למה אנחנו משווים

השבוע נצלבתי על כך שכתבתי בעשר דקות פוסט על השוואת ישראל לאפרטהייד. אחרים נצלבים כל יום באינטרנט על השוואת כל דבר לשואה או לנאצים. היום נתקלתי בסרטון שמשווה את השלטון האמריקני לרודני צפון אפריקה לפי הדרך שבה שיסה את המשטרה במפגינים:

חשבתי שהחטא שלי היה שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט היה שטחי כמו שהוא היה מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, זה הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.

גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.

אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.

הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.

ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את זה במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.

עוד מילה על יחסים ויחסיות

הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.

עוד מילה על אלימות והלימות

משטרת ישראל מוסרת סוכות שמח.

אפארטהייד? בואו נפרק את זה.

גיא נעלב כשאני קורא לישראל אפארטהייד, ולאחרונה שלח אותי אחד "שמוליקיפוד" לוויקיפדיה, ללמד את עצמי חכמה ודעת. אז הנה, בלי הקדמות מיותרות, חוקי האפארטהייד:

חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבני גזעים אחרים
חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להרשם כלבן, שחור או צבעוני
חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" ולהוציא מחוץ לחוק כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה
חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים בין הגזעים השונים, ולמעשה התיר ללבנים בלבד להתגורר בתוך הערים
חוק המעבר (1952) – חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או מהמעביד המתירות או מגבילות את תנועתו
חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה במתקני שעשועים, גנים ציבוריים, שירותים, חופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
חוק חינוך הבנטו (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך שזכאים שחורים לקבל, וברמה נמוכה משמעותית מזו של הלבנים
חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע את העסקת לבנים בלבד בתפקידים בכירים
חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – הציג חבלי ארץ חלקיים במדינה כ"בנטוסטן" לשחורים, שם יוכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מתושבי אותם בנטוסטנים

חוק איסור נישואי תערובת: נו, היום אתה לא יכול להתחתן בארץ נישואין אזרחיים בין פלסטינים או ערביים ישראליים ובין יהודים, וברוב השכונות יסתכלו עליכם עקום מאוד אם תנסו לחיות ביחד. במקרים מסוימים, אפילו על ערבי מעזה וערביה מהגדה תהיה בעיה להפגש לצורך החתונה.
חוק המוסר: אולי עוד לא חוק, אבל תראו את התמיכה הנרחבת בפעילות ארגון להב"ה, שלא יצא עדיין חסחלילה מהחוק. הפעילות שלהם, אם לא יצא לכם להכיר, היא חלוקת תעודות כשרות של "עבודה עברית" לבתי עסק, ואפילו לא עם דגש על הדרת ערבים משוק התעסוקה… לא לא, הם מפחדים לגורלה של הוגינה היהודית, לבל יעבדו יהודיות עם ערבים והן תתאהבנה, הפתיות, ויהפכו לנשים מוכות. תוכלו למצוא באינטרנט מגוון מנשרים שלהם המזהירים את הוגינות להשאר חסודות ולפתוח רגליים רק לזרע יעקב אבינו.
חוק מרשם האוכלוסין – חייב כל אזרח להרשם כלבן, שחור או צבעוני. זוכרים את סעיף הלאום בת"ז? הוא לא מודפס אבל הוא עדיין במחשבי משרד הפנים. אני הולך הערב לשמוע הרצאה על איך להסיר את שמי ממרשם היהודים בטבלאות משרד הפנים, ולא עושים לנו חיים קלים. קניוק היה צריך ללכת לבית המשפט בשביל זה.
חוק דיכוי הקומוניזם: עשו פה את ההקבלות המתבקשות לחוק החרם, חוק הנאמנות, חוק הנכבה, וקמפיין ההשמצה נגד הקרן החדשה.
חוק אזורי הקבוצות: יש שכונות ויש שכונות. יש ישובים ויש ישובים. כאן האפליה היא גם חרדים נגד חילוניים ולהפך בתוך החברה היהודית, אבל הריסת שכונות ערביות חוקיות כדי לבנות שכונות יהודיות, כמו שקורה בלוד – זה ראיתי רק בכיוון אחד – לרעת הערבי. אגב, מקום המדינה לא קמה עיר ערבית אחת חדשה, אבל כבר למעלה מעשרים ערים יהודיות חדשות. רוצה עוד? תכניס את סטטיסטיקות היישובים הלא מוכרים, לא סלולים וחסרי מים וחשמל בנגב ובגליל. אין בהם יהודים, אם תהית.
חוק המעבר – עזה במצור כבר שנים, התנועה בגדה נעצרת בכל חג יהודי וחשד לאירוע. שאלות?
חוק שמירת מתקנים נפרדים – טוב, אולי לשם עוד לא הגענו. אם פלסטיני מצליח להכנס ללונה פארק או לדיסקוטק תל אביבי, מותר לו להשתמש בכל המתקנים וחדרי השירותים כמו אדם רגיל. קיבלנו רק ציון 92% באפרטהייד. זה עדיין מזוויע.
חוק חינוך הבנטו: קיים דה-פקטו, גם אם לא דה-יורה.
חוק המכרות והעבודה: אז כאן שוב זה מתקיים דה פקטו. למשל "רק בוגרי צבא" או "סיווג בטחוני" וכאלו תירוצים. לא אערבב כאן ענייני תעסוקת נשים שזה בכלל סיפור כואב אחר.
חוק עידוד שלטון עצמי שחור: מישהו אמר אוטונומיה לכאורה? שטחי A, B, C מופרדים קטן קטן ע"י מעברים שנשלטים היטב ע"י צה"ל, מצור יבשתי וימי, ועוד?
חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות: ראיתם פלסטיני תושב שטחים ממריא לחו"ל בנמל תעופה פלסטיני עם דרכון פלסטיני? אולי ראיתם אותו מצביע לכנסת עם ת"ז ישראלית? אה, אז אולי ישראל עושה צעדים שתהיה לו מדינה רשמית ומוכרת באו"ם? לא? אז כנראה שאין לו מדינה.

אז אזרחי ישראל הנאמנים, על הסקאלה בין אפרטהייד ובין הצד שבו ביבי צודק ויש כאן שוויון זכויות מלא לערבים ישראליים ולפלאסטינים בשטחים כאחד – איפה עומדת מחט המציאות בעיניכם?

Boom, and he's just gone. seamlessly.

ראשון היה גדי שמשון שהחזיר את האירוע לפרופורציות, אתמול הוסיף סטולמן בדרכו חסרת הריכוך, וקרא לו "האיש שגרם למחשב-שהוא-כלא להיות מגניב". שניהם לא רחוקים מהאמת. אני ידוע (או רוצה להיות ידוע) כלוחם למען חופש למשתמש, שליטה בטכנולוגיה ביד הלקוח ולא בצד הספק, חירות דיגיטלית. בין השאר זה אומר בלי DRM, גנים נעולים, אם זו מערכת ההפעלה ואם זו אפליקציה בענן. אפל, בעשור האחרון, הפכה להיות נושאת הדגל של הטכנולוגיות האלו, תחת הנהגתו של מר ג'ובס היקר. לא פלא שיש כמה אנשים שלא סובלים אותו.

אבל קודם כל נוריד את הדבר החשוב הזה מלוח הדברים שצריכים להגיד על סטיב. הוא לא היה נחמד, אבל היתה לו לפעמים הצדקה להיות כזה. הוא היה פרפקציוניסט תאב בצע, אבל הוא גם היה מוקף בתעשיה חסרת דמיון. מוקף גיקים טכנולוגיים ומהנדסים בלי שום חוש לסגנון, עיצוב, צורה. אני זוכר שידיד שלי, מעצב תעשייתי ומעריץ של מוצרי אפל (אבל לא מהסוג שיקים אוהלים בתור לקנות את מוצריהם) סיפר לי כשהגיעו להם המכונות השולחניות החדשות לבצלאל. לא רק שהמארז של המחשב האימתני היה יפה ובתוכו הכל היה מסודר נעים ונוח במגירות שליפות, אלא שההודעה בתוך "מכסה המנוע" של המארז לבל תטפל בו כשהחשמל מחובר, היתה כתובה בפונט שעוצב במיוחד כדי להתאים לעיצוב המארז. אחרים נזכרו השבוע בסיפורים על תיקוני סופשבוע של גוון לא מדויק בגראפיקה ושאר פרטים קטנים. גאונות או קטנוניות?
http://www.youtube.com/watch?v=upzKj-1HaKw

אז אחרים הזכירו איך הוא דפק את ווזניאק כלכלית, או היה צועק על עובדים ומפטר בלי לחשוב פעמיים, וחלקכם מכירים את הסיפור של גניבת הרעיונות מזירוקס, או הסיפור על איך השתולל כשקיבל כרטיס עובד מס' שתיים בחברה אז עד יום מותו היה בעל כרטיס עובד מספר 0. אבל רובכם בוודאי נתקלתם גם בנאום שבו הוא מספר למה לליסה ולמאק היו פונטים כל כך יפים ופרופורציונאליים, או שאתה יודעים שהוא היה הראשון שהתעקש לייצר מדפסות לייזר במחיר בייתי, ואת הפרפקציוניזם שלו אפשר להבין, כי הוא היה המנכ"ל שאהב להיות הEarly Adopter שיעיז להביא את הטכנולוגיות הנכונות לפני שהמתחרים יחליטו. הוא גם היה גאון בשיווק, והבין מנשק משתמש ועיצוב גראפי ותעשייתי "מהבטן", בלי שלמד מעולם עיצוב בחייו. יש מי שיגידו שהתעשיה האמריקנית פשוט לא גידלה כבר שנים איש חזון כמותו, ושהוא האחרון שהבין מה לעזאזל הוא עושה. אני חושב שהוא בעיקר חיפש דרכים למכור לנו טכנולוגיה ולגרום לנו להתמכר לה בלי שנרגיש שזו "טכנולוגיה". אם לקחת פראפראזה פראית פה – הטריק הכי גדול של מוכר הטכנולוגיה היה לגרום לנו לחשוב שהטכנולוגיה באמת עובדת ושקופה.
http://www.youtube.com/watch?v=qmPq00jelpc
http://www.youtube.com/watch?v=r8L39UwOS-Y

כתב אתמול גיא ויינר ב+גוג:

התרומה האמיתית של אפל-של-ג'ובס לעולם המחשבים לא היתה טכנולוגית, אלא תרבותית. הם שמו מחשב בכל כיס. הם לא פנו רק לקהל של אנשי-עסקים וחובבי גאג'טים, אלה לכולם, כולל בנות טיפש-עשרה.

עכשיו לכולם יש מחשב עם חיבור לאינטרנט זמין בכל רגע, והם לא מתביישים בזה. "להיות מחובר" זה לא מנהג של חנונים שלא מסוגלים לתקשר עם העולם, אלה צורך מהותי של דור שלם. זה אומר שאין יותר משמעות לידע כללי; שכל חתיכת מידע שפורסמה אין-פעם רחוקה ממך רק בכך שתקליד את מילת-המפתח הנכונה; שכולם יודעים איפה אתה ומה עתה עושה – וההיפך; שדימיון ויכולת להסיק מההקשר יותר חשובים מזיכרון וריכוז. נכון, גם גוגל, פייסבוק, וויקיפדיה ולינוקס עזרו במהפכה הזו, אבל אפל הפכו אותה לאופנה, לפריט-לבוש.

http://www.youtube.com/watch?v=8rwsuXHA7RA

אז נכון שאפל לקחו מתוכנה חופשית את הקרנל החדש שלהם ולא תרמו כלום חזרה, נכון שהטלפונים שלהם היו גן סגור ומגביל, שחנות האפליקציות שלהם מצנזרת למשתמשים את החיים ועושה צרות למפתחים, אפשר להתלונן על כל מיני דברים משוגעים אנשים נתקלו בהן, על שירים שנקנו באייטיונס והפסיקו לנגן אחרי שני שדרוגי מערכת הפעלה, ועוד כהנה זוועות, אבל אי אפשר להכחיש שהאיש ידע להוציא מוצרים יפים, עם גימור חלק, שהשלימו נישות שלקוחות לא ידעו שהיו חסרות (מי אמר טיים מאשין?), ושיווק שיווק שיווק. אני לא משווה אותו לטסלה ואדיסון כמו שמיהרו כמה לייצנים (אפילו את ווזניאק אני לא משווה להם), אבל אפשר חופשי להשוות אותו ליזם שקנה מהזוג מקדונאלד הזקנים את הזכויות לשם דוכן ההמבורגרים שלהם. איש שראה איך אחרים עושים טכנולוגיה ועיצוב וגרם להם לשתף פעולה כמו שאף אחד לא דחף אותם מעולם, ודרך הצלחתו, כולל הצלחת הטכנולוגיות שפחות אהבתי, אילץ את עולם התוכנה החופשית לשנס מתניים, כמו כל המתחרים שלו, ולייצר לנו מטעמים שיוכלו להתחרות בצוות המבריקים שטיפח בקופרטינו. אני מוריד את הכובע. אפילו שלצערי המוצרים המגניבים שלו הם הרבה פעמים מחשב-שהוא-כלא 🙂

אז מה זה בעצם צדק חברתי? פרויקט וידאו

זוגתי שרון החליטה לפרוט את המושג הגדול של "צדק חברתי" לפרוטות ברורות יותר. היא התחילה לאסוף ראיונות אותם היא מנסה לערוך לכדי כשלוש דקות, בתקווה שיצטרפו אליה רבים אחרים ויעלו ראיונות בפורמט דומה, וכך בשיטת crowdsourcing לאסוף הסברים. דרך עוולות שנגרמות לאנשים אמיתיים, ואמירה ברורה שלהם "בשבילי צדק חברתי זה […]", להדגיש איפה הפער עדיין עומד בין הרצוי למצוי.

מספר שבועות לאחר תחילת המאבק לצדק חברתי, שמתמקד במונופולים, בבעיות הדיור ויוקר המחייה הרגשתי שישנם עוולות חברתיות (שלא נתונים לשום ויכוח בין קפיטליסטים לסוציאליסטים) שחשוב להזכיר ולזכור, כי גם אם יהיה פה דיור בר השגה לא יהיה פה שום צדק חברתי כל עוד עוולות אלו ודומות להן לא יתוקנו. כדי שלא ישכחו אותן עוולות בלהט המאבק, בחרתי להפיק סרטונים קצרים שבהם אדם פרטי יספר את העוול החברתי שנעשה לו. מדובר אמנם בסיפור אישי, אך כזה שמיצג ציבור שלם שנגרם לו עוול. אני מתכוונת לרכז את כל הסרטונים שאפיק באתר באינטרנט תחת הכותרת "העם דורש צדק חברתי" להלן 2 סרטים שצלמתי עד כה:

אריק מספר את סיפורם של נכי צה"ל

אלה מספרת את סיפורם של שרידי שואה

תודה לאריק ולאלה שהקדישו לי מזמנם היקר והצטלמו לסרטים (זה לא קל פיזית ונפשית) וכן לירון ברוך שעזר בעריכה של הסרטון של אלה. לא הייתי מסתדרת בלעדיו. תודה גם לעמותת אביב שחיברו אותי לאלה וחיזקו את ידי.

אם מישהו מכם מכיר מישהו עם סיפור של עוול חברתי שמייצג ציבור שלם כגון למשל מתמחה ברפואה, קרבן של מערכת הבריאות החולה, מישהו שהופקעו ממנו קרקעות לכאורה למען הציבור ובפועל המדינה מכרה את הקרקע לקבלנים פרטיים, קורבנות של משרד הרווחה וכד' אשמח אם תפנו אותו אליי אני מעוניינת להפיק לפחות סרטון אחד לכל פן של אי צדק חברתי שקיים במדינה.

בנוסף, אריק שמופיע בסרט הראשון, כורע תחת עומס העבודה. הוא זקוק למתנדב בעל ראש גדול שיכול לקחת על עצמו חלק מהמקרים של נכי צה"ל וללוות אותם לאורך זמן. התפקיד כרוך בעיקר בחיזור אחרי משרדי ממשלה ובפרט אגף השיקום במשרד הבטחון כדי שאלו יעשו את עבודתם ויושיטו לאותם נכים את העזרה המגיעה להם.

אודה לכל עזרה בעניין זה וכן אשמח לשמוע את דעתכם על הפרויקט ועל הסרטים.

שבת שלום,
שרון

כמו שאתם רואים, כרגע אין לה ציוד צילום או נסיון עריכה טובים, והיא תשמח לשיתוף פעולה ממתנדבים – אם עורכים, אם מראיינים או צלמים, ואולי גם מעצב(ת) גראפי(ת) שיעזרו לסגנן את המסר עם שפה גראפית אחידה. כמובן, כמו שהיא אומרת, עוד סיפורים אישיים של אנשים שמוכנים לספר, יעזרו מאוד.

אוגר להדגמת גבולות הצמיחה

לא ראיתי הרבה הענות לשאלת גבולות הצמיחה, אז אולי גישה אחרת, שתואמת יותר לדור האינטרנט:

הסרטון מלווה את החוברת "הצמיחה אינה עובדת" הניתנת להורדה בחינם. יוצרי הסרטון מפנים אותנו גם למראי המקום הבאים, שעוסקים יותר בשינוי האקלים הגלובלי:
OneHundredMonths.org
WakeUpFreakOut.org

בסוף הכל מתחבר…

קצת טכנו-אופטימיזם לאיזון

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ'ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו "סינגולאריטי סקאי". ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר "אח קטן" שהזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב – אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

קורי, אם עוד לא טחנתי לכם עליו מספיק פה בבלוג, הוא מהדוברים הנמרצים והבולטים לגבי רפורמת הקופירייט הדרושה כדי לשחרר את המין האנושי לנקוט ביצירתיות הדרושה לו כדי להתקדם ולהלחם על קיומו. אחד הנושאים שמרגשים אותו בשנים האחרונות הוא הדפסה תלת מימדית ושימוש מחודש בטכנולוגיות, ולצד זה להבין את ההשלכות של היכולת לחלוק חפצים פיסיים ולהעתיק אותם כמעט בקלות שבה אנו מעתיקים היום מידע, ומה זה יעשה לחוקי הקניין. כהרגלו הוא "חוזה את ההווה" בספרו Makers. הנושא הפך כנראה למשהו מדבק במשפחתו, כיוון שאישתו, אליס טיילור שעד כה התפרסמה בתור מעצבת משחקי מחשב מוכשרת ומצליחה, הקימה עכשיו סטארטאפ שמתמקד במשחקים שניתן להדפיס בתלת מימד. כמה כוח יש בידיים של אדם שיכול להדפיס לעצמו חלקי פלאסטיק, מזון, מתכת ואפילו איברים להשתלות? בסיפוריו "Printcrime", "אחרי המצור" ואחרים קורי חוקר את ההשלכות על התרבות, הכלכלה, היצירתיות ועוד. גם ב"סינגולריטי סקאיי" יש תיאור יפהפה של "מכונות קרן השפע" שמשחררות אנשים מתלות ביצרנים וזמינות חלקים, ואפילו מפיקות את חומרי הגלם מהסביבה בצורה חכמה.

קורי דוקטורוב על טכנולוגיה ואנרכיה:

לאור כל הפחד מניצול לרעה שלצד ההתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים נחמד לקרוא חדשות ודעות חיוביות בתחום. למשל מרגש לקרוא שבהמשך לפרויקט TOR, ממשלת ארה"ב מפתחת עוד תוכנות וחומרה כדי להביא את מהפכת המידע המקוונת לארצות שעל אזרחיהן מוטל איפול מידע וידע. תמיד טוב לראות ממשלות עושות גם טוב למען האינטרנט ומשתמשיו ולא רק אודפות אותו ככלי לצנזורה וניטור בטחוני ומסחרי.

לבסוף, אני מצרף פה (ברשיון CC) תרגום שלי למאמר "טכנו-אופטימיזם" מאת קורי דוקטורוב:

"האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד?" אני נשאל לעיתים קרובות, עד שהכנתי תשובה בשלוף: "כדי להיות אקטיביסט, אתה חייב להיות שניהם: פסימי מספיק כדי להאמין שהדברים יתדרדרו לרעה אם יניחו להם ללא ביקורת, אופטימי מספיק כדי להאמין שאם תפעל, ניתן למנוע את הרע ביותר."

אבל יש כאן יותר. קראו לי לא פעם טכנו-אוטופיסט. אני לא יודע לגבי זה, אבל אני מוכן לקבל בהכנעה "טכנו-אופטימיסט". טכנו-אופטימיזם היא אידאולוגיה שמגלמת את הפסימיזם והאופטימיזם שלעיל: הדאגה שטכנולוגיה יכולה לשמש כדי להפוך את העולם לגרוע יותר, התקווה שאפשר לכוון אותה כדי לשפר את העולם.

כדי להבין טכנו-אופטימיזם, זה מועיל להסתכל על תנועת התוכנה החופשית, שהאידאולוגיה והאקטיביזם שלה הולידו את מערכת ההפעלה GNU/Linux, מערכת ההפעלה הניידת אנדרואיד, דפדפני פיירפוקס וכרום, יוניקס BSD שחי מתחת למערכת ההפעלה של ה-MacOS X, שרת הווב אפאצ'י ועוד הרבה שרותי ווב, דואל וטכנולוגיות שונות אחרות. תוכנה חופשית היא טכנולוגיה שנועדה להיות מובנת, ניתנת לשינוי, שיפור והפצה ע"י משתמשיה. יש המון מוטיבציות לתרומה לתוכנה חופשית/פתוחה, אבל שורשי התנועה הם בדואליות הזו של פסימיזם/אופטימיזם: פסימיות די הצורך כדי להאמין שטכנולוגיות סגורות וקנייניות יזכו לאישור הקהל הרחב שלא מעריך נכונה את הסכנות במורד הדרך (נעילה לספק, איבוד פרטיות, איבוד מידע כשטכנולוגיות קנייניות מתייתמות); אופטימיות די הצורך כדי להאמין שגרעין של תוכניתנים ומשתמשים יכולים ליצור ביחד אלטרנטיבות מלוטשות ולזכות בתמיכה עבורן ע"י שידגימו את עליונותם ויעזרו לאנשים להבין את הסיכונים שבמערכות סגורות.

בעוד כמה אקטיביסטים של תוכנה חופשית חולמים אולי על עולם ללא תוכנה קנינית, החתירה אחרי אידאולוגית חופש התוכנה היא באופן כללי מועילה יותר מאשר המטרה שלה; כמו טכנולוגיסטים טובים, הם רואים את טכנולוגיה הקנינית כבאג, ובאגים אי אפשר בהכרח לחסל. זה פשוט לא אפשרי לחסל את כל הבאגים, אז תוכניתנים עוקבים, מבודדים ומצמצמים באגים במקום זה. קחו לדוגמא את מערכת ההפעלה אובונטו, מהדורה מאוד פופולארית של גנו/לינוקס. הבאג הראשון במערכת מעקב הבאגים שלהם הוא:

"תיאור הבאג: למיקרוסופט יש את נתח השוק השולט במחשבים שולחניים חדשים. זה באג, שאותו אובונטו מעוצבת לפתור".

"תוכנה לא חופשית מעכבת חדשנות בתעשית מערכות המידע, מגבילה את הגישה למערכות מידע לחלק קטן בלבד מאוכלוסית העולם ומגבילה את יכולתם של מפתחי תוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ברמה העולמית. הבאג הזה ניכר לאורכה ורוחבה של תעשיית המחשבים האישיים"

הבאג הזה "פתוח" (כלומר, עדיין לא נפתר בצורה מספקת) מאז 2004 ואני אופתע אם הוא יסגר בעתיד הקרוב. למרות זאת כל גרסא של אובונטו התקדמה במפורש לצימצום הנזק העולה מהמשך קיום הבאג, על ידי שהם מציעים מערכת הפעלה שקל לעבור אליה ממוצריה של מיקרוסופט, עם קיצורי מקלדת דומים ותוכנות מובנות, אך ללא הנעילות וההגבלות. באג מספר 1 של אובונטו לא יפתר ע"י מוצר אלא ע"י תהליך.

הלך הרוח התוכניתני הזה הוא המפתח להסנת הדואליות הפסימית/אופטימית. בתור טכנו-אופטימיסט, נגע לליבי לראות את התפקיד שהרשתות מילאו בעזרה לפעילים באירן, מצריים, לוב, בחריין ואוטוקראטיות מזרח תיכוניות אחרות לתיאום בינאישי. אבל בתור טכנו-פסימיסט, נחרדתי לראות את הפעילים משתמשים במערכות בלתי בטיחותיות ולא מתאימות כגון פייסבוק, שהופכות את עבודת השילטונות לקלה בהאזנה, ניתוח ופירוק המבנה של ארגוני הפעילים.

אלו לא חדשות. הנוחיות של רשתות חברתיות בלתי-ידידותיות-לפרטיות מאז פרנדסטר ועד פייסבוק הפכה אותן לפלאטפורמות מפתות לשימוש בארגון מטרות אקטיביזם. אלו מביננו שאכפת להם מאיכות כלי הניהול של המטרות, התריעו נגד השימוש ברשתות האלו כל הזמן, בהצלחה בינונית. אבל הבאג מספר 1 עדיין פתוח – אקטיביסטים, ואפילו אלו המלומדים בטכנולוגיה שאמורים לדעת יותר טוב – עדיין שולחים ידם לטכנולוגיות קנייניות, בלתי מוצפנות, עוינות פרטיות, מטיעונים של אי הנוחות של השימוש באלטרנטיבות.

ויש להם נקודה חשובה: כרגע קשה יותר להתראגן למען מטרה בלי להשתמש בטכנולוגיה ידידותית למעקב מאשר לפתוח דף קבוצה בפייסבוק. על כתפי הטכנו-אופטימיסטים נופלות שתי משימות: ראשית לשפר את האלטרנטיבות, ושנית לשפר את ההבנה הציבורית של הסיכונים שבשימוש בכלים לא מתאימים בסביבות עוינות. יש הקשרים של סיכון גבוה – משטרים מדכאים וצמאי דם – שבהם ממש עדיף לא לפעול מאשר לסכן פעילים בשימוש בכלים שיקלו על משטרות חשאיות לעשות את עבודתן האיומה.

וכאן טמון ההבדל בין "פעיל טכנולוגיה" לבין "פעיל שמשתמש בטכנולוגיה" – הראשון מתעדף כלים שבטוחים למשתמשים, והשני מתעדף כלים שישיגו מטרה אקטיביסטית כלשהיא. הטריק לפעילי טכנולוגיה הוא לעזור לפעילים-משתמשי-הטכנולוגיה להעריך את הסיכונים הנסתרים ולסייע להם למצוא את הכלים הטובים יותר. כלומר להיות פסימיסטיים ואופטימיסטיים: ללא שת"פ מומחים, פעילים עלולים לסכן את עצמם עם בחירות פחותות בטכנולוגיה; אבל עם שת"פ, פעילים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמרן טוב יותר מהאוטוקרטים, הרודנים והבריונים.

השימוש של אוטוקראטים בטכנולוגיה נגד ההתקוממויות במזה"ת היתה צלצול מעורר לקבוצה גדולה של פעילי טכנולוגיה וגם לפעילים משתמשי טכנולוגיה. בעודי כותב את הטור (5/2011), הרשת רוחשת פעילים מודעי-פרטיות הבונים כלי התארגנות ששומרים על אנונימיות, שימלאו את הפער כאשר ממשלות ימשכו את הרשת מהשקע, שמונעים האזנה ונלחמים במידע מטעה. הטובות שבטכנולוגיות האלו יהיו פתוחות וחופשיות, כך שכשלים במתודולוגיות שלהם יוכלו להיות מזוהים ומתוקנים מוקדם דרך ביקורת רחבה. בינתיים, אנחנו הטכנו-אופטימיסטים נמשיך ונלחם נגד באג מספר 1, נבקש מעמיתינו להסתכל מעבר לנוחיות המיידית של פייסבוק, על הסיכונים ארוכי הטווח של שימת חירותינו בידיים של אינטרסים פרטיים שמעולם לא הבטיחו לשמור עליה, ושלהן אסור לנו להאמין גם אם יבטיחו.