עדי שמיר עונה למבקרים

WTF?!

רומן בריק כרגע שלח לי לינק לתשובה של עדי שמיר באייטם YNET.

ומה התשובה לביקורות שנזרקו מצידי ומצד המגיבים לאייטם המקורי? אין בעיה, פשוט צריך יותר אנתרופיה… בואו נזרוק פנימה למאגר משרד הפנים גם את כל הפלסטינים ממאגרי הממשל הצבאי של השטחים הכבושים ואת התיירים מהמאגר של משרד החוץ, שלוש כפיות סוכר, קרח לפי הטעם, ונלחץ על liquify. ככה אם דולף המאגר יש לנו הרבה יותר אחים לצרה, ואף אחד לא ידע אם הוא הגריל טביעות אצבע של ישראלי או עובד זר או את בת הדודה שלי מווסטצ'סטר.

שוב יש לנו כאן תשובה יפהפיה מבחינה מדעית, אבל אין לי מושג איך זה ישים בעולם האמיתי. הנה מה שעולה לי בראש בלי להקדיש לזה יותר מדי זמן עיבוד: המאגר הוא דינאמי. כל הזמן נכנסים אליו עוד אנשים. לפזר אותם מחדש ביותר קבוצות לא נוכל כי לא שמרנו (לפי ההגדרה!) על קשר 1:1.

שמיר דיבר על קבוצות עמימות של 100 איש, הלא כן? אז מדי פעם צריך לפתוח קבוצות חדשות, או שמא מוסיפים לקיימות? כיון שהעמימות אמורה להגן עלינו רק נגד דליפת המאגר המרכזי, בואו נשקול את החלופות:

1. אנחנו מגדילים את הקבוצות הקיימות (ואיתן את העמימות):
החסרון לזיהוי – העמימות עולה.
היתרון לפרטיות – העמימות עולה.
החסרון אם המאגר דולף יותר מפעם אחת (נהיה ריאליסטיים) – מגלים מה הדלתא וכל מי שנוסף למאגר בין הגרסאות הוא בזיהוי מאוד מאוד לא עמום.

2. פותחים קבוצה חדשה כל 100 איש:
היתרון לפרטיות – הקבוצות מתמלאות מהר, אז קשה לגלות זהות לפי דלתא.
החסרון לפרטיות – אפשר לזהות לפי תאריכי לידה או תאריך כניסה ראשון לארץ. אפשר להבדיל בין טביעות אצבעות צעירות (ילדים) לבין מבוגרות (תיירים) וכך קבוצת ההתאמה קטנה.
עוד חסרון לפרטיות – בתקופות של תיירות רדודה, כל חברי הקבוצה החדשה הם ישראלים שנולדו בתאריך דומה, זה מזהה אותם בוודאות גבוהה כישראלים ונותן עוד נתון מידע על גיל.

3. פותחים הרבה קבוצות כדי שיקח שנה למלא 100 איש בקצב המאגר הרגיל:
החסרון לזיהוי – הקבוצות קטנות ולא עמומות למשך לא מעט זמן, דליפות מרובות יסגירו שוב המון מידע דרך מציאת דלתא.

אני יכול לפתח הלאה את הרעיון ולחפש בעיות אחרות:

* יש אנשים שמאוד לא ירצו שידעו שהם אי פעם ביקרו בארץ, כגון אזרחי מדינות מוסלמיות שאנו מאשרים להם לבוא לביקור דתי או עסקי אבל לבקשתם לא מחתימים את דרכונם.

* מאגר יותר גדול מכריח דגימת יותר אצבעות (למאגר של 7 מליון איש מומלץ לדגום 3-4 אצבעות מכל אדם לפי נאום המכירות של מנכ"ל OTI, אני מניח שעכשיו נצטרך לתת פעמיים אצבע משולשת).

* מכת המחץ ניתנת כמתנה בטיעון של פרופסור שמיר: "כאשר רשימת כמאה הזהויות האפשריות שלהם תתקבל בעקבות צו בית משפט, ניתן יהיה להצליב אותן עם המאגרים הרגילים של משרד הפנים כדי לנפות מהן את כל התיירים שידוע כבר שעזבו כבר את הארץ, או את כל האנשים שנפטרו ונקברו לפני זמן רב. ותשובתי – אם המאגר דולף, גם אני יכול לעשות את זה בעזרת האגרון שאוריד מאימיול, והנה הלכה העמימות.

בקיצור דעתי באותו המקום – אין לרעיון הזה מקום מחוץ למשחקי שעורי בית אקדמיים. זה לא פתרון נכון לפרטיות של אנשים אמיתיים.

עדכון – דורון מוסיף:

זה בדיוק משחק לידיים שלנו.
למעשה במעשיו הוא מחזק את הטענות שפתרון של מאגר יהיה פאטץ' על פאטץ'…
הוא בא לפתור בעיה מסויימת, ועכשיו הוא פותר אחרת שבאיזשהו מקום נולדה מהפתרון הראשון, או בגלל שהפתרון הראשון לא טיפל בה.

חייבים לעצור את המאגר!

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא 🙂

מגיני הפרטיות בקנדה ומלחמתם בכרטיסים החכמים

אן קווקיאן היא נציבת פרטיות הציבור באונטריו שיצאה נגד חוק המאגר שלנו. חפרתי קצת נגד אילו דברים היא בדרך כלל פועלת וגיליתי שרק לפני חודשים ספורים, בטרם נכנס חוק הפרטיות החדש והמחמיר שם (זה שלמעשה אולי הופך את פייסבוק לפטפטנית ברמה שמחוץ לחוק), התחיל גם בקנדה מאבק לא קטן על רשיונות "חכמים" עם RFID.

EDL, RFIDs and Privacy in Canadaהפרויקט עוד לא בוטל לחלוטין כי הוא בשליטת הממשלות המקומיות. ססקצ'ואן כבר ביטלה את הפרויקט אצלה, ומומחים מבקרים את קוובק, מניטובה, אונטריו ובריטיש קולומביה שאימצו אותו. מסתבר שהדרישה באה (הפלא ופלא) מטעם הרשויות האמריקניות שאומרות שזה "לטובת הקנדים" כדי לחסוך להם לעבור את הגבול עם דרכון. קווקיאן מספרת כי אחרי שהשלטונות דילגו בזריזות לרכוש את החומרה, היא הצליחה למצוא מספר מוצרים שבדרך לשוק (יוצאים רק בימים אלו) שמכילים RFID שניתן להפעלה סלקטיבית ע"י המשתמש (למשל פטנט מכני פשוט – אם לא לוחצים על הפינה, לא נסגר המעגל שמחבר את האנטנה לצ'יפ. כדאי אולי לידע את HP מה לקנות ואת ממשלת ישראל מה לדרוש…

רשות השידור של קנדה התחילה להתייחס לנושא הבעיתיות של RFIDים לפני כמה שנים כך שכנראה היתה שם מודעות יפה לנושא. לפני כשנה התחיל הויכוח על רשיון הנהיגה המורחב (להלן EDL) לתפוס כותרות. הבעיות העיקריות הן שהוא לא מוצפן ומכיל תמונה ביומטרית של הקרבןאזרח. החוק הקנדי אוסר על שיתוף מידע שכזה אפילו בין רשויות פנימיות של הממשלה ואילו בארה"ב אין כזה חוק, והפרטים הקנדיים משותפים ללפחות 16 רשויות חוק שונות. כדי להוסיף עצבים, אן קווקיאן מציינת שהכרטיס מונפק עם "שרוול" קטן שאמור לחסום האזנה מרוחקת של הRFID, אבל לא רק שהיא מפחדת שאנשים לא יטרחו לשמור אותו, מסתבר אחרי בדיקות במעבדות RSA שהוא גם לא ממש מפלטר את הקרינה כראוי ואפשר להפעיל דרכו את הצ'יפ…

אני חושב שיש לי פתרון לקנדים. יש שם הרי לא מעט אנטישמיות, אז למה לא להגיד להם שכרטיסים ביומטריים זה מה שעושים הציוניים המרושעים לפלסטינים המסכנים, והופ! יבוטל הכרטיס. אח"כ לנו תהיה עוד מדינה להשוות אליה ולהגיד "אפילו קנדה תכננה ובסוף ויתרה!" ואולי לשכנע ככה עוד כמה אנשים…

[audio:http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20081027_8622.mp3,http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20090309_12849.mp3,http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20090316_13120.mp3]
בנגן דלקמן מחכים לכם שלושה פודקאסטים קצרים מה-CBC: ה-EDL עולים לכותרות באוקטובר 08, וראיון עם אן קווקיאן ממרץ 09: חלק ראשון על EDL וRFID, וחלק שני על פרטיות מקוונת ומכל הסוגים.

מיתוג עצמי

כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים 🙁

לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא 🙂 ).

אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!

לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.

זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.

האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:

אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).

אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.

אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.

האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)

האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.

האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…

אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.

וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי 😛

תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.

אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף 🙂

על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

הכללת הצעות חוק ביומטריות במאגרי מידע־ויקי

ויקיפדיה הורידה הילוך, אומרים הסטטיסטיקנים שחור על גבי HTML, כתבה מהגארדיין עם תוספת לרלוונטיות ישראלית בסופה. פחות אנשים באים לתרום, ומי שבא נשאר פחות. הבזאר הפך לקתדראלה, לטוב ולרע. בסוף הכתבה מצוין שבמפגש האחרון החליטו הויקיפדים הישראליים להיות נחמדים יותר.

השבוע היה כאן ויכוחון בתגובות לגבי השאלה אם הצ"ח הכללת אמצעים ביומטריים צריכה ערך משלה או לא. לצערי הוא לא התפתח ביותר, אולי כי אנשים לא הגיעו לקרוא אותו בתגובות. כיון שאני לא יכול להשתתף בדיון המקורי אני אתן פה את דעתי.

ערןב:

לדעתי לא רצוי, כי וויקיפדיה היא לא מקום לאכסן בו כל מידע בלי הגבלה. בצירוף "אנציקלופדיה חופשית" יש לדעתי גם חשיבות למלה "אנציקלופדיה", לא רק ל"חופשית". גישה זו, להשקפתי, שומרת על הרלוונטיות של ויקיפדיה דווקא בכך שהיא עדיין מפעילה איזה רף סינון בשאלה מה "חשוב" ומה עדיין לא, ומה עדיין בגדר "עיתונות" ומה הופך כבר ל"מידע אנציקלופדי".

ואני חושב שיש כמה נסיבות מקלות במקרה זה. עניתי שם לערן בשפה קצת קשה (להגנתי אני יכול רק להגיד שהנושא בוער לי בקישקעס והמזגן שלי מקולקל וכבר כמה ימים אני מנסה לעבוד עם 33 מעלות והרבה לחות פה). אני אנסה לשכתב את זה בצורה מרוככת:

  • לגבי חשיבות הערך – חשיבות הפיאסקו המתמשך הזה איננה מבוטלת. לי אישית ברור שהארועים האחרונים מובילים אותנו לנקודת מפנה או אם תרצו ארוע היסטורי מכונן, שיחליט על עתיד אופי החברה בארץ לשבט או לשבט עוד יותר גדול. האם נהפוך למדינת מעקב, חשדות ומשטרה – או אולי יתעוררו האנשים בצהלולי קרב להלחם על קבלת שקיפות ויושרה מהפוליטיקאים ועל זכויות אזרח. אני לא זוכר חוק שגרם לכל כך הרבה אנשי אקדמיה מכל כך הרבה תחומים (ועדיין לא מספיק) לקום ולצאת נגד הכנסת ואנשיה בצורה כזו מזה שנים. אולי נגד הרשות המבצעת (ובמיוחד מדיניות בטחון וחוץ) אבל לא נגד חקיקה ותהליך החקיקה בכנסת. אם לא ערך על הצעת החוק, ראוי שיהיה ערך על פרשת המחטפים שמלווה אותו וכמות הטיעונים שנגדו וכולי.
  • רף סינון – אולי בליפים על הרד"ר כמו פרשות של 15 כותרות עיתון אינן חשובות לציון, אבל אם כך יש המון ארועים הסטוריים שלא ראויים לציון בכלל ובויקיפדיה בפרט. אם תוך שנה באמת ימוג סיפור החוק הזה, אפשר יהיה להתווכח אם יהיה ראוי לשמרו, אבל עד שתנקוף אותה השנה מדובר בעיני במאורע היסטורי למדי, אולי נקודת אל-חזור של סופה של מדינת ישראל כפסבדו-דמוקרטיה.
  • עכשוויות ותרבות אינטרנטית – הויקיפדיה היא אחד מהמקומות הראשונים ברשת שבהם אנשים מחפשים מידע על דברים שקורים או הרקע להם, כי הם מצפים לקרוא עליהם שם במינימום התלהמות וצהוב והטיות. אתה לא יכול להגיד לי שאם החודש 1000 אנשים יקראו על בובספוג או טובטוב הגמד ועוד 20,000 את הערך הזה אז בעינך הוא עדיין לא חשוב! הרי אם הקהל מעונין במידע ומצביע בעכברו, מי בויקיפדיה יוכל לטעון כי איננו חשוב? ולכן אני שוב מציע גם מסיבה זו לחכות לפני שמעיפים אותו לערימת הערכים המחוקים. התשובה היא שהכל חשוב עד שיוכח אחרת. נכון לעכשיו מוכח שהאירוע עדיין וישאר חשוב.
  • הסמנטיקה גוברת על התוכן? – הצבת תנאי סמנטי כמו "הצעת חוק לעומת חוק" מתעלם מחשיבות והיקף האירועים והחשיבות החברתית שמסביב לפרשה, זו קטגוריזציה שרירותית ומוזרה לתנאי קבלה לויקיפדיה.
  • דיכוי תורמים ומתנדבים – יכול להיות שהערך הזה ימחק עוד שנה "מחוסר ענין לציבור" (עוד ביטוי שנוא עלי) או יהפוך להיות פרק בערך על "קריסת הדמוקרטיה בישראל, 2005-2012", אבל כרגע יש לציבור ענין במידע, יש אנשים שמעוניינים לעדכן על זה מידע, למה לה לויקיפדיה למנוע מאנשים את הכיף או הדחף של התיעוד? על זה בדיוק התווכחנו לפני כמה חודשים בנוגע ללקיחת מטה הניצוח בידי כמה מפעילים בנוגע לשאלת חשיבות ערכים מסוימים או הדרך הנכונה לטיפול בעריכתם (ראו את הנקודה החמישית בתשובת קמיר פה ובהקשר זה, הנה גם תשובתי למאמר "שום גמדים לא יבואו").