תגית: חינוך

פורסם ב

הזמן לפוליטיקה

כיכר החטופים, מוצ"ש 6-1-2024

"אין מילות נחמה על השנה הארורה הזו אך יש מילים שצריכות להיאמר, שחייבות להיאמר, על זו שמתחילה", כך כותבת ד"ר מאיה מארק בהקדמה לפוסט שהיא פרסמה בהתחלת 2024. לי אין פייסבוק ולא הצלחתי למצוא את המקור בעזרת מנועי החיפוש הרגילים, ומבחינתי ×–×” טקסט שראוי שישמר ויוכל להמצא במנועי חיפוש. אז בלי רשות המחברת (סליחה! צרי איתי קשר אם זו בעיה!), אני מביא פה את הטקסט כפי שהוא מקודם בקבוצות דיון ברשת (שגם אותן אי אפשר הרי למצוא בחיפוש…)

זו היתה השנה שבה "הפוליטיקה" יצאה מהחדשות ומדפי העיתונים ונכנסה אל הבית הפרטי של כל אחד ואחת מבני האדם שחיים בארץ הזו.

שנה שבה מיליוני ישראלים הבינו את המחיר הכבד שהם וילדיהם עלולים לשלם על כך שהם הרשו לעצמם לחשוב שהפוליטיקה משעממת אותם, מגעילה אותם, לא קשורה אליהם. על כך שחשבו שהם יכולים להתרחק ממנה, לא לנקוט עמדה, להשאיר לאחרים את המגרש, לא להיות מעורבים, להצביע למפלגות שלא אומרות כלום ושום דבר ולא להצמיח הנהגה עם אומץ, עמדות וחזון לגבי המקום הזה.

אז במשך השנים היו קצת קיטורים על המיסים והרבה על החרדים, והיתה גם התעלמות ממה שקורה בהתנחלויות כי זה אי שם מאחורי הרי החושך ומה זה בכלל קשור לחיים שלי.

ובעיקר היתה אשליה שישראל הדמוקרטית והליברלית תמשיך לחיות את חיי הבועה שלה באין מפריע, שהפנסיות בטוחות בבנק, שכבר רואים את הסוף של המשכנתא, שבפסח ניסע לפאריז. והסכסוך עם הפלסטינים? באמת זו בעיה, אבל מה אתם רוצים שנעשה, הרי פרטנר אין, ושקט יש סך הכל וגם סדרה חדשה בנטפליקס, נתחיל לראות הערב?

הפיצוץ הראשון אירע בינואר. קולות ומראות מהתקופות הכי אפלות בהיסטוריה, שאסור לאיש לשכוח, ובעיקר לא ליהודים – התדפקו על הדלת.

ופתאום כבר שום דבר לא היה בטוח. לא הבית, לא החופש, לא הזכויות הכי בסיסיות, לא החסכונות, לא הפנסיות, לא העתיד. שבוע אחרי שבוע מליוני ישראלים שהתעוררו מנמנומם האסוני שטפו את הרחובות, ויצאו סוף סוף אל זירת הקרב שבמשך עשרות שנים הופקרה למסוכנים, לאפלים ולגרועים שבכוחות שהצמיח העם היהודי.

הבהלה היתה אמיתית. המציאות – בלתי נתפסת. אין לי ארץ אחרת אבל אם היא תהיה דיקטטורה אני לא אהיה כאן. קנדה, אוסטרליה, ארה"ב, אירופה – כל האפשרויות נבדקות, כל האופציות על השולחן. נלחם על המדינה וננפיק דרכון זר. ניאבק בחרוף נפש על המקום שאנחנו אוהבים אבל נדאג לילדים.

זו לא אמירה שיפוטית, זה תיאור מציאות. אמת לאמיתה. מחשבות שחולפות – וצריכות לחלוף – בראשו של כל אדם חופשי שמדינתו צוללת במהירות למחוזות הפאשיזם והחושך. הולכת והופכת למקום שבו הוא וילדיו אינם בטוחים בו עוד.

ואז ×”×’×™×¢ אוקטובר. אותה פוליטיקה שהכתה בנו במערכה הראשונה פלשה לחיינו בצורה הקיצונית, האכזרית והאיומה ביותר שניתן לדמיין במערכה השניה. שלחה את ידיה הארוכות אל הבית הפרטי, אל התא המשפחתי של כל אחד ואחת. לקחה את השמחה, את שנת הלילה, את הבטחון, את האהובים עלינו ביותר. עבור רבים כל כך – לקחה לתמיד.

ומבעד למסך הדמעות, הכאב וההלם החלה לחלחל התובנה שהתוכניות מפרק א' צריכות להיגנז. ששום דבר לא מחכה לנו בשום מקום. שאפילו הטירלול הפרוגרסיבי נעצר ביהודים. ישראלים שבילו שנים מאושרות בקמפוסים בארה"ב ישבו מוכי תדהמה מול סרטונים של סטודנטים שצועדים על מדשאות האוניברסיטה וקוראים להשמדת עם.

הפגנות ענק החלו לשטוף מקומות שרק בקיץ שעבר בקרנו בהם עם הילדים. רשת הבטחון שאנשים חשבו שיש להם נשמטה. שום דבר לא מחכה לנו בסיליקון ואליי. גם לונדון עם שלוש מאות אלף מפגינים נגד ישראל כבר לא מחכה.

ולכן 2023 חייבת להיות השנה שבה אנשים שבחרו לחיות את חייהם במדינה הזו יבינו בצורה העמוקה, הכואבת והמוחשית ביותר שהכל פוליטי. שאין להם יותר את הזכות לעקם את האף ולהגיד שזה מגעיל אותם. שזה משעמם אותם. שהם לא רוצים לשמוע. להפנים שכל מה שהם התעלמו ממנו במשך שנים נכנס להם השנה מתחת לדלת ולתוך הבית ומתחת לעור.

וכולם כולל כולם צריכים להבין שאין ברירה אלא לצאת ולהלחם על המקום ×”×–×”. להביס את המיעוט שהשתלט על המדינה. ולהכריע במחלוקות העמוקות לגבי דמותו וזהותו של המקום ×”×–×” שנדחות כבר שבעים שנה. ×›×™ הכל פוליטיקה. בכל מקום – אבל בעיקר במקום ×”×–×”.

מאות אלפי גיבורים וגיבורות שמסכנים את חייהם בזמן שמאות אלפים אחרים משתמטים זו הכרעה פוליטית.

גדודי צה"ל שבשביעי באוקטובר שמרו על הזיות דתיות מטורללות במקום לשמור על ילדים בעוטף זו הכרעה פוליטית.

תועפות כספי המיסים של אזרחי ישראל המשרתים והעובדים שזורמים עכשיו להנצחת חיים של בורות ובטלה על חשבון הציבור זו הכרעה פוליטית.

מערכת החינוך המחורבנת שהילדים שלנו הולכים אליה כל בוקר זו הכרעה פוליטית.

ארבעים ילדים בכיתה זו הכרעה פוליטית.

וגם התור שנקבע לרופא לעוד חצי שנה והכבישים בפריפריה שמחוררים כמו קירות הבתים בקיבוצים שנחרבו הם כולם תוצאה של הכרעה פוליטית.

הכל פוליטיקה. ובעיקר – הניסיון לספר לנו שעכשיו ×–×” לא הזמן לפוליטיקה.

כל פעם שמישהו אומר לכם שזה לא הזמן לפוליטיקה הוא גונב מכם. גונב מכם כסף, גונב מכם זמן יקר, גונב מכם את האפשרות להתנגד, גונב מהילדים שלכם את העתיד.

וכל פעם שמישהו אומר לכם שזה לא הזמן לפוליטיקה הוא משקר לכם בפנים.

כשהממשלה ושופרותיה אומרים שזה לא הזמן לפוליטיקה הם לא רוצים אחדות. הם רוצים להשתיק את הציבור כדי שיהיה להם עוד זמן להתארגן למערכה שהולכת להיפתח בעוד רגע, המערכה היחידה שמעניינת את ממשלת החורבן: מלחמת השרדות של ממשלה שתעשה הכל כדי למנוע בחירות כי היא יודעת שהיא תפסיד בהן.

מי שרוצה אחדות לא מסית נגד מפקדי צה"ל. מי שרוצה אחדות לא חותר תחת בכירי מערכת הבטחון. מי שרוצה אחדות לא מתחזק מכונת רעל מסביב לשעון. מי שרוצה לנצח במלחמה מגדיר מה זה נצחון. מי שרוצה לסיים מלחמה מגדיר מהם יעדיה. ומי שרוצה לשקם את המדינה משקיע בזה כסף.

לעומת זאת, מי שמבין שהוא איבד את השלטון ואת הלגיטימציה – מפרק את כל מי שיכול לעמוד מולו ומשקיע את הכסף לא בשיקום המדינה אלא בשוחד לשותפיו הפוליטיים.

אנחנו פותחים את 2024 מותשים, עצובים, מרוקנים, אבלים.

הם בונים על זה. ובדיוק בגלל זה מלחמת ההתשה שמנהלת הממשלה הרעה הזו נגד אזרחיה רק תלך ותתארך והיא תימשך עד שמליוני אנשים ישטפו את הרחובות ואלפים יעברו לגור מחוץ למפתן דלתם של כל חבר וחברת כנסת בליכוד.

ההתנגדות הזו היתה צריכה להתחיל אתמול. לא רק שהיא לא פוגעת במאמץ המלחמתי היא מחזקת אותו. לא רק שהיא לא פוגעת בחיילים היא קודם כל למענם. ממשלה כושלת של מושחתים ומשתמטים לא יכולה לנהל מלחמה. לא יכולה לנהל כלכלה. לא יכולה להמשיך לסכן ולהחריב את הבית היחיד שיש לנו.

שנת התנגדות טובה לכולם. יחד ננצח.

— Maya Mark

פורסם ב

הרביצו לי אז מותר לי להחזיר

יש כמה תפיסות בהתנהגות האנושית שבחברה הישראלית מחזיקים בהן כאמיתות כאילו אין מחר. בזה אני מתכוון לכך שאם נעצור ונחשוב, כמו שעשו לפני אלפי שנים פילוסופים יווניים בכתב ולך תדע לפני כמה אלפי שנים הרעיונות כבר הופרכו בעל פה, אבל אנחנו עדיין לא ממש מחנכים אותן לעצמנו או לדור הבא. ×–×” עלה לי שלשום כשראיתי שמסעדנים הפכו את פתיחת המסעדות בתשעה באב לאיזו מדיניות התרסה גאה "מול הצד השני". ×–×” נראה כל כך ילדותי שבא לבכות. ראשית – הקו המבדיל בין המחנות פה אפור ורחב, וממש לא עובר בגבול "דתיים-חילוניים" בצורה כל כך ברורה, אז את הזעם אתם מכוונים לציבור הלא נכון.

לבטל זה קל. לעשות ריקליים, חילון ומודרניזציה זה עדיף מהמון בחינות.

שנית – אני רוצה להציע שיטת פעולה אחרת. תחשבו רגע שסגירה בתשעה באב איננה פעולה דתית. יש ליום ×”×–×” משמעות חברתית הומניסטית ואפילו הוליסטית. צאו רגע מההסתכלות הצרה של האבל על חורבן בנין שלא מעניין אותנו. אנחנו מציינים ביום ×”×–×” גם מרחץ דמים שמחק אחוזים ניכרים מהעם (רבע? חצי? אני מתבייש לומר ששכחתי את שיעורי ההיסטוריה), כך שזה יום השואה המקורי בצורה מסוימת. מעבר לזה שזה סיפור על היהודים ספציפית, ×–×” גם מסר אוניברסלי נגד שנאה ופיצול עם למחנות. אני לא חושב שיש הסכמה על מה הכוונה ב"שנאת חינם" בטקסט הקדום אבל ×–×” די בוודאות קשור לשנאה מיותרת שעולה יותר ברכוש וחיים להוציא אותה בוויכוחים ואלימות מאשר לנסות ולשבת לפתור אותה. אני רואה בזה יום עם מסר הומניסטי חשוב של סובלנות וסבלנות, כמו שאני מציין בפסח חירויות אזרח וזכויות אדם בלי קשר לאגדות מקראיות אינפטיליות על יציאת מצריים. אפשר ×”×™×” לעשות את ×–×” אחרת לגמרי, להפוך את היום ×”×–×” ליום יהודי חילוני חשוב ולעשות לפונדמנטליסטים בית ספר במה ×–×” להיות יהודי, עם עגלה מלאה לא פחות משלהם.

זה בדיוק סוג הדברים שייתנו ליהדות חילונית מודרנית לגיטימציה בעיני השמרניים ויאפשרו חיים משותפים כעם אחד, אם בישראל ואם בעולם.

והאם ×–×” עובד? ×”× ×” מה שלמדתי משנים של הטפה לתוכנה חופשית. כשמיקרוסופט הייתה נתקלת בתחרות היא הייתה תוקפת, כמה שנים אחר כך למדו את הטכניקה של אימוץ והרחבה עד השמדה, בסוף הם משתלבים, קצת כמו שאמר גנדי – מתעלמים, נלחמים ובסוף מצטרפים. במובן מסוים לאמץ את היום ×”×–×” ולצקת בו תכנים הומניסטיים חילוניים ×–×” יותר חזק ומועיל בעיני מאשר מלחמת "דווקא" ילדותית. ×–×” גם "להתנחל להם בתאריך", אבל בדרך לצקת תוכן בעגלה שלנו. ריקליים וחילון. כמו שאמרתי, ×–×” win-win.

לא "חינם"

השנאה לא "בחינם" מהבחינה של חוסר בסיס היסטורי או משהו. יש פה משבר מאוד אמיתי בין הגדרות. כל מי שמתאר את המדינה כיצור עם שתי רגליים, אחת דמוקרטית ואחת יהודית (ציטוט של יאיא גולן) משלה את עצמו. יצור כזה הוא מפלצת "פרנקנשטיינית" א־סימטרית ולא יציבה בנפשה. יותר מדי סתירות פנימיות. אפשר ללכת אולי 60-70 שנה ולהתעלם מהפער העצום בין השתיים אבל הנה בסוף זה מתפוצץ. במדינה יהודית אין כמעט מקום לדמוקרטיה, את זה אנחנו שומעים בבירור מ־75 שנים ויותר של ציטוטים מרבנים ואפולוגטים. במדינה דמוקרטית אמתית לא היו קורים כיבוש ודיכוי, לא צריך לראות מצב שנטל השירות הצבאי לא נופל שווה מבחינה דמוגרפית, זכויות אדם היו נשמרות לכולם. המצב היום הוא פשוט הזוי. סתם לדוגמא הפרשן הפוליטי מהבולטים והמוערכים בתקשורת נולד בישראל אבל ללא אזרחות וזכות הצבעה, היה צריך ללמד את עצמו בבגרותו עברית כדי להשתלב וזה עוד גרם לו לחיכוכים עם משפחה וחברים. איזו מין חברה אנחנו מקימים פה?

הרגש הבסיסי לא זר לי. כשהייתי ילד לעגו לי בבית הספר שאני חזיר ×›×™ באטליז של סבא שלי מוכרים חזיר. אני בתור ×”×’× ×”\נקמה הייתי מגיע עם סנדוויץ' ענק מלחמניית צמה עם פרוסות ענקיות של שינקן פורצות מכל הצדדים ומנופף בו בהתרסה, והבריונים היו בורחים ביללות "איייכס" ולא מתקרבים אלי כמה שעות. הדווקאיות הזו של ילד "שונה" בירושלים מוכרת לי יפה. אם ×–×” החילוני בעיר מסורתית, השמוצניק בעיר ימנית, ולהפך – הילד מעין כרם בבית ספר בשכונת שיכוני בטון. תערובת שבחלק מהמדדים אני יוצא גבוה או נמוך יותר, אבל לא ממש שייך וצריך להלחם על לגיטימציה חברתית ותחושת שייכות. לצערי חלק מהמציקנים היו שכנים וחברים מגן הילדים שנסחפו עם האנרגיות והצטרפו למלגלגים, גם אלו שההורים שלהם קנו שינקן אצל סבא שלי נהנו להצטרף לחבורה שקראה לי חזיר, ואז ×–×” כבר ×”×’×™×¢ לזריקת ביצים על הבית, וההורים נזכרו להתערב.

אז לילדים אפשר לסלוח ואפשר לחנך, אבל מה לעשות כשמבוגרים מתנהגים ככה? אלון עידן בטור שגיליתי רק היום פירק את סלפי הניצחון המאני של חברי הקואליציה אחרי ביטול עילת הסבירות והשווה אותו לאירוע הדריסה באיילון כמה שעות אחרי (הנה לינק ללא מנויים). שמחה לאיד, זו בדיוק שנאת חינם.

סלפי קבוצתי של ניסים ואטורי עם שר המשפטים לוין וחברי קואליציה אחרים בשמחה לעגנית על העברת השינוי הכוחני בחוק יסוד: השפיטה.

לסיום אני מצרף פה סרטון מערוץ היוטיוב שלי. לרב הנושא הוא עטים נובעים ודיו, אבל בערב אחרי שעבר בכנסת סירוס חוק יסוד:השפיטה הרגשתי שאני רוצה ליצור סרטון קטן שפשוט לא ראיתי באף מקום אחר: דיאגרמה פשוטה שתראה מה היא דמוקרטיה אידאלית וכמה התרחקנו ממנה עד עכשיו. זה מעין שיעור אזרחות קצרצר של 18 דקות שאילתרתי עם עט וניר (וכתב היד המכוער שלי) מול המצלמה. יש לי המון אי דיוקים היסטוריים אבל רציתי לפשט ולקצר כי ידעתי שאחרת אני אתמרח על שעה שלמה. קיבלתי על זה משובים די טובים, אמרו לי שזה שווה הפצה, אפילו איבדתי בגלל הסרטון עוקב אחד ונוספו לי שניים. אני אפילו לא מביע פה דעה קיצונית (הפוסט הקודם בבלוג נכנס לזה טיפה יותר) אלא רק הסתכלות ניטרלית ברובה ואפילו זה הצליח לעצבן מישהו. אבל אלו החיים עצמם. הערוץ שלי די אסקפיסטי אבל אני עדיין קיים במציאות.

פורסם ב

שלום כיתה א'

אין לי בדיוק ילד לשלוח היום משלי, אבל יש לי בת זוג מופלאה עם ילדה חלומית, ואותה שלחנו היום ברגשות מעורבים. האם המערכת הזו תטפל או תקלקל? תפריח או תזניח? תטפח או תקפח? אנחנו × ×”×™×” פה בסוף היום לעשות השלמות ותיקונים, אבל מניסיוני, הכל תלוי באישיות של המורה, ולגננת ממנה נפרדנו היו נעליים ענקיות למלא… בקיצור, אם אלו הפרפרים שלי יש בבטן, אני לא מקנא בשרוני.

הטקס היה חמוד אבל ארוך ובשמש, אבל לצערי נאום המנהלת כלל יותר אזכורי נופלים ב"צוק איתן" (הי"ד!) ושיווק של "צבענו, סידרנו, שיפצנו" מאשר מילות עידוד לקטנים. בכיתה מתנוססות תמונות הרצל ליד ביבי, רובי וגנץ, ליד ארץ ישראל שלמה למדי, כולל עזה. אני מנחם את עצמי שבמערכות החינוך האחרות בארץ האינדוקטרינציה יותר חזקה, אבל אז המנהלת מפרטת את סדר היום. "אחרי שנפרדתם מהילדים בכיתות, הלכנו לראות איתם את המקלטים, ובהמשך היום נתרגל איתם ירידה למקלטים מאמצע שיעור, ואח"כ נתרגל גם איסוף למקלטים בזמן הפסקה". בין הכיתה לבין הטקס עוד הושיבו כל כיתה א' בחצי גורן כדי לתת להורים הזדמנות צילום, חלק מהילדים לקחו מההורים את הסמארטפונים כדי לצלם חזרה את ההורים המתרגשים, ההורה שני שולף את הסמארטפון ומצלם את הילדה שמצלמת אותו ואת אמא, ובסוף הילדה גם עושה סלפי. ברוכים הבאים לשנה"ל התשע"ה.

פורסם ב

מדע ומוסר

יותר מדי פעמים אני נתקל ברחבי הרשת במגיב או בלוגר שמבלבל בין מחקר מדעי ויישום הנדסי. מחקר מדעי הוא אכן פרויקט (שאמור להיות) פתוח ושיתופי. אידאלית ללא סודות מקצועיים, גאווה ודעה קדומה, אבל עוסקים בו אנשים, לטוב ולרע, עם אגו ואינטרסים. מדען טוב בעיני הוא אדם ששם בצד את האגו והדעות הקדומות, מנסה ללכת אחרי האמת שמצטרפת מהראיות, לומד על הכשלים הקוגניטיביים של חשיבה אנושית ומנסה לפתח שיטות להעלים את השפעתם מתהליך המחקר. הבעיות המוסריות בתהליך ×”×–×” הן בעיקר איך לחקור דברים בלי להרוס עותקים ייחודיים של הנחקר – למשל יש לנו רק כדור ארץ אחד לחקור בו אקולוגיה והתחממות גלובלית, בניגוד למחקר על תפקוד מוחות של בעלי חיים נחותים שאפשר להשיג במאות (אני מקווה שעכברים ולא קופים, עד כמה שאפשר). במחקר על בני אדם, יש גם בעיות מוסריות רציניות בכל הנוגע לניתוח בגוף ×—×™ או הדבקתו במחלות ומשחקים בגנטיקה שלו. לכן מנסים לחקור מודלים (מבוססים בצורה מוצדקת בהתאם למה שחוקרים) על חזירים ועכברים ושאר חיות מעבדה, בהתאם לנושא הנחקר. אני לא חושב שזה אומר שחוקרים בטעות את הדימוי במקום את הנושא עצמו ומשליכים – את ×–×” אולי עושים בסיינטיפיק טמקא בלי להבין את המחקר המקורי (אבל נכון שלפעמים יש גם מחקרים גרועים, ולכן חייבים תהליך מבוקר של בדיקת עמיתים).

לכן, אחד הכיוונים להגדיר את תהליך החקירה המדעית, או השיטה המדעית ×–×” „איך לא לעבוד על עצמינו” או „איך להוציא את עצמינו מהמשוואה”. אנחנו לא מייתרים את תופעת החיים כפקטור, אלא מנסים לבטל את השגיאות הקוגניטיביות שלנו כחוקרים כדי להגיע למידע ומסקנות אובייקטיביים על הנחקר, ללא דעות קדומות והנחות מוטעות. יש תחומים שלמים של מחקר לגבי איך נכון לתכנן ניסויים בכל תחום, במיוחד במקומות שבהם המחקר עלול להזדהם – אם רעיונית, או ×¢×´×™ חיידקים או כל גורם חיצוני אחר שיפריע להגיע למסקנות.

אחרי שיש לך מסקנות ביד ואתה יודע להעריך "מה יקרה אם אעשה כך וכך", אתה יכול לקחת את הידע הזה וליישם אותו בהנדסה, לפתח אתו טכנולוגיה, חומר וכולי. במילים אחרות המדען יגלה איך לשחרר אנרגיה מפיצול האטום, המהנדס יקבל את ההוראה (מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או אחרים) להשתמש בידע הזה לבניית כור אטומי להפקת חשמל נקי או לייצור פצצה שתרצח מליונים. החלטות מוסריות קיימות בתהליך המחקר בכל שהוא נוגע לצרכים של התערבות בחיי אורגניזמים אולי, אבל האחריות הכבדה יותר נופלת על היזם והדוחף שמעסיק את המהנדס, להוציא לשוק מוצר טכנולוגי שעלול להזיק לאנשים או לחברה האנושית במעגל קטן או גדול של משתמשים וכולי.

כמו שמדען צריך לאמן את עצמו בחשיבה לוגית „קרה” ולהשקיט את דעותיו הקדומות והאגו, כך גם נבחר ציבור ומנכ״ל או בעל עמדת החלטה צריך אי אילו מנגנונים שיפקחו עליו שיעשה את הדבר האחראי. לכן יש חוקים, רגולציות ושאר מנגנונים, וזה אף פעם לא מושלם אם ×–×” מגיע רק מבחוץ. כאן יש שאלות מוסריות – האם להתערב בחינוך ולעורר אחריותיות מגיל צעיר, או ללכת לכיוון הליברטני ולהשאיר את החינוך להורים, ולסמוך על כל האנשים לפתח לבד חוש מוסר והבדלה בין טוב ורע. לא חסרות דוגמאות של ציניות שלווה של מוכרי מוצרי נפט, סיגריות, אוכל שמן ושאר דברים מסוכנים לחברה, הפוליטיקאים מתווכחים אם ראוי לעצור את ×–×” ברגולציה, אף אחד לא מדבר על חינוך לאחריותיות. בנקודה הזו, כרציונליסט שרוצה לעשות את הבירור הערכי שלו, אני רוצה לקבל מידע – האם חינוך ×›×–×” קיים? האם הוא עובד? האם הוא מיושם בצורה כלשהי בעולם ומה ההשפעות? האם יש תרבויות שבהן ×–×” יותר חזק ואיך אפשר לשנות את התרבות שבה אני ×—×™ להיות דומה יותר לתרבויות האלו? אלו שאלות שמדע יכול לחקור ולענות לי עליהן, בשיתוף עם שקיפות שלטונית וניהולית של גופים פרטיים וציבוריים. לכן כרציונליסט אני נלחם גם למען חופש מחקר, גם לחופש מידע מדעי וגם לחופש מידע ציבורי (=שלטוני). אין לי איך לדרוש מהנבחרים שלי אחריות לעשות את הדבר הנכון כשגם לי וגם להם אין גישה למידע שייתן לנו לשפוט.

אז עכשיו לשאלה הבאה: האם יש למדע מה להגיד לנו בנושא מוסר? האם יש בכלל מוסר אבסולוטי לחקור אותו? יש ×¢× ×£ שלם למחקר מתודולוגי ואקדמי של מוסר והוא נקרא „אתיקה”. אפשר לראות איך אנשים מגיעים להחלטות, איך הם מתמודדים עם סתירות ובונים ראיית עולם קונסיסטנטית, ויש מתמחים בתחום של ביו אתיקה, או אתיקה של חינוך וכולי עוד הרבה תחומים שראויים להיחקר. אם תשאל אותי, גם ספרות ספקולטיבית (ובמיוחד מדע בדיוני) הם מעין כלי מחקר כאלו בצורה מעניינת – אנחנו יכולים לחשוב „מה ×”×™×” אם” ולהגיע לכל מני מסקנות, ולראות אם ×–×” תואם את ראיית העולם שלנו. תרגילי מחשבה ×–×” דבר מאוד חזק, ועד כמה שידוע לנו, אנחנו ×”×—×™×” שעושה את ×–×” ×”×›×™ טוב מכל יצור ×—×™ אחר על פני הכוכב, אבל ×–×” מנגנון לא מושלם, וצריך לפתח גם כאן מתודולוגיות, איך לא לדמיין עתיד תוך הטיה של המסקנות שנובעות מדעות קדומות… 🙂

אז האם המדע מכתיב מוסר? לדעת סאם האריס כן (אתם מוזמנים לחפש הרצאות שלו ברשת, לא צריך לרוץ לקנות את הספר), אבל לדעתי לא בדיוק. לדעתי אתה צריך להחליט על כמה אקסיומות והמדע יעזור לך לבחור את תורת המוסר שלך. למשל אני בוחר כאקסיומה, אקראית לגמרי וסובייקטיבית לחלוטין, שטוב שהמין האנושי ישרוד וישגשג. אני יכול לשאול עכשיו אם אני רוצה קידמה טכנולוגית או לא, אם החלטתי שכן אני יכול עכשיו לשאול האם ראוי להאריך את ×—×™×™ האדם הממוצע, למרות שהמדע אומר לי שיהיה פיצוץ אוכלוסין. אני יכול אז לשאול מה הן השיטות האפקטיביות לשמור על אוכלוסיית האדם בגודל קבוע, בצורה שלא תפגע בזכויות הפרט ותראה איך במשפט וחצי כבר הגעתי לדיסוננס קוגניטיבי. אני רוצה שלאנשים ×™×”×™×” את החופש להביא עשרה ילדים למשפחה, אבל אני גם יודע שזה יעיק על המשאבים ויגרום לסבל לדורות הבאים. המדע יכול לעזור לי לדמיין מה ×™×”×™×” במורד כל מסלול שאבחר, אבל הוא לא יכול להחליט לי מה יותר נכון. החלטות מוסר הן בסוף עניין מאוד "אורגני" ואנושי שלא יכול להיות רק קר ויוטיליטארי, ×–×” לא עניין מדעי נטו, אבל חייבים ידע ומודעות כדי לבחור נכון. בחירות ללא ידע ומודעות לרוב גורמות לחזור על טעויות העבר, אני בטוח שמישהו כבר אמר את ×–×” באיזה נוסח…

אז זו התשובה שלי לפעם הבאה שמישהו יגיד לי שהמדע יכול להכתיב מוסר בדיוק כמו ציווי אלוהי/דתי: אמממממ… לא. אנשים בוחרים סובייקטיבית לאילו עובדות מדעיות בא להם להקשיב ויכולים למצוא לעצמם ציטוטים מדעיים חלקיים כדי לגבות את הרצונות האישיים שלהם, אבל את ×–×” עושה גם כל דת ביחס לדברי מקימיה וכתביה, כולל אפילו דתות חדשות כמו מורמוניזם או דנדשות מהאריזה כמו סיינטולוגיה.

פורסם ב

ידע פתוח, חינוך פתוח

הבאזוורד שלמדתי לאחרונה הוא MOOC.

×–×” רק עוד שלב פוטנציאלי בסולם שהוא תוצאה של… טוב, אני לא רוצה לנתח את ×–×”. יש לי המון ניחושים. אולי חלקם מוטים פוליטית. יש מי שחושבים שזה בגלל שאיכות החינוך נופלת או סתם לא מתעדכנת, יש מי שילך ויצביע על גורמים כלכליים/אידאולוגיים כמו הפרטה. אני לא אכנס לזה. העובדה בשורה התחתונה היא כזו – מערכת החינוך לא מחנכת, היא בקושי מלמדת, ולהרבה אנשים אין את האמצעים לקדם את עצמם עם השכלה גבוהה. אנחנו צריכים לקדם חשיבה מודרנית ועדכנית, ואזרחים מיודעים, כדי לשפר את העולם ואיכות החיים של המין האנושי. כרגע אזרח לא מיודע הוא אזרח גרוע. הוא לא מבין מספיק טוב מה היא דמוקרטיה כדי להשתתף בה, ובוודאי לא יודע איך לנצל בחוכמה את הרעיונות המתקדמים שמתפתחים בה. אפשר לחפש את הפתרונות לזה בכניסת מתנדבים למערכת החינוך (אבל התנדבות היא לרוב לא פתרון בר קיימא), אפשר להכנס לפרלמנט ולהלחם על תקציבים, אבל אפשר גם לייצר תכנים.

למעשה, כמו שתוכלו למצוא בדף הקלט שלי פה בבלוג (שאני לא מספיק לעדכן מספיק), יש המון חומר מרתק וקורסים מקוונים בכל תחום, יש קורסים שלמים של אוניברסיטאות מובילות בעולם שמועלים בשלמותם לרשת, כולל הספרים וההרצאות, לשימוש חופשי. למעשה, הפתרון לבועה הכלכלית של עלות הלימודים בארה"ב מתחיל להסתמן כ"יותר חופש".

אמרתי בועה כלכלית? כן, יש המון התייחסות ללימודים גבוהים כבועה כלכלית. בארה"ב, כשלימודים לילדי99% האחוזונים התחתונים פירושם להגיע עם התואר לעבודה פחות משתלמת כלכלית מאשר קריירה של אנשים ללא השכלה גבוהה, פלוס חובות הלוואות שכ"ל ל30 שנה, יש פה בעיה. יש פה בעיה גם לאוניברסיטאות המתייקרות-מדי למצוא לקוחות. אבל שוב, כל אלו נושאים לפוסט אחר, ובינתיים בישראל אנחנו עוד במצב יחסית נסבל, לא ברור כמה זמן זה יחזיק.

עוד נושא לפוסט אחר ביום מן הימים – גלובליזציה של מידע אקדמי. אנשים מארצות אויבות שלא יוכלו לקבל אישור לימודים במדינה זרה, וסתם אנשים שרוצים את חופש המידע והביטוי שלהם, רצים לאינטרנט כדי למצוא את הפתרון, והאמצעים לעזור להם בקושי עומדים בעומס. ברור שהנושא יכול לעזור למגמות גיאו-פוליטיות חיוביות. בקיצור, חופש מידע, ביטוי ולימוד קשורים אחד בשני, וקשורים אולי לכל מה שקורה בעולם, כלכלית ופוליטית.

זה משגע את הממסד. בארץ אולי המוסדות להשכלה גבוהה אינם ענין לטייקונים (אחד התחומים האחרונים שלא) אבל הם עניין פוליטי, ובמקרה של מכללת אריאל אידאולוגי עמוק. חינוך חופשי בלי פיקוח השלטון מעצבן אנשים ולא בכדי. רק לפני כמה שבועות ניסו במינסוטה להוציא חינוך חינם מקוון מהחוק, לשמחתנו הם חזרו בהם יום אחרי.

בארץ היו בינתיים מעט דיבורים על דמוקרטיזציה של הגישה לספרי לימוד אלקטרוניים, וזה אולי אחד הדברים הבודדים שאני מוכן לפרגן לח"×› שטרית עליהם, אבל ×–×” עוד רחוק. אחד מהאנשים שמנסים לדחוף משהו בכיוון הוא ידידי שי מכנס שלאחרונה חזר לארץ מפוסט-דוק ומתכנן להריץ את הנושא של ספרי לימוד ברשיון חופשי. הוא מחפש שותפים למסע, ואתם מוזמנים להצטרף אליו. יש בארץ את ספרי הלימוד של מיזם ויקיספר, אבל מה ששי מחפש ×–×” להקים פרויקט שיצליח גם לאשר מהדורות מול משרד החינוך ויכנס לתוכניות הלימודים. עוד מעט בחירות ויש כמה פיראטים בפריימריז של העבודה ושל התנועה הירוקה, אני מקווה שגם הם יוכלו לעזור 🙂

לבסוף, רשימת המלצות לערוצי חכמה ודעת שאני אוהב לצרוך, מיוטיוב וכפודקאסטים מרחבי הרשת, אנא הציצו בדף הקלט, מבטיח לכם שעות של הנאה והחכמה.

פורסם ב

מה זו בעצם כלכלה אקולוגית?

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט שיענה על השאלה שבכותרת הזו, אבל אין באמת תשובה. גיא כתב השבוע פוסט על הקצב המבהיל שבו מכשור ומיחשוב זורקים אנשים משוק העבודה (נושא שהתייחסתי אליו פעם-פעמיים פה בבלוג), וסיים במילים:

אני לא חושב שצריך לעצור את הקידמה, אבל צריך לחשוב אם הקידמה הזו לא עוצרת אותנו.

הקידמה לא עוצרת אותנו, השיטה הכלכלית עוצרת אותנו. עוצרת אותנו כי בשיטה הנוכחית קידמה טכנולוגית באה על חשבון אנשים, חיות, טבע ומשאבים. השיטה הכלכלית הנאו-ליבראלית של מילטון פרידמן (זכרונו למיאוס) איננה "נאו" שום דבר, היא חזרה מעידן הנאורות לחוקי הג'ונגל. כניעה ליצרים הנמוכים של האדם במקום טיפוס למקום מתקדם יותר.

לפרידמן יש עובדות נכונות (למשל, רב הרפואה והפרמקולוגיה המדעית המודרנית פותחה במערב הקפיטליסטי ולא במזרח) אבל לפחות הנחת יסוד אחת בעייתית – בהסתמך על ההיסטוריה אין שיטה יותר טובה לשגשוג.

יש לי שלוש תשובות לזה – הראשונה היא שבעוד שזו ×”× ×—×” יחסית נכונה, השיטה הנוכחית מובילה יותר לצמיחה מאשר לשגשוג, וצמיחה ללא גבולות היא בלתי אפשרית בטווח הארוך ומסוכנת בטווח הבינוני (אם לא המיידי, במצב האקלים).

השניה היא שההיסטוריה (של ההווה) היא לא מה שהיה פעם. לא משנה אם אתם מאמינים שהסינגולריות קרבה או לא, העובדה היא שכוח מכונות מחליף כוח אנשים זול ואף בינוני, או לפחות מאוד מוריד את ערכו ומשכורתו. אפשר לייצר יותר אוכל, ביגוד ואנרגיה ע"י פחות ידיים עובדות. יש מספיק מזון להאכיל את כולם אבל לא מספיק מקומות עבודה, ואנשים מתים ללא צורך ברעב ומחלות. ד"ר משה צוקרמן שאל אותנו פעם בשיעור מתי התחיל העידן המודרני. האם בהצלחת בנית המטוס? החשמל? מנוע הקיטור והמכונות? המהפכה הצרפתית? לטענתו, אם אפשר היה למתוח קו כלשהו ולהגדיר שהתחיל עידן חדש, זה היה אי שם בשנות הארבעים של המאה שעברה, תוך כדי או אחרי מלה"ע השניה, הנקודה שבה המין האנושי החזיק ביד את כל הכלים והמשאבים הדרושים לכך שאף אדם לא יאלץ יותר למות ברעב אי פעם. למרות זאת, הנה אנחנו כאן, 70 שנה אחרי, וישנם אנשים רעבים ללחם בעולם הראשון, כולל אצלנו כאן בארץ.

השלישית היא שזה שקפיטליזם היא אולי השיטה הכי טובה שאתה יכול לחשוב עליה, לא אומר שאין משהו יותר טוב שעוד לא הצליחו להמציא או להביא לאופטימום.

כששאלתי את ידידי בעמותה לכלכלה בת קיימא מה היא בעצם כלכלה בת קיימא, לרוב קיבלתי סרטוני נבואות זעם על פונקציות מעריכיות, על כסף כחוב, על הבעיות שבצמיחה לעומת שגשוג. שאלתי אותם מה אם כן הפתרון ואיך הוא נראה? האם להפריד מטבע מקומי מכלכלת הנדל"ן או מסחר ספקולטיבי ובינלאומי? האם לעבור מבנקים ריכוזיים לבנקים קואופרטיביים ומיקרו-הלוואות במקום כרישי-פירמידות? איך יתנהל שוק עם 0% צמיחה בשנה? איך זה יראה לאזרח הפשוט בתור כלים פינאנסיים בבנק, מה יחליף את הפק"ם? מסתבר שיש המון מודלים אופטימיים שלא נוסו בשום מקום. אין תיאוריה כלכלית, רק היפותזות מודבקות ברצון טוב. צריך אבל להתחיל מאיפשהוא.

ג'ין רודנברי היה הומניסט שדמיין עתיד פוסט-פוסט-פוסט קפיטליסטי. ביקום של "מסע בין כוכבים" אין כסף, אנשים עובדים כי בא להם, כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכו (הצנוע תמיד). אין סיבה להתחרות על משאבים כי יש שפע מהכל. הרפליקטור מייצר מה שצריך, האנרגיה מתחדשת וזולה. אנחנו מתקרבים לעתיד הזה, בימי חיי (אם לא אחטוף התקף לב סופני בגיל 45 כמו שאני מתכנן) אני אראה הרבה מהטכנולוגיות האלו יוצאות אל הפועל אם אינן כבר כאן. אז למה אנחנו לא מתארגנים בהתאם? האם הפיתוחים האלו מתבצעים רק במעבדות יקרות של בעלי ההון, מוגנים בפטנטים לזמנים ארוכים מההגיוני, עם יד מונחת על צווארי הממשלות כדי שלא יתנו לזה להשתנות? ובכן, כן לצערי. לרוב.

אנרגיה זולה לא תפותח בחצר האחורית של אף בית באף פרבר. מקולטי שמש מתקדמים וננו טכנולוגיה ועד לביוטכנולוגיה, רוב רובם של הפיתוחים עדיין צריך כלים וכסף. אנרגיה מהיתוך (קר או חם) עדיין איננה זמינה, מחלות יהיו איתנו לעד בצורה כזו או אחרת, וממשלות נכון להיום יותר יוצאות מפיתוח במקום להכנס אליו. אם בגלל לחץ תעשיינים ואם בגלל חוסר הבנה של הציבור בחשיבות של טכנולוגיות פתוחות וידע ברשות הציבור.

זו אולי הצרה ×”×›×™ גדולה של המהפך הדרוש – לקפיטליזם אין ענין אמיתי בו.

כדי להגיע לחברה שלווה שחושבת קדימה ומצילה את עצמה צריך צדק ולכידות חברתית – ערכים שלא קשורים לקפיטליזם באופן ישיר – אבל קפיטליזם מגדיל פערים, ופערים גדולים מפוררים מערכות צדק ובווגאי שמעמדות מפוררים לכידות חברתית. כדי לעודד את השוק לייצר מוצרים ושירותים שיעזרו לעניים שלא יכולים להיות לקוחות של מוצרים ושירותים יקרים, יש לתת אותם בחינם או בסבסוד או בכל צורהה אחרת שאיננה כלכלית, לפחות לא בטווח המיידי. למדינה משתלם להשקיע בחינוך, אבל רק בטווח הרחוק. הבעיה היא כשעסקים וחשיבה עסקית של רווחים מיידיים משתלטים על מערכת השיקולים.

אני לא אומר שראיה לטווח בינוני וארוך היא שמאלית, אבל אני לא יכול להתעלם מכך שהחשיבה בכיוונים האלו קורה בעיקר בשמאל. הכלים הכלכליים והחברתיים שאמורים לבנות מצב בר קיימא במקום הדרדרות לחברה פיאודלית נראים דומים עד זהים לכלים והשפה של שמאל כלכלי. וזהו מצד אחד האסון של העולם המערבי – המחסל את משאביו ועניי ארצותיו בחוסר רחמים, ובעקבותיו אסונה של כלל הפלנטה, ומצד השני זו הסיבה שהמאבק הכלל עולמי לצדק חברתי ועצירת אי השוויון הכלכלי כל כך חשובה. רוב האנשים שיצאו להפגין במוצ"ש או שבאו להפגנת חצי המליון אולי חושבים על הכיס האישי שלהם ואנשים שהם פגשו במאהלים, אבל הבעיה היא לא רק של שכבה אחת או עם אחד, או רק כלכלית. הבעיה היא עולמית, משאבית, אקולוגית. הכל בסוף מתחבר כשעושים את החשבון – יש יותר מדי אנשים עם מעט מדי משאבי טבע. העשירים יצטרכו לוותר על עושרם, ההורים יצטרכו לוותר על הבאת ילד שלישי ורביעי, העולם יצטרך להתייצב וזה לא ×™×”×™×” קל או נעים לכל השכבות, אבל ×–×” יביא פחות כאב בשורה התחתונה ליותר אנשים. השינוי ×”×–×” ×™×”×™×” חייב לקרות או שהסבל לעולם לא יצטמצם עד שהמין אולי יכחיד את עצמו, וזה ×™×”×™×” די בעסה.