תגית: זכויות יוצרים

פורסם ב

CopyFight 3: הפיראטים לפרלמנט!

הרצאה שווה נוספת היא זו של ריק פאלקפינגה, ראש מפלגת הפיראטים השבדית (שנכנסה לאחרונה לפרלמנט האירופי). המפלגה נלחמת על רפורמה כלל עולמית של חוקי הקופירייט, והכותרת של ההרצאה מסבירה בצורה מאוד ברורה את עמדתו: "משטר הקופירייט מול חופש הפרט" והוא מציין שכותרת אפשרית אחרת היתה יכולה להיות "תעשיית הקופירייט נגד העתיד". פאלקפינגה הסתובב ב2007 בכמה כנסים ונתן הרצאות כל כך מוצלחות, שאנשים שאינם אזרחים שבדיים או אפילו אירופיים קמו ונתנו לו על המקום תרומות במזומן (חוקי מבחינת שבדיה) כדי שיריץ את הקמפיין שלו ויזכה במושב פרלמנט, ואולי ישפר את המצב בעולם דרך שינויים מתוך אירופה.

הבעיה המרכזית של אכיפת קופירייט בימינו, אומר פאלקפינגה, איננה ספרים לא חוקיים בחנות או הופעות "גרסאות כיסוי" שאינן מפרישות תמלוגים לאקו"ם, אלא העובדה שאי אפשר לשלוח סרטון או שיר בדואל, ×›×™ לאחרונה ממשלות מערביות ו"דמוקרטיות" מרגלות אחרי כל ביט של מידע שיוצא ונכנס על הקו שלך, וכך, למשל, הלך על סודיות הדואר, שהיתה ×›×” קדושה פעם, ×›×™ ×–×” הרי אומר שגם כל מכתב לרופא או לאשתך מועתקים ונבדקים. קופירייט הפך להיות תעשייה מונופוליסטית, שמשפיעה לרעה על הדמוקרטיה וזכויות הפרט. המשפט הבינלאומי מסכים שהאחריות לתתוכן מכתבים לא תיפול על הדוור, אבל תאגידים חזקים היום דוחפים לכפות על ספקי אינטרנט אחריות על התנהגות המשתמשים ותכניהם… אז מה חשוב יותר? פרטיות ודמוקרטיה, או קופירייט? משם, הוא אומר, הולך חסיון מקורות, חופש העיתונות, אנשים נאלצים להפעיל צנזורה עצמית, ובקיצור הוא מתחבר באופן מוזר למה שכתבתי השבוע לגבי "חברת החשודים", סדרת הפודקאסטים של רשות השידור הקנדית, רק שכאן מדובר בצד של התעשיה ולא החרדתיות הבטחונית, שדוחפת להתנהגות הבעייתית, ואולי רוכבת עליה. כל עוד ×–×” ×™×”×™×” רווחי, אף אחד לא ירצה לעזוב את המושכות…

This planet has – or rather had – a problem, which was this: most of the people living on it were unhappy for pretty much of the time. Many solutions were suggested for this problem, but most of these were largely concerned with the movements of small green pieces of paper, which is odd because on the whole it wasn't the small green pieces of paper that were unhappy.

DNA, HHGTTG

פאלקפינגה ממשיך ומדגים איך מאז 1709, עם צאת החוק הבריטי (שהיה הראשון בעולם) להגנת זכויות היוצרים ושהגדיר לראשונה את המונח "קנין רוחני", הוא המשיך לשמש לא להגנת זכויות היוצרים אלא בעצם להגנת מונופול המפיצים. בימינו, מצד שני, אין כאן יותר סיבה למונופול, אלא הכרה בכך שהאינטרנט כולו שיחה אורגנית בין כולם לכולם.

הצעותיו לעתיד: הגבלת חוקי הקופירייט אך ורק על שימושים מסחריים. על ממשלות לעודד איסוף, צריכה, שימוש (רמיקס, גזירה) והפצה של ידע ותרבות בצורתה הבלתי מסחרית. המטרה בעיניו היא שלכלל האנושות תהיה גישה מלאה לכלל הידע האנושי בכל מקום ובעל זמן. הטכנולוגיה כאן, נשאר רק לפתור את הבעיות שמציב החוק, הוא אומר. כרגע מה שעומד כאן לרועץ הוא המונופול של התעשייה הזו, ולדעתו ×–×” בסדר גמור להקריב את תחום התעשייה ×”×–×” בשביל המטרה היותר גדולה. גם הוא רואה את התעשיה שורדת ×›×™ עדיין אנשים ירצו לצרוך את הבידור שלהם בכל מיני דרכים יותר נוחות, והוא משווה את ×–×” לשירותי שידוך ואתרי היכרויות – מה שחינם וחופשי לא אומר שאין מקום לשירות משופר בתשלום.

לצערו, פוליטיקאים הולכים לאיבוד בין רצון לעשות את הדבר הנכון לעם, לבין להג הלוביסטים של הקופירייט על פורנוגרפיית ילדים ושאר שטויות, ובעיקר העובדה שהפרלמנטים עסוקים כל כך בבטחון, אנרגיה ורווחה שהם מפספסים את מה שברדק "הקנין הרוחני" עושה לעיוות החוקים וזכויות הפרט.

ההצעות של מפלגת הפיראטים לרפורמה בחוק זכויות היוצרים יצאו בצורה נוחה בפריים המרכזי בסרטון היוטיוב לעיל:

  • חילופי קבצים ונגזרות יצירות למטרות לא מסחריות יהיו חופשיים.
  • תקופת ×”×”×’× ×” על זכויות היוצרים תקוצר משמעותית ל5-10 שנים מרגע הפרסום.
  • ×”×”×’× ×” על שיוך תהיה אבסולוטית.
  • × ×–"ק דיגיטאלי יוצא מהחוק. מבחינתם זו דרכן של חברות לאכוף חוקי קופירייט פרטיים ("ובשביל ×–×” יש לנו פרלמנט, אז תודה אבל לא תודה").
  • פטנטים הם דבר רע ויש לבטל אותם, החל מפטנטים על תוכנה. לדבריו פטנטים קיימים רק על הסקאלה שבין "מיותרים" לבין "שטניים", והוא מדגים.
  • חיזוק הפרטיות, השמת דגש על הליכים תקינים להגנת הפרט מהשתוללות ממשלתית ומסחרית על חשבון זכויותיו.
  • שקיפות שלטונית.

אין כאן סעיף שאינני מסכים איתו, למעשה הרבה מזה רציתי להכניס למצע התנועה הירוקה בזמנו אבל החלטנו בסוף לשמור אותו יותר קצר, ולצערי פחות מפורט, והתמקדנו רק בצד הטכנולוגי. פאלקפינגה מספר בשמחה שלמרות שהבחירות ב2007 השאירו אותם מחוץ לפרלמנט, הם הצליחו ליצור עניין אצל אלו שנכנסו, והוא שמח כמובן לחלוק איתם את רעיונותיהם, והוא שמח שמפלגות אירופיות אחרות מעתיקות את המצע שלהם כלשונו לתוך מצען שלהן.

לבסוף שלוש שאלות חשובות שעולות בסוף הרצאתו: האחת בנושא "סימן רשום" – טריידמארק – והוא מייד עונה שאין כאן קשר לזכות מעתיקים ומפיצים או למונופול, אלא סימן שמזהה אותנתיות של מוצר או פירמה או תו איכות ומגן על הצרכן, והלא כל המטרה היא כאן לבטל את כוחות מונופולי המפיצים ולתת את ×”×›×— ליוצר ולצרכן, ולכן המצע שלהם לא נוגע בכלי ×”×–×”, שעושה את עבודתו נאמנה.

השאלה השניה היא לגבי תפוגת זכויות היוצרים אחרי 5 שנים – מה יקרה ליצירות שהיו מוגנות תחת ×”GPL? האם EMACS והקרנל של לינוקס יהפכו בבת אחת לתוכנה ברשות הכלל? "כן!" הוא אומר בפשטות, ולדעתו זו בעיה קטנה מאוד יחסית לכל היתרונות של תוכנה ויצירות אחרות שישוחררו לציבור עקב השינוי.

והשאלה עם התשובה ×”×›×™ מעניינת ממשיכה ויכוח קטן שהיה לי בעבר עם צפריר – מה יקרה לעולם התרופות אם לא יהיו פטנטים? ובכן, ראשית מערכת הפטנטים של העולם הראשון מונעת תרופות ועזרה מהעולם השלישי, לדבריו. שנית הוא מדגים שלפי מבנה ההוצאות והרווח של 20 חברות התרופות הגדולות, אין שום פגיעה ביכולת הקיום של החברה בלי פטנטים, רק פגיעה קלה ברווחים ואילוץ מעבר למודל עיסקי שונה במקצת: 80% מהכנסות החברות מגיע מהציבור, אבל לפי הדוחו"ת השנתיים, רק 15% מהמחזור יוצא על מו"פ, לפי ×”-FDA שני שליש מתוך ×–×” יוצא על מחקר לעקיפת פטנטים וזכויות של חברות אחרות(!!). 30% מההכנסות יוצא על ייצור. אחרי 45% אלו, השאר הוא שיווק ורווחים נקיים. אם נסכים ש45% משמשים באמת את טובת הציבור, את 30% של הייצור נוציא לקבלני משנה מקומיים כדי לחסוך בעלויות אם אפשר, נשאר עם סכום מאוד קטן שהוא המו"פ הדרוש, ושראוי שימומן ממענקים מכספי משלמי המיסים ויותיר את הידע ברשות הציבור ולא במונופול חברות התרופות. אני שוב בעד.

למפלגת הפיראטים יש דף מפורט על אלטרנטיבות. אני הייתי ממליץ לכמה מפלגות ישראליות לאמץ את הרעיון.

פורסם ב

CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק לחוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, "חוק מיקי מאוס". הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני "דפק קופה" נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ×”-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי "שלוש פסילות" שעברו בניו זילנד – אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, ×›×™ "×–×” קשה" אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. ×–×” כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של "עבירות". החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם ×”×–×”, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם שלמעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות – פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ×’'קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת:
א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח 🙂
ב. אני רואה שישי בדיוק פרסם פוסט על "כלכלת החינם" אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.

פורסם ב

אח קטן, ספר גדול (וכמה מילים על ספרים חופשיים)

"אח קטן" של קורי דוקטורוב ×–×›×” להיות מועלה בתאטרון, הספר כבר ×–×›×” (בפעם האלרונה שבדקתי) ליותר מ-10 הוצאות בכריכה קשה עוד לפני שעברה שנה מהוצאתו, מככב בכמה מרשימות ×”-Best Sellers הנחשבות בארה"ב, מועמד לכל מני פרסים ובשבוע שעבר שמחתי לגלות שהתרגום שלו בהוצאת גרף נמצא בשלבים האחרונים (עובר עריכה). קורי הוסיף לי קוריוז בטוויטר, המתרגם הוא כנראה רחוק משפחה שלו 🙂

אם עוד לא קראתם את הספר, אני ממליץ בחום לחפש אותו בחנויות או אם קשה לכם לחכות ניתן להוריד את המקור בפורמטים שונים כי הוא מפורסם תחת CC-by-nc-sa. הספר הוא סיפור הרפתקאות מרתק, אבל בדרך הוא דן בטכנולוגיות ופוליטיקה מאוד עכשיוית, מדע בכלל לא בדיוני, ואנשים. איך לוקחים כמה בני נוער את האחריות בידיהם להחזרת זכויות האזרח והשפיות בארה"ב, בעידן שבו רשויות הבטחון לוקחות בני נוער לחקירות בסגנון כלא גוואנטנמו ולא ממש מחזירות אותם הביתה. הספר דן בזכויות אזרח, חופש המידע, תעודות זהות חכמות וRFID. אפשר אולי למצוא גם רמזים למה שמחכה למדינת ישראל אם חוק המאגר הביומטרי באמת יצא לדרך. אם אתם רוצים לקרוא עליו עוד, ריכזתי פעם לינקים כאן, ודיווחים שוטפים אצל דורון מוועדות הכנסת כאן, והנה פוסטים שווים על ת"ז ביומטריות אצל קלינגר, אני מציע לכם להציץ בכלל על קטגורית הפרטיות אצלו בבלוג.

לי אין ספק שהספר ×”×–×” הוא הדבר הנכון בזמן הנכון. לא רק לישראל, כמובן. ארה"ב עוברת תקופה מאוד קשה כרגע, פרשנים מחמירים מדברים על מיליטריזציה של החברה, החדרת החשדנות ולגיטימציה של מעקבים, וכמובן עכשיו גם מגיע גל של מקרתיזם חדש ומוסווה היטב, של הפעלת לחץ מטעם סוכנויות הביון על האקדמיה בארה"ב. הרבה מידע, חלקו מבהיל, רובו חשוב ומיעוטו סתם צהוב (הפעילו מחשבה ביקורתית, זו עצתי כרגיל), מצאתי בסדרת כתבות מצוינת של רשות השידור הקנדית – הפודקאסטים ולינקים נוספים למידע כאן. אגב, המלצה – עוד הרבה תוכניות מעניינות שלהם אני מוריד ומקשיב מהתוכנית "רעיונות" ומהתוכנית "מנוע חיפוש", שדנה גם היא בהרחבה בענייני פרטיות, פיראטים, × ×–"ק דיגיטלי וזכויות יוצרים.

מה שמחזיר אותי לענין רשיונות חופשיים 🙂

אני לא יודע אם בעברית "אח קטן" יופץ תחת אותו CC כמו באנגלית. אולי זה גם לא רעיון רע לחכות שנה ואז לשחרר את התרגום לחופשי, בהתחשב בשוק הישראלי הקטן ומאוד חובב ההעתקות. שאלתי את רני גרף בעל ההוצאה וקיבלתי אי-תשובה נימוסית אבל מעודדת: "כרגע, כחלק מההסכם שנחתם עם סוכניו של קורי, אני לא כל כך רשאי להגיב בנושא ולכן רק אומר שהנושא נמצא בבדיקה". בכל מקרה אני לא חושב שהם יוכלו לחכות לנצח. הרי בני נוער מתרגמים לבד ספרים שהם אוהבים, והרי במקרה של הספר הזה זה גם יהיה חוקי, וצריך לקחת את זה בחשבון.

קורי מסביר כאן מדוע הוא נותן את גרסת הספר האלקטרונית להורדה חופשית. הוא אף כתב מאמר שלם בנושא בעבר, ובאחד הפוסטים הקרובים אני אנסה לתרגם אותו בתמצות כאן, כי גם הוא תחת רשיון פתוח (עוד על מתרגמים וספרים חופשיים בפוסט קרוב בסדרת הCopyfight שהתחלתי לאחרונה). קורי רגיל שאנשים שקראו את הגרסא החופשית רוצים לתרום לו כסף ישירות, אבל הוא מקפיד להסביר שבניגוד לניצול המוכר של מפיקים בתעשיית המוסיקה, הוא באמת צריך את המו"ל שלו ומאוד ישמח שאנשים יקנו את הספר. אם קראתם ואתם רוצים להראות את הערכתכם, אבל לא רוצים עותק פיסי, קורי מנהל על חשבונו רשימת ספריות שוודאו כספריות אמיתיות, שמציינות שהן רוצות עותק, וכל רוכש יכול לשלוח להן עותק מתנה.

אוטופיה? 🙂

פורסם ב

מוח פעיל מדי

אגב, למי שרוצה הצצה על איך המוח שלי עובד – כל הפוסט הקודם התחיל מזה שרציתי להתבכיין על ביטול הכנס ×”× "ל. הכותרת המקורית הייתה "×–×” לא כל כך נעים לראות אולם סגור", אבל כשיצאתי מרעננה נזכרתי באל-על, ואז כשישבתי לכתוב נזכרתי בוונדיז, ואז כשכתבתי על וונדיז נזכרתי בזה ששי "יו! כמה חומר!" מכנס גם עבד לא מעט על אלגוריתמים לחיזוי תבניות התנהגות בורסה, ואז חשבתי איך עוד לא שמעתי על פתרונות תוכנה חופשית לענין, ואז באה לי הדוגמא הנגדית לאל-על בדמות ראיין-אייר, ואז עם חמש פסקאות לא גמורות אני החלטתי שאני כותב את הפסקה האחרונה הזו בתור קוריוז, וחוזר אחורה כדי להשלים את הכתיבה ולמצוא לינקים מתאימים (והכל יותר מעניין מלחפש עבודה, כמובן), ואז תוך כדי שאני כותב אני חושב איך מרחב הפתרונות ×”×–×” יכול להיות מיושם כדי לעזור לרשתות הפצת אספקה בנות קיימא של תרופות, מזון וציוד טכני לעולם בעת משבר אבל גם ביומיום.

בנקודה זו הפכתי את הפסקה שלעיל לפוסט נפרד 🙂

(אגב, שי, הנה התחלה לרעיון לפרויקט הגמר לסינגולאריטי U: פלאטפורמות תוכנה חופשית עם API נוח למימשוק עם מסדי נתונים שונים, ומנוע AI לניתוח מספיק גמיש וכמה שיותר גנרי של היסטוריה של פרמטרים שונים וחיפוש patterns חוזרים על עצמם, כדי למצוא כשלים ופיספוסי אופטימום בבעיות עם כלכלה, חקלאות, תעבורה, אספקה וכולי.)

מה עושים עם מוח א-לינארי כזה? קיוויתי שיום העיון ההוא באו"פ יתן לי רעיונות, אבל בינתיים קצת על מה שאני מכיר ברשת. אתמול הייתי בכנס של עמותת ממציאים קטנה (בינתיים), ולמדתי על אתר בשם האפבייקרי, שרובו רעיונות בלי יישום וחלקם חסרי סיכוי או אחיזה במציאות (קצת רקע על תרבות הקהילה שם ולינקים לאתרים דומים). חביב וחשוב, אבל לאנשים שקמים מהכסא לעשות את הדבר האמיתי, אני ממליץ על אתר "מייק" המרשים. גם שם יופי של קהילה, אפשר ללמוד וללמד אנשים מכל העולם מכניקה, אלקטרוניקה, טכניקות וחומרים, ולעזור לאנשים לספר את יצר סקרנותם, או סתם לעזור להם לעזור לעצמם לפתור בעיות לבד בבית. אני חושב שהתרבות הזו והחזון הזה חשובים, בשביל זה אני מחפש דרכים להגשים את החלום של לישה, שאדבר עליו יותר בפוסט אחר.

פורסם ב

עידן ה־Copyfight

מפה מוחית מאת ננסי ווייט - למה מידע צריך להיות חופשיהאם נכון לשמור זכויות יוצרים 95 שנה אחרי המוות? האם להורים באמת צריכה להיות שמורה הזכות ללמד את הילדים שלהם כל דבר, אפילו שקרים מסוכנים, או למנוע מהם לקבל חינוך בסיסי? איך כל הדברים האלו מתחברים זה לזה?

ובכן, בפוסטים בסדרת הדמוקרטיה אני מנסה להדגים לכם עד כמה חשוב שמידע יזרום ויגיע לידי האנשים בצורה שמישה וניתנת לקליטה, וחשוב שהאנשים יקבלו את כל המידע הזה בכל דרך אפשרית כדי להעמיק בו ולהפוך אותו לידע. אנשים עם ידע יכולים לעזור לעצמם, למשפחתם, לשכניהם ולקהילתם, יוכלו לצמצם פערים סוציו־אקונומיים ולעזור למנוע את החרפת המשברים שלתוכם אנחנו דוהרים בעוורון. לכן כל זה מתחבר לסדרת הפוסטים על קיימות, שאני שוקד עליה לאחרונה. בסוף הכל יתחבר יפה, מבטיח.

כדי שהמידע הציבורי והיעיל הזה יופץ בצורה יעילה מקסימלית לאנשים הוא חייב להיות חופשי. נקודה. יש למישהו ויכוח? אתם מוזמנים, בתגובות. מידע חופשי זה אומר שכל אחד יכול להפיץ אותו הלאה בכל פורמט, כל אחד יוכל להוסיף עליו את חוכמתו (אם יש לו), ולפעמים לצערינו גם לסלף אותו אם לא נדאג לתשתית מתאימה. מצד אחד פרויקטים כמו הויקיפדיה מראים שלא קל במיוחד לאנשים מבחוץ לסלף מידע מרכזי אם יש מספיק מתנדבים איכפתיים ופעילים, ולכן חשוב לתת לקהילה גם את הכוח להגן על המידע, אבל לדאוג למנגנונים שימנעו השתלטות על מידע ((למשל לחסום אנשים אכפתיים בגלל ריב אישי, אבל זה סיפור אחר)). כדי להגן על כל זה, ראוי וחשוב שגם הפלאטפורמות שמריצות את מאגרי המידע החופשי והכלים להגיע אליו, יהיו בשליטת המשתמשים ולכן תוכנה חופשית היא הפתרון המושלם.

אז למה זה לא קורה בכל מקום ובכל הזמן? כי אנשים רוצים להגביל את הצעדים שלכם לצרכי רווח אישי, בעזרת מקלות כבדים ושוטים משפטיים, ואפילו רק בעזרת איומים להשתמש בכאלו. לשתק את יכולת האנשים לעזור לעצמם, לפחות עד שיעזרו לקופת הפרוטקציה של ארגון כזה או אחר לתפוח עוד ועוד, ומי שאין לו קמח לא ילמד תורה.

התירוצים לכל ההתקפות האלו הם חוקי הקנין הרוחני. אז איך הם הפכו לנושא כל כך שולט בחיינו?

הקדמה

נתחיל מזה שפעם הידע ×”×™×” חופשי, הועבר מאב לבן. הבינו אותו טוב ×›×™ הוא הועבר כידע בסיסי ורלוונטי ולא כערימות מידע שזקוקות למיון וניתוח. המידע לא נכתב, וכך סודות היו שמורים שמורים – אם מפני אויב ואם בין קוסם שבט ליורשו כדי לשלוט על השבט ולעזרתו של המנהיג, מצד שני ידע שנחשב ליעיל לשליטה לא ×”×™×” מופץ ואולי נוצל לרעה או לשליטה.

קפיצה אדירה קדימה – יש לנו כתב, אפשר לתעד יותר ולכן צוברים יותר ידע וחוכמה. מתפתח עידן של השכלה ומחשבה ביוון העתיקה, היכולת הכלכלית והטכנולוגית להתפנות למחשבה לצורך המחשבה מולידה את הפילוסופים וכמה מהוגי הדעות ותורות המוסר שאנחנו לומדים ומתבססים עליהם היום, וגם בסיסי המדעים המדויקים והשיטה המדעית, המתמטיקה וההנדסה. הרעיונות הופכים להיות דבר מופלא ויקר מפז. כשמוקמת ספרית אלכסנדריה, נשלחים פקידים להחרים כל פיסת קלף בעלת טקסט כלשהו מכל אוניה שנוחתת בנמל, להעתיק ולהחזיר. כך נוצרת ספריה אדירה של ידע ושל ספרות, ומי שרק רוצה לשבת, לקרוא וללמוד, הצליח לסנתז מתוכם עוד ידע ורעיונות. אנחנו יודעים ששם הומצאו מנוע קיטור פרימיטיבי (שחיכה 2000 שנה כדי להיות מומצא מחדש), ושם הועלו תאוריות של כדור ארץ עגול ומסתובב סביב השמש עם נתוני מרחקים וגדלים מדויקים להפליא, יותר מ1500 שנה לפני גלילאו וקופרניקוס. לא סתם קוראים להרבה מהתקופה שבאמצע "ימי הביניים" ו"הדורות החשוכים". מעט הידע ששרד נשמר היטב סגור במנזרים והרחק מעיני העם והבלתי מורשים. הרעיונות הופכים להיות כוח, וכוח כאמור, משחית.

הגיע גוטנברג וזרק לתוך הקלחת טכנולוגיה משבשת, המידע פתאום נפוץ בקלות לכל עבר, למתנגדי הכנסיה והמלוכה יש כוח להלחם בהן משל עצמם, אמנות כתובה נפוצה בשפע. בשלב כלשהוא יוצאים באנגליה חוקים לגבי זכויות העתקה (Copy Rights) כדי שסופרים ומדפיסים יוכלו לדרוש קצת פיצוי על ריבוי עותקים של הספרים כמוצר, החוק עוד לא מדבר על הגנת הרעיונות שבתוך הספרים האלו.

ואז קמה ארה"ב

היום לפני 233 שנה, הכריזה הקולוניה הבריטית על עצמאות ומרד נגד מלכות והכנסיה האנגליקנית. האומה החדשה דגלה ברעיונות חדשים לגבי חילונות, שיטת ממשל, שוויון, כלכלה/קנין וחרויות אחרות. אבות האומה, ובעיקר מדיסון וג'פרסון, הבינו שרעיונות הם כלי חזק ורצו להביא כמה שיותר הוגי דעות ואנשי רעיונות ליישב את המדינה החדשה, שיביאו איתם את הרעיונות, והממשלה החדשה תעזור להם כדי שיותר רעיונות יהיו נחלת הכלל, ללא סתימת פיות. הועלו אפילו רעיונות של תשלום לרעיונאים בנדל"ן, רק שיבואו ויעשירו את נחלת הכלל של האומה החדשה ברעיונות טובים. מצד שני עם רעיונות לא קונים במכולת, ולכן הונח בסעיף 8 לחוקה הבסיס להגנה זמנית על זכויות ההוגים:

הקונגרס ×™×”×™×” מוסמך – […] לעודד את קידום המדע והאמנויות השימושיות, על-ידי הבטחת זכויות בלעדיות לפרק זמן מוגבל, למחברים ולממציאים, על כתביהם ותגליותיהם;

— מתוך חוקת ארה"ב, תרגום באתר השגרירות האמריקנית בישראל

במקור:

To promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited Times to Authors and Inventors the exclusive Right to their respective Writings and Discoveries;

השימוש המקורי היה במונח useful Arts שאני מניח מדויק יותר בתרגום לעברית כ־ אוּמנות ולא אֳמנות. לצערי את הנימוק המלא אפשר לקרוא רק בכתבי אבות האומה כאמור, שהכריזו כבר לפני כמעט 250 שנה שידע חייב להיות חופשי ומידע זמין לכל, וכאמור ההגבלה הזמנית נועדה רק כדי לא להעמיס על ממציאים והוגים דאגות כדי שיוכלו להפיץ רעיונות טובים ואיכותיים לרשות הכלל.

גלגלו את זה בראש בינתיים, והמשך יבוא.

פורסם ב

מחשבות על דמוקרטיה 5: חוק חופש המידע בישראל – הרצוי והמצוי

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק שחופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא "מידע גולמי עכשיו!", ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

אז מה צריך להיות חופשי באמת? לדעתי כל חומר שהפיק הממשל, שהרי זה הופק מכספי המיסים של כלל הציבור ולכן צריך להשאר בבעלותו. הנה מה שכתבתי באותו מסמך הצעות חוק שהזכרתי בפוסטים הקודמים (את זה כתבתי לפני שגיליתי מה רב הברדק בנושא, בעיקר בעיקבות מחקר קטן שערך ידידי שי בנושא):

תחת ההגדרה "מידע ציבורי" יכלל כל מסמך ציבורי (טקסט, חוזי, שמע, תוכנה וכולי) המיוצר ע"י מנגנוני הרשויות הממלכתיות, המקומיות והדתיות (כמפורט בסעיף 4 לחוק חופש המידע), או ע"י גורמים פרטיים שנשכרו לספק את המידע הזה, וישוחרר מזכויות יוצרים לרשות הציבור (public domain) כנהוג בארצות הברית ומדינות אחרות, שהרי בעלות המדינה על קנין היא ברשות אזרחיה, ולכן קניינה הרוחני הוא קניינם. האתר הממשלתי המרכזי יעודכן מכל מערכות הממשל ויציג ללא תנאי או עלות נוספת כל מסמך שאינו מסווג כביטחוני או פוגע בפרטיות, בצנעת הפרט, חסיון רפואי וכולי. בכללם:

  • חוקי המדינה בכל גרסאותיהם בעבר.
  • נוסחים מלאים של החלטות בתי המשפט השונים (כרגע זמין בחלקו – לרוב רק סיכום ללא הנימוקים המלאים, ובסריקות גרפיות בתוך PDF במקום בטקסט פשוט ונגיש)
  • GIS, מפות ממשלתיות.
  • ארכיונים ממשלתיים בלמ"ס, ארכיון התצלומים הלאומי, גנזך המדינה וכיו"ב ארכיונים לאומיים.
  • תכנים שנוצרו והופקו במימון המדינה, בכלל ×–×” כלל הפקות הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, והוצאות ממשלתיות כמו הוצאת משהב"ט (רשות השידור הנורווגית החלה מחלקת טורנטים של ההפקות שלה).
  • כל חומר לימוד ומחקר מדעי שמומנה הפקתו ×¢"×™ המדינה אם בכספים ואם במתקנים ומכוני מחקר.

לצורך שקיפות תפקודי מוסדות השלטון והחברות הממשלתיות ותשתית לדמוקרטיה ישירה, בהגדרת "מידע ציבורי" לעיל יכללו בפרסום המקוון:

  • פרוטוקולי ישיבות הכנסת, הממשלה, ועדות הכנסת, הנהלות משרדי הממשלה, ושאר הרשויות השופטות, המקומיות וכולי, לפחות 20 שנה אחורה במידת האפשר, ועדיף יותר.
  • הטקסט המלא של הצעות חוק שהצליחו או שנפלו, היסטוריה מלאה של הצבעות ונוכחות בישיבות של חברי כנסת, ממשלה, ועדות, מועצות ומנהלות מקומיות וממשלתיות.
  • פירוטי התקציבים הממשלתיים, עידכון תכוף של ביצוע תשלומים ורכישות ולא רק דוחו"ת מסכמים שנתיים, אפשרות פיקוח של הציבור על עלויות מנגנוני הגביה הנפרדים הרבים.
  • ספרי התהליכים והתקנים של כל משרד ורשות. תיעוד של קצב הטיפול בנושאים (עד כמה שמידע ×›×–×” לא פוגע בפרטיות הפקיד והאזרחים המטופלים).
  • שקיפות של אמנות בינלאומיות שעליהן ישראל חותמת, וכן של דרישות של ארגון הסחר העולמי, במיוחד כשיש להן השלכות על תקנים ועל חקיקה.

בטח שכחתי כמה דברים, אתם מוזמנים להשלים. השאלה היא כמובן מה מכל זה אפשר לקבל מחוק חופש המידע הנוכחי? התשובה היא כמובן כמעט וכלום, ומעט הדברים החשובים שמתפרסמים מוחבאים עד כמה שאפשר.

לפי חוק חופש המידע, בכל גוף ממשלתי, משרד ורשות, צריך להיות "מישהו" מהעובדים שקיבל על עצמו את עול המשרה של "ממונה חוק חופש המידע". אני מקווה שזו לא עבודתם היחידה של האנשים האלו ×›×™ רובם לא עושים הרבה לפי מה שראיתי… לפי החוק, אותם עשרות (אולי יותר ממאה?) מובחרים שבעובדי הממשלה צריכים לבגוד במעסיקיהם ולהלשין לעם מה עושים עם כספו וזכויותיו. מישהו רואה פה סתירה או ניגוד אינטרסים? בואו נראה מה תפקידו, או תפקידה, של אותם הממונים:

  • "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי, שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק ×–×” ברשות הציבורית" – טיילתי בכמה אתרי WEB של רשויות ומצאתי שלא מעטות מהן, כולל משרדי ממשלה, מדלגים על שנים שונות. חלקם מקדישים לממונה על חוק חופש המידע עמוד ריק – אם פורסם דו"×—, צריך לחפשו במקום אחר.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן × ×’×™×¢×” או חשיבות לציבור." – מה שאתם לא יודעים ויכול לפגוע בכם כנראה איננו ענינכם. אם יש ביטוי יותר ברור של "לתת לחתול לשמור על השמנת", למשל "לתת לגריזלי לשמור על הקואלות" או משהו, אתם מוזמנים להציע.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין ×–×”, "מידע על איכות הסביבה" – מידע עלחומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד." – נהדר! אתם מוזמנים לחפש אבל כמה מממשים את ×–×” (אדם טבע ודין פרסמו על ×–×” דו"×— אחרון ב2007 והממצאים שליליים – מופתעים?). אני רוצה להרחיב ולבקש שכזה סעיף ישוכפל לעוד כמה תחומים ולא רק סביבה, למשל – איך פוגעת הרשות הנדונה בפרטיות האזרחים ×¢"×™ הפעלת טכנולוגיות גרועות על יותר מדי מידע פרטי, בתנאי במ"מ נמוכה. או למשל איך פעילות הרשות פוגעת בזכויות פרט/אזרח/ילד/אישה וכולי. או אולי איך היא מנסה להגן על שמורת הטבע שבארנק שלי ×¢"×™ התייעלות וחיתוך שומנים ומובטלים סמויים.

בשלב הבא מפורטים הנוהלים שדרכם תוכלו את ואני לקבל מידע נשגב, צפון ובלום זה:

  • "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה" – הוגן… לא צריך להציק לו או לה בטלפון… "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" – דאם רייט, לא עניינכם.
  • "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות […] רשאי להאריך את התקופה […]" – המילים "ללא שיהוי" מקבלות נופך לירי-משהו כשהן מוצמדות ל"תוך 30 יום". מעין ערגה למשהו שיגיע יום אחד. כמו השלום, או מכוניות מעופפות. שימו לב אגב, שאנחנו לא מדברים על תשובה לבקשה עדיין, אנחנו מדברים רק על ההחלטה אם העותר יוכל לקבל בכלל תשובה או שמא מדובר בסוד כמוס לחמור ולסוס, והוא יכול ללכת לחפש את חבריו בארצות הים. טוב שגוגל לא נותנים תשובה אחרי 30 יום.
  • "להעמיד את המידע […] לא יאוחר מ-15 ימים, זולת אם קבע הממונה, מטעמים מיוחדים, ×›×™ ההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר; הרשות תודיע למבקש היכן ומתי יעמוד המידע לרשותו." – בערבית ×–×” נקרא "בוכרא פיל מישמיש" ובתרגום חופשי "בעונת המישמיש, בקצה הפרדס, בין השעות 14:00-14:03 ותבוא לבד".
  • "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש; ×”×™×” המידע ממוחשב, הוא יופק עבור המבקש באמצעים המשמשים דרך קבע את הרשות" – ×–×” בקידוד EBCDIC ובפורמט לא מתועד של איזו תוכנת מיינפריים של מל"ם? בעסה.

אבל אין באמת סיבה לסרב לבקשה לתת לי חומר, נכון? אז זהו, שהחוק אפילו מציע תירוצים ומאשר אותם מראש:

  • "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה" – כמה 'בלתי סבירה'? ×–×” יחליט בית המשפט כשתערער. "
  • "המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" – עזבו אתכם מלרדת למרתף. מסריח שם בארכיון.
  • "…התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה" – אופס! מצטערים, לך לחפש.
  • "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;" – אם תגלו את השחיתות שלנו, יפטרו אותנו וזה יפריע לנו מאוד לעבוד.
  • "מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;" – ×›× "ל. לא עניינכם איך אני תופר את המכרז, אם בקרוס או עם מכפלת.
  • "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, […] וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" – אין מילים בפי. פשוט איך להגדיר שקיפות על דרך השלילה.
  • "מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו × ×’×™×¢×” או חשיבות לציבור;" – רק אני רואה פה את המילכוד? האזרח לא יכול לדעת אפילו למה הוא לא יכול לדעת. אם משהו בתוך הניהול הפנימי של רשות ציבורית אינו נוגע או חשוב לציבור משלם המיסים – למה הוא שם מלכתחילה?
  • "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו ×”×™×” תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;" – כשגיליתי למשרד הפנים שעברתי דירה, התנאי ×”×™×” שלא יפרסמו את ×–×”, אבל תוך ימים שמעו על ×–×” מפרסמים, דאן-אנד-ברדסטריט ועוד הרבה אחרים. למה אני לא יכול לדעת על אילו הסכמי סודיות חותמת רשות כלשהיא ומול מי?
  • עוד משהו שכדאי לדעת? ובכן: "ישיבות הועדה המשותפת יהיו חסויות" ובמילים אחרות, אסור לשמור על השומרים.

נווו… עכשיו אני יכול לקבל סוף סוף את המידע? לא בדיוק. יש ענין של אגרות. כמה? ובכן, מאז 2007 ועד שביבי יעדכן, אנחנו מדברים על 86 ש"×— להגשת הבקשה (חינם אם אתם מבקשים מידע על עצמכם), 1.16 ש"×— לכל עמוק מודפס של מידע, או 4.60 ש"×— לכל דיסקט (אם ×–×” חומר וידאו, תביאו וידאו מהבית ובואו להעתיק), עד מקסימום של 229 ש"×—, יכול להיות שתתבקשו גם לשלם את ×–×” מראש, או שלא יתחילו בטיפול.

עשיתי ניסוי בסוף ינואר. שלחתי בקשה במייל לממונה על חופש המידע ברשות השידור, רציתי לדעת איפה הדו"×— השנתי שאמור הממונה לפרסם ×›×™ רציתי לדעת מה הוא תקציב הרשות השנתי, כמה גובה מנגנון האגרה וכמה עולה להפעילו בנפרד ממנגנוני הגביה האחרים כמו ×–×” של רשות המיסים. קיבלתי תשובה בדוא"ל חוזר מכרמלה ישראלי בהאי לישנא: "אם אפשר למסור מספר טלפון שניתן להתקשר חזרה". עניתי "בשעות העבודה אני משתדל לא לעשות שיחות אישיות. אבל אם יש בעיה לקבל בכתב, עדיין אשמח לקבל תשובה גם טלפונית!". לא עבר יום וקיבלתי טלפון – כרמלה הציגה את עצמה ומיד התחילה לתחקר מי אני ולמה אני רוצה את המידע (×”×™×” משהו נגד ×–×” בחוק, לא?) וציינה שאני מוזמן להגיש טופס ולשלם את האגרה כמו כולם. ניסיתי לשאול אם יש מצב פשוט לקבל את הדוחו"ת השנתיים שלה שאמורים להתפרסם ממילא ואם אפשר לפני הבחירות (עשרה ימים) וקיבלתי רק עוד ויכוחים וחשדנות. אמרתי לה יפה תודה, ושנראה לי שאת המידע שרציתי לדעת קיבלתי…

משם הפלגתי לעוד רשויות, הצצתי בדוחו"ת הטיפול של ממונים אחרים. המספרים שראיתי לרוב היו משהו בסיגנון "הוגשו השנה 30 בקשות, 18 סורבו, שתיים בטיפול, 3 הועברו לרשויות אחרות ו-7 נענו" – היחידי שפירט טיפה יותר לאיזה נושא × ×’×¢×” כל בקשה בלי להסגיר פרטים מזהים ×”×™×” דווקא משרד הבטחון(!) שמגיש דו"×— יפה וארוך יחסית לשאר המשרדים, לך תבין את האבסורד. גם לא ראיתי שום מידע שפורסם בפומבי בעקבות תשובה שכללה מידע שמעניין את כלל הציבור, את ×–×” לשימחתי אוספים טיפין טיפין בתנועה לחופש המידע, כך גיליתי את הרכבו של תקציב מליארד השקלים השנתי ששורף ערץ 1, אבל לא גיליתי כמה אגרה נגבית וכמה עולה מנגנון הגביה שלה.

ההתנהגות הזו זו כמובן לא סטטיסטיקה מייצגת, אפשר לקרוא בצורה יותר מפורטת את דו"ח הבקרה על דוחו"ת הממונים באתר משרד המשפטים ולשפוט לבד. אני הגעתי למסקנה שאם המידע קבור במרתף עם מדרגות שבורות, נורה שרופה, בתיקיה נעולה בבית שימוש שאינו בשימוש עם שלט אזהרה על הדלת "זהירות נמר", כנראה שלא רוצים שהמידע יהיה חופשי, וכנראה שיש הרבה מה להסתיר. אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמה ממכרי בתנועה לדמוקרטיה ישירה טוענים עליו שהוא פיון ביד הממשל (אני לא שותף לדעתם) בדק והחליט שהחוק הזה נכשל לחלוטין. הגיע הזמן לרפורמה, אבל אני לא מאמין שנראה אותה מביבי. זה מאוד נוגד את האינטרסים שלו. מה אתם מציעים לעשות?

לצערי אתר התנועה לחופש המידע, שהודיע שיפרסם מדד חופש מידע שידרבן את הרשויות, לא פרסם הרבה (אייטם אחרון מלפני שנתיים). הם נותנים אבל מידע יעיל אחר, כמו רשימת שמותיהם וטלפוניהם של הממונים השונים והפרוצדורה השונה(?!) שיש להפעיל מול כל אחד מהם כדי לקבל את המידע, וגם הם ממליצים להרים טלפון ולא לחכות למכתב. הם גם אוספים לינקים לאתרי חופש מידע אחרים בעולם, אבל לא מצאתי פנאי לחקור השוואתית כמה טוב או רע המצב בחו"ל.

הייתי רוצה מהם קצת יותר ערנות לקידמה, למשל RSS באתר, התייחסות לפורמט שבו מופץ מידע ושהוא צריך להתפרסם באופן גולמי כמו שהזכרתי פה ובפוסטים קודמים, הצעות חוק משופר, מקום לדיון בסגנון פורום על איך אפשר להכניס שקיפות רדיקלית למדינה הזו שחיה כל כך טוב מטכנולוגיות מידע… ניסיתי אפילו ליצור קשר עם אחד מעורכי הדין שלהם דרך קשר אישי ולא קיבלתי תשובה… אולי עכשיו אחרי הבחירות יש להם טיפה יותר פנאי לדבר על שיתוף פעולה.