מזון למחשבה

חיטטתי בבלוג ומצאתי את ריקוד הסושי, ונזכרתי בפרט משעשע שסיפרה לי לישה לפני כמה זמן. אני חשבתי שהאורז שמוכרים לנו פה בארץ מגיע מאסיה, אבל הידעתם שאורז אמריקני, ובמיוחד זה מקליפורניה, מאכיל אנשים בירדן, יפן, ערב הסעודית וכל מיני מקומות רחוקים?

50% מתוצרת האורז האמריקני מיוצאת(!) מסתבר שהקומבינציה של סבסוד ממשלתי כבד של חוות חקלאיות בארצות (יום הולדת שמח) הברית בצירוף עם ידיים מקסיקניות זולות, מייצר אורז זול כמו אורז סיני (אפילו אחרי המשלוח המזהם מצידו האחד של האוקיינוס לצידו השני). זה לא שלאמריקנים יש גם הרבה מים לבזבז, קליפורניה מגדלת אחוז ניכר מהצריכה של ארה"ב (ירקות ומגרשי גולף), והכל תלוי בשלגי הרי הרוקי שהולכים ומתייבשים כל שנה, כמו הקופה האמריקנית.

עוד פחות הגיוני מהעובדה שישראל מייצאת כ-300 מיליון מ"ק מים בשנה, ובשקט, בצד, שופכת מי מעיינות נקיים לתוך הביוב ומשם לים המלח, ואז בוכה שחסרים לה מים.

אם למישהו יש הסבר, נא להצביע יפה, ילדים.

ביי ביי פאלין?

שרה פאלין מתפטרת, אבל אף אחד לא יודע בדיוק למה.

כמעט שנה אחרי התחלת הפאדיחות בקמפיין, חצי שנה אחרי שנחשפו שערוריות מסעות הקניות שלה, חודשיים אחרי שביתה יצאה נגדה וטענה שכן צריך חינוך מיני בבתי ספר, חודש אחרי פאדיחת דרישות ההתנצלות מדייויד לטרמן, יום אחרי שנבחרה ע"י עיתונאי אמריקה לזכות בפרס "המטרה הקלה של השנה", וכמה שעות אחרי שפיטרה את ראש מנהל בריאות הציבור שלה אחרי שזו האחרונה סרבה להתעלם מעובדות – שרה פאלין מתפטרת במרכזה של חקירה נמשכת של בעיות אתיקה, שחיתויות ושאר ירקות, אבל לא נותנת סיבה ברורה. עיתונאים כבר מוכנים לצפות ממנה להכל, ומודים שאין להם מושג אם היא בורחת מקריירה פוליטית לעד, או שהיא מתכננת להתחיל כבר עכשיו את הקמפיין שלה לנשיאות ב-2012, או כל אפשרות אחרת על הסקאלה.

מה שבטוח, אני מתאר לי שהיא עוד תחזור להופיע בSNL, אולי אפילו הלילה, לכבוד הרביעי ביולי… יומהולדת שמח, אמריקה!

אתם כבר לומדים סינית?

רפואת תאי גזע בסין לא חיכתה לFDA, וגם לא חיכתה שאובמה יחליף את בוש ויעיף את כל הביואתיקנים השמרנים. כבר היום מרפאים שם עצבי ראיה פגועים באנשים בשיטות שבמערב עדיין מתווכחים אם אתי לנסות על עכברושים.

הסינים גם קונים פסי ייצור של רכבים ותעשיות אחרות מחברות שפשטו רגל באירופה ומחזיקים היום בידע משופר על ייצור והנדסת חומרים.

[דלגו עוד כמה עשרות דוגמאות]

בשקט, מהצד, סין גם מקבלת בשמחה תשלומים מארה"ב בצורת אגרות חוב אדירות, הם כבר בעלים של מחצית (או יותר) מהחוב הלאומי שלה, ויום אחד ארה"ב תהיה בבעלותה. העובדה שארה"ב תלויה כיום בעולם לאספקת דלקים לאנרגיה (ואולי תמיר עוד מעט את התלות בנפט בתלות לא פחות גרועה בליתיום), חומרי גלם ומוצרים, שלא לדבר על הון אינטלקטואלי ובעלי מקצוע, והוצאות המלחמה מחמירות את המצב, עד כמה זמן תוכל המדינה הזו להתנהל באותה הצורה? אחת המכות המעניינות שיצטרך להתמודד איתן אובאמה, היא הגעת ה"בייבי בומרז" לגיל הפרישה, ובהם מליוני "ילדי פרחים" שלא דאגו לדברים חומריים כמו פנסיה. מליוני אנשים יעמיסו בבת אחת על מנגנוני הרווחה והסעד בלי שהתכוננו לבעיה הידועה-מראש הזו בצורה טובה, שלא לדבר על קפיצות משמעותיות באחוזי האוכלוסיה הלוקים במיני מחלות זקנה כמו שהזכרתי פה בפוסט לפני מספר שבועות.

הנושא הזה מעסיק לא מעט אנשים כבר לא מעט זמן, ולכן נפתחות פקולטות ללימודי סין ומסלולי היכרות עם תרבות ושפה סינית לאנשי עסקים. האפשרות הזו עלתה כמעט כמובנת מאליה בהרבה ספרות וקולנוע מד"ב, דוגמא מוכרת מאוד היא בלייד ראנר, ובצורה נהדרת ומאוד עדכנית אני אוהב את הטיפול של קורי דוקטורוב בנושא בסיפור הקצר "I, Robot", שם הוא גם מעלה נושאים המשיקים לדברים אחרים שעלו פה לאחרונה בבלוג כמו שאלות סינגולאריטי, אתיקה מדעית, חופשי ביטוי, פרט ומידע, ופרופגאנדה פוליטית, אני ממליץ לכם לקרוא או להקשיב לסיפור [1 2 3 4 5 ואחרים], ולחובבי התחום יש גם גרסת קומיקס.

האם צריך גם להכין את הציבור למהפך פוליטי עולמי צפוי? אתם מוזמנים לתת את דעתכם לאיפה זה הולך, כי אני מסתכל על זה כמו פרעוש על הטיטאניק ולא יודע איך לקרוא בדיוק את כל המשמעויות הפוליטיות והכלכליות של התהליך הזה.

דרוש שחקן – שכר גבוה ליום אחד

המודעה הבאה התפרסמה בקרייג'ז ליסט ונבחרה לרשימת הטובים ביותר באתר, ומרק שלח לי אותה כדי לעודד את רוחי (אני מניח…). אני לא יודע אם היא תהיה שם עוד הרבה זמן, אז החלטתי לתרגם אותה בזריזות 🙂

דודתי ז"ל הורישה למשפחתי קוקר ספאנייל לפני כמה חודשים. הכלבה משתוללת והפכה למעמסה בשבילי. אני אב חד הורי ומגדל שניים, אין לי לב להגיד להם שהכלבה חייבת להמסר. מצאתי לה בית טוב, צריך רק מישהו שיעביר אליהם את הכלבה, וישחק את הרשע.

התכנית: את(ה) הדוג-סיטר ששכר אבא (אני) שיוליך את סקיטלס. אעשה לך היכרות עם הילדים, ונאמר להם שאת(ה) תוליך את סקיטלס בסיבוב הכושר שלה כשאבא עסוק מדי. בנקודה זו תוליכו את סקיטלס לאוטו ותקחו אותה למשפחה החדשה שלה, 20 דקות מהבית שלי, ואז תחזרו עם הרצועה בלבד בידכם. הסיפור הוא שסקיטלס השתחררה וברחה. בנקודה זו התכוננו לבכי, דברים שייזרקו עליכם, וכנראה קללות. הילדים שלי צעירים ודרמטיים, מדובר בשתי בנות.

השכר הוא $500, כל העבודה צריכה לקחת כשעתיים במקרה הטוב.

העבודה אידאלית לשחקן המחפש לגוון את הרפרטואר שלו, או מישהו שאוהב באמת ובתמים לגרום לילדים לבכות. נסיון במשחק הוא יתרון אבל לא הכרחי. אנא הודיעו לי אם יש לכם ניסיון קודם בסיטואציה דומה.

best of craigslist: Actor needed for emotional role – One day high pay

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

מחשבות על דמוקרטיה 3: חופש מידע – בידיים של מי?

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים – כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים – חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון ((E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?)), ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך "לשנות את 'או' ל-'וגם' בסעיף 13" – קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ'פצ'ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.

אם הצצתם בלינק שנתתי למעלה לאופן קונגרס, תראו אתר שבאמת מספק יותר אפשרויות השתתפות ונותן חווית משתמש טובה יותר מאשר האתר הרשמי, ואכן אין ספק שגוף ממשלתי מחויב להרבה יותר בדיקות תוכנה לפני שיפרסם חומרים, ולפני שיאפשר תגובה של כל מבקר על כל סעיף. אתר חיצוני יוכל לממש את זה הרבה יותר טוב ויותר מהר, וכמובן שביתר גמישות יוכל לטפל בבעיות נגישות ומנשק משתמש, וזו היתה המטרה של קרן אור שמש כשיצרה את האתר ואת אחיו המשלימים. השאלה היא האם כל התוכן הציבורי (יענו תוכן גולשים) ששם יעיל? מסונן? האם מישהוא דואג שכל הידע שנתרם מתגבש (באגרגציה) להיות חומר נגיש למי שרוצה ליזום הצעות חוק? ואם יקומו 20 אתרים האוספים חומר ומשקיפים את השילטון, אבל אף אחד מהם אינו רשמי יותר מהאחר או יציב יותר מהאחר (מבחינת גיבוי השרתים והחומר, מימון הפרויקטים) ובוודאי שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם שאינו מסלף את החומר (על החומר הזה, שהוא להזכירכם public domain – קנין ציבורי, אין בית המשפט יכול להגן בזכויות יוצרים, וגם אין כאן כרגע ארגונים עם אינטרס כלכלי להיות כלבי שמירה).

אפשרות: האתרים יפתחו את כל חומר המשתמשים בXML מוסכם ויציעו את כל התכנים בצורתם הבלתי מעובדת, בדיוק כמו אתרי הממשלה.

אפשרות פחות טובה: גוגל וחברות אחרות יקחו יוזמה ויריצו את האתרים, אבל מי ישמור על השומרים?

אפשרות נוספת: האתר הראשון שיכבוש את לב האנשים (כי הוא יהיה הכי שמיש ועשיר במידע), פשוט יהפוך להיות התקן דה-פקטו, ולכן חשוב שאתר כזה יקום מהר, בקוד פתוח, בניהול קהילתי שקוף (בקיצור, ויקיפדיה-סטייל) ואז נגמרו החששות. אני מכיר אדם שעובד על כזה אתר כרגע בשביל ישראל, מישהו רוצה להצטרף לצוות שלו?

נקודת מחשבה א: האם מותר לאתר כזה לקצור מידע מאתרי הממשלה שלנו, והאם המידע שהוא ימצא שם מספק? מה מותר ואסור לעשות עם המידע הזה? (על כך הפוסט הבא)

נקודת מחשבה ב: האם פרסומי מדינה רשמיים חייבים להיות קנין ציבורי או שמא עדיף לשים אותם תחת רשיון דומה ל- CC-nd המתיר לחתוך אותם לקטעים לצורך דיונים פרטניים אך לא לסלף את תוכנם ע"י השמטה של חלקים בפרסום מלא, וכולי?

שאלה כמעט ברורה מאליה: למה בעצם אתר נפרד, למה שלא תהיה כל האינטראקטיביות הפתוחה הזו באתר הממשלתי? התשובה ברורה למדי – האינטראקטיביות פירושה כאב ראש של בטיחות מערכת, הפעלת מודרטורים, צנזור תכנים בעייתי וקצב שדרוג תוכנה שאין למערכת ממשל זמין תקציבים וכח אדם בשבילו. אתר מתנדבים פרטי יוכל לאפשר פעילויות שלא יאושרו בחיים ע"י גוף ממשלתי על שירותי מחשוב רשמיים, כמו משחקים של "מה אם", חופש ביטוי לא מוגבל, חשיפת מידע שמביך אנשי ממשל וכולי.

אני מצרף פה כמה ראיונות (חלקם ערכתי אני, במסגרת קריקטור). הם ישמשו כהקדמה לחלק הבא, והם מתייחסים לענייני שקיפות מידע, חומרים שברשות הכלל ומה ממשלתנו בדיוק עושה בנידון. מה הסכנה שבלתת את המידע לטיפולה של חברה פרטית כמו גוגל. בהמשך יופיעו בערוץ הזה עוד מציאות מגוגל שיש להן הקשר לנושא: