תגית: חינוך

פורסם ב

עידן ה־Copyfight

מפה מוחית מאת ננסי ווייט - למה מידע צריך להיות חופשיהאם נכון לשמור זכויות יוצרים 95 שנה אחרי המוות? האם להורים באמת צריכה להיות שמורה הזכות ללמד את הילדים שלהם כל דבר, אפילו שקרים מסוכנים, או למנוע מהם לקבל חינוך בסיסי? איך כל הדברים האלו מתחברים זה לזה?

ובכן, בפוסטים בסדרת הדמוקרטיה אני מנסה להדגים לכם עד כמה חשוב שמידע יזרום ויגיע לידי האנשים בצורה שמישה וניתנת לקליטה, וחשוב שהאנשים יקבלו את כל המידע הזה בכל דרך אפשרית כדי להעמיק בו ולהפוך אותו לידע. אנשים עם ידע יכולים לעזור לעצמם, למשפחתם, לשכניהם ולקהילתם, יוכלו לצמצם פערים סוציו־אקונומיים ולעזור למנוע את החרפת המשברים שלתוכם אנחנו דוהרים בעוורון. לכן כל זה מתחבר לסדרת הפוסטים על קיימות, שאני שוקד עליה לאחרונה. בסוף הכל יתחבר יפה, מבטיח.

כדי שהמידע הציבורי והיעיל הזה יופץ בצורה יעילה מקסימלית לאנשים הוא חייב להיות חופשי. נקודה. יש למישהו ויכוח? אתם מוזמנים, בתגובות. מידע חופשי זה אומר שכל אחד יכול להפיץ אותו הלאה בכל פורמט, כל אחד יוכל להוסיף עליו את חוכמתו (אם יש לו), ולפעמים לצערינו גם לסלף אותו אם לא נדאג לתשתית מתאימה. מצד אחד פרויקטים כמו הויקיפדיה מראים שלא קל במיוחד לאנשים מבחוץ לסלף מידע מרכזי אם יש מספיק מתנדבים איכפתיים ופעילים, ולכן חשוב לתת לקהילה גם את הכוח להגן על המידע, אבל לדאוג למנגנונים שימנעו השתלטות על מידע ((למשל לחסום אנשים אכפתיים בגלל ריב אישי, אבל זה סיפור אחר)). כדי להגן על כל זה, ראוי וחשוב שגם הפלאטפורמות שמריצות את מאגרי המידע החופשי והכלים להגיע אליו, יהיו בשליטת המשתמשים ולכן תוכנה חופשית היא הפתרון המושלם.

אז למה זה לא קורה בכל מקום ובכל הזמן? כי אנשים רוצים להגביל את הצעדים שלכם לצרכי רווח אישי, בעזרת מקלות כבדים ושוטים משפטיים, ואפילו רק בעזרת איומים להשתמש בכאלו. לשתק את יכולת האנשים לעזור לעצמם, לפחות עד שיעזרו לקופת הפרוטקציה של ארגון כזה או אחר לתפוח עוד ועוד, ומי שאין לו קמח לא ילמד תורה.

התירוצים לכל ההתקפות האלו הם חוקי הקנין הרוחני. אז איך הם הפכו לנושא כל כך שולט בחיינו?

הקדמה

נתחיל מזה שפעם הידע היה חופשי, הועבר מאב לבן. הבינו אותו טוב כי הוא הועבר כידע בסיסי ורלוונטי ולא כערימות מידע שזקוקות למיון וניתוח. המידע לא נכתב, וכך סודות היו שמורים שמורים – אם מפני אויב ואם בין קוסם שבט ליורשו כדי לשלוט על השבט ולעזרתו של המנהיג, מצד שני ידע שנחשב ליעיל לשליטה לא היה מופץ ואולי נוצל לרעה או לשליטה.

קפיצה אדירה קדימה – יש לנו כתב, אפשר לתעד יותר ולכן צוברים יותר ידע וחוכמה. מתפתח עידן של השכלה ומחשבה ביוון העתיקה, היכולת הכלכלית והטכנולוגית להתפנות למחשבה לצורך המחשבה מולידה את הפילוסופים וכמה מהוגי הדעות ותורות המוסר שאנחנו לומדים ומתבססים עליהם היום, וגם בסיסי המדעים המדויקים והשיטה המדעית, המתמטיקה וההנדסה. הרעיונות הופכים להיות דבר מופלא ויקר מפז. כשמוקמת ספרית אלכסנדריה, נשלחים פקידים להחרים כל פיסת קלף בעלת טקסט כלשהו מכל אוניה שנוחתת בנמל, להעתיק ולהחזיר. כך נוצרת ספריה אדירה של ידע ושל ספרות, ומי שרק רוצה לשבת, לקרוא וללמוד, הצליח לסנתז מתוכם עוד ידע ורעיונות. אנחנו יודעים ששם הומצאו מנוע קיטור פרימיטיבי (שחיכה 2000 שנה כדי להיות מומצא מחדש), ושם הועלו תאוריות של כדור ארץ עגול ומסתובב סביב השמש עם נתוני מרחקים וגדלים מדויקים להפליא, יותר מ1500 שנה לפני גלילאו וקופרניקוס. לא סתם קוראים להרבה מהתקופה שבאמצע "ימי הביניים" ו"הדורות החשוכים". מעט הידע ששרד נשמר היטב סגור במנזרים והרחק מעיני העם והבלתי מורשים. הרעיונות הופכים להיות כוח, וכוח כאמור, משחית.

הגיע גוטנברג וזרק לתוך הקלחת טכנולוגיה משבשת, המידע פתאום נפוץ בקלות לכל עבר, למתנגדי הכנסיה והמלוכה יש כוח להלחם בהן משל עצמם, אמנות כתובה נפוצה בשפע. בשלב כלשהוא יוצאים באנגליה חוקים לגבי זכויות העתקה (Copy Rights) כדי שסופרים ומדפיסים יוכלו לדרוש קצת פיצוי על ריבוי עותקים של הספרים כמוצר, החוק עוד לא מדבר על הגנת הרעיונות שבתוך הספרים האלו.

ואז קמה ארה"ב

היום לפני 233 שנה, הכריזה הקולוניה הבריטית על עצמאות ומרד נגד מלכות והכנסיה האנגליקנית. האומה החדשה דגלה ברעיונות חדשים לגבי חילונות, שיטת ממשל, שוויון, כלכלה/קנין וחרויות אחרות. אבות האומה, ובעיקר מדיסון וג'פרסון, הבינו שרעיונות הם כלי חזק ורצו להביא כמה שיותר הוגי דעות ואנשי רעיונות ליישב את המדינה החדשה, שיביאו איתם את הרעיונות, והממשלה החדשה תעזור להם כדי שיותר רעיונות יהיו נחלת הכלל, ללא סתימת פיות. הועלו אפילו רעיונות של תשלום לרעיונאים בנדל"ן, רק שיבואו ויעשירו את נחלת הכלל של האומה החדשה ברעיונות טובים. מצד שני עם רעיונות לא קונים במכולת, ולכן הונח בסעיף 8 לחוקה הבסיס להגנה זמנית על זכויות ההוגים:

הקונגרס יהיה מוסמך – […] לעודד את קידום המדע והאמנויות השימושיות, על-ידי הבטחת זכויות בלעדיות לפרק זמן מוגבל, למחברים ולממציאים, על כתביהם ותגליותיהם;

— מתוך חוקת ארה"ב, תרגום באתר השגרירות האמריקנית בישראל

במקור:

To promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited Times to Authors and Inventors the exclusive Right to their respective Writings and Discoveries;

השימוש המקורי היה במונח useful Arts שאני מניח מדויק יותר בתרגום לעברית כ־ אוּמנות ולא אֳמנות. לצערי את הנימוק המלא אפשר לקרוא רק בכתבי אבות האומה כאמור, שהכריזו כבר לפני כמעט 250 שנה שידע חייב להיות חופשי ומידע זמין לכל, וכאמור ההגבלה הזמנית נועדה רק כדי לא להעמיס על ממציאים והוגים דאגות כדי שיוכלו להפיץ רעיונות טובים ואיכותיים לרשות הכלל.

גלגלו את זה בראש בינתיים, והמשך יבוא.

פורסם ב

למי זה טוב, הסינגולאריטי הטכנולוגי?

ביקשו ממני לדייק. סינגולאריטי ככלל אומר לרוב האנשים "חור שחור", אבל אנחנו מדברים פה על סינגולאריטי טכנולוגי. אופק האירועים הלא ידועים, שמעבר לנקודה שבה המין האנושי (בגרסתו הביולוגית) כבר איננו האינטיליגנטי ביותר על הכוכב.

אפתח בחדשה: הוכרזה פתיחת השנה במוסד הסינגולאריטי (עדיין כואב לי בראש לקרוא לו אוניברסיטה) ועכשיו מותר לספר ששלושה מהתלמידים שהתקבלו הם ישראלים, ואחד מהם הוא חברי הטוב שי, ולכבוד הארוע עזרתי לו להקים בלוג. הבעיה שהשכל האנושי איננו מכונה עדיין, ובשל כשלים ועיכובים, הבלוג עדיין איננו דו כיווני ודו-לשוני במידה שרציתי, אבל יהיה מגניב בסוף התהליך (אני מקווה)

כאמור קורצווייל מדבר על סימביוזה עם המכונות, ובסופו של דבר העתקה של התודעה לתוך המכונה, לפני שימות הגוף. אבל העליתי לפני כשבועיים לשי את השאלה השאלתית של חשיבות הבשר להגדרת נפש האדם והוא ניסח את זה יפה וקצר בפוסט הראשון שלו: "נשאלה שאלה עד כמה אינטיליגנציה מלאכותית יכולה להיות אנושית בלי גוף אנושי, ואנשים הגיעו עם תגובות מאוד מעניינות (למשל חשיבות הרביה והמוות בעיצוב המוסר שלנו או העובדה שיש לנו סדרי גודל של מרחב וזמן הבסיסיים מאוד לחשיבה לנו ואינם רלוונטים למחשב)". זו שאלה בסיסית ומובנת וג'ף הוקינס דן בה בספרו החדש "על האינטיליגנציה", ושם הוא מסביר בבטחון מופרז למה אנחנו לא באמת רוצים מכונות עם רגשות אנושיים ושזה כאב ראש מוגזם לבנות במחשב גם סימולציות של תחושות אנושיות פרימיטיביות, דחפים ופחדים (סקס ומוות בראשם), ובעצם יוצא נגד ריי קורצווייל ורצונו בחיי נצח בסיליקון. אני לא בטוח שהוא לא נאיבי בהערכתו שזה לא יקרה ואנשים יפסיקו לשאוף לשם, אני גם לא בטוח בהערכותיו הנאיביות של קורצווייל שזה יקרה בשני העשורים הקרובים, אבל השאלות רבות ומעניינות – האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, עם הDNA הנוכחי שלנו על בעיותיו, אדם ביולוגי שחי לנצח (אליבא דה אוברי דהגריי?), ולחלופין האם אנחנו רוצים להעתיק תודעה שנולדה בגוף, קיימת עכשיו בתוך מכונה, אבל מסמלצת תחושות גוף כדי לא להשתגע ולאבד את אישיותה?

הפחד שלנו ממוות קשור למבנה האבולוציוני שלנו – אם לא נפחד ממוות לא נשרוד, ואם מוות בפתח הרי שיצר ההישרדות חייב לפעול במלוא האון, כן – זה אומר גם רביה. אם מישהו חשב פעם למה מוות יכול לדכא ולחרמן כאחד, למה אנשים באיום קיומי מתחילים לחשוב על סקס, ולמה יש בייבי-בום בתקופות מלחמה, אז הנה עכשיו אתם יודעים. האדם, כמו רוב בעלי החיים, עבר אבולוציה במקומות מסוכנים, הוא למד לפחד ולהתרבות כדי שלפחות חלק מהצאצאים יוכלו לשרוד. לכן גם במקומות הכי רעבים באפריקה עדיין יש בהם יותר ילודה ממה שהגיוני לעשות וממה שאפשר להאכיל. זוהי הטרגדיה שהצגתי לפני כמה פוסטים לגבי הצורך בשיכנוע האוכלוסיה העולמית להאט את הקצב.

חישבו על זה. אם אנשים ללא אמפתיה (אולי בגלל חינוך ואולי בגלל גנטיקה) לא יפסיקו להגדיל את האוכלוסיה, הרי שיקומו יותר ויותר אנשים עם אחריות חברתית (ופגשתי כמה) ויודיעו שהם ימנעו מעצמם את הרביה, הצריכה והעושר כדי לא להעמיס על כדור הארץ. אבל זו תהיה שטות מוחלטת כי אז דווקא האנשים עם האחריות החברתית והראיה של התמונה הגדולה הם בעלי הDNA שלא יועבר בתורשה, הם יוכלו להשפיע רק דרך חינוך ולא דרך DNA, אבל הם גם סוג האנשים שממילא מסווגים כ"פסיכים שאסור להם ללמד את הילדים שלנו" ע"י רפובליקנים, דתיים מפלגים שונים, קפיטליסטים ומכחישי התחממות גלובלית (להלן – מקדמי היתממות גלובלית).

האם יש חיות שישרדו בעיה כזו, של רבית יתר עד כליה, כמו שקרה בעבר בכמה תרבויות? כן, יש מקרים קיצוניים של סביבות אקולוגיות שבהן לא היו טורפי על והסכנה הקיומית הכי גדולה היא מחסור במזון, שם החיות מפסיקות להתרבות כשהן בסכנה במקום להאיץ את ההתרבות. הבעיה היא, כמובן, שמרגע שהגיע לשם האדם המודרני, הוא כמובן ניצל את זה מיד לצרכיו וכך הרבה מהחיות בניו-זילנד למשל, לא שרדו את השוק (המפורסם שבהם היה הדודו).

אני מצרף בנקודה זו הרצאה נהדרת של דאגלס אדאמס על הקקאפו (אתם יכולים להוריד הביתה כאן), ואני ממליץ למי שעוד לא קרא את Last Chance To See, לחפש את הספר ולהנות מהרעיונות הנהדרים שלו. ההרצאה הזו (איך לא) נמצאה איפשהוא באינטרנט, אין לי מושג איך ואיפה הופצה, ואם להיות צמוד לחוקי זכויות היוצרים, אני מתאר לי שאני עובר על חוקים שונים כרגע, אבל זה חשוב, והוא מסביר את זה כל כך טוב. המסקנות מתחילות בדקה ה-14:00 וההשלכות ב-15:30, אבל אני ממליץ לכם לא לדלג…

[media id=20]

אז איך כל זה מתקשר? הוקינס אומר שסיליקון שיוכל לתת לנו זכרון הירארכי כמו הניאוקורטקס האנושי יהיה מקפצת מדרגה קיצונית, אבל כאמור, לדעתו חבל לנו על הזמל של לנסות לנתק את התודעה מהגוף, כי אז התודעה שלנו כבר לא תהיה אנושית. במקום זה הוא מציע שאותו "שבב הקורטקס" יוכל להיות מחובר לאלפי סוגי חושים וחיישנים שהמין האנושי לא יכול לחלום עליהם. אם אנחנו ממש טובים במציאת דוגמאות (patterns) בשמיעה וראיה, הוא רואה איך מוח כזה יבסס את האינטיליגנציה שלו על מציאת דוגמאות חוזרות בחיוויים של חיישנים של מזג אוויר עולמי, מכשורי מעבדה, מכונות שונות כמו מכוניות או רובוטים שישתמשו בחיישנים שהם מעבר למה שחושים אנושיים יכולים לראות ולהרגיש בלי אמצעי ביניים… ואני אומר יותר מזה – אם נפתח תודעה כללית (AGI), למה שנרצה שהיא תהיה "כלואה" בתוך הקונספט האנושי של מודעות עצמית כפרט נפרד מהאחרים הסובבים אותו? האם יש בכלל מובן ל"תודעות" שכאלו, עם אישיות שונה לכל אחת כשהן בגריד האינטרנט העולמי? כנראה שכן, כדי להפרות רעיונות ופתרונות שצומחים מתוך אישיות שונה, אבל זו עדיין תהיה "תודעה" אחת שלצרכי יעילות ביצירתיות, תפצל את עצמה למספר סוגי "אישיות", תיצור ויכוח (ותקפיד שיהיה בו פרקליט שטן), תבנה ותבחן תאוריות ואז תאחד חזרה כוחות מחשוב כדי לבצע את הפתרון – והכל במאיות שניה. הפרידה, האיחוד, זה לא משהו שאנחנו מכירים, גם לא הרעיון של לעשות האקינג על מבנה המוח של עצמך בעוד אתה יושב וחושב בו, יש כאן עולם שיהיה לנו אפילו מאוד מוזר להבין אותו, כי הגריד האינטיליגנטי הזה יגיע מהר מאוד למצב שבו הוא ממציא את עצמו מחדש כל כמה זמן ובקצב שכאמור, יהיה לנו קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחריו או להבין אותו, רק להשתעשע איתו וללמוד ממנו, ולהעזר בו כדי לפתור את בעיות הקיימות שלנו, ובדרך לקוות שהפתרון הוא לא להחליף אותנו 🙂 אלא אולי לעזור לנו להכניס קצת מהגנים של הקקאפו לDNA האישי שלנו, ולתקן קצת את המוח הזוחלי שלא תמיד עוזר לנו, ולקדם את המין האנושי בסימביוזה מחשבתית ואולי גם פיסית.

בנקודה הזו אני אעזוב אתכם לחשוב לאורך הסופ"ש ולהגיב, ואת ההתפלספויות הבאות בנושא אני מניח שנעשה כבר אצל שי בבלוג 🙂

פורסם ב

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

פורסם ב

קיימות 5: חופש התוכנה

בדרך אל "התמונה הקטנה" של המשמעות של "קיימות ברמה האישית", הקדשתי כמה הצצות בסדרת הפוסטים הזו להסתכלות על התמונה הגדולה והתמונה המאוד גדולה. אני מתחיל להצטמצם (אבל לא לפי הסדר). הפוסט הזה הוא על "תמונה בינונית" ומדבר על עוד מקום מאוד קשור ומאוד נוגע לליבי, וזה חופש התוכנה.

לפני כ6 שנים ביקר בארץ ריצ'ארד סטולמן בפעם האחרונה. בין הדילוגים הבינלאומיים הוא נאלץ לקחת טיסת לילה שהיתה מנחיתה אותו שלוש שעות לפני שהיה צריך להופיע על הבמה באולם סמולארש ביום שפשוף אגו של יב"מ ישראל. כל מי שמכיר את האירועים שהחברה הזו מרימה ואת פאר האולם המדובר, מבין שהכנס השיווקי הזה לא היה בדיוק סוג הארועים שסטולמן חוצה בשבילם אוקיאנוסים. אבל לפעמים הוא יודע להיות פראקטי, כי את הביקור הזה הוא לא בזבז על הרצאה קטנה, הוא נסע גם לרמאללה ודיבר עם פעילים ממגוון ארגונים על גדר ההפרדה ועל מערכת החינוך ברשות הפלסטינית.

סטולמן הוא פעיל חופש להגדרתו, והוא נותן את תרומתו היותר בולטת בעולם התוכנה כי בזה הוא מפורסם ובזה הוא מבין, אבל אם תפתחו את העמוד האישי שלו תמצאו גם התייחסויות להרבה נושאים אחרים, ולא מעט פוליטיקה, ובהחלט גם הרבה נגד התנהגות ישראל בשטחים. אני גם לא מתפלא לגלות בדף שלו שהוא תומך במפלגה הירוקה האמריקנית. הצורך שלו בתוכנה חופשית לא בא מתוך אהבת הקוד, אלה מתוך שנאת האי-צדק, והוא שמח להסביר את זה למי שרק ישאל. בדרך החוצה מישראל במקרה יצא לנו אז לטוס ביחד לברצלונה (אני לטיול, והוא לכנס FSF אירופה) ויצא לי לבלות איתו כשלוש שעות בשיחה (את השאר הוא כמובן העדיף לישון), והוא חלק איתי את החששות שלו שלישראל הוא לא יחזור בקרוב כי הוא ראה כבר יותר מדי פעילי שלום כמותו נכנסים לרשימת החסומים לכניסה לישראל. אינני יודע אם זה המצב, אני רק יודע שהוא לא הגיע לבקר כאן מאז. עוד התכתבתי איתו לגבי משרד החינוך הפלסטיני אבל לצערי לא קיבלתי מהם תשובות לדואל ששלחתי אליהם.

התמונה הגדולה של קיימות כמו שציירתי אותה בקווים גסים בפוסטים הקודמים, באה בעיני בצורה ברורה בצמוד לראית עולם פוליטית-חברתית. מרגע שהתחלתי לחקור את הנושא הוא מאוד התחבר לי לפעילות האישית שלי למען חופש מידע וחופש תוכנה. אני לא חושב שיש בכך בושה, אבל כשניסיתי לפנות ליושבי הפלאנט בנושא של עזרה חברתית, קיבלתי הזהרה נמרצת והופניתי לפוסט הבהרה לגבי תכנים בפלאנט שאין קשורים לתוכנה חופשית. אני חייב לתקן אם ככה – זה אולי לא קשור לקוד פתוח, אבל זה בהחלט קשור לתוכנה חופשית.

אם תקפוץ עכשיו מאן דהיא ותתריע לי ש"זה היינו הך", אני חייב להבהיר אחת ולתמיד – קוד פתוח הוא כלי הכרחי אבל לא מספיק למימוש חזון של עולם חופשי (כולל תוכנה חופשית), בדיוק באותה צורה שבחירות חשאיות ושוויוניות הן כלי הכרחי אבל לא מספיק לדמוקרטיה. אני לא אריב איתכם אם תגידו לי שלהגיד "גנולינוקס" זה מגוחך, אבל אני מבקש שתעצרו לחשוב על הדבר הגדול. תוכנה ומידע חופשיים יהיו הלבנים ההכרחיות לבניית העתיד שלנו על כדוה"א בהרפתקאות שעוד נכונות לנו בעתיד של רבע המאה הקרובה. לכן אני מוטרד ממצבה של הויקיפדיה הישראלית ופעילות התוכנה החופשית בארץ, וגם מטריד אותי כש"קמליון" מחליטים להקים כנס "במקרה" ביום הקבוע השנתי של "אוגוסט פנגווין", אבל לא מוכנים לשתף פעולה עם א"פ אם יקום אחד (והבנתי שהשנה באמת לא ברור כבר אם יתקיים או לא). אם היתה פה קהילה אמיתית, לא היו נותנים לשטות שכזו לקרות.

לפני חודש, כשדורון אופק כתב על השאלה אם יש או אין אוגוסט פינגווין, הוא דילג על פרט או שניים שדיסקסתי בצד עם רם און באותה פגישה (והבטחתי להמשיך עם מיטל טלפונית אבל {תירוץ משעשע כלשהוא} שגרם לזה שהחתול אכל לי את {כלי תקשורת כלשהוא} ואז כמובן קרה {שקר כלשהוא}). ספציפית בישיבה, אחרי 10 דקות דיון בנושא חולצת הכנס, העליתי את השאלה של נחיצות החולצה כהנחה לא מובנת מאליה. – "מה זאת אומרת? אבל חייבים חולצה! אנשים באים בשביל החולצה!". ואני כמעט רציתי להתחיל לבכות. הרי צרכנות ו"מגיע לי" הם לא ערכים של עולם התוכנה החופשית, זה עולם שמנסה לעודד יוזמה אישית ותרומה והשתתפות – לא דברים שבולטים בקהילה הישראלית לצערי. יש לי כבר כמה וכמה חולצות מכנסים קודמים, הערתי, והן לא עולות עלי. גם צוות המארגנים נתקע כל שנה עם עודף או חולצות בגדלים הלא נכונים, או (כמובן) חוסרים. הצעתי למיטל שבמקום חולצות, ישימו קובץ עיצוב גראפי בפורמט פתוח, ויתנו לאנשים לייצר לעצמם חולצה – להוריד, לערוך כראות נפשם, ולשלוח את העיצוב שלהם לחנות הדפסת החולצות האהובה עליהם. אולי אפילו נקבע עם כמה חנויות על מחיר ואיכות מסוימים. אני לא רוצה להיות בררן יותר מזה, אבל אני חושב שמאוד יהיה לי נחמד לדעת שגם לא יהיה מדובר בחולצות מאוד זולות שיקרעו אחרי חודשיים, ואני מאוד אשמח אם גם יהיה לנו איזה מושג שהבד לא יוצר תוך ניצול ילדים למשל, או משהו בעייתי אחר. נכון שכתבתי פה שצריך לעודד תעשיה מקומית, אבל בארץ אין יותר מתפרות, ו(אני מקווה) לא מגדלים כותנה כי אין לנו מים, ו(לצערי) לא מייצרים גם בדים מלאכותיים מתוצרי הלוואי של בז"ן.

בכלל, כנס תוכנה חופשית, מן הראוי לו שימומש כאי-כנס, צורת התנהלות שמאוד תואמת את רוח הבזאר ומשרה אווירת קהילה ושבט, כמו שתוכלו לראות ב{הרצאה כלשהיא של סת' גודין על שבטים}. אני מקווה שלשם שינוי השנה נוכל לעשות כנס יותר ירוק, לא נתבייש לדבר על דמוקרטיה וקיימות, כי זה מתחבר בהחלט לחופש מידע ותוכנה חופשית (ואם תבקשו אני אכתוב ביתר פירוט על החיבור, ואשמח גם לתת על זה הרצאה באוגוסט פינגווין…)

פורסם ב

קיימות 3: על הקשר לכלכלה, בריאות, חוק, חינוך, חברה ופוליטיקה

בבלוג של התנועה הירוקה תוכלו למצוא את "למה בעצם קיימות" הוא פוסט הקדמה לפוסט הזה, אתם מוזמנים להציץ בו. אני מעלה שם את הרעיון (המבהיל להרבה אנשים) שאין מנוס מלהגיע ליום שבו גידול האוכלוסיה העולמית יהיה חייב להגיע ל0%. אין מדובר פה באידאולוגיה אלא בעובדה מדעית פשוטה – כדור הארץ סופי והמשאבים הזמינים עליו סופיים. גם אם נשכלל מאוד טכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, נהפוך כולנו לצימחוניים, נמצא טכנולוגיות למחזור מושלם של מי קולחין… בסופו של דבר אין לנו כוכב לכת אחר לברוח אליו במערכת השמש כרגע, ולא ברור מתי יהיה, ומאיפה נשיג את הטכנולוגיה להעביר אליו מליארדי אנשים כשהאפשרות תהפוך להגיונית. צריכים אם כך להשאר חזרה עם רגליים על הקרקע ולחשוב איך שורדים את השלב הזה בחיי המין האנושי.


פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות.
פיזור הגילאים באוכלוסיה השויצרית, אופייני למדינות מתועשות. המאמר המלא בלינק (PDF), עוד מידע בויקיפדיה בערך פירמידת אוכלוסין.

בקפיצת דרך של הדמיון, בואו נניח לרגע שעכשיו 2040 ושהצלחנו לפתור את כל בעיות ההלכה והתרבות הקשורות להגבלת ילודה – כלומר גידול האוכלוסיה נעצר מתוך אחריות הדדית ולא ממגיפות, רעב או מלחמות. נגיד גם שהצלחנו לעצור את ההתחממות ועלית פני הים, וכולנו חיים בעולם שכולו בר קיימא ובנוי מחומרים ברי מחזור. אילו שינויים יצטרכו לעבור החברה והכלכלה שלנו?

בריאות הציבור, רווחה ותעסוקה: ובכן, אורך החיים הממוצע עולה כל הזמן, נכון ל2008 מעריכים בעולם הראשון שתוחלת החיים של תינוק שנולד היא ארוכה ב4 חודשים עד שנה מזו של אחיו שנולד שנה לפניו. מדובר אם כך בדורות של אנשים שיחיו יותר שנים, ולכן אחוז האזרחים המבוגרים יגדל, לעומת קצב ילודה שיעצר. אנחנו מדברים אם כן על אוכלוסיה שגיל הממוצע והחציון שבה גבוהים הרבה יותר מהיום, וזה אומר לא מעט על אופי כוח העבודה, אורך שנות העבודה לעומת אורך שנות היציאה לגמלאות, מה שאומר שגיל היציאה לגמלאות יעלה ויתרחק. מה אנחנו עושים עם כוח עבודה מתבגר ומזדקן, כאשר קצב השינוי הטכנולוגי עובר בהרבה תחומים את יכולת עובד יותר מבוגר להתעדכן? או שמא טכנולוגיה ואוטומציה יפנו מקום להרבה אנשים לעסוק בתחביבים ולמידה במקום להמשיך לעבוד עד כלות הכוחות?

ומה עם מחלות זקנה? אם אחוז הצעירים באוכלוסיה קטן ואחוז הגיל השלישי גדל, ועדיין אין לנו מרפא לסרטנים שונים, עוורון מזקנה, אלצהיימר, ועוד המון צרות – הרי שיש לנו בעיה גם של טיפול באוכלוסיה המתבגרת, עומס על מערכת הבריאות, הגמלאות וכולי. שינויים כלכליים מרחיקי לכת יהיו חייבים לקרות ברווחה וכלכלת הבריאות, וכמובן מחקר רפואי חייב להדביק את הפער, אז אסור לוותר על השקעה כלכלית של המדינה במחקר רפואי.

באותו הנושא, לדעתי אסור גם שמחקר רפואי במימון משלם המיסים יקבל הגנת פטנט בצורה שתפגע בזכות החולים לקבל טיפול – וכוונתי, יכול להיות שפטנטים על תרופות יכולים לגרום לפער חברתי ותברואתי עוד יותר חריף אפילו מהקיים היום, ולכן יש לשקול לשנות את חוקי הפטנטים הרפואיים בצורה יסודית, ואולי אף לבטל את כל סוגי הפטנטים מלבד בנושאים מאוד מסוימים ברפואה והנדסת חומרים.

ובכלכלת הצריכה – העולם הקפיטליסטי של חברת השפע חי לפי פיחות מתמיד בערך הכסף וצמיחה של 7% בשנה. הוא מעודד אותנו לצרוך, הוא מעודד את היצרנים לייצר בזול ובכמויות כדי שנאלץ לקנות עוד כשדברים מתקלקלים ונזרקים, למעשה יש תמריץ לייצר מוצרים בלתי עמידים, וכיום אפילו לא נספר הזיהום הסביבתי בעלות התובלה… כדי שמעגל הצריכה הזה ימשיך, היצרן משכנע אותנו בהפגזה בכל החושים שככל שנקנה עוד נרגיש יותר שמחים, נהיה מעודכנים לפי האופנה, ובקיצור – שקר תרבות הצריכה הקלאסי.

אם אנחנו רוצים לזהם פחות, הרי שמוצרים בהכרח יעלו יותר, יעשו שימוש באריזות מתכלות שיוצרו קרוב ולא יובאו מרחוק, אבל לחלופין המוצרים שאינם מתכלים (חומרי בנין, בגדים, כלים, רהיטים) גם אמורים להחזיק יותר זמן מעמד ועדיף שיהיו מיוצרים מקומית וממוחזרים מקומית. המלחמה בגלובליזציה איננה רק בגלל מלחמה חברתית בחברות בינלאומיות, ואיננה רק מלחמה כלכלית בדיכוי של ידיים זולות במדינות עניות, זו גם מלחמה בזיהום שתובלה ימית ואווירית מסיבית גורמת. קנו כחול לבן, עכשיו אתם יודעים למה – כי בסוף זה גם יותר ירוק 🙂 אבל השתדלו להקפיד על מוצרים שהם באמת תוצרת הארץ, שייצורם אינו צורך כמויות אנרגיה או משאבים מתכלים אחרים בכמות מוגזמת, ועדיף שלא יהיה מבוסס על משאבים בלתי מתחדשים בכלל.

פוליטיקה, חוק וחברה: כדי להגיע למצב בו נשמרות באמת אמות מידה של אחריות חברתית ואקולוגית, חשוב שרוב האנשיםיהיו בעלי מודעות ויקפידו (ולכן חייבים חינוך), חייבים פיקוח על מי שאינו מקפיד (ולכן חקיקה פחות ליבראלית), ואי אפשר לצפות שלכל אזרח תהיה מודעות לכל הבעיות שעלולות להיות בשרשרת האספקה, אז צריך גם רגולציה הדוקה על יבוא ומסחר. זה אומר כלכלה מאוד מפוקחת ומנוטרת, די שונה מכלכלת שוק חופשית קלאסית, ו"תמחור" עלויות סביבתיות וחברתיות לתוך עלויות הייצור וההפצה. זה אומר גם אחריות הדדית בין התושבים, וזה אומר טיפול בענייני אי-שיוויון, כי ידוע שאי-שיוויון גורר פלגנות חברתית, אי-שיוויון תרבותי, חינוכי, ותברואתי.

ולסיכום: חינוך, אחריותיות וממשל: איך עושים את כל הפיקוח והשיוויון הזה בלי ליפול לסוציאליזם טוטליטארי? דמוקרטיה כערך תרבותי מהבית וחינוך לדמוקרטיה בבתי הספר. ממשל פתוח ושקוף שמאפשר לפקח שכל חלקי המכונה משתפים פעולה ולא מנסים לצבור כוח על חשבון האחר. ואיך בונים קיימות לתוך הכלכלה המודרנית? יש אנשים שמנסים. כמובן שגם בישראל. השאלה כמה גרוע עוד יהיה לפני שממשלה ישראלית תאמץ תוכנית אב, ולמה לא מתחילים מללמוד טיפה מגישות שאובמה מנסה להכניס בכיוון.

הייתי כאן מאוד פשטני וסכמטי (פירוט והבנה יותר מעמיקה תמצאו בלינקים) ואפילו נאיבי (ואפרט בפוסט אחר). אני מקווה שהפוסט הזה מצליח להתחיל להסביר למה קיימות איננה נישה אלא צו השעה להבנה של הכיוון אליו האנושות וישראל חייבות לחתור, ויפה עשור אחד קודם…