אמנת ACTA נחשפת כהרחבה בינלאומית של חוקי קופירייט

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

  • ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
  • ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
  • כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
  • חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

דעות חמורות נוספות מפרסם ה-EFF ומקביליו באוסטרליה וניו-זילנד, הנה סקירה של IDG, האפינגטון ואחרים. בוודאי יצוצו עוד בשעות והימים הקרובים. תודה לקשבינו שי שהביא את הידיעה לשולחן המערכת :-)

כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!

לא תודה, אנדרסון

שני "פושרים של סמים" נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי שמיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח "חינם לשלוש שנים" (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו "תוכנות בשווי $45 מליון!" אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אולי עשרה חברים כבר כתבו לי ושיתפו אותי בחודשים האחרונים לגבי ספרו החדש של כריס אנדרסון. מדובר באותו עורך של WIRED (לא כריס אנדרסון אוצר TED), שהמציא את "הזנב הארוך" ובינתיים חזר בו. הוא גם התפדח לאחרונה כשחשף שציטט בספר החדש מויקיפדיה וגלגל את האשמה על אי מתן הייחוס לעורכים שלו. "יתוקן בגרסא הבאה" הוא אומר, אבל כיון שהספר גם זמין אלקטרונית, הוא היה יכול לתקן בגרסא האלקטרונית בלי לחכות, לא? מוזר…

הפואנטה כאן, כמו שכתבתי בעבר – אנדרסון רואה עולם שבו המחיר לא מגולם בקניה ישירה אלא (בעיקר?) דרך מוצרים משלימים, פרסומות והגבלות DRM. יש עוד מודלים כלכליים אבל נשמע שהוא לא ממש מתייחס אליהם ביותר מרפרוף. אבל loss leading על ידי מוצר משלים זו לא חדשה מרעישה – אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה שפעם תרגמתי ליואל, השיטה הפרסומית מאבדת גובה במהירות, והDRM לא מוסרית ופוגעת בזכויות הקנין של הצרכן וגם לפעמים של היוצר. רבות הסיבות לכך שלא אסכים עם רוב הספר ואכן לא אקנה אותו, אבל הורדתי אותו באודיו (מחולק חינם כמו הספר, אלא מה), לשמוע פעם בנסיעה (כי הוא בא ב-MP3 ללא DRM), שיהיה. לקרוא את הטקסט המקורי יכולים האמריקנים לקרוא חינם, אבל לישראלים אין גישה למסמך מהכתובות שלנו. ההבדל בין פתוח ל"חינם" מוסבר בפשטות…

אנדרסון מתייחס לעולם הראשון, האמיד, שבו חוקי הקופירייט לא משתנים ולא משתפרים, רק המודלים העסקיים משתנים, וממה שקראתי עד עכשיו הוא לא מתייחס ברצינות לעולם הרשיונות החופשיים ככוח שיעשה שינוי בשוק. בקיצור פופוליזם קפיטליסטי מנותק. הלוקשים שהוא מנסה למכור לנו לא עובדים בעולם העני ובמדינות המתפתחות, לפחות לא באותה הצורה, שם אנשים נותנים יום עד שבוע של משכורת בשביל שעת גלישה בודדת. המקום היחידי שהוא מטיף לחומר חופשי זה בספרי לימוד. אין לי צל של ויכוח, ראוי שכל ספרי הלימוד יהיו חופשיים, ביג דיל! את זה אומרים גם הארגונים הכי קפיטליסטיים. אבל למה לא כלל ספרי העיון, המדעים, ולמה לא גם בתחום הסיפורת? אני חושב ש5 שנים (אליבא דה מפלגת הפיראטים) זה אולי קצר, אבל למה שיצירה ספרותית תוחזק מחוץ לרשות הכלל יותר מ15-20 שנה? אם היא מוצלחת וחשובה במיוחד, אפילו פחות במקרים מסוימים. יש כאן מה לדסקס, אבל נראה שהגישה של אנדרסון לא רדיקאלית מספיק בעיני. הזמן יגיד מי צדק…

אבל אנדרסון הרי לא מתרכז בתכנים ותוכנות שהעתקתם באמת לא עולה יותר משברי סנט לגיגה, אלא הוא מדבר על כלכלת חינם גם בעולם הטובין, הדברים האלו שעשויים מאטומים. הגישה שלו מבוססת על העולם של "השתמש וזרוק", ועל "מכור להם את המקל בהפסד והם יקנו את הסכינים במחיר שיכסה אותו" של ג'ילט. הוא גם ממש לא עונה לטענות נגד תרבות היבוא-צריכה-זריקה שעוברת כל גבול במדינה שלו ופוגעת בכל שאר העולם, וזו גישה שהוכרזה כאנאכרוניסטית. לפחות מהכתבות על הספר לא נראה לי שהוא מדבר על זה כדי לבקר את זה אלא כדי להלל את זה ולהסביר שזה העתיד. אם זה העתיד, אז אני מבקש לעצור את כדור הארץ, אני רוצה לרדת.

מה מטריד את עמי העולם?

אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה לפוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:

את הת"ז שלי נתתי לאורנג' כשפתחתי שם חשבון, האמריקנים מתפרכסים מהרעיון.

מרשם התושבים שלנו מסתובב חופשי בחינם ברשת, האמריקנים מתמג'ננים כשפרטי עשירית מהמדינה שלהם מועמדים למכירה.

סעיף "פגיעה ברגשות הדת" בחוק העונשין שלנו הוא מקור לא אכזב לפיאסקואים מבדרים, האמריקנים מתפחלצים כשאירלנד מוציאה את חילול יהוה מהחוק.

אנחנו נלחמים על פרטיות נגד מאגר ביומטרי כשהבריטים מאבדים פיוז מהרעיון של הנפק"ת ת"ז כלשהיא ואילו בארה"ב מתנגדים אפילו לשים מעקב אלקטרוני על פרות.

אנחנו בוכים על מאגר שדלף ולקנדים יש חוק פרטיות כל כך מוצלח ש"על הפנים" הפכה לעבריינית.

ויש עוד דוגמאות, אבל בואו נראה מי סובל יותר מהישראלים?

הודו משיקה מאגר ביומטרי של מליארד איש. המשטרה הבריטית פושטת על מסיבות אקראיות שהיא מגלה בעלהפנים, אוסטרליה עדיין שוקלת לקפד את פתיל החיים של עברייני אימיול מועדים, צרפת בערך באותו העמוד, ניו זילנד מפעילה צנזורשת, בלאנקאסטר קליפורניה יסיירו מזל"טים לרגל אחרי התושבים בתקווה שיסתברו כפושעים, ובסין אסור יהיה להשתמש במחשב ללא צינזורשת מובנה(?!) ואם השתמשת במחשב יותר משעה-שעתיים ביום יכריזו עליך כמכור וישלחו אותך למחנה גמילה כעונש. אופס…

אבל נסיים בנימה אופטימית:
בספרד שיתוף קבצים כנראה כבר לא יחשב לעבירה, בבריטניה בריטיש טלקום ויתרו על המאבק על PHORM, בקנדה מוקמת מפלגת פיראטים ונראה שירדו מחקיקת הDMCA הקנדי, בנורבגיה חוק הפרטיות מקשה מעכשיו לעקוב אחרי פיראטים אז נראה שאין יותר תביעות נגד אזרחים בנושא…

הי נורבגיה, זקוקים לתוכי?

Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים "פיראטיים", ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים "פיראטיים" של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם (פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ותהליך העבודה.

למי שלא רוצה לנבור לעומק הפוסטים הנ"ל, אני אסכם את זה בקצרה: זה מסובך.

יותר באריכות, הנה תשובתה החיובית ב2007 בפוסט שאלות נפוצות:

12. מה דעתך על תרגום החובבים שהתפרסם ברשת?

המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.

לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.

מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.

לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.

המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום זה היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"ז את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", כי לי זה נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".

הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?

על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). זה מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).

שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.

כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את זה שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?

(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)

תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל :-)

CopyFight 3: הפיראטים לפרלמנט!

הרצאה שווה נוספת היא זו של ריק פאלקפינגה, ראש מפלגת הפיראטים השבדית (שנכנסה לאחרונה לפרלמנט האירופי). המפלגה נלחמת על רפורמה כלל עולמית של חוקי הקופירייט, והכותרת של ההרצאה מסבירה בצורה מאוד ברורה את עמדתו: "משטר הקופירייט מול חופש הפרט" והוא מציין שכותרת אפשרית אחרת היתה יכולה להיות "תעשיית הקופירייט נגד העתיד". פאלקפינגה הסתובב ב2007 בכמה כנסים ונתן הרצאות כל כך מוצלחות, שאנשים שאינם אזרחים שבדיים או אפילו אירופיים קמו ונתנו לו על המקום תרומות במזומן (חוקי מבחינת שבדיה) כדי שיריץ את הקמפיין שלו ויזכה במושב פרלמנט, ואולי ישפר את המצב בעולם דרך שינויים מתוך אירופה.

הבעיה המרכזית של אכיפת קופירייט בימינו, אומר פאלקפינגה, איננה ספרים לא חוקיים בחנות או הופעות "גרסאות כיסוי" שאינן מפרישות תמלוגים לאקו"ם, אלא העובדה שאי אפשר לשלוח סרטון או שיר בדואל, כי לאחרונה ממשלות מערביות ו"דמוקרטיות" מרגלות אחרי כל ביט של מידע שיוצא ונכנס על הקו שלך, וכך, למשל, הלך על סודיות הדואר, שהיתה כה קדושה פעם, כי זה הרי אומר שגם כל מכתב לרופא או לאשתך מועתקים ונבדקים. קופירייט הפך להיות תעשייה מונופוליסטית, שמשפיעה לרעה על הדמוקרטיה וזכויות הפרט. המשפט הבינלאומי מסכים שהאחריות לתתוכן מכתבים לא תיפול על הדוור, אבל תאגידים חזקים היום דוחפים לכפות על ספקי אינטרנט אחריות על התנהגות המשתמשים ותכניהם… אז מה חשוב יותר? פרטיות ודמוקרטיה, או קופירייט? משם, הוא אומר, הולך חסיון מקורות, חופש העיתונות, אנשים נאלצים להפעיל צנזורה עצמית, ובקיצור הוא מתחבר באופן מוזר למה שכתבתי השבוע לגבי "חברת החשודים", סדרת הפודקאסטים של רשות השידור הקנדית, רק שכאן מדובר בצד של התעשיה ולא החרדתיות הבטחונית, שדוחפת להתנהגות הבעייתית, ואולי רוכבת עליה. כל עוד זה יהיה רווחי, אף אחד לא ירצה לעזוב את המושכות…

This planet has – or rather had – a problem, which was this: most of the people living on it were unhappy for pretty much of the time. Many solutions were suggested for this problem, but most of these were largely concerned with the movements of small green pieces of paper, which is odd because on the whole it wasn't the small green pieces of paper that were unhappy.

DNA, HHGTTG

פאלקפינגה ממשיך ומדגים איך מאז 1709, עם צאת החוק הבריטי (שהיה הראשון בעולם) להגנת זכויות היוצרים ושהגדיר לראשונה את המונח "קנין רוחני", הוא המשיך לשמש לא להגנת זכויות היוצרים אלא בעצם להגנת מונופול המפיצים. בימינו, מצד שני, אין כאן יותר סיבה למונופול, אלא הכרה בכך שהאינטרנט כולו שיחה אורגנית בין כולם לכולם.

הצעותיו לעתיד: הגבלת חוקי הקופירייט אך ורק על שימושים מסחריים. על ממשלות לעודד איסוף, צריכה, שימוש (רמיקס, גזירה) והפצה של ידע ותרבות בצורתה הבלתי מסחרית. המטרה בעיניו היא שלכלל האנושות תהיה גישה מלאה לכלל הידע האנושי בכל מקום ובעל זמן. הטכנולוגיה כאן, נשאר רק לפתור את הבעיות שמציב החוק, הוא אומר. כרגע מה שעומד כאן לרועץ הוא המונופול של התעשייה הזו, ולדעתו זה בסדר גמור להקריב את תחום התעשייה הזה בשביל המטרה היותר גדולה. גם הוא רואה את התעשיה שורדת כי עדיין אנשים ירצו לצרוך את הבידור שלהם בכל מיני דרכים יותר נוחות, והוא משווה את זה לשירותי שידוך ואתרי היכרויות – מה שחינם וחופשי לא אומר שאין מקום לשירות משופר בתשלום.

לצערו, פוליטיקאים הולכים לאיבוד בין רצון לעשות את הדבר הנכון לעם, לבין להג הלוביסטים של הקופירייט על פורנוגרפיית ילדים ושאר שטויות, ובעיקר העובדה שהפרלמנטים עסוקים כל כך בבטחון, אנרגיה ורווחה שהם מפספסים את מה שברדק "הקנין הרוחני" עושה לעיוות החוקים וזכויות הפרט.

ההצעות של מפלגת הפיראטים לרפורמה בחוק זכויות היוצרים יצאו בצורה נוחה בפריים המרכזי בסרטון היוטיוב לעיל:

  • חילופי קבצים ונגזרות יצירות למטרות לא מסחריות יהיו חופשיים.
  • תקופת ההגנה על זכויות היוצרים תקוצר משמעותית ל5-10 שנים מרגע הפרסום.
  • ההגנה על שיוך תהיה אבסולוטית.
  • נז"ק דיגיטאלי יוצא מהחוק. מבחינתם זו דרכן של חברות לאכוף חוקי קופירייט פרטיים ("ובשביל זה יש לנו פרלמנט, אז תודה אבל לא תודה").
  • פטנטים הם דבר רע ויש לבטל אותם, החל מפטנטים על תוכנה. לדבריו פטנטים קיימים רק על הסקאלה שבין "מיותרים" לבין "שטניים", והוא מדגים.
  • חיזוק הפרטיות, השמת דגש על הליכים תקינים להגנת הפרט מהשתוללות ממשלתית ומסחרית על חשבון זכויותיו.
  • שקיפות שלטונית.

אין כאן סעיף שאינני מסכים איתו, למעשה הרבה מזה רציתי להכניס למצע התנועה הירוקה בזמנו אבל החלטנו בסוף לשמור אותו יותר קצר, ולצערי פחות מפורט, והתמקדנו רק בצד הטכנולוגי. פאלקפינגה מספר בשמחה שלמרות שהבחירות ב2007 השאירו אותם מחוץ לפרלמנט, הם הצליחו ליצור עניין אצל אלו שנכנסו, והוא שמח כמובן לחלוק איתם את רעיונותיהם, והוא שמח שמפלגות אירופיות אחרות מעתיקות את המצע שלהם כלשונו לתוך מצען שלהן.

לבסוף שלוש שאלות חשובות שעולות בסוף הרצאתו: האחת בנושא "סימן רשום" – טריידמארק – והוא מייד עונה שאין כאן קשר לזכות מעתיקים ומפיצים או למונופול, אלא סימן שמזהה אותנתיות של מוצר או פירמה או תו איכות ומגן על הצרכן, והלא כל המטרה היא כאן לבטל את כוחות מונופולי המפיצים ולתת את הכח ליוצר ולצרכן, ולכן המצע שלהם לא נוגע בכלי הזה, שעושה את עבודתו נאמנה.

השאלה השניה היא לגבי תפוגת זכויות היוצרים אחרי 5 שנים – מה יקרה ליצירות שהיו מוגנות תחת הGPL? האם EMACS והקרנל של לינוקס יהפכו בבת אחת לתוכנה ברשות הכלל? "כן!" הוא אומר בפשטות, ולדעתו זו בעיה קטנה מאוד יחסית לכל היתרונות של תוכנה ויצירות אחרות שישוחררו לציבור עקב השינוי.

והשאלה עם התשובה הכי מעניינת ממשיכה ויכוח קטן שהיה לי בעבר עם צפרירמה יקרה לעולם התרופות אם לא יהיו פטנטים? ובכן, ראשית מערכת הפטנטים של העולם הראשון מונעת תרופות ועזרה מהעולם השלישי, לדבריו. שנית הוא מדגים שלפי מבנה ההוצאות והרווח של 20 חברות התרופות הגדולות, אין שום פגיעה ביכולת הקיום של החברה בלי פטנטים, רק פגיעה קלה ברווחים ואילוץ מעבר למודל עיסקי שונה במקצת: 80% מהכנסות החברות מגיע מהציבור, אבל לפי הדוחו"ת השנתיים, רק 15% מהמחזור יוצא על מו"פ, לפי ה-FDA שני שליש מתוך זה יוצא על מחקר לעקיפת פטנטים וזכויות של חברות אחרות(!!). 30% מההכנסות יוצא על ייצור. אחרי 45% אלו, השאר הוא שיווק ורווחים נקיים. אם נסכים ש45% משמשים באמת את טובת הציבור, את 30% של הייצור נוציא לקבלני משנה מקומיים כדי לחסוך בעלויות אם אפשר, נשאר עם סכום מאוד קטן שהוא המו"פ הדרוש, ושראוי שימומן ממענקים מכספי משלמי המיסים ויותיר את הידע ברשות הציבור ולא במונופול חברות התרופות. אני שוב בעד.

למפלגת הפיראטים יש דף מפורט על אלטרנטיבות. אני הייתי ממליץ לכמה מפלגות ישראליות לאמץ את הרעיון.