למה פרטיות, בעצם?

המילה "פרטיות" מתנופפת בראש חוצות הרבה בימי הויכוח האחרונים בנושאי זהות מקוונת, זיהוי פנים ברשת, מעקב במצלמות רחוב ע"י המשטרה וכמובן האיזון בין בטחון אישי ופרטיות בחקיקה. החלטתי לפתוח סדרה חדשה על פרטיות, קצת כדי לעשות לעצמי סדר במחשבות, להבין מה משמעות המילה לאנשים שונים, למה קשה להסביר לאנשים את המאבק שלנו והאם בכלל יש לו עתיד. הסדרה נוצרת כמעין שורת "סיכומי שיעור" שלי כהדיוט במשפטים שמנסה להבין בלימוד עצמי את ההגדרה לפרטיות, והבעיות של ההגנה עליה.

לענין הגדרת המונח: זרקתי פה בבלוג שצריך לקום EFF ישראלי, או איזו עמותה להגנת הפרטיות (בכלל והדיגיטלית בפרט). בעודני מריץ את הרעיון הלכתי לחפור טיפה כדי להבין מה היא פרטיות בעצם בעיני החוק, ואיך היא מוגדרת. התאכזבתי לגלות שאין אף הגדרה מוסכמת או טובה, ואף עולות טענות טובות לכך שההגדרה כל כך אישית, סוביקטיבית ומטושטשת, עד שאולי אין איך להגדיר אותה בצורה מספקת מבחינה חוקתית, על זה אני אפרט טיפה בפוסט הבא.

שנית, הסברה: אחרי ויכוח פשוט שקראתי עכשיו בתגובות אצל קלינגר בבלוג, אני מבין שוב ושוב שגם אנשים אינטליגנטיים ממשיכים לחשוב שהמניעים של המאבק הם אנארכיזם ילדותי, ושהמסר שלנו לא עובר אליהם בצורה טובה. הבעיה שלנו עם המאגר וטיפול הממשלה במידע אישי בכלל הוא מכמה כיוונים – בטחון אישי, בטחון מדינה, צדק ואידאולוגיה. דאגות שחלקן ערכיות-פילוסופיות וחלקן טכניות-מוכחות ואקוטיות. אם אתה מבין בצד הטכני, אולי תבין את הטיעונים האלו, ואם אתה מוטרד מהצד הקונספטואלי, יש גם טיעונים לשם. מגבים את הטיעונים האלו אנשי מדע, רוח, מקצועות בטחון ואבטחה, סוציולוגים ומשפטנים, ועדיין, טקטיקת ההפחדה של תומכי החוק מצליחה למחוק את כל חוות הדעת המתנגדות.

אנשים אומרים לי שאין להם מה להסתיר, אני אומר שהם לא חפרו מספיק. כל אחד אפשר להביך, להרוס לו את המוניטין, לסחוט וכולי. בנוסף מידע אישי זה גם איפה אתה גר, כמה אתה מרוויח, מה קנית, איזה רכוש אצלך בפוליסת הביטוח על הבית, בקיצור פרטים מסוימים יהרסו לך מערכות יחסים או מקומות עבודה, פרטים אחרים יסכנו את רכושך אן חייך. לבסוף יש את התחום הבעייתי של גניבות זהות, אולי התחום הכי ספקולנטי והכי קשה להסברה, אבל אולי אגע גם בו.

בפוסט אחר (שמספיק ארוך עוד מעט כדי לפצל אותו לשניים או שלושה :)) אני גם אציג את התמודדותם של כמה כותבים עם פראדוקס הפרטיות – אנחנו צריכים למסור פרטים כדי לקבל שירות (מהממשלה, הבנקים, רופאים וכולי), אנחנו מסתירים הרבה מידע מחברים, מכרים, מעסיקים ולקוחות, אבל רובנו לא מאוד משתדלים למנוע מידע מחברות מסחריות. מה הסיכון של מסירת שם וכתובת לסופרמרקט? אני רוצה כרטיס הנחות! מה הסיכון של תיאור יותר מפורט של עצמי וחיי בפייסבוק? כך יוכלו למצאני יותר בקלות חברי מהעבר! אבל הפרטים האלו (בדוגמא זו שם נעורים, שמות הורים, כתובת קודמת) יכולים לשמש הרבה רמאים ופושעים נגדכם או נגד המוניטין שלכם (במדינות מסוימות אפילו הרבה יותר מאשר ישראל, ויוכל אולי לפרט על זה יותר עמוס או אחד מחברי האוסטרליים האחרים).

זה מה שמתוכנן לכרגע, הפוסטים מתבשלים לאיטם במקביל, וכשאחד התנורים עושה "פינג" ומחליט שהפוסט מוכן, אני אשחרר אותם לחופשי :-) בינתיים, אני אשמח לשמוע מכם איך אתם מגדירים פרטיות בכלל ואת גבולות הגזרה האישיים שלכם, כי אני התחלתי את מסע הלימוד העצמי הזה עם אי יכולת להגדיר את המושג בצורה שתספק אותי, ועכשיו אני אפילו יותר מגמגם. אם ההגדרה שלכם מאומצת ממקור פילוסופי או משפטני כלשהוא, אני בכלל אשמח, אפשר יהיה לעמת את כל ההגדרות השונות ולראות מי תנצח, או אולי לראות אם דעתו של מישהו תעזור לי ולכם להגיע להגדרות יותר טובות וברורות.

רשימות תפוצה – הפרטיות בישראל

פוסט זה הוא למעשה פירוט נקודה 9 של הפוסט הקודם.

קבוצות הפייסבוק לוקות בשתי בעיות עקריות – אנשים כמוני שלא נמצאים על פייסבוק לא יכולים להרשם אליהן, ואם עוברים את 5000 החברים בקבוצה (ועברנו), לאדמין אין יותר אפשרות לשלוח התראות וחדשות לכל החברים בקבוצה. לצורך כך הקמתי כמה רשימות תפוצה, ואני מקווה שאני לא אתחרט על זה אם יקרוס לי השרת :-) אתם מוזמנים להרשם לרשימות שמתאימות לכם, שקטות או רועשות יותר. המחשבה היא לטווח ארוך ולכן שם המתחם של הרשימות מתייחס לפרטיות בכלל ולא רק למאבק בחוק הנוכחי:

announce – הודעות על פעילות וחדשות חשובות. דברים ברמה של "יש הפגנה" ו"הוצע עוד חוק". אני מאמין שלא יהיו שם יותר מהודעה אחת או שתיים בחודש. אין אפשרות להגיב, הרשימה חד כיוונית. יהיה שקט.
news – ריכוז ידיעות מעניינות בנושאי פרטיות (כמו האייטמים שבראשו ותחתיתו של פוסט זה), אמן שלא תהיה יותר מידיעה אחת או שתיים בשבוע… גם כאן לא תהיה אפשרות של הרשומים לענות.
activism – רשימת דיונים על בעיות שעולות ורעיונות לאקטיביזם. ההרשמה פתוחה (קחו כנתון ש"גורמים" כנראה יאזינו), ואינני מתכוון לשים עליה מידור ופילטור עדכון: ההרשמה מוגבלת ומנוהלת ע"י ערן. הרעיון הוא מקום שבו ניתן לתאם פעילות משותפת, למשל להתארגן עם בני זוג לעמוד בפתחי משרד הפנים בערים שונות ולחלק מדבקות ופלאיירים או מיני פעולות הסברה מנומסות וענייניות.
north, center, jerusalem, south – רשימות הודעות חד כיווניות המחולקות לפי אזורים בארץ. עד שיקום צורך להודעות על פעילות אזורית1 הן יהיו רדומות ולא ישלחו שם הודעות, אבל נראה לי שיעיל שהן יהיו קיימות ויהיו בהן אנשים מעוניינים ברגע שנרצה להתחיל לארגן פעילות מקומית.

שימו לב – אין חפיפה בין הרשימות! ככלל איננו מתכוונים לפרסם דברים ביותר מאחת מהן שלא לצורך, אז הקפידו בבקשה להרשם לכל אלו שנראות לכם רלוונטיות, ואנחנו מבטיחים מצידינו לא לשלוח כפל הודעות אלא אם כן יקרה משהו מהפכני שיצדיק את זה…

איך להרשם: אפשרות אחת היא ללחוץ על הלינקים שלמעלה ולשלוח לכתובת הדואל הודעה ריקה.

להרשמה ידנית יש לשלוח הודעה ריקה לכתובת הרשימה בתוספת -subscribe בדומיין privacy.site.co.il. לדוגמא, שוחרי פרטיות בטבריה מוזמנים לשלוח לכתובת north-subscribe(a)privacy.site.co.il. מייל חוזר יאשרר שזו כתובת אמיתית ופעילה.

להרשמה של כתובת ספציפית יש טריק נוסף, אבל אני לא אנסה לתרגם את ההסבר המלא לעברית.

רשימות נוספות יפתחו בהתאם לצורך או בקשת הקהל. הפרטיות של הרשומים תשמר באדיקות (מלבד כמובן ברשימת השיחות, אם תשלחו לשם הודעה היא תופץ לכל חברי הרשימה עם כתובתכם), ואת זה אני יכול להבטיח כי הן יהיו אצלי על השרת ולא בגוגל-גרופס או פייסבוק. מצד שני, אם אתם מפחדים שהשב"כ מאזין לכל קשר SMTP שיוצא מהשרת שלי, אתם יכולים להרשם מכתובות שקשה לקשר אליכם. כל זה לא כדי לרמוז שיהיה שם משהו לא חוקי חס וחלילה, אבל כמובן שאם במשוגעי פרטיות עסקינן, אז אני חייב לפרט :-)

-------
  1. ולמתנדבים שינהלו את הרשימות האיזוריות האלו בנפרד[^]

גוגל מתחילה לסטות מהמסלול

גוגל מקלים לנו מאוד על החיים, אבל כשאנחנו מתמכרים למנשק משתמש שאין לו תחרות, לשירות שאין לו גיבוי בנפילה (והיו נפילות, לכן אנחנו יודעים), לאפליקצית ענן שלא מאפשרת לנו לגבות כראוי את המידע שלנו. אני גם לא רואה אותם אף פעם עונים בפורומים של התמיכה של עצמם, לפעמים הפורומים האלו מוצפים בספאם, והסיבה היא שמשתמשי ג'מיל, דוקס ורידר הם לא הלקוחות שלהם. אנחנו אוכלי החינם והלקוחות הם אלו שקונים את שטחי הפרסום.

בטיוטא הפוסט הזה התחיל בתור "גוגל מתחילה לאבד אחיזה", אבל מה שכתבתי נראה יותר ויותר כמו אחיזה מאוד מוצקה. בחיים שלנו, זאת אומרת, אבל לא באידאולוגיה המפורסמת שלהם של "Don't be evil", שם חלק מהעולם כבר מתחיל להסתכל עליהם אחרת.

נתקלתי בסט תשובות שנתן ריי אוזי לקהל במסגרת הוורלד-תור שעושה לו מיקרוסופט, אולי בניסיון ליצוק אותו בתור הפרצוף החדש של מיקרוסופט, עכשיו שבילג עזב את משרת הגיק הראשי (את המופע הישראלי פיספסתי אבל מי שהגיע אמר לי שלא הפסדתי הרבה). אני חייב לציין שאני מסכים איתו על חלק מהדברים, ובראשם שגוגל ווייב מורכב ומהונדס מדי. אני אוהב גאדג'טים, באמת שכן, אבל אני לא חושב שהייתי רוצה מפלץ כזה בתור תחליף למייל, מספיק שכבר עכשיו אני מכור לארגון הנהדר של ג'מיל בתוויות, אבל אני רוצה את המנשק הזה מחוץ לענן, אצלי בבית, מגובה כראוי (עם המטא-דאטה החשוב כל-כך, שלא מצורף כשמורידים POP3), בשליטתי… עצוב אותי לראות ילדים שגוגל מצליחה לסנוור.

אבל הכותרות נערמות די גבוה בחודשים האחרונים: שערוריית תכנון המס של גוגל, בינה מלאכותית להערכת בריחתיות של מוחות (האם היא לוקחת בחשבון את האפקטים של הפאראנויה שהיא-עצמה גורמת?), נפילות ארוכות של ג'ימייל ושל האפפ-אנג'ין, ההרחבה המטרידה של ה"ריגול" אחרי הגולשים דרך האדסנס, ולפני חודשיים נסיון שחלק מפרשים כהולך בכיוון של "לגנוב" את עולם המייל הפשוט והגמיש לעולם של גלים שיגרמו למסנג'רים וטוויטרים להראות כתחביב שפוי ולא מזיק למוח, סריקה של מידע ברשות הציבור ואז הגבלת השימוש בו, הגבלות מוזרות על השימוש באדסנס, זיופים אפשריים במספר ההקלקות של אדסנס ושורת התלונות עוד ארוכה.

היום הזכרתי את הדפדפן עם הסכם המשתמשים הבעייתי. למרות שהבעיה נפתרה היא טופלה בצורה לא משכנעת. אחריו באה הרי מערכת הפעלה שעושה (על הנייר) עוד פחות מאנדרואיד. קרנל שמריץ דפדפן, פחות או יותר, וכל האפליקציות רצות בתוכו, כלומר כל המידע האישי שלכם בענן. בינתיים רק סטולמן, אני ועוד כמה אנשים מודאגים, זה לא האינטרנט החופשי והאישי שהתרגלנו אליו, זה ממשיך להיות מרכז כוח שמעמיק ומתרחב. זה כבר לא אוניברסיטה פה ועיריה שם שנמשכים לחינם כמו זבובים לניאון נאצי, זה כבר כולל מאגרי המידע הציבורי של כמה ממדינות ארה"ב ואולי יום אחד את ארכיוני מדינתינו חסרי התקציב. זה מדאיג… אבל זה לא עובר בשתיקה. משרד המשפטים האמריקני התחיל לחקור את גוגל כמו את מיקרוסופט בשעתה, והנושא הראשון הוא הדיל המסריח (ועכשיו אולי גם לא כשר) שהשיגו עו"דיה על גוגל ספרים.

הדבר האחרון ששבר אותי זה כשראיתי אותם מתחילים עם שקרים לבנים ולהאמין לשקרים של עצמם. אלו שיטות שלקוחות ישירות מרדמונד. אני מדבר על החור החדש שקרעו להם כלבי השמירה של הצרכנים, כשלקחו את מצגת "אנחנו לא מונופול" שלהם והוסיפו תיקונים על כל השקפים, חלקם מתלהמים אבל רובם בצדק. התגובה הרשמית לא אחרה לבוא, והיתה קצרה, לאקונית, והתעלמה לחלוטין מכל סעיפי הביקורת. בעע…

אני חייב לציין שמוזר לי אבל אני מרגיש מעין הקלה מוזרה כשאני קורא שגרסת הווב של מיקרוסופט אופיס 2010 תפתח חינם. זה טוב לתחרות, לפחות יהיה עוד אופיס ענני שיתמוך בעברית. יהיה נחמד לראות את מיקרוסופט עושים מאמץ להיות האנדרדוג המתחנף שמזנב באפל וגוגל, יהיה אפילו יותר נחמד אם עולם התוכנה החופשית יצליח להתברג לשלישיה הפותחת עם פיתוחים משם עצמו. אני למשל אשמח מאוד להתקין לי על השרת גרסה וובית של אופן-אופיס ושלום על ישראל. אני אפילו יותר אשמח אם יהיה איזה כלי וובי לדואל עם טעם עיצובי בכיוון ראונדקיוב שיממש קונספטים של ג'ימייל כמו Sup ויתמוך ביוניקוד וכתיבה משמאל לימין.

כאמור ההתמכרות למנשק המשתמש הגאוני משמעותה שאנחנו לא יכולים לעזוב אותם בלי לוותר על משהו, וזה נקרא Vendor lock-in, אחד הדברים שתוכנה חופשית היתה אמורה למנוע, ונשאלת השאלה כמה אתה מוכן לוותר עכשיו. מה הוא הקו האדום שבו אומר די? אינני יודע בבירור בעצמי, אני כבר מרגיש מזמן כצפרדע בסיר מתחמם, רק שכידוע, צפרדע אמיתית קופצת מהסיר ולא נשארת להתבשל בו. לכם יש קו אדום?

ונסיים עם חיוך, "שיר הגוגל" של אלתרמן:

על אירנה סנדלר וסוף העולם

גם אתם קיבלתם את מכתב השרשרת על אירנה סנדלר? המכתב מגולל את סיפורה של אישה שהצילה תוך סיכון רב את חייהם של 2500 יהודים. הוא אפילו לא מספר אם היא יהודיה או אם כגויה היתה ראויה לתואר המפוקפק של "חסידת אומות עולם", המכתב רק חותם בזה שהיא היתה מועמדת לנובל אבל אל גור "חטף לה" בזכות זה שהוא הכין מצגת שקפים פעם.

אז יש לי להגיד כאן כמה דברים, מלבד ה"הפסיקו לשלוח לי מכתבי שרשרת, נודניקים!" הצפוי :-)

  1. לתת לגור פרס נובל על פעולותיו זו הגזמה (למרות שהוא עושה באמת, ויותר מאשר מצגות סרטים)
  2. היו עוד חסידי אומות עולם, ישראל לא ממש התייחסה אליהם יפה, למה שועדת הנובל תתייחס יותר טוב?
  3. מי שיציץ ברשימות הארוכות של אנשים שהיו מועמדים לנובל אבל הגיעו למקום 2-5 ימצא המון אנשים נהדרים, וחלקם אולי הצילו הרבה יותר אלפי אנשים ממוות ומחלות.
  4. אבל שינוי אקלים עולמי גם איננו בדיחה מצד שני. אם סרט או אקטיביזם יגרמו לאנשים לעצור, לחשוב ולשנות קצת את מה שהם עושים ואיך שהם עושים ביומיום, אולי תמנע קטסטרופה שאחרת תשמיד עשרות מליוני חיי אדם אם לא יותר.

דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות

בפוסט הקודם כתבתי קצת על אחריותיות אבל הרגשתי שלא מיציתי.

בויכוח עם חברים לא הצלחתי להגיע להסכמה על הקביעה שאנשי הכנסת והממשלה הם מקצועיים או לא. האם ביבי ובראון בכלל מבינים כלכלה, וטענתי שהם כן. או ליתר דיוק – יודעים כלכלה, אבל מיישמים אותה בצורה שרבים לא מסכימים איתה. השאלה היא כמה מומחים קיימים בכנסת שמנצלים את מומחיותם יותר כדי לעשות למען אנשי שלומם או לביתם מאשר כדי לשרת את האזרח – והתשובה פשוטה כמובן – כל נציג ונציג שאינו מפוקח ואינו מחויב לשקיפות ואחריותיות יעשה את המקסימום שהוא יכול להעלים מעיני הציבור (לבד מכמה נקיי כפיים שניתן לספור בפינצטה, לפחות ככה אנחנו נוטים להאמין).

מקצועיות איננה סגולה לאיכות, כנות, יושרה או כוונות טובות.
מקצוענות איננה סגולה להבנה בתחום בו אתה עוסק.
   

אנחנו צריכים 120 אנשים גם מקצועיים וגם מקצוענים. אנשים שאחד אחד "יצא צדיק" כל אחד בתחומו. כבר נכתב רבות על כמה שקשה למצוא בכל דור אפילו ל"ו צדיקים, אז ברור שק"כ זה יותר קשה (שכן כל המרבה, הרי זה מסובך, אקספונניאצלית).

ולדעתי הצנועה, בפחות מהפכות והוצאה, הבה נקח את 120 הכריזמטים שלנו וראשית נכפה עליהם מקצוענות בכך שנשקיף, נבקר ואם יש צורך נפטר (בחירות הדחה).

בסבב הבא, השקיפות חייבת להציג לעם את ליבם ולא רק את פיהם כדי שיווכחו אם חד הם, או שיש לבחור אנשים מקצועיים יותר במקומם, ואז כמובן נמשיך ונכפה עליהם מקצוענות.

המטרה (האוטופית?) היא ליצור זירה, שבה יש לא רק אור שמש מחטא, אלא גם אלפי מראות, ואין אף פינה בצל. זירה שמושחתים יפחדו לדרוך בה.

(עוד רעיונות על שקיפות ודמוקרטיה משופרת בפוסטים הבאים. תהיה גם תוכנה חופשית, מבטיח! עכשיו אעזוב לרגע טכנולוגיה בצד וחוזר לעקרונות)

הפוסט הזה צומח מדיון ישן שהתחלתי עם "האזרח דרור" אותו הכרתי מהתנועה הירוקה וגם מהתנועה לדמוקרטיה ישירה ואולי חלקכם מכיר מהבלוג שלו. הוא הציע לי דמוקרטיה דינמית כפתרון, אבל בעיני מה שבטוח, 5 מליון ישראלים שרובים נופלים בקטוגיה של צעקנים, מפולגים, מתלהמים, חפיפניקים ו/או קפריזיים, אינם מקצוענים ואינם מקצועיים. ד"ד  רוצה לתת את ההחלטה בידיים של פרלמנט אמורפי ונוזלי ככספית של אלפי ואולי עשרות אלפי נציגים דינאמיים עליהם עוד יותר קשה לכפות פיקוח ושקיפות. הם גם מטרה נעה – עוד לא הספקת ללמוד אחד והופ העם מחר מחליט לתת את 20% מכוח ההצבעה בנושא תרבות לבובליל או לפזר את כוח ההחלטה על התקציב ל5000 איש שונים שלא יוכלו להגיע בינהם להסכם לעולם. עד שתלמד כמה האיש מושחת או לא ומה עברו, הטרנד יתהפך וצריך להתחיל ללמוד ולפקח על מישהו חדש שהאספסוף החליט שהשבוע הוא מלך הכיתה (ולמה לא כל שבוע לתת 40% שליטה בהצבעות משרד החינוך למישהו אחר?). התקשורת המסחרית תחגוג עם זה ותעודד את זה… (טוב, מצטער דרור, הפלגתי בדמיון, חזרה לכדור הארץ. אולי ביום אחר אחזור לדבר על ד"ד).

חבר אחר בתנועה, אולג, רוצה לתת לכולם להצביע על הכל, אבל להגביל את הבחירה בכל שאלה למספר אופציות מצומצם (ומי בוחר מה הן החלופות להצבעה?) ולהפקיע תחומים מסוימים (למשל זכויות אזרח של מיעוטים) מיכולת השליטה של אותו משאל העם, אז מה נשאר מהדמוקרטיה? לאט לאט מצטמצמת שוב לאשליה, כשאתם מבינים שאולי מיהרתם לתת טיפה יותר מדי כוח לפרולטריון, ושהעם האמיתי הוא לפעמים ילד קטן ומפונק ולפעמים איש קשה יום וטרוד שאין לו זמן לכל הפרטים הקטנים; או אז מתחילים להמציא סייגים שרירותיים באשר למה שכן יועלה או לא יועלה להצבעה ציבורית וכמה מצומצם יהיה הפורמט. גיח. אפילו עוד אחד. גיח. הנושא הזה מתחיל להיות בוער, עכשיו שביבי מתחיל לפטפט שוב על משאל עם לגבי הגולן.

דרור: דמוקרטיה השתתפותית – היא דבר שחלק חושבים שהוא שונה מדמוקרטיה ישירה או מעורבת ויש שחושבים שהיא דבר שמכיל אותה. בשהשתתפותית מתייעצים באזרחים אבל הנציגים קובעים.

עד שבא העם ומטאטא אותם על קביעות מוגזמות – לכן אנחנו מדברים על מסלול חקיקה אזרחית, ועל בחירות הדחה. אגדיל ואומר – גם לשמור לעם זכות וטו (אם יש מספיק מעוניינים לדוגמא, להפיל הצעת חוק פרטית או ממשלתית אחרי כל אחת משלושת הקריאות). עדיין אתה חושב שהנציגים קובעים?

אז עוד רעיון להמשך – לחוק שקיבל רוב אבסולוטי במשאל עם (נגיד למשל 51% מכלל הקולות הלא נמנעים בהצבעה שעברה קוורום של 50-70% מבעלי זכות ההצבעה) – יש קדימות על חוק כנסת/ממשלה קודם או עתידי שיתנגש בו, כמו שלחוק רגיל אסור לסתור חוק יסוד, כלומר להוסיף מדף ביניים בין חוקי היסוד לחוקים הרגילים ולהכריז על קומה נוספת בפירמידת החוק. איך זה? כלי חזק ויפה, שראוי לתת אותו כפרס על התנהגות טובה כשהמערכת לעיל תוכיח את עצמה כעובדת. אם נגיע למצב שכלים כאלו מנוצלים בתבונה ולא מוליכים את המדינה לאבדון, אפשר יהיה לשקול עוד התקרבות לאוטופיה של אולג או דרור. אבל קודם לראות שיש בכלל למי להעביר את השליטה – השומרים מחליפים משמרות, אבל עדיין נשארת השאלה: מי ישמור על השומרים וכיצד?

אגב קטן, לגבי מה שעושה כוח השילטון לאנשים ציטטתי לא נכון בפוסט הקודם. זה היה לורד אקטון שכתב את – "הכח נוטה להשחית" ומיד הוסיף כי "אנשים נהדרים הם כמעט תמיד גם אנשים רעים".

אתה באמת חושב שהבעיה של חברי כנסת שסורחים היא בעיה של חינוך שלהם? זה כמו להגיד שצריך לחנך את אנשי המאפיה. חברי הכנסת המושחתים נמצאים שם בגלל שהם מושחתים. אם אם לא היו מושחתים הם לא היו יכולים להיות במקום שהם נמצאים.

נאה דרש! השקיפות, היוזמה/חקיקה הציבורית והאכיפה הציבורית תהיינה לנו כלים לשמור על השומרים (זה מכסה את שאלת הכיצד). לפי זיכרוני – לא נתנו לי לשמור בצבא לפני שעשיתי טירונות ומטווחים, ולא נטשו אותי בעמדת השמירה בלי ביקורות פתע. היום בבית המחוקקים אין חובת טירונות ואין ביקורת. ההבדל בינינו הוא שדעתי היא שחייבים להעביר את כל השומרים בבקו"ם, בט"ר ולבדוק אותם בבותקה מדי פעם, מי שתומך בדמוקרטיה דינמית אומר שצריך לפרק את הצבא ולעודד את כל העם להתנדב למילואים מרצונו הטוב או יותר נכון – כל אחד אמור לרצות לנדב את השכנים האהובים עליו לצאת למילואים ולקחת ליד נשק ליום או חודש או שנה, מתוך אמונה חצי עיוורת שהוא יודע להשתמש בו. יסלחו לי תומכי הדמוקרטיה הדינמית, אבל אינני רואה איך זה יעבוד. "הנה עומד חוק חדש בנושא חינוך להצבעה. אנ'לא מבין בו כלום, אבל שמעון מקומה ג' הוא נהג אוטובוס והיה מסיע ילדים לבי"ס פעם, אז הוא בטח יודע יותר טוב מה נכון" – וזה במקרה הטוב.

בדמוקרטיה דינאמית אנחנו מאפשרים למי שהוא מקצועי יותר לייצג יותר אנשים

ובאותה איבחה אנחנו מאפשרים למי שמושחת יותר לפזר את הכוח לעשות מניפולציות בידיים של יותר אנשי קש שילבינו את השפעתו כמו שהיום חברות קש מלבינות את כספיו. במקום לחפש העברות של מאות אלפים ומליונים מתחת ל120 שולחנות, נצטרך לחפש העברות של מאות או אלפים בודדים מעל וגם מתחת עשרות אלפי שולחנות, ואז לך תוכיח משהו. רבע מהעם יצטרך להתנדב ליחידות בילוש רק כדי לגלות רמזים לקנוניות בספגטי הדינאמי של כובסי-קולות-לשבוע, אנשים ישרים לרוב שרק רצו לסגור את המינוס בבנק או לשלם על הניתוח של הסבתא והופ חזרו להיות אזרח פשוט בלי שום אחות שאין צורך עוד להוכיח את אי קיומה. ניסיתם פעם לשחק Whack-a-Mole? אותו דבר רק עם כמה אלפי חפרפרות חדשות כל שבוע ופטיש מגומי רך במיוחד. בהצלחה.

רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בכלל בהיבט המקצועי – כי מה שנמצא אצלם במקום ראשון הם אינטרסים שלהם ושל בני ברית שלהם – לא טובת הציבור. זו בעיני הבעיה העיקרית שדמוקרטיה דינאמית אמורה לפתור.

אז אחזור ללורד אקטון: ח"כים הם אנשים, רובם המוחלט לא יותר מרושעים ממני או ממך, שנחלו כוח שאינם רגילים להתמודד איתו. כמו איש העשירון התחתון שזכה בלוטו ובלי להבין איך סיים שנה אחרי זה בפשיטת רגל – רק שכאן הזכיה תוכננה ונצפתה מראש ועדיין עלולה להעביר אותך על הדעת.

לחברי כנסת ישרים ולחברי כנסת מושחתים יש בסיסי כוח שונים – השני מבוסס על יחסי ציבור , מניפולציות וחלוקת ג'ובים וטובות הנאה. הראשון קשור בעבודה מרובה לשירות הציבור ובהרבה התפשרויות וכו'.

ואיך תבטיח שנציג פרוקסי קיבל בידו כוח של 4000 מנדטים ממצביעים בגלל מקצועיות ו/או מקצוענות ולא בגלל תככנות, נקמנות או שוחד? מה ההבדל בין נציג פרוקסי שכזה וחבר מרכז מושחת של מפלגת "שקר כלשהוא"? איך ד"ד תפתור את זה בדיוק? זה נשמע לי כמו לקחת את שיטת "מרכז הליכוד" ולתת לה גושפנקא ברמה ארצית, רק שעכשיו יהיו הרבה יותר בר-מצוות וחתונות להופיע בהן.

(דעתי האישית חיובית, לאמי יש עסק קייטרינג…)

בכלל לא הבנתי למה יש צורך לפקח על 5 מיליון אזרחים. ומי זה "אנחנו".

כי הם חמישה מליון יצורים אי-רציונאליים שרובם טרודים בבעיות אישיות וצר עולם האינטרסים והמודעות שלהם כנמלה. דיברנו על בעית יעד הצמיחה של 7% ויעד גידול אוכלוסין שאינו קשור למציאות מגבלות המשאבים? איזה עם בציון יאשר חוק הגבלת ילודה במדינה הזו? וזה לא חוק שצריך לעבור עוד עשור, זה דבר שצריך הרי להתחיל להחיל אותו ממחר אם רוצים שתשאר מדינה להציע בה חוקים.

"אנחנו" במקרה הזה הוא המיעוט הקטן, הפסיכי והאלטרואיסטי, אנחנו ה"מי" שבאמת ינסה לשמור על השומרים, לפקח על הנציגים, להעמידם במקומם ולהרים דגלים כדי לעצור שחיתויות. נגיד הייתי מוכן לקחת אחריות משותפת על פיקוח על נציג אחד מתוך 120 חכ"ים ועד כ200-300 אנשי מנהלת משרדים ורשויות, 300 חברי ראשי עיריות, מועצות וסגניהם. אבל מי ייקח על עצמו לרגל אחרי השכנים? ומכאן לשאלה המתבקשת – מי יקח אחריות אישית לבדוק את יושרתו של כל נציג פרוקסי אלמונימי שקיבל, נגיד יותר מ200 מנדטים (מתוך 5M) להשפיע. תחשוב שאנחנו עוברים מעם שסוגר את הקולות שלו בקרן השתלמות לארבע שנים, לעם שמשחק עם הקולות שלו בבורסה כל היום. (אכן, לא קבלני קולות אלא בורסת קולות משוגעת). אעדיף לתת לעם כלים לשים את הכסף בפק"ם חודשי או רבעוני. לא בורסה של יום-יום ודקה-דקה, וגם לא קופת גמל ל15 שנה. משהו הגיוני באמצע שאפשר להתמודד איתו מחד ומספיק נזיל בשביל לעצור אסון אם אין ברירה.
ולמרות כל האמור לעיל, אין לי שום בעיה אם אותו "אנחנו", המיעוט המעונין והנמרץ והאקטיביסטי, רוצה להכניס מפלגה ישירה לכנסת. אם 6 חכ"ים מייצגים 5% מהמצביעים – אותם 5% שרוצים לקחת לידיים את המושכות או להחליט פרטנית מי הפרוקסי שלהם – וששאר 95% מהציבור יעבוד בשיטה ההשתתפותית שנראה ששי, אני ואחרים מעדיפים – אין לי שום בעיה ששתי האופציות יפעלו במקביל. כך כל אזרח יוכל לבחור ולבחון באמת איזה סוג וכמה מעורבות מתאימה לו (ובל תשכח, כמצביע למפלגה ישירה, עדיין יהיו פתוחות לך האופציות החשובות האחרות כמו לכל העם…)

בלוגרים, פרסום סמוי, יושרה למכירה ואתיקה עיתונאית לבלוגרים

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

ידעתי שמפרסמים מתנהגים ככה, גם טוקבקים של פרסום סמוי-שקוף אינם חדשות, אבל הישירות וההתקפתיות של אשת הקשר של מקאן-אריסון מרמזת שהאנשים שיושבים במשרד הזה כבר מזמן נפטרו מהמצפון והיושרה וגם איבדו פרופורציות והבדלה בין אמת ושקר. תגובות לכתבה אפשר למצוא אצל עידוק בבלוג הפרטי, כולל תגובות כועסות בעילום שם (אני מנחש של המפרסמים או של בלוגרים שמפחדים לאבד את ההכנסה הנוחה), ושם נרמז שאף יריב חבוט, איש שלא אמור להיות לו מחסור בכסף, היה אחד הבלוגרים שהתפתה למכשיר סלולארי אומניה, ליכטש פרסם שיר לכבוד הארוע, . הדיון שהתפתח עבר דרך יובל דרור (שכמוני הצליח להיות מופתע מהאגרסיביות), ומשם המשיך לעוד הרבה יעדים בלוגוספריים, את עץ ההתפתחויות תמצאו בבלוגדיבייט (שבאמת סבל מתקופת יובש בחודשים האחרונים…). בהמשך חזר הדיון על ענין הקוד האתי לבלוגרים, נשלף הפרויקט של אפי פוקס מהבוידעם, ונשאלה השאלה, מהו הפתרון לברדק המעיק הזה שנקרא אמינות ברשת. האם קוד אתי שמוסכם על רבים או דיסקליימרים אישיים? הרי זה לא אכיף, אמרתי את זה כבר כמה פעמים אצל אפי בבלוג. הנושא מטריד אבל אין פתרון אמיתי מלבד הפעלת השכל (מסכימים איתי רויטל, רן יניב ואחרים), ומצד שני אני לא מבין את הזלזול שמביעים אחרים בנושא (למשל רונה).

אני יכול רק לפרסם כאן את הפרמוטציה שלי לדיסקליימר (לאחרונה עדכנתי), ולקוות שתאמינו לי כשאבקר מוצר לטוב או לרע. כל בלוגר יכול לפרסם מה שבא לו, אחרים יכולים לירות בו חיצי ביקורת אם הוא לא יחסום תגובות וטראקבאקים. בסופו של דבר, על הקוראים מוטלת האחריות להפעיל חשיבה ביקורתית.

זה נכון יותר ויותר גם למדיה החדשותית הרגילה לצערי, שכבר מתקשה לדווח בנייטרליות (משיקולים מסחריים?). במקום שבו קובעי מדיניות מאבדים צפון והתקשורת מאבדת שיניים, לפעמים הישועה וקול ההגיון יכולים להגיע גם מהבלוגרים, יושבי היציעים הופכים להיות שחקני ספסל בזכות עצמם (אגב, פרשת דרורי קיבלה היום טוויסט תמוה), ועל הקוראים מוטלת המשימה לברור לבד את מקורות המידע. כולם הרי חוזים את מות העיתונות, ורק מיחלים שישרוד העיתונאי. לאף אחד לא ברור באיזה מודל כלכלי זה יקרה, ואיך נגיע מכאן לשם. זה לא הולך להיות קל, וקשקשני השיווק ינסו להטות את המידע לכל כיוון אפשרי, אני מקווה שנהיה בסדר.

לסיום אשאיר אתכם עם שתי המלצות לא ממומנות: הראשונה היא לא ללכת ל"שרקוטרי" ביפו. בזבוז זמן וכסף, אולי יום אחד אכתוב בהרחבה. גילוי נאות: לא שילמתי על הארוחה, אמא שלי הזמינה אותי (וסבלה עוד יותר ממני).

השניה היא על התקליט החדש של רגינה ספקטור, שהולכת והופכת ליותר יפה אבל יותר ממוסחרת מפעם לפעם (כסף כסף כסף). התקליט האחרון שלה יצא לחנויות לאחרונה. גילוי נאות: עוד לא שמעתי אותו בעצמי, אבל נראה שעדיין היא מעולה במה שהיא עושה אז מה יש כאן להמר?
Laughing With