סקירת דה-מרקר לקראת ישיבת ההקמה של הקנטינה

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת'ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח "קוד פתוח" כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

סביב המושג התפתחה קהילה שלמה של מפתחים עצמאיים, שרובם עובדים ללא שכר והם בעלי מטרות שונות. חלקם כמובן רוצים להתעשר, אך חלק נוסף עושה זאת כאידיאולוגיה נגד חברות התוכנה הגדולות

טעות נוספת: הקוד הפתוח איננו קהילה, הוא מסמך משפטי. הקהילה היא קהילת התוכנה החופשית.

עוד טעות – עובדים ללא שכר. נסה אולי "עובדים במודל עסקי של שירות ולא של מוצרים" או "מרוויחים מהפיתוח באופן עקיף ולא ישיר".

"אידאולוגיה נגד החברות הגדולות" – טוב, אולי יש כמה, אולי באחוזים גבוהים במיוחד בארץ. אבל הרבה מאוד לא עושים את ×–×” ×›×™ הם בעד הנגד, יש אנשים שעושים את ×–×” מסיבות חיוביות של תקנים, עזרה הדדית, הפצת ידע, שיתוף פעולה, השוואת פערים וראייה חברתית רחבה. מה לעשות שהמודל הכלכלי של מיקרוסופט ואפל שונה? המלחמה שלי היא לא מול מורשתו של גייטס ספציפית, אלא מול גישה שעוצרת למידה ועזרה הדדית באשר היא, ולא משנה אם יש לה סימן בנסד"ק או פרלמנט.

המיקוד של הקנטינה הוא קוד פתוח וטכנולוגיה בלבד. "אנחנו מאמינים שבאמצעות שימוש בכלי קוד פתוח יש לך השפעה חיובית על הקהילה והחברה"

אז כן קהילה או לא קהילה? כן חברתי או לא חברתי? אני חושב שגרימלנד לא הבין בעצמו. ראיתי דווקא כתבות אוהדות של גרימלנד בעבר, אבל בכתבה הזו נראה שאינו מבין את הקשר בין חופש התוכנה לחופש ביטוי, חופש מידע וזכויות אזרח אחרות. יש לנו כקהילה בעית הסברה ככל הנראה. ככל שעוברות השנים אני מרגיש שהמונח "קוד פתוח" דפק לנו את הסברה יותר מאשר סייע לה.

קִראו לי "אנטיוכוס"

פוסט על התחבטות קטנה על סגנון הכתיבה שלי פה בבלוג. אם אתם רוצים להגיע ישירות לפואנטה שלי, קפצו לשני הפרגראפים האחרונים.

לפני כמה חודשים פורסמה ב"הידען" החדשה הלא-מרעישה כי אנטיוכוס לא היה רשע כמו שעושים ממנו, אני פתאום קישרתי שאולי הוא נבחר בתור הרשע הגדול (או בתור הסיר הטמבל) כי שמו דומה מספיק למושג האנטיכריסט במאגר האמונות התפלות שהנוצרים סינטזו לתוך המסורת המודרנית שלהם. ליהודים אין מסורת של מושג "צורר משיח" במובן הנוצרי עד כמה שאני יודע, אבל תוארי רשעות, דיני "מוסר" ותארי "רשע" ו"צורר" חולקו ללא מעט דמויות היסטוריות מלבד אנטיוכוס. מועדון הנבחרים כולל את היטלר, רבין, יוסי שריד וכל מה שבאמצע.

מחפשי הקנוניות שבין החרדים כמובן יגיבו בזלזול על הפרסום, מנקודת המבט שלהם ברור שחוקר אקדמי יטען שאנטיוכוס לא ניסה "ליוון" אף אחד, אלא רק להוציא לאנשים את הג'וקים הישנים מהראש ולהתחיל לחשוב בהגיון. ליוונים היו טכנולוגיות, היו להם חוקרי מדע, היו להם פילוסופיה, הנדסה וגאומטריה, והם הרגישו שראוי לעזור לאנשים לצאת מהבערות שלהם ולפקוח עיניים לאופציות תרבות וידע אחרות. הבעיה היא, כמו שאומר דן דנט, שאנשים לא אוהבים את ההתערבויות האלו.

והרי מה אני עושה כאן בבלוג? כותב נגד מוסדות דת וכפיה דתית, נגד ברית מילה ורבנות, בעד הפרדת דת ומדינה ומזהיר אנשים מ"רפואה" אלטרנטיבית. לשמחתי עוד לא חטפתי נהר מכתבי נאצה שאולי בלוגרים אחרים זוכים לו, אבל יש אנשים שברור לי שיראו פוסטים בבלוג הזה כהתקפה אישית. למעשה עד היום קיבלתי בסך הכל שלושה איומים לתביעת דיבה מעורכי דין ש"נעלבו" מדעתי על התנסחויותיהם והתנהגותם. במקרה אחד מחקתי את השם, במקרה אחר ערכתי החוצה התבטאויות מיותרות (אבל לא מיתנתי את הביקורת) אך בסה"כ לשמחתי האיומים לא מומשו. אני רק יכול להניח שעד כה הם התאפקו או תפסו שכל; למרות שאני יודע מתי אין לתביעה כזו בסיס, אני יודע גם שיהיה לי יקר למדי להוכיח את זה בבית משפט ((ראו הציטוט המפורסם של ג'רום ק. ג'רום בנושא שעוני כיס, שודדים ובתי משפט)).

כאנטיוכוס בזמני החופשי, כתבתי כאן על מדע, תרבות, אידאולוגיה, טכנולוגיה, ספקולציות עתידניות ונסיונותי הקטנים להחדיר רעיונות אלטרנטיביים למוחם וליבם של קוראי. אני לא מנסה להכתיב דיעה, רק מקווה ליידע אנשים. תקוותי שהבלוג לא רק מעביר מידע אלא גורם לאנשים להתעניין, להסתקרן, להפעיל חשיבה בקורתית וכולי. אחרי הכל אני מפקפק באמיתות ובוחן אותן בשביל עצמי, ומה שנראה לי חשוב אני חולק עם חברים וקוראים. אני משתדל לעשות עבודה יסודית אבל אם אני מפרסם בלי שבדקתי אני לרוב מציין את זה, ובנוסף קרה שפרסמתי שטויות וחזרתי בי ותיקנתי. אני לא מתבייש להודות בטעויות, אני אדם ואני מתלהב מדברים ואומר לפעמים שטויות מהבטן ולא מהראש. רציתי להאמין על עצמי שהייתי כותב עם יותר אחריות אם לבלוג היתה תפוצה של עיתון ודעתי אינה מובילה את הקהל הרחב. אבל אני לא עיוור לעובדה שבסה"כ אני אנושי, שלפעמים ההתלהבות הפכה לדברים שאני שונא כמו צדקנות ודמגוגיה.

אז ×”× ×” אני מגיע לפואנטה (או פואנטות) של הפוסט ×”×–×”. אני סוחב את הטיוטא הזו מאז חנוכה ((אין מצב שניחשתם!)) ולא ×”×™×” לי קונטקסט שווה לפוסט עד השבוע האחרון. ראשית אני רוצה רק להתנצל אם התבטאתי בצהבהבות או פרופגאנדה פומפוזית במסגרת מסע הצלב שלי נגד מאגרים ביומטריים, איכות המידע באתרים ממשלתיים ואיכות התפקוד של משרתי הציבור. אני יכול להיות ×¢× ×™×™× ×™ ועובדתי אבל ×–×” עלול להיות קר ומשעמם, למשל: "שלחתי פניה לדובר משרד התחבורה לפני חודש ובקשת מידע לפני שלושה שבועות, לפני 17 יום הגשתי תלונה על המאגר ויום אחרי כן הצטלמתי במורת רוח לפני שבועיים, דפוס בארי שלחו לי את הרשיון החדש בדואר לפני 12 יום אבל הוא חזר (×›×™ שלחו לכתובת לא נכונה) וביום ראשון הוא ישלח שוב. לאחר שלא הגיעו עדיין תשובות מניחות דעת מהגורמים ×”× "ל ביקשתי להוסיף לטופס "שאילתת חופש מידע" את השאלה של הסרה מהמאגר – כלומר אם אקבל (באיחור) תשובות שלא אהיה מרוצה מהן, האם אוכל להגרע מהמאגר ושתמונתי תמחק (אפילו במחיר הפקדת רשיוני). נכון לכרגע לא התקבלו שום תגובות ממשרד הדובר, הממונה על חופש המידע, הממונה על תלונות הציבור, רשות הרישוי וכאמור גם לא ×”×’×™×¢ הרשיון בדואר." – הכל אמת אבל ×–×” לא הסגנון שלי, ואני בטוח שהייתם מפסיקים לקרוא…

מצד שני אני טיפה הפלגתי בהתנסחויות. כאן אני מכה על חטא. תמיד חשבתי שאין לי אגו מי-יודע-מה גדול או קל להשפעה, אבל הספיק ששלושה אנשים כתבו שהבלוג שלי זה המקום הראשון שהם ממליצים לאנשים לקרוא כדי להבין על המאגר והשלכותיו כדי לתת לי זריקת עידוד ושיכנוע בצדקת דרכי, ולפעמים הרגשתי שאולי קצת הגזמתי פה ושם (בניסוחים, בבחירת המידע). מאידך יש גם מצב שאני כרגיל מחמיר עם עצמי יותר מדי. הכרזתי על רצוני להיות "fair and biased" אבל אם לדעת מישהו גלשתי לתחום הניסוחים הבלתי הוגנים או הצהובים, תקנו אותי חופשי, בשביל זה יש תגובות בבלוג. במיוחד החברים האמיתיים שלי (אתם יודעים מי אתם!), אני סומך על יושרתכם.

לכן כמו שרמזתי בשבועות האחרונים אני מנסה "לעשות תיקון": (1) בשיתוף עם העורך והצלם המוכשר ערן ורד ואנשים טובים אחרים נצא לצלם כמה סרטי הסברה שייצמדו יותר לעובדות ופחות לדמגוגיה, פרטים בפוסט הבא. (2) מתבשל לי בראש רעיון לפודקאסט ויש לי גם 'שותפה לפשע'. פיילוטים ישלחו לכמה אנשים שאני סומך עליהם ועל דעתם לפני שאפרסם עוד פרטים 🙂 (3) כיווני קריירה שמפתיעים את עצמי נבדקים, אדווח אם יתגבש משהו.

כיצד תייצר לך מאבק חברתי?

תמיד מענין לראות איך נראים צרות ופתרונות של אחרים כדי לקבל פרופורציות על הבעיות שלך או השראה מדרכי ההתמודדות אל אחרים איתן. השבוע קראתי בבלוג של ידידה שעוסקת כמיילדת באוסטרליה, על העובדה שחוקים חדשים באים לבטל לה את מקור ההכנסה בצורה מאוד ברוטאלית ומוזרה. לא החלטה של שר בריאות מקומי אלא חוק פדראלי שרוצה "לעשות סדר" ובעצם לבטל את הזכות ללדת בבית. מילות החוק לא דורשות בעצם לבטל ממש, אבל מתנות את זה בבירוקרטיה ואישורים שכנראה לא יונפקו כמעט בשום מקרה. מצד אחד, נכון שזכויות האישה על גופה, פעילותה המינית ובחירתה בהריון שמורות לה בלעדית לפי חוקי מדינות דמוקרטיות ואמנות זכויות אדם בינלאומיות, אבל אני מניח שהמחוקקים יטענו שיש כאן גם את שיקול בריאות וזכויות התינוק שנולד. מדובר בחתיכת תיק משפטי כיוון ששוב נדרש המחוקק בכל מדינה להחליט במקרה כזה מאיזו נקודה התינוק מפסיק להיות חלק מהגוף של אימו, והופך ליצור עצמאי שמוגן במגוון חוקים (זה למשל בולט בויכוחים על הנקודה שבה הפלה הופכת לרצח). לכן יכול להיות שלמיילדות העצמאיות באוסטרליה יהיה מאבק קשה ואולי חסר סיכוי.

בקיצור, נתתי לה כמה עצות ממה שלמדתי במאבק נגד המאגר הביומטרי בארץ, אני מתרגם חזרה לעברית ומוסיף:

  • קודם כל שיעורי בית. לחפור ברשת מי מציע את החוק, באיזה שלב הוא נמצא בתהליך החקיקה, מי עלול לתמוך בו, ואם אפשר לברר, מי הלוביסטים שיושבים להם על הזנב. בארה"ב יש את האתרים של קרן אור השמש, באוסטרליה בדיוק נפתח אתר אופן-אוסטרליה, בארץ יום אחד אינשאללה ×™×”×™×” לנו "אופן כנסת". (עדכון ב2012 – יש כנסת פתוחה מזה כמעט שנתיים, קולולולו!)
  • מה המניעים של דוחפי החוק? בטחון? כוח פוליטי? שוחד? אג'נדה נסתרת כלשהיא? למשל בנושא הלידות באוסטרליה, אחד הדברים שבולטים בהרבה מדינות קומונוולת' הוא שאין תעודות זהות. אחד החשדות של מתנגדי החוק היא שזו הדרך העקיפה של המחוקקים לפקח על הילודה, ×›×™ הגבלת הלידות לבתי חולים מונעת לידות ביתיות בלתי מדווחות. לדעת חלק מהמתנגדים, הפחד כאן הוא מחזרה לגישה הגזענית של מדיניות אוסטרליה לבנה שרשמית בוטלה אבל גזענים הרי ימשיכו לנסות להעביר חוקים. יש לבדוק אם המטרות האמיתיות של המחוקקים מכוונות בעצם נגד מהגרים, אנשים ממוצאים אתניים שונים וכולי.
  • לקרוא טוב טוב את לשון החוק ולחפש פאשלות שחושפות את כוונותיהם האמיתיות של יוזמי החוק. למשל בארץ, לחוק חייב להיות פרק הכרזת מטרה לפני הפרקים בהם שמפורטים הסעיפים המנחים הנוספים בחוק. במהלך המאבק דורון ואחרים שמו לב לנוסח הבעייתי של החוק וציינו ×›×™ אם יעודו הוא לתעודות חכמות ובטוחות, המאגר אינו חלק הכרחי ממנו, אלא רק פתרון אחד מרבים, אך מתברר שהמאגר עצמו הוכרז כאחת ממטרות החוק. מציאות כאלו אפשר להתקיף בכמה דרכים, חלקן פיתולים משפטיים שצריך לעלות עליהן בעל מקצוע, אבל ×”× ×” כמה דוגמאות ברורות מחוקים שדובר בהם פה לאחרונה:
    • האם מטרות החוק סבירות ולא סותרות חוקי יסוד וחירויות אדם ואזרח? על ×–×” נפל חוק הפרטת בתי הסוהר בבג"צ.
    • האם מימוש החוק כולל דברים מוזרים שלא קשורים למטרותיו?
    •  האם יש סעיפים ששומרים את אחריותיות מפעיליו? למשל האם נקבעה ענישה על שימוש לרעה או הדלפה של מידע, האם יש מנגנון אוטומטי שיידע את האזרח כשפרטיותו נפלשת לצורך חקירה גם אם לא ×”×™×” בפרטים שימוש בסופו של דבר? חוק נתוני תקשורת מנוצל בצורה נלהבת אבל לא ברור אם יש ביקורת שתגלה ניצולים לרעה. בדוגמא אחרת, משטרת ישראל לוקחת המון טביעות אצבע, DNA ופרטים אחרים בכל מי שבא לה אם תחפוץ תחת התירוץ של "נחשד אבל שוחרר". הפרטים ישמרו במאגריה גם אם לא נפתח לך לבסוף תיק. מהידיעה הזו על המאגרים של משטרת בריטניה ואירלנד למדתי ×›×™ הנוהג ×”×–×” הוכרז כבלתי חוקי ×¢"×™ מערכת המשפט של האיחוד האירופי. בריטניה מתעלמת מהפסיקה, ובישראל המצב עוד הרבה פחות שקוף וברור.
  • נסו ליצור קשר עם אגודות לזכויות, עם גופים שנלחמים בחוקים דומים בארצות אחרות, עם כתבים שאוהדים את הצד שלכם או שטובים בלחפש קשרי שחיתות.
  • חפשו אנשים אכפתיים ברשת. גייסו דרך פייסבוק, בלוגים, טוויטר וכל דרך אחרת. אנשים שמביעים את דעתם בגלוי אולי מכירים עוד אנשים שלא מאוד מקוונים, וצריך למצוא דרכים לעורר אותם לפעילות.
  • בהתאם לקהל היעד שעלול להיות מעונין ולהרתם, חשבו אם רוצים לנהל מאבק גלוי או מחתרתי או קומבינציה. מצד שני צפו שיתכן שיווצר מאבק מבוזר וללא דיעה אחת נכונה על איך להאבק אותו. ×”× ×” כתבה שקצת חשפה את המטה ×”"מסתורי" וה"אנרכיסטי" שלנו, וקצת ניפחה לתוכו שושואיזם מגוחך שלא ×”×™×”. מצחיק לקרוא, למי שמצוי בפרטים 🙂
  • פרסמו טורי דיעה בעיתונות, הפציצו פוסטים בבלוגים, נסו להפיק סרטים ויראליים, נסו לגייס תחקירני צהובונים אם יש להם במה לנעוץ שיניים.
  • פניה לסלבריטאים, אישי ציבור, אמנים או אקדמאים לא תזיק, בתלות בתוכן החוק ועמדות המתנגדים לו כמובן.
  • אם הבירה היא במרחק שעה נסיעה, כדאי שאנשים שמומחים לנושאים שבחוק יגויסו להופיע בישיבות הפתוחות (לא בכל דמוקרטיה קיימת האפשרות, למזלנו אצלנו ×–×” אפשרי). דברו עם הנבחרים שלכם בפרלמנט או בית הנציגים התואם, שיעשו בעצמם רעש בוועדות האלו אם אינכם יכולים. לשמחתינו במאבק בארץ התגייסו מספר חברי כנסת, הבולטים היו חנין, איתן והורביץ.
  • אם הישיבות מתנהלות במחטפים וחיתוכי פינות, גזרו פנינים חשובות מהפרוטוקולים ושקלו גם הגשת תלונה ליו"ר הפרלמנט אם יש להן בסיס. במקרה שלנו, רובי ריבלין אכן לא אהב את התנהלות שטרית, אבל לא יצא גם מגידרו לעצור בגלל ×–×” את התהליך החקיקה הבעייתי.
  • מתי ראוי להגזים במסרים? אם החוק פוגע בזכויות יסודיות (למשל הדבר הערטילאי ×”×–×” שנקרא פרטיות), לא כולם רואים את ×–×” מיד, לצערי הרב צריך לפעמים לנפח את המסר כדי שיקלט, אז חפשו איפה אפשר להראות מקבילות לטוטאליטריות מפחידה. חוק גודווין מזהיר שמי שירים ראשון טיעון עם צלב קרס מתנפנף מזנבו, יפסיד אוטומטית את הויכוח. ההולנדים לא שמעו על חוק גודווין. קלינגר יזם מבצע ספרותי יותר, אבל יש אולי חברי כנסת שלא שמעו על אורוול ומלחמותיו במכבסות המילים.
  • אם המאמצים נושאים פרי ויש התנגדות בפרלמנט, צפו לפשרות כואבות במקום ביטול. הקפידו להתריע אם מסתבר שהפשרות המושגות אינן אלא מכבסת מילים.
  • ובכלל, בכל יום בשנה, כדאי לעודד שוב ושוב את הנבחרים לקרוא חוקים ולהבין אותם לפני שהם מצביעים עליהם. אתם חייבים להבין שמוגשים עשרות חוקים בשבוע, ורבים מהם מסתירים מוקשים ענקיים. הנבחרים לא יכולים גם לעקוב אחרי שלל הגרסאות המשתנות, שרובן אפילו לא מתפרסמות בזמן ובצורה מסודרת, ומתנפחות כל פעם שלוביסטים שמים את רגלם בדלת. חברי קמפיין Read the Bill (שאני קורא לו בעברית "תקרא, דביל!") המחישו את הזוועה במסכת קטנה בסגנון "בלייר וויטץ'" לכבוד האלווין בחודש שעבר:

בהצלחה!

עוד מחשבות על בלוגיות חופשיות בישראל

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את "שקוף" ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את ×–×” אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות "תיבת תרומות" כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ'רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את ×–×” בשוק הישראלי הקטן, ×–×” לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו "עד זרא") שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

הסיבות לכך שקמו הבלוגיות החופשיות בניהול מתנדבים, היו אכזבה ממשהו. הפלטפורמות האחרות היו בעיקר המוניות מדי או ממושטרות מדי. מהתרשמתי התדמית הרווחת היא ש"רשימות" מנסה לרכז קהל יוצרים והוגים איכותיים (וכבר קראו להם אליטיסטיים לא פעם), ושבלוגלי בא לתת מענה להגנה על אנונימיות וחופש הדיבור (וקצת אולי גם חופש מפקאצות ותופעות אחרות). הפחד שלי שאם אחד מהם מתפרק (ורשימות פחות או יותר באמת מתפרק) אז ילך משהו חשוב לאיבוד. יהיו אנשים שהאכזבה או היאוש יגרמו להם לוותר על הכתיבה מהסוג הזה, תכנים מעניינים אולי לא יועברו למקום אחר ויאבדו, אנשים שיעברו לבלוג אחר יאבדו את הראנקינג בגוגל ובעיקר את הלינקים הנכנסים וזה יכול לדלל את מספר המבקרים שיגלו את הבלוג שלהם, אולי ממש ישתיק את זרם התגובות והפעילות.

יש גם את ענין האופי של הבלוג שמושפע מסביבתו וסוג הקהל. פעם קצת זלזלתי בזה, אבל היום ברור לי לגמרי, שיש אנשים שלא יגיעו לבלוג שלך אם אתה לא חלק מבלוגיה. בלי שיש לי סטטיסטיקות על כמות ואופי התגובות הממוצעת שמקבל בלוג בקפה דה-מרקר או רשימות בניגוד לבלוגים עצמאיים, אני מתרשם שיש אנשים שזה משפיע להם על הדחף לכתוב ועל אופי התכנים, לטוב ולרע. בקיצור, יש סיבות להכריז על שמורות טבע, ויש סיבה להכריז כאן, לדעתי, על שמורות תוכן, או שמורות קהילה, תלוי איך תרצו להסתכל על זה.

איכשהוא בארה"ב לערכים יש עדיין מקום על המפה. ארגונים ועמותות שמאפשרות חופש דיבור ושיח דמוקרטי, מצליחים לגייס תרומות נאות במליוני דולרים (אני יכול לחשוב למשל על קרן ויקימדיה וקרן אור השמש בתור שתיים שקופצות לי אוטומטית לראש). חלק מהמימון הגדול מגיע גם מגורמים מסחריים ולא תמורת פרסום בולט או משהו (כמובן שאם יש לך סטאטוס מתאים בארץ, תרומות כאלו היו אפילו משתלמות מבחינת מסים). האם אין אף מממן שיקח ויאמץ את בלוגלי ורשימות בלי לדרוש להרוויח ישירות? אין לי מושג לאילו ספונסורים פנו עד היום מפעילי רשימות, אבל הנה רעיונות:

* איגוד האינטרנט – אני יודע שכרגע ענין איגוד האינטרנט נמצא בנקודה רגישה אצל רבים, אבל אני רואה את ×–×” בדיוק בתור אחד התפקידים של הגוף ×”×–×”: לדאוג שחופש הדיבור והשימוש באינטרנט בארץ ישמר, ואני אישית הייתי שמח לראות אותם תורמים את הברזל, ההוסטינג ואולי שעות האדם כדי לדאוג שבלוגלי ו"רשימות" יוכלו להשאר מעל המים ולשגשג גם בעיתות משבר. זו גם תשובתי לכל מי שביקר את עתודות המזומנים של האיגוד או את מחירי הדומיינים. ×–×” המחיר של יצירת גוף עמיד לזעזועים מסחריים שיוכל להחזיק פרויקטים חברתיים חשובים שאסור להם להעלם בגלל שהשוק איטי בשנה מסוימת או שמתנדבים נאלצים לחפש הכנסה פתאום.

* עמותת ניהול שתקבל מימון ותרומות מחברות כמו גוגל ישראל, מיקרוסופט ישראל, משרד התרבות, מי שלא יהיה, אבל העיקר שישאר נאמן לנייטרליות. הבעיה היא למצוא אנשי עסקים ישראליים שיהיו מוכנים לזה וצוות שמוכן להכנס לכאב הראש של הקמה וניהול של עמותה. לא רואה את זה קורה לצערי.

* נדבן כלשהוא שמוכן לממן מכיסו את התחזוקה כדי שחופש הדיבור וכתיבה איכותית בארץ יישמרו.

* חברה כלשהיא שיכולה להתפרנס מפיתוח שירותים ומוצרי תשתית משלימים, וכמו אוטומטטיק לממן את הבלוגיה ללא פרסות ותנאים, בתור פלאטפורמת הניסוי והלמידה שלה, אולי אפילו בשיתוף עם אוטומאטטיק, באותה הצורה שמפתחי דרופל בישראל שמחו לממן ולהקים לו את האתר המקומי הקהילתי החופשי במקביל לזה העולמי. זה טוב לפרויקט התוכנה החופשית, זה טוב ליחסי הציבור וקידום המכירות של הספונסר, זה טוב לנפש המנהלים, זה טוב לקהילה שנהנית מזה ואני באמת ובתמים חושב שזה גם חשוב לשיח הפוליטי והתרבות הישראלית שזה ימשיך להתקיים. אני הייתי מת להיות במקום הזה שאוכל לאמץ ככה פרויקט כזה, אבל אין לי תכנונים להכנס לעסק מהסוג הזה, וגם לא תקציב.

אם מישהו יכול להעלות על דעתו פתרונות, אולי פתרון או מודל שלא חשבו עליו ברשימות או בבלוגלי, אני פותח כאן את הענין לדיון. כמובן אם יש לכם רעיון למישהו שיש לו את האמצעים והאינטרס לאמץ אותם, אולי אפשר לקשר…

המפיצים בלחץ

עוד אני יושב לנסות לצפות בהכרזה של כרום-OS, דפדפן ההפעלה החדש של גוגל, אולי לצקצק ולרטון על שהוא מעביר את כל המידע שלכן לענן ולא משאיר אתכן בשליטה, והנה באה ידיעה מרתקת מבוינגבוינג:

ממשלת הוד מלכותה מצאה בעבר הרחוק דרך מצוינת להתגונן מפני ספינות פיראטים, וזאת על ידי שהיא לקחה כמה מהם תחת חסותה כדי שיתקפו רק את הספרדים וישלמו לה פרוטקשן על שיתוף הפעולה. קורי דוקטורוב מספר שבטוויסט מוזר, הממלכה המאוחדת המודרנית מנסה בשושו להעביר חוק שיתן כוח נכבד למדי בידי "שר מלחמה בפיראטים", פקיד שאינו מנבחרי העם, שבידיו ×™×”×™×” כוח במעט בלתי מוגבל להעביר חוקים בצורה עוקפת פרלמנט, לגייס מיליציות ולהלחם – במי? במשתמשי הטורנט המתועבים, כמובן! לקרוא ולא להאמין… חוק הקופירייט (הגנת זכויות ההעתקה וההפצה) מקבל כאן העלאה בדרגה חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות, כוח בלתי מוגבל ולא חייב בדיווח ושקיפות, וכל ×–×” לא כדי להגן על האזרחים, או על סודות מדינה, או על עתודות מזון… אלא רק על הרווחים היקרים של תעשיית המפיצים של הבידור התעשייתי.

אני חייב להוריד את הכובע, זה יותר משוגע אפילו מאמנת ACTA הפסיכית עליה הודלף בשבוע שעבר(בינתיים ה-EFF פרסם את התרשמותו ממנה). אני חושב שאין הוכחה יותר ניצחת שכסף גורם לאנשים לאבד הגיון ומוסר, גם למנהלי החברות וגם לנבחרי הפרלמנט. אני תוהה אם ככה מה יקרה כשתעשייני האנרגיה יתחילו להפגע מרגולציות על שימוש בדלקי מאובנים? הפיכות צבאיות?

עדכון: קריאה שניה באייטם הקפיצה לי פרט ששכחתי לחפור בו קצת יותר. מגיש הצעת החוק אינו חבר פרלמנט אלא מזכיר המדינה פיטר מנדלסון, והחוק נותן את הכוחות המוגזמים האלו ל… מזכיר המדינה. "מנדלסון ×–×” שם יהודי, לא?" חשבתי לעצמי, ×›×™ מוזר לי שמישהו עם מורשת תרבותית של רדיפה והוצאה מחוץ לחוק צריך להיות קצת יותר רגיש לנושאי חוק. אז זהו, שלא רק שהוא יהודי, דף הויקיפדיה שלו גם מציין שהיה בליפ לא קטן בחדשות לפני כמה שנים כשיצא מהארון. אז אנחנו מדברים כאן על יהודי, הומוסקסואל, שר בכיר במדינה שסבלה קשות מהפצצות הנאצים, שיוזם חוק שנותן לו לעלות מעל החוק ולהפוך אזרחים לאזרחים סוג ב' במקרה ×”"טוב" (לשלול בלי משפט את החיבור של כל בני הבית לרשת), ולשלוח אותם לכלא במקרה הרע.

עכשיו תכפילו את כל זה ותוסיפו מע"ם. כמה כסף היתה צריכה תעשיית הבידור לשלם לאדם כדי שיבגוד בכל כך הרבה רבדים במורשת והאתיקה שהוא אמור להיות מופקד עליהם? אני חושב ששטרית צריך להוריד את הכובע.

האגודה לחמלה

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת "האגודה לחמלה" (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה ×–×” אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני ×–×” מסורת 🙂

האתר הוכרז לפני כשעה ונראה שקרס טוטאלית מרוב מבקרים 🙂 אין מנוס מלבקש את הקאש. עוד לא ברור לי מה הם מתכננים לעשות חוץ מלהפריח פרפרים, בלונים ופלוצים ורודים, אבל ניתן להם צ'אנס. מעניין לציין שעברית היא אחת מארבע השפות הראשונות שבהן מושק האתר והסרטון (ליד אנגלית, ספרדית וערבית. רמז?)

עדכון: האתר נגיש חזרה, ובעברית שמו "כתב אמנה לחמלה".