה אחד עם העובדה שהדבר נידון ונטחן בין כתיו במשך חודשיים. קודם זה היה לחכות לאחרי הרמדאן, אחרי זה לחכות אחרי הבחירות המוניציפאליות, אחרי זה לא לצעוד ברחוב ראשי… הנה כי כן אנחנו רואים שבית המשפט אכן טוען שזכות הביטוי אינה השיקול העליון בכל מקום ובכל זמן, ויש גורמים שחייבים להלקח בחשבון מעבר לזכות הזו.

    אני כופר בעקרונות שיוויון? אני חושב שמרזל מקבל הרבה שוויון בפני החוק. כל כך הרבה שיוויון שסולחים לו על הסתה ונותנים לו במה חופשית הרבה מעבר למינימום שבחוק. הוא עומד וצועק שהמדינה לא בסדר איתו והמדינה עושה רק צעדים יותר ויותר מרחיקי לכת כדי שלא יהיה לו פיפס של תלונה מוצדקת. זה לא שיוויון כבר, זו אפליה מתקנת מוגזמת. האיש פרובוקטור סדרתי ואי אפשר להתחיל כל בוקר במחיקת האתמול בהנחת כוונות טובות ונקיון כפיים ושוויון אמון מלא, ולכן שיקולי המשטרה היו לחומרה, ולכן גם בית המשפט אישר בתנאים מגבילים. השאלה שלי היא אם מגבילים מספיק, זה הכל.

    כשאני מכניס לשיקולים את התנהגות מרזל בחברון, אני לא "לוקח אותו למחוזות שהם לא רלוונטיים לטיעון הזה", אלא מכניס את הטיעון לפרופורציות ומחזיר את השיקולים למציאות. במציאות האוטופית שלך זכות הביטוי בכל מקום ובכל זמן היא מעל כל חוק אחר, ובמציאות הפרגמטית שלי היא עוצרת שמקום שבו היא מנוצלת לפגוע בזכויות, גוף או חיים של אזרח אחר, במקרה הזה גם באופן שיטתי ומתועד.

    אני בטוח שיהיו עוד מקומות וזמנים שבהם בג"ץ לא יאשר הפגנה, ועדיין אני לא אספור את זה כשלילת זכות ביטוי. אתה מוזמן לנסות לקבל אישור להפגנה ברחבת הכותל בשבת. נשמע קיצוני? כזו היא גם הבקשה של מרזל, אחרת היא לא היתה נידונה בכזה כובד ראש. כבר פסלו בארץ הפגנות ימין ושמאל לקבוצות עם הרבה פחות עבר בעיתי בגלל שיקולים בטחוניים, אבל מרזל פתאום הפך לפרה קדושה, כי הביקורת שלו כלפי בית המשפט "עלולה לעורר מרד ביש"ע". אז נחש מה? כבר יש מרד, וכבר יש נפגעים בגוף וברכוש. ההחלטה שבאה לפייס לא מנעה אלימות אחת אבל עלולה לגרום לאלימות גרועה ממנה. בית משפט שמתעלם מהשלכות החלטה על שלום הציבור לדעתי אינו פועל לפי המנדט שניתן לו מהמדינה (ואני לא מדבר כאן על מונח אמורפי ובעייתי כמו "אינטרס הציבור" אלא על שלום הציבור ממש).

    ולכן אני עדיין מת לראות את נוסח ההחלטה המלא עם הנימוקים. הוא עדיין לא מופיע באתר האינטרנט של בתי המשפט :-(

    טוב, כנראה שנסגור את זה כאן. להתראות ביום חמישי…

  16. מצטער שהתשובה שלי היא כל כך לא משפטית ולא מנומקת, אבל היא מגיעה ממחשבה מיושבת בהחלט: אני בעד שבג"ץ לא היה מאשר את ההפגנה, אם או בלי כוח משטרה מספק אבל מנימוקים אחרים.
    אין לי ספק שמדובר בחבית נפץ. אין לי ספק שהדבר המתבקש כתגובה הוא מצעד של התנועה האיסלאמית עם דגלי ערפאת, הר הבית ותמונות של חאסן נסראללה, אחמדיניג'ד ואסד מול רחבת הכותל המערבי בערב חג. פסיקה שמאשרת את ההפגנה של מרזל, נותנת תוקף גם להפגנה שציינתי קודם.

    אני נוטה להחשיב את עצמי לליברל, אולם אני יודע שבפרימדת הצרכים של שלטון ליברלי ככל שיהיה, כששוקלים את החשיבות למנוע סיכוי להתפרצות אלימה כפול הנזק המיידי והמתמשך בהתפרצות זו אל מול הזכות החשובה להפגין- האינטרס הראשון גדול יותר בעיני.

    השיח הציבורי הישראלי, ובוודאי השיח בין קבוצות שוליים כל כך אלימות ומסוכנות זו לזו עדיין נפיץ מידי בשביל לאפשר למדינה, ברת הסמכות היחידה לשלול זכויות יסוד כאלו ואחרות- לתת יד ביצירת הסיטואציה הזו.

    בית המשפט, לדעתי, התעסק בנקודה הטכנוקרטית הקלה בשביל לפסול את ההפגנה. לדעתי, בג"ץ יכול להרשות לעצמו לומר את מה שכתבתי קודם, בלי לחפש הוראות אופרטיביות כמו פקודת המשטרה כדי להתפס עליהן בעניין הזה.

Leave a Reply