יום עיון: האינטרנט כפלטפורמה למהפכה חברתית פמיניסטית‬

‫יום עיון והשקת אתר האגודה ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר‬

הרשמה

‫יום א' ה־14 ביוני, אוניברסיטת בר-אילן, בניין פלדמן, 15:30-20:00

15:30-15:45– התכנסות וברכות‬
‫פרופסור יפה ברלוביץ, יו"ר האגודה ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר‬
‫פרופסור טובה כהן, יו"ר התוכנית ללימודי מגדר אוניברסיטת בר-אילן‬
‫ד"ר יעל יצחקי, מנכ"ל עמותת נטע – המרכז הרב תחומי לפיתוח קריירה‬

15:45-17:00 – הבלוגוספירה ושיח נשים אינטרנטי (יו"ר מושב: שלומית ליר)
דניאלה שוורץ, פורטל אסימון – שיח נשי וגברי באינטרנט‬
דבורית שרגל, בלוגרית התקשורת ולווט אנדרגראונד, עיתונאית לשעבר – הקול הנשי: עיתונות‬ ‫מול רשת‬
חנית כהן, בלוגרית בבלוג אחי דק"ר התומך במשתמשות וורדפרס – חיי הרשת בראי הפמיניזם‬
‫ד"ר רומי מיקולינסקי, מנהלת מדיה חברתית, כותבת תרבות דיגיטלית – ייצוגים עצמיים של‬ ‫נשים במדיה חברתית‬
כרמל וייסמן, דוקטורנטית, האוניברסיטה העברית בירושלים – סרטון: אינטרנט ונשים בעולם‬

17:00-18:15 – האינטרנט כזירה לשיווק וקידום תוכן חברתי (יו"ר מושב: אילנה כהן-פנר)‬
‫נאוה גלעד, יועצת לצמצום הפער הדיגיטלי לאיגוד האינטרנט הישראלי – להיות אזרחית מקוונת‬
‫אסף שרעבי, דוקטורנט החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן – ויקיפדיה במבט‬ ‫מגדרי‬
שוקי גלילי, עוסק בפיתוח תוכן וקידום אתרים – שיווק באינטרנט בשירות מעמד האישה‬
ורד פליטמן, ייעוץ שיווקי – נשים, הזדמנויות ועסקים ברשת‬

18:15-18:30 – הפסקת קפה‬

18:30-20:00– נשים באוטוסטראדת המידע הפתוח (יו"ר מושב: נורית צור)
חנה בית הלחמי – סרטון: פמיניזם מקוון‬
שירה אוחיון, פעילה פמיניסטית מזרחית, פועלת לקידום תרבות, חינוך וזכויות עובדים -‬ ‫האינטרנט כמקור העצמה וזירת פעילות חברתית‬
שלומית ליר, מנהלת יזמות חברתית, מהנדסת מחשבים ודוקטורנטית באוניברסיטת תל-אביב -‬ ‫הקוד הוא שירה? שינוי חברתי ושחזור חברתי בעולם הדיגיטלי‬
‫אורטל בן דיין, מסטרנטית במחלקה לסוציולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים – מאבק ‫פמיניסטי ושינוי חברתי באתר העוקץ‬
‫ד"ר חגית מישר טל, המחלקה לחינוך ופסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה – האינטרנט ‫והדינאמיקה של המרחב החברתי‬

מחשבות על דמוקרטיה 5: חוק חופש המידע בישראל – הרצוי והמצוי

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק שחופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא "מידע גולמי עכשיו!", ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

אז מה צריך להיות חופשי באמת? לדעתי כל חומר שהפיק הממשל, שהרי זה הופק מכספי המיסים של כלל הציבור ולכן צריך להשאר בבעלותו. הנה מה שכתבתי באותו מסמך הצעות חוק שהזכרתי בפוסטים הקודמים (את זה כתבתי לפני שגיליתי מה רב הברדק בנושא, בעיקר בעיקבות מחקר קטן שערך ידידי שי בנושא):

תחת ההגדרה "מידע ציבורי" יכלל כל מסמך ציבורי (טקסט, חוזי, שמע, תוכנה וכולי) המיוצר ע"י מנגנוני הרשויות הממלכתיות, המקומיות והדתיות (כמפורט בסעיף 4 לחוק חופש המידע), או ע"י גורמים פרטיים שנשכרו לספק את המידע הזה, וישוחרר מזכויות יוצרים לרשות הציבור (public domain) כנהוג בארצות הברית ומדינות אחרות, שהרי בעלות המדינה על קנין היא ברשות אזרחיה, ולכן קניינה הרוחני הוא קניינם. האתר הממשלתי המרכזי יעודכן מכל מערכות הממשל ויציג ללא תנאי או עלות נוספת כל מסמך שאינו מסווג כביטחוני או פוגע בפרטיות, בצנעת הפרט, חסיון רפואי וכולי. בכללם:

  • חוקי המדינה בכל גרסאותיהם בעבר.
  • נוסחים מלאים של החלטות בתי המשפט השונים (כרגע זמין בחלקו – לרוב רק סיכום ללא הנימוקים המלאים, ובסריקות גרפיות בתוך PDF במקום בטקסט פשוט ונגיש)
  • GIS, מפות ממשלתיות.
  • ארכיונים ממשלתיים בלמ"ס, ארכיון התצלומים הלאומי, גנזך המדינה וכיו"ב ארכיונים לאומיים.
  • תכנים שנוצרו והופקו במימון המדינה, בכלל זה כלל הפקות הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, והוצאות ממשלתיות כמו הוצאת משהב"ט (רשות השידור הנורווגית החלה מחלקת טורנטים של ההפקות שלה).
  • כל חומר לימוד ומחקר מדעי שמומנה הפקתו ע"י המדינה אם בכספים ואם במתקנים ומכוני מחקר.

לצורך שקיפות תפקודי מוסדות השלטון והחברות הממשלתיות ותשתית לדמוקרטיה ישירה, בהגדרת "מידע ציבורי" לעיל יכללו בפרסום המקוון:

  • פרוטוקולי ישיבות הכנסת, הממשלה, ועדות הכנסת, הנהלות משרדי הממשלה, ושאר הרשויות השופטות, המקומיות וכולי, לפחות 20 שנה אחורה במידת האפשר, ועדיף יותר.
  • הטקסט המלא של הצעות חוק שהצליחו או שנפלו, היסטוריה מלאה של הצבעות ונוכחות בישיבות של חברי כנסת, ממשלה, ועדות, מועצות ומנהלות מקומיות וממשלתיות.
  • פירוטי התקציבים הממשלתיים, עידכון תכוף של ביצוע תשלומים ורכישות ולא רק דוחו"ת מסכמים שנתיים, אפשרות פיקוח של הציבור על עלויות מנגנוני הגביה הנפרדים הרבים.
  • ספרי התהליכים והתקנים של כל משרד ורשות. תיעוד של קצב הטיפול בנושאים (עד כמה שמידע כזה לא פוגע בפרטיות הפקיד והאזרחים המטופלים).
  • שקיפות של אמנות בינלאומיות שעליהן ישראל חותמת, וכן של דרישות של ארגון הסחר העולמי, במיוחד כשיש להן השלכות על תקנים ועל חקיקה.

בטח שכחתי כמה דברים, אתם מוזמנים להשלים. השאלה היא כמובן מה מכל זה אפשר לקבל מחוק חופש המידע הנוכחי? התשובה היא כמובן כמעט וכלום, ומעט הדברים החשובים שמתפרסמים מוחבאים עד כמה שאפשר.

לפי חוק חופש המידע, בכל גוף ממשלתי, משרד ורשות, צריך להיות "מישהו" מהעובדים שקיבל על עצמו את עול המשרה של "ממונה חוק חופש המידע". אני מקווה שזו לא עבודתם היחידה של האנשים האלו כי רובם לא עושים הרבה לפי מה שראיתי… לפי החוק, אותם עשרות (אולי יותר ממאה?) מובחרים שבעובדי הממשלה צריכים לבגוד במעסיקיהם ולהלשין לעם מה עושים עם כספו וזכויותיו. מישהו רואה פה סתירה או ניגוד אינטרסים? בואו נראה מה תפקידו, או תפקידה, של אותם הממונים:

  • "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי, שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק זה ברשות הציבורית" – טיילתי בכמה אתרי WEB של רשויות ומצאתי שלא מעטות מהן, כולל משרדי ממשלה, מדלגים על שנים שונות. חלקם מקדישים לממונה על חוק חופש המידע עמוד ריק – אם פורסם דו"ח, צריך לחפשו במקום אחר.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור." – מה שאתם לא יודעים ויכול לפגוע בכם כנראה איננו ענינכם. אם יש ביטוי יותר ברור של "לתת לחתול לשמור על השמנת", למשל "לתת לגריזלי לשמור על הקואלות" או משהו, אתם מוזמנים להציע.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין זה, "מידע על איכות הסביבה" – מידע עלחומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד." – נהדר! אתם מוזמנים לחפש אבל כמה מממשים את זה (אדם טבע ודין פרסמו על זה דו"ח אחרון ב2007 והממצאים שליליים – מופתעים?). אני רוצה להרחיב ולבקש שכזה סעיף ישוכפל לעוד כמה תחומים ולא רק סביבה, למשל – איך פוגעת הרשות הנדונה בפרטיות האזרחים ע"י הפעלת טכנולוגיות גרועות על יותר מדי מידע פרטי, בתנאי במ"מ נמוכה. או למשל איך פעילות הרשות פוגעת בזכויות פרט/אזרח/ילד/אישה וכולי. או אולי איך היא מנסה להגן על שמורת הטבע שבארנק שלי ע"י התייעלות וחיתוך שומנים ומובטלים סמויים.

בשלב הבא מפורטים הנוהלים שדרכם תוכלו את ואני לקבל מידע נשגב, צפון ובלום זה:

  • "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה" – הוגן… לא צריך להציק לו או לה בטלפון… "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" – דאם רייט, לא עניינכם.
  • "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות […] רשאי להאריך את התקופה […]" – המילים "ללא שיהוי" מקבלות נופך לירי-משהו כשהן מוצמדות ל"תוך 30 יום". מעין ערגה למשהו שיגיע יום אחד. כמו השלום, או מכוניות מעופפות. שימו לב אגב, שאנחנו לא מדברים על תשובה לבקשה עדיין, אנחנו מדברים רק על ההחלטה אם העותר יוכל לקבל בכלל תשובה או שמא מדובר בסוד כמוס לחמור ולסוס, והוא יכול ללכת לחפש את חבריו בארצות הים. טוב שגוגל לא נותנים תשובה אחרי 30 יום.
  • "להעמיד את המידע […] לא יאוחר מ-15 ימים, זולת אם קבע הממונה, מטעמים מיוחדים, כי ההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר; הרשות תודיע למבקש היכן ומתי יעמוד המידע לרשותו." – בערבית זה נקרא "בוכרא פיל מישמיש" ובתרגום חופשי "בעונת המישמיש, בקצה הפרדס, בין השעות 14:00-14:03 ותבוא לבד".
  • "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש; היה המידע ממוחשב, הוא יופק עבור המבקש באמצעים המשמשים דרך קבע את הרשות" – זה בקידוד EBCDIC ובפורמט לא מתועד של איזו תוכנת מיינפריים של מל"ם? בעסה.

אבל אין באמת סיבה לסרב לבקשה לתת לי חומר, נכון? אז זהו, שהחוק אפילו מציע תירוצים ומאשר אותם מראש:

  • "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה" – כמה 'בלתי סבירה'? זה יחליט בית המשפט כשתערער. "
  • "המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" – עזבו אתכם מלרדת למרתף. מסריח שם בארכיון.
  • "…התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה" – אופס! מצטערים, לך לחפש.
  • "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;" – אם תגלו את השחיתות שלנו, יפטרו אותנו וזה יפריע לנו מאוד לעבוד.
  • "מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;" – כנ"ל. לא עניינכם איך אני תופר את המכרז, אם בקרוס או עם מכפלת.
  • "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, […] וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" – אין מילים בפי. פשוט איך להגדיר שקיפות על דרך השלילה.
  • "מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;" – רק אני רואה פה את המילכוד? האזרח לא יכול לדעת אפילו למה הוא לא יכול לדעת. אם משהו בתוך הניהול הפנימי של רשות ציבורית אינו נוגע או חשוב לציבור משלם המיסים – למה הוא שם מלכתחילה?
  • "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;" – כשגיליתי למשרד הפנים שעברתי דירה, התנאי היה שלא יפרסמו את זה, אבל תוך ימים שמעו על זה מפרסמים, דאן-אנד-ברדסטריט ועוד הרבה אחרים. למה אני לא יכול לדעת על אילו הסכמי סודיות חותמת רשות כלשהיא ומול מי?
  • עוד משהו שכדאי לדעת? ובכן: "ישיבות הועדה המשותפת יהיו חסויות" ובמילים אחרות, אסור לשמור על השומרים.

נווו… עכשיו אני יכול לקבל סוף סוף את המידע? לא בדיוק. יש ענין של אגרות. כמה? ובכן, מאז 2007 ועד שביבי יעדכן, אנחנו מדברים על 86 ש"ח להגשת הבקשה (חינם אם אתם מבקשים מידע על עצמכם), 1.16 ש"ח לכל עמוק מודפס של מידע, או 4.60 ש"ח לכל דיסקט (אם זה חומר וידאו, תביאו וידאו מהבית ובואו להעתיק), עד מקסימום של 229 ש"ח, יכול להיות שתתבקשו גם לשלם את זה מראש, או שלא יתחילו בטיפול.

עשיתי ניסוי בסוף ינואר. שלחתי בקשה במייל לממונה על חופש המידע ברשות השידור, רציתי לדעת איפה הדו"ח השנתי שאמור הממונה לפרסם כי רציתי לדעת מה הוא תקציב הרשות השנתי, כמה גובה מנגנון האגרה וכמה עולה להפעילו בנפרד ממנגנוני הגביה האחרים כמו זה של רשות המיסים. קיבלתי תשובה בדוא"ל חוזר מכרמלה ישראלי בהאי לישנא: "אם אפשר למסור מספר טלפון שניתן להתקשר חזרה". עניתי "בשעות העבודה אני משתדל לא לעשות שיחות אישיות. אבל אם יש בעיה לקבל בכתב, עדיין אשמח לקבל תשובה גם טלפונית!". לא עבר יום וקיבלתי טלפון – כרמלה הציגה את עצמה ומיד התחילה לתחקר מי אני ולמה אני רוצה את המידע (היה משהו נגד זה בחוק, לא?) וציינה שאני מוזמן להגיש טופס ולשלם את האגרה כמו כולם. ניסיתי לשאול אם יש מצב פשוט לקבל את הדוחו"ת השנתיים שלה שאמורים להתפרסם ממילא ואם אפשר לפני הבחירות (עשרה ימים) וקיבלתי רק עוד ויכוחים וחשדנות. אמרתי לה יפה תודה, ושנראה לי שאת המידע שרציתי לדעת קיבלתי…

משם הפלגתי לעוד רשויות, הצצתי בדוחו"ת הטיפול של ממונים אחרים. המספרים שראיתי לרוב היו משהו בסיגנון "הוגשו השנה 30 בקשות, 18 סורבו, שתיים בטיפול, 3 הועברו לרשויות אחרות ו-7 נענו" – היחידי שפירט טיפה יותר לאיזה נושא נגעה כל בקשה בלי להסגיר פרטים מזהים היה דווקא משרד הבטחון(!) שמגיש דו"ח יפה וארוך יחסית לשאר המשרדים, לך תבין את האבסורד. גם לא ראיתי שום מידע שפורסם בפומבי בעקבות תשובה שכללה מידע שמעניין את כלל הציבור, את זה לשימחתי אוספים טיפין טיפין בתנועה לחופש המידע, כך גיליתי את הרכבו של תקציב מליארד השקלים השנתי ששורף ערץ 1, אבל לא גיליתי כמה אגרה נגבית וכמה עולה מנגנון הגביה שלה.

ההתנהגות הזו זו כמובן לא סטטיסטיקה מייצגת, אפשר לקרוא בצורה יותר מפורטת את דו"ח הבקרה על דוחו"ת הממונים באתר משרד המשפטים ולשפוט לבד. אני הגעתי למסקנה שאם המידע קבור במרתף עם מדרגות שבורות, נורה שרופה, בתיקיה נעולה בבית שימוש שאינו בשימוש עם שלט אזהרה על הדלת "זהירות נמר", כנראה שלא רוצים שהמידע יהיה חופשי, וכנראה שיש הרבה מה להסתיר. אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמה ממכרי בתנועה לדמוקרטיה ישירה טוענים עליו שהוא פיון ביד הממשל (אני לא שותף לדעתם) בדק והחליט שהחוק הזה נכשל לחלוטין. הגיע הזמן לרפורמה, אבל אני לא מאמין שנראה אותה מביבי. זה מאוד נוגד את האינטרסים שלו. מה אתם מציעים לעשות?

לצערי אתר התנועה לחופש המידע, שהודיע שיפרסם מדד חופש מידע שידרבן את הרשויות, לא פרסם הרבה (אייטם אחרון מלפני שנתיים). הם נותנים אבל מידע יעיל אחר, כמו רשימת שמותיהם וטלפוניהם של הממונים השונים והפרוצדורה השונה(?!) שיש להפעיל מול כל אחד מהם כדי לקבל את המידע, וגם הם ממליצים להרים טלפון ולא לחכות למכתב. הם גם אוספים לינקים לאתרי חופש מידע אחרים בעולם, אבל לא מצאתי פנאי לחקור השוואתית כמה טוב או רע המצב בחו"ל.

הייתי רוצה מהם קצת יותר ערנות לקידמה, למשל RSS באתר, התייחסות לפורמט שבו מופץ מידע ושהוא צריך להתפרסם באופן גולמי כמו שהזכרתי פה ובפוסטים קודמים, הצעות חוק משופר, מקום לדיון בסגנון פורום על איך אפשר להכניס שקיפות רדיקלית למדינה הזו שחיה כל כך טוב מטכנולוגיות מידע… ניסיתי אפילו ליצור קשר עם אחד מעורכי הדין שלהם דרך קשר אישי ולא קיבלתי תשובה… אולי עכשיו אחרי הבחירות יש להם טיפה יותר פנאי לדבר על שיתוף פעולה.

מחשבות על דמוקרטיה 4: אז איפה המידע הציבורי בישראל?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

אם צפיתם בראיון שלי עם דב ויינר בפוסט הקודם, מדובר שם שפרויקט מינרבה יספוג לתוכו את כלל החומרים של הגנזך, גופים ומוזיאונים שונים, ויוצג (אני מקווה) ברשיון חופשי לציבור. בינתיים יש לנו ברשות הציבור את הפרסומים הרשמיים, שהם לפי החוק: "חוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין" – אז יאללה אודרוב, לא? אהה… צ'כחו מזה, במיוחד תמונות. אולי אם תבקשו יפה ותחתמו על הרבה טפסים. רוצים data.gov? יום אחד יהיה פה פורטל פרלמנטרי אבל עוד לא בינתיים. (אגב, מי מצליח להגיד פורטל פרלמנטרי 7 פעמים רצוף בלי להתבלבל?)

אז בעוד העולם המערבי דן בדרכים לרתום את רעיונות הקוד הפתוח לממשל אנחנו תלויים (בינתים) בחסדי חוקים סותרים ובקצב הפעולה של גוף "ממשל זמין" של משרד האוצר. מה נעשה בארץ כדי לפרסם מידע ממשלתי בכלל ומקוון בפרט? "ממשל זמין" חושף הרבה ואפילו מנסה למשוך אנשים להשתתפות בתהליך הדמוקרטי, אבל מה מכל זה באמת קורה?

יש בלוגיה שלא מתעדכנת, טפסים ממשלתיים (חלקם אפילו עובדים גם בדפדפנים תקניים ולא רק באקספלונטר), יש אפילו שירות טפסים מקוון שמאפשר לכם לחתום על טופס עם תוסף פיירפוקס לחלונות ולינוקס! (אבל לא למאק). כבר כמעט חשבתי להוריד ולנסות איך זה עובד אבל אז קראתי הלאה – איפה הקטצ'? "כדי לחתום על טופס מקוון יש להשתמש בכרטיס חכם. בעתיד יחולקו כרטיסים חכמים לכל אזרחי ישראל, והם יאפשרו חתימה דיגיטלית על טפסים." – עוד על חתימות דיגיטליות וכרטיסים חכמים בפוסט אחר. אפשר לשלם מיסים (אם משתמשים באקספלודר) ויש הרבה מידע אחר מרשם העמותות, רשם החברות, רשות המיסים… חלקו אפילו אפקטיבי ויעיל, אם הצלחת למצוא אותו. מצאת? תשכח מלשמור לינק, רוב הזמן משתמשים בPOST ולא בGET. בקיצור נראה שממשל זמין מאוד שמח להציע דרכים חדשות למלא טפסים ולשלם מיסים. Booooring!!!

אוקי, אז נחזור ונתמקד במה אנחנו יכולים לקבל מהממשלה כמידע ולא כשירות. בהרצאתו של בועז דולב בכנס איגוד האינטרנט האחרון 1 הוא הזכיר כי רשימת הפטורים ממכרזים נמצאת מקוונת. הלכתי לחפש אותה דרך תפריטי הפורטל, דרך אתר משרד המשפטים, ולבסוף התייאשתי וחיפשתי בגוגל "פטורים ממכרז ממשלתי" ו-"פטור ממכרז התקשרות משרדי ממשלה" והעליתי חרס (ראיתי טפסי בקשות אבל לא את הרשימה הקבועה). לבסוף פתחתי את המצגת של דולב מהכנס, לפי השקופית גיגלתי "ועדות פטור" והופ! מצאתי את הURL פה.

אז באותה הזדמנות, חשבתי לי, מה עוד מהרצאתו אוכל למצוא בקלות או שלא בקלות?

בקשר ללינק האחרון, בועז דולב סיפר שהתכנית הייתה פתוחה להערות הקהל, שיעזור לעצב את מדיניות הרווחה לחמש השנים הבאות, אבל אף אחד לא בא להגיב. 300K ש"ח או איזה סכום שערורייתי אחר נזרק על הפרסום שהקהל יכול להגיב לטענתו (מישהו ראה או שמע קמפיין כזה?). כדוגמת נגד הוא נתן את קמפיין "עוז לנגב" שנתן מענה מהיר לשאלות תושבי הנגב בזמן עופרת יצוקה עם קמפיין שכיכב בו קובי אוז. חצי בבדיחה (אני מקווה?) הוא השוויץ שהקמפיין הצליח כי הוא הגה והריץ אותו (אני שמעתי שהרעיון של שימוש בגידי גוב לאתר הממשלה ואח"כ אוז לאתר עוז היה של התוכניתנים של נטווייז שעובדים אצלו). האם איש המחשוב של משרד האוצר צריך להתעסק בשיווק? אני מעדיף שיעשה את המקסימום לשפר את הדמוקרטיה המקוונת עליה הופקד, למרות ניגוד האינטרסים הבולט מול משרד האוצר. אם הוא רוצה שנעזור לו עם מדיניות, ונראה השתתפות בדמוקרטיה, אני מציע שישים לינק יותר בולט בכניסה לאתר – e-democracy now! ask me how! – עם הפניות לכל המשאבים המפוזרים האלו. אני מקווה שהפוסט הזה יעזור.

באותו הנאום הוא הזכיר שתכנית העבודה של "ממשל זמין" לשלוש השנים הקרובות פתוחה לפידבק מאת הקהל, אני מקווה להיות שם ולעזור בכמה רעיונות.

לבסוף, רגע של בידור: להדגמה עד כמה חוסר ההבנה במידע מושרש עמוק בראשם של אנשי הממשל ונסמכיו, ראו את הפוסט של איל לוין, על עמוד הכותרת של מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפוסט הבא בסדרה: על חוק חופש המידע הישראלי – האם הוא טוב, האם הוא מיושם והאם יש למישהו צל של ספק שהוא נחקק אחרי צפיה ב"כן אדוני השר"?


1 שווה לצפות ולו בשביל הקטע המקסים שבו מתחיל ויכוח עם איש מל"ם שישב בקהל.

מחשבות על דמוקרטיה 2: Data.Gov

(הפוסט הזה יושב חודש בקנה, סוף סוף אני מגיע אליו)

“There is a lot of data the federal government has and we need to make sure that all the data that is not private, or restricted for national security reasons, can be made public”
— Vivek Kundra, The USA’s New Chief Information Officer

"אתה לא חושב ברצינות", אמר לי שי. "אף אחד לא ישחרר את הכל, השכל של האנשים פשוט לא מסוגל לחשוב ככה". שי קרא את מסמך החזון האוטופי שלי לתשתית IT ממשלתית. הוא התחיל מרעיונות למצע טכנולוגי של מפלגת החלומות שלי בכנסת והפך מאז לטיוטא לאי-אילו עשר הצעות חוק שאני מקווה שיהפכו יום אחד להצעות אמיתיות. כותרת הפוסט הזה אגב איננה בדיחה, קצין המידע הראשי לארה"ב ויווק קונדרה אכן הכריז שתוכנות חופשיות, שיטות מיחשוב ענן ושאר כלים "מהמדף" ישמשו בסוף לפתוח במאי את המידע הממשלתי לקהל בשקיפות רדיקלית (כלומר לציבור תהיה גישה ישירה לdata sets לפי API תקני, פחות או יותר). את זאת ליוותה ההודעה הבאה לעיתונות, כחודש אחרי, מהתובע הפדראלי הכללי, בקרוב אצלנו?

"…the Department of Justice will defend a denial of a FOIA request only if (1) the agency reasonably foresees that disclosure would harm an interested protected by one of the statutory exemptions, or (2) the disclosure is prohibited by law."
New FOIA Guidelines Issued by U.S. Attorney General Eric Holder

אני חייב לספר לכם שהחיוך שלי כאב מרוב רוחב כששמעתי מה מתוכנן שם בארה"ב (אח"כ נמחק החיוך, קראו בסוף הפוסט), ולקרוא את כל הדיבורים על חשיבות היותו של המידע, הפורמט, ומערכת ההצגה שלהם פתוחות.

לפני שאדבר על מה פתוח וסגור בארץ (זה יצא בפוסט הרביעי בערך), אני חייב לצטט פה תשובה אחת למאמר בלינק האחרון, בנושא הכואב של GIS ממשלתי:

When the U.K. Govt. showed a GIS application (pre Google Earth) that could report the soil type, nearest drain, and regional rainfall for every mile of road, they could almost predict where the potholes would be and what drains were going to stop up. So smart people got together here to create the Data Interchange for Geotechnical and Geoenvironmental Specialists (URL from back in the day that Modeling Language was the moniker)

If we don't run out of money, we too may get those potholes filled faster.

–Hank

למה נושא כואב? כי בכל העולם המתוקן פורחת תעשיה ותרבות שלמה סביב מערכות GIS ממשלתיות (הציצו בפרויקט הGIS של דביאן כדי לקבל טעימה), אבל המדינה שלנו לא פתחה מעולם את מסד הנתונים של הGIS בחינם לתושבים כמו במדינות אחרות. המידע זמין מרשות המיפוי אבל תמורת בצע הרבה כסף, ואין אלטרנטיבה חופשית (יש את freemap שאיננו חופשי באמת, ויש API פתוח של גוגל-מפות אבל גם שם המידע אינו חופשי, רק הגישה אליו במקום שבתו, ושניהם רק מפות דרכים ומידע בסיסי, לא מידע GIS מלא). למה בדיוק נדרש האזרח לשלם על מידע שהופק ממילא מכספי המיסים שלו? האם לא הגיוני שהמידע הזה כבר שלו? הרי המדינה יצרה את ריכוז המידע הזה בשבילו ובכספו, והממשלה היא הרי גוף מטעם העם שמופקד על שמירת האינטרסים שלו ובמימונו. מה קורה פה לעזאזל?

מדינת ישראל שומרת על זכויות יוצרים וזכויות ההפצה של חומר ממשלתי מאוד קרוב לחזה. ועל כך הפוסט הרביעי בסדרה. בינתים, הנה קטע מתוך הצעת חוק שחשבתי להריץ:

  • דרושה רפורמה מוחלטת בחוק חופש המידע, במיוחד בהתייחס לנגישות הנתונים, ועל כן:
    • כל המידע הציבורי, יפורסם במאגר מרכז במימון המדינה (בניהולה או בידי ספקים בשוק).
    • הכנסת והממשלה חייבות להכיר כי בקצב ההתפתחות הטכנולוגית וכמות המידע אין כל דרך לצפות את כל השימושים המועילים שהציבור יפיק מהמידע הזה, ולכן יש לאפשר לתוכנות חיצוניות להפיק מידע אגרגטיבי מהמאגר מעבר למה שתוכנן בו מראש.
    • על כן המידע יוצע בתצורה שיעיל להפיק ממנה את המירב בקלות, לפחות בעזרת חיפוש טקסטואלי והקשרי באתר, ובנוסף פתיחה מלאה לאפשרויות כריית מידע והצלבת מקורות, אם מתוך המערכת המציגה אותו ואם על ידי מערכות צד ג' (ובז'ארגון: לאפשר harvest, mash-up וכולי).
    • כל מידע חסר שיבוקש פרטנית, יעודכן גם במאגר הציבורי, ואיתו שאר המידע הרלוונטי הדומה שיתברר כחסר בתהליך הגילוי.
  • שמירה על תקנים חופשיים, זמינות ונגישות. כיום אתרי הממשלה עדיין סטאטיים בחלקם, מידע חשוב אינו זמין, ותקני אינטרנט בסיסיים אינם נשמרים. החוקים קיימים אבל לא מתבצעת אכיפה.
    • תוכן שיופק במימון ציבורי – יופק עם הנגשה לפי הצורך (תיאור מילולי של תוכן קטעי וידאו עבור לקויי ראיה, כיתוביות עבור לקויי שמיעה, הפקת טקסט גם בכתב ברייל והקלטות עבור עוורים).
    • אתרי Web ומאגרי המידע הציבוריים שהוקמו בכספי ציבור ו/או של מוסדות הנהנים מתקציבים ציבוריים יעמדו בתקני W3C לתאימות לדפדפנים, ויעמדו גם בתקני הנגישות המתאימים.
    • פיתוח מנגנוני התשתית של המאגר הנ"ל ואתרי הממשלה יעשו בשקיפות, בריכוז מאמצים, ותוך מתן משקל לביקורת של אנשי מקצוע מכלל הציבור על איכות התכנון והיישום.
    • יש לדאוג שגופי ממשלה וגופים פרטיים יקבלו תמריצים כלכליים או אחרים כדי לאחד תקנים ושיטות עבודה לפי המקובלים היום ברשתות המידע הציבוריות – פורמט פתוח, קידוד יוניקוד אחיד, מטא-מידע מובנה כXML וכהנה שיטות.

    הרגשתי גיבור כשכתבתי את זה לראשונה, איך לא חשבו על זה קודם? כמובן שחיפוש קצר מצא לא מעט מאמרים קיימים בנושא והנפיחות בחזה ירדה. החיוך נמחק לגמרי כשראיתי שכל זה ועוד כבר הומלץ לממשלה בסוף 1996. אאוץ'.

    מחשבות על דמוקרטיה 1: הסימולאקרום הישראלי

    עדכון 7.4.2009: נראה שהשפה שבחרתי פה עברה את הגבול אז מיתנתי אותה קצת. לעוד פרטים קפצו לפה אם זה מעניין לכם, אבל חזרו לפה אם אתם חייבים להגיב (אתם לא, לדעתי הדיון הגיע למיצוי). במיוחד אני לא רוצה להמשיך שם את הדיון, אין לי איך לעקוב אחריו כמו שצריך.
    עדכון 12.5.2009: כינוי האיש שאת התנהלותו ביקרתי שונה כדי שהדגש יהיה על ההתנהגות ולא לגבי האיש לכשיחפשו את שם המשתמש שלו בגוגל. עם הקוראים הסליחה, אבל האיש הגדיש היום את הסאה והעביר את הויכוח לפסים אישיים, אז אני חייב לנקוט משנה זהירות ולהחזיר אותה לפסים ענייניים.
    עדכון 13.5 עוד יותר ענייני – אני מעיף את כל הכינויים המוגזמים שבהם השתמשתי כדי למנוע כל אפשרות לפירוש שגוי של כוונותי.

    במסגרת התעסקותי בפעילות למען שקיפות ונגישות ממשל יצא לי להתחכך במספר פעילי דמוקרטיה ישירה שחולקים איתי מטרות בתחום. הפגישה בינינו היא כמעט תמיד על קו התפר שבין האידאולוגיה (האוטופית לעיתים) לבין הריאליזם של היישום בשטח ברמה טכנית, טכנולוגית ואנושית. למרות שאני פועל בכיוון, אני למעשה מאמין קטן מאוד ביכולת של מישהו לחנך בזמן את עם ישראל לחשוב ולהתנהג בצורה דמוקרטית – הפחד שלי הוא שהמדינה הזו תתיבש, תחרב, תפשוט רגל, תהפך לדיקטטורה או משהו בדומה לפני שנספיק לעצור את השטפון.

    הישראלים הרי גדלו על ברכי ה"רק לא כצאן לטבח", ובנו לעצמם אתוס לאומי חילוני חדש כדי להקים פה מדינה. הציונים הראשונים מתוך התנגדות לצורת החשיבה של היהודי האנדרדוג הגלותי, אחריהם באו גלי העליה הסוציאליסטית מתוך התנגדות למשטרים ריכוזיים וחשיבה דתית צרה, אחריהם קמו התנועות הרוויזיוניסטיות, הכנענים (שהתנגדו בכלל להשאר מחוברים לעם שמפוזר בגולה), וכולי. הפצלנות והפלגנות לא הומצאו על ידי הציונות החילונית על פלגיה, הרי יהודים תמיד אהבו לשמור על בדלנות בכל קהילה שבה חיו כמעט – הלבוש השונה, הזקנים, השפה, המאון להתערב משפחתית, וסביר הרי שאלו גם קטליזטורים לפוגרומים בהיסטוריה. ומה קורה כשיוצאים מעבדות לחרות? מבקשים עגל, וניסים, ואחרי כמה שופטים דורשים גם מלך, נותנים לו את כל הכוח ביד ואז מתלוננים על חזרה לאנדרדוגיות. גם בישראל המודרנית מתוך הדמוקרטיה שלנו כבר היו לא מעט קריאות להמליך מלכים ("אריק מלך ישראל" לא היה הראשון), ואנחנו ממהרים לתת כוח ביד השלטון ולא מבקשים אותו חזרה. כידוע לכל מקיווליסט מתחיל – כוח משוחרר לא יוחזר, והוא משחית אבסולוטית. והרי על אנשים כאלו אנחנו גם מבססים את האתוס הישראלי, אחרי הכל.

    צורת החשיבה הזו מביאה למצבים שהיו מצחיקים אם הם לא היו מחליטים על חיינו. עם ישראל לא רוצה להיות אנדרדוג ובורח מאירופה. עם ישראל לא רוצה להיות מיעוט מאוים אז הוא מגרש את יושבי הארץ. עם ישראל לא רוצה להיות דיקטטורת שייחים כמקובל במזה"ת אז הוא מכריז על דמוקרטיה, אבל מסתבר שמאוד מתאים לראשי ממשלה ושריה לשמור על מושבה הכפול של הרשות המבצעת גם עם לחי שניה של עכוזה הדשן ברשות המחוקקת (ולנסות להשתלט על הרשות השופטת כדי לא להיות מוסחים על ידי ההתנגדות המציקה). והרי לנו סימולאקרום מעניין: מדינת ישראל מתנהגת כצבא כובש בקולוניה של אימפריה דמיונית (הלובי היהודי בוושינגטון?), אבל אין לה באמת אימפריה שתגבה את כמות השטויות המסוכנות שאנחנו עושים פה. מה נשתמר לנו ומה למדנו ממאבק העצמאות הזה? מעם שנאבק לא להיות יותר פראייר של אף ממשל גזעני, הפכנו למדינת אפרטהייד שיוצרת את אויביה במו ידיה, ועם שהתפרק לו האתוס הלאומי של "עם לא פראייר" נשאר רק ההד הנבוב של "רק שאני לא אצא פראייר" האישי, האגוצנטרי והמפורר, הטועה לחשוב עצמו כ"אינדיבידואליסט" כשהוא דורס את האחרים בסביבתו.

    אלו הישראלים שחותכים בתור, ברמזור, בקידום בעבודה. אלו אפילו הישראלים הנחמדים והמנומסים שלעולם לא יעשו זאת בתור בבנק אבל שולחים לי דפי עצות איך לחתוך תורים של מענה קולי במחלקות שירות לקוחות של ספק האינטרנט 1. אולי בגלל שבטלפון ובאינטרנט אף אחד לא רואה אותך או יכול לעלות עליך, אז אנשים מרשים לעצמם לתת ללשונם דרור, ולאגו שלהם להשתלט ולהשתפך. איפה דמוקרטיה ואיזו ישירה? אני מתקשה לראות איך ים של טוקבקיסטים "מטעם-" וסתם טוקבקיסטים סרי טעם יאפשרו לקולות שפויים לצוף ולהתבטא. למרות כל זאת אנחנו מחפשים דרכים לממש את האופציות.

    מאיפה כל זה עלה לי פתאום? שניים ממכרי אנשי הדמוקרטיה הישירה, הוסיפו לערך בוויקיפדיה, אחד מסדרה של ערכים הנוגעים למנגנוני ממשל מודרניים למען העם. לאחר כמה גרסאות שפורסמו ונערכו (והערך אינו סופי), ביקר בו ויקיפד, חורת אות קלון בראש המאמר ובו הוא דורש את שכתובו כי אינו משתמש בטרמינולוגיה נכונה. הויכוח שנוצר בדף השיחה של הערך מגלה שהנ"ל הוסיף את ההודעה ללא התראה, ובעודו מוחה על השימוש במילים הלא נכונות, מסרב להסכים "לגלות" מה היא הטרמינולוגיה הנכונה למרות שכל המובאות מצביעות על כך שאין למונח תרגום לשפת עֶבֶר, לא דה-פקטו ולא דה-יורה 2. למעשה עם הזמן, האיש הודה כי הוא מוחה שכותבים את הערך אנשים עם ענין אידאולוגי ולא אלטרואיזם קדוש ונקי כלשהוא.

    זו הנקודה שבה רובנו נפער עיניים משתאות. וכי מי יכתוב בויקיפדיה על נושא אם לא אנשים שמעוניינים בתחום ורוצים להביא את ההבנה בו לציבור? ומי מתנהג כך בויקיפדיה באנגלית, שיש בה עשרות אם לא מאות אלפי ערכים על שחקניות פורנו ועל כל פרק של סימפסונס, לוסט, הירוז וסיינפלד? האנציקלופדיה שמכילה יותר ערכים על שחקניות פורנו והסרטים בהם שיחקו, מאשר הויקיפדיה בשפות אחרות מכילה ערכים לגיטימיים. גם כך הויקיפדיה העברית מכילה שלל חסמים של נגישות, למה לו לאלמ|ג להתערב בעקשנות חודש ימים בערך שלא הוא יזם, שלא הוא תרם לו, ולתת בו אות קין ללא פתיחה של דיון לפני כן? הבעיה היא שמדובר בתופעה ידועה, מוכרת וחוזרת. בני קליקת הויקפדים הותיקים הזו מקפדים מאמרים ואת רצונם הטוב של התורמים ידע. במקום לתקן שתי מילים הם ישפכו 400-500 מילה כדי לחנך אחרים דרך השפלה וביקורת לא בונה. ספציפית אותו "אלמ|ג" יורד לאד-הומינם בויכוחיו, מאשים את הכותבים בחוסר ידע או הטייתו המכוונת ומכביר מילים במקום להשלים את מה שחסר בשליש מכמות ההשקעה של הויכוח (אני נדיב). כמה מהויקפדים הישראליים שכחו אולי שמדובר פה באנציקלופדיה פתוחה. עדיף שתכתוב חומר מוטה ותשאיר לאחרים לנקות ולארגן מאשר שלא תתרום ידע בכלל, ונראה ש"אלמ|ג" מעדיף שאנשים שלא עומדים בתקנים הנעלים שלו פשוט לא יכנסו לתרום זמן וידע לפרויקט. אני חושב שהוא חוטא לרעיון המרכזי של הויקיפדיה ויורה לפרויקט ברגל, כי את מעשיו והתבטאותו הוא מגבה בחוקים נעלים של ארגון כלל עולמי שמתחולל רק במוחו (שוב, הסימולאקרום אבל הפעם במיקרו) – אבל במציאות אין לו שולחים ואין חוקים שכאלו שיגבו את התנהגותו המכוערת והדורסנית.

    תוספת מאוחרת 13.5.2009: אני חוזר ומדגיש בנקודה זו למי שמפרש לא נכון: אני ממשיך להניח שכוונותיו של אלמ|ג כנות וטובות וכל רצונו הוא שמירה על איכותה של הויקיפדיה, אני קובל רק על הדרך הפוגענית וההתקפות האישיות שבהן הוא נוקט. זו אינה דרך שבה ניתן לקדם דיאלוג, ללמד, לבקר או לקבל ביקורת, ובוודאי איננה דרך לשפר את מצב הויקיפדיה ולגייס לה כותבים, ובפסקה הבאה אני מנמק:

    אלמ|ג היקר, זכור נא כי הויקיפדיה קוראת לאנשים לערוך בעזוז, ואילו אתה כויקיפד אמור לפטרל בין מאמרים חדשים, לעזור עם חיוך ובצורה תרבותית ולא לנשוך את השכנים 3, לא להניח כוונות זדון, לשמור על "ניטרליות" אבל להפנים שיש יותר מדרך אחת להבין את המונח ולעזור בדוגמא אישית במקום להקים מהומה, להתקיף אישית, להכביר בהוראות או לפתוח במלחמת עריכות.

    ולידידי כותבי המאמר, אני מחזק את ידיכם (הלוואי והיה לי מספיק ידע לעזור במאמרים כאלו בעצמי), זכרו לא להתרגש מההתקפה כי כדי להגיע למשהו טוב, מותר להפעיל את הראש ולשבור חוקים אם זה מה נדרש 4.

    הערה אחרונה לגבי תרומות לויקיפדיה מטעמים אידאולוגיים – אני לא חושב שאפשר לבוא בכלל בתלונות לאנשים שתורמים מרצונם וזמנם החופשי לפרויקט כזה, או להציב להם יותר מדי תנאים. כמה פרטי סטטיסטיקה מעניינים:
    לויקיפדיה העברית יש 90K ערכים, לשפה 5 מליון דוברים (לדעתי יותר אבל נגיד)
    לויקיפדיה באספרנטו יש 113K ערכים, שפה עם 2 מליון דוברים בלבד, אבל עם תרבות בעלת אינטרס בהפצת ידע ושיתוף ולכן סלחנות יתרה על מאמרים לא גמורים. האם צריך לפסול להם את כל הויקיפדיה?
    ומה עם שפות "אינטרסנטיות" אחרות?
    עדכון – הדוגמא גרועה, אדון בטיעונים מוצלחים יותר במקום אחר.

    אז נשים בצד את איך שמתנהגים פרטים אינטילגנטיים ונחזור להמון (הנבער יותר או פחות). נשאלת השאלה: האם עם שמצביע לכיוון מוטה ימין, שנתן יותר מ10% מקולותיו לשר חוץ שרמז (או אולי הבטיח) לשלול אזרחות של ישראלים שלא תואמים את ראית עולמו, האם העם הזה בכלל מבין מה היא דמוקרטיה, והאם הוא מסוגל לקבל על עצמו את העול של הפיכתה ליותר פתוחה? על זה בפוסטים הבאים בסדרה של שלשולי מוח. אני אשתדל לא לשעמם 🙂


    1 זה בסדר לחתוך בתור כשלא רואים אותך? ואם זה בכלל עובד, אז את מי "דפקת"? את השיטה? את הספק? לא… דפקת את הלקוחות האחרים שמעוצבנים כמוך

    2 סיבוב אחרון: לאחר התייעצות עם האקדמיה ללשון, מצדדת היום ד"ר קרן דובנוב עם כותבי הערך ולא עם הויקפד

    3 על זה לא כותבים בויקיפדיה העברית

    4 חוק שבירת חוקים זה אחד מחמשת עקרונות היסוד, עוד עמוד שמשום מה לא קיים בעברית