כלכלת השטחים

לפני כמה חודשים מפעל מולטילוק (מנעולי פלדלת לפני שנמכר לחברה שוודית) הודיע שיוכנס לתוך הקו הירוק. תמיד היתה אצלי בבית השאלה האם לקנות תוצרת השטחים (באופן מובהק, אני תמיד נמנעתי מלקנות דברים כמו ירקות גוש קטיף ויין מחברון למשל), אבל כאן היה מדובר במפעל שהעסיק המון תושבי גדה, וההחלטה השוודית הזאת קצת תמוהה, כי היא פוגעת במקומות עבודה של תושבים שאינם מתנחלים. יש את המשחק העדין כאן של איפה עובר הקו הדק בין תעשיה שמנצלת את הכיבוש ותעשיה שמועילה לכבושים ומרגיעה את השטח. אני יושב כאן וקשה לי להחליט מה עושים בתחום האפור של שקלים ישראליים שמושקעים בשטחים. כמה אחוז מהרווח או ממקומות העבודה או המשכורות צריך להגיע לידיים של תושבי הגדה הפלסטיניים כדי שמפעל שם יהיה לגיטימי בעיני? אני לא יודע לתת תשובה מוחלטת.

הנושא עולה בצורה הפוכה השבוע בכותרות, הבנקים בעזה רעבים למזומנים, ישראל מחזיקה אצלה סכומי מליונים של שקלים שאינם שלה, ואמורים לעבור לעזה. בגלל סתירות אתיות ברורות הבנקים מהססים להעביר אותם, למרות ההסכמים וההוראות הממשלתיות. הבנקים מצד אחד מצווים ע"י האו"ם והנגיד פישר להעביר תרומות בינלאומיות לעזה, ומצד שני הם פותחים את עצמם לתביעות מצד נפגעי טרור, משפחת שליט וגורמים אחרים שטוענים (לא בלי בסיס) שהכסף הזה רק מעשיר את החמאס וסביר שישמש יותר את מאגרי הנשק מאשר עזרה הומניטארית. עזה היום הרי עדיין אוטונומיה שתלויה בישראל, הם משתמשים בשקלים, אספקת חשמל של חח"י, מים של מקורות, וכל יבוא ויצוא חייב לעבור דרכנו, כולל מזון, ציוד רפואי, דלק, רכבים וכולי. ברור שיש כאן סתירה רצינית בין מצב המלחמה לבין המחויבות החוקית והאתית לדאוג לרווחת חיי האנשים, המחויבות שלנו בפני האו"ם והרשות הפלסטינית שבחרה בחמאס באופן פחות-או-יותר דמוקרטי אחרי שנחתמו איתנו כל ההסכמים הנ"ל.

לא ברור לי לחלוטין למה לישראל יש ענין שעזה והגדה יהיו חייבים להמשיך להשתמש בשקלים בתור המטבע הרשמי. אני לא כלכלן, אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני. בינתיים כיוון שזה המטבע שבו הם משתמשים ואנחנו יושבים להם על הצינור, כמו שאנחנו חונקים להם את אספקת החשמל והמים, אנחנו מצד אחד מחריפים כך את הבעיות ההומניטריות ויוצרים לנו אויבים, ומצד שני אם הכסף הזה עובר פנימה אנחנו לא יכולים לשלוט למה הוא ישמש, וזה הטיעון שמככב בדעת הקהל – אסור לנו לממן מנגנוני טרור וכולי. הענין הוא שהכסף שמועבר לשם הוא לא כספים של ישראל או משלם המיסים, אלו כספים שאינם שלנו שאנחנו אמורים להעביר ומסרבים מטעמים אתיים, אבל בעסקים כמו בעסקים – אם אתה לא מתנהג בהגינות, איך אתה מצפה שישקלו להתנהג איתך בהגינות. כל עיכוב וגרירה פירושם שאנחנו מאבדים עוד ממעט פעילי השלום שעוד היו בעזה, ומצד שני כל עיכוב מצד החמאס בקידום החזרת גלעד שליט או מסירת מידע על שלומו גורמים לרובנו לאבד בהם אמון שאי פעם תהיה כאן נורמאליזציה. לפעמים נראה שהחמאס רוצה רק בלאגן לצורך בלאגן, ולא לצורך עצמאות. כל פעולה שלא ננקוט תביא אותנו לנקודת lose-lose אחרת. איך אפשר לגרום לעזתים במצב כזה להפוך חזרה את השלטון למשהו שפוי שיאפשר לנו לעזור להם?

לא, אני לא דואג שהחמאס ישתמש בכסף הזה לקניית נשק. לא נראה לי שהשטרות האלו יעניינו את מי שמבריח להם נשק וחומרי גלם דרך גבול מצריים. למבריחים הם יכולים לשלם בדולרים מהכספות בשווייץ. אנחנו יכולים להעביר להם שווה-ערך של הכסף הזה באוכל, ציוד רפואי ושאר מצרכים דרושים שאי אפשר לייצר מהם נשק, אבל כרגע עניין מצוקת המזומנים משמעו שאין העברת משכורות, בנקים נסגרים ולאנשים אין כוח קניה. כשהכלכלה נעצרת אנשים סובלים, ואנשים שסובלים מאבדים אמון וסבלנות והופכים להיות יותר קיצוניים. אין לנו שום הבטחה שהכסף ישאר ביד החמאס ולא יועבר לתשלום לעובדים ויעיר את הכלכלה, יכול להיות שהוא יטופטף לשוק בזרזיף שם כדי ליצור רושם ששוב ישראל מתעללת באוכלוסיה שם מרחוק, אבל מה האלטרנטיבה? ומצד שני אני לא מבין מה מונע מהחמאס להדפיס בעצמו כסף כדי לשחרר את צנורות הכלכלה שם, כסף שהערבונות שלו הם הכספות שלו בחו"ל, במקום להיות תלוי בשטרות של שקלים? האם יש כאן בעיה מסחרית-כלכלית או שמא זו עוד דרך לעשות מכת יח"צנות על גב ישראל?

המון סימני שאלה, ומהתקשורת אני לא מצליח להבין את הכל. מישהו מסוגל להסביר לי את זה?

שבעה דברים שלא ידעתם עליי

שרביטים כבר מזמן לא באופנה חשבתי, ופתאום נחת עלי אחד מכיוון יוחאי: "שבעה דברים שלא ידעתם עליי". לקחת? לא לקחת? נו, ננסה… הבעיה שכתבתי כבר פעם פוסט כזה וקשה לי לחשוב על דברים חדשים שהשתנו מאז 🙂

  • כמו יוחאי, השם שלי כבר מציף את גוגל, אם מקלידים בגוגל סאג'סט "עירא" השם שלי כבר מופיע בתור האפשרות השניה. יש יתרונות אולי להיות בעל שם ייחודי כזה 🙂
  • אני מכור לגוגל רידר. אחרי חודשים שפחדתי להציץ על כפתור "טרנדז" נשברתי וגיליתי שאני רשום ל380 פידים. נשבעתי לקצץ בחומרה והחלטתי שזה יהיה שבוע של ניתוקים ואכן הרגתי הרבה מהם, אבל אחרי שבוע גיליתי שאני מנוי ל420. הנושא יעלה בפגישה הבאה שלי עם הפסיכיאטר.
  • למרות שצחקו המון על השם שלי כשהייתי קטן והשתמשו בו כדי להקניט אותי אני מעולם לא שנאתי אותו או האשמתי אותי בצרות שלי 🙂
  • אני עדיין לא יודע לרכב על אופניים.
  • הלחינו וביצעו שיר שכתבתי פעם בטלוויזיה.
  • שני שרתי הלינוקס הראשונים בכנסת הותקנו על ידי ב1996.
  • פעם יצא לי לתקן במהלך השירות הצבאי מסוף על השולחן של רבין בלשכת שר הבטחון בקריה, וברגע לא מפוקס ומאוד לא טיפוסי של התרגשות של fanboy, "השארתי" אצלי למזכרת את הmousepad המשופשף שלו.

למי להעביר את השרביט? יש לי כמה חברים שלא מעדכנים בבלוג או שהייתי רוצה לראות אותם כותבים בלוג אבל הם עוד לא לגמרי החליטו אם ואיך ומה, אז אני אעביר את זה דווקא להם, כדי שיהיה להם מה לכתוב בפוסט הראשון/הבא: מכנס, אפי, ורדי, ישי, איילת, הירנוט ודקס.

נראה שאין תקווה לחברה הישראלית

עמי אילון לפני חודש: "אם השילוב [של אילון ומלכיאור] יכול להתקיים, יש תקווה לחברה הישראלית".

כמו שדווח בהרבה מקומות, עמי אילון שוב לא מוצא את מקומו. זה עובר מפאתטי לעצוב. ההתעקשות להקרא אדמירל ולא גנרל, הריצה לפוליטיקה בתנועה חדשה, הצטרפות והפרדות מהעבודה, נסיון להצטרפות למרצ בטענות שהוא שווה 10 מנדטים, הצטרפות למימ"ד(!?) ופרידה גם מהם חודש אחרי, ותוך כל אלו הוא מסרב להעביר את הכסא-ללא-תיק שלו בממשלה לחבר אחר במפלגה שהושיבה אותו שם.

הבעיה היא שאני מאוד מחבב את איילון בראיונות, ועצוב לי שיש לאדם כזה בעיה להתמזג עם העסקונה הפוליטית בשביל לעשות שינוי. אני לא חושב שההתרוצצות הנוכחית עוזרת לו לתדמית והקריירה, והיא כנראה נגרמת מחוסר נסיון. בעולם מתוקן אנשים כאלו לא היו צריכים ללמוד משחקי כיסאות ולהמר בהחלפת בתים פוליטיים בקצב אלא פשוט לקבל תפקיד מקצועי וגמרנו. עוד אדם בשורה ארוכה של אנשים טובים שלא יקבל את יומו עד שתופרד הרשות המחוקקת מהמבצעת, ועד שלא יתפוררו כל החישוקים והמחנות במפלגות הגדולות ואנשים מקצועיים ומשתפי פעולה יוכלו להנהיג באמת. אתם רואים את זה קורה?

ציונות, יהדות ובחירה בעייתית בדמויות, סמלים ולקחים

גיא כתב בדיוק על מאבקי הדתיים בטיב-טעם החדש בנווה שרת, וספציפית על הפרשנות של אסף וול למצב והתייצבותו לצד הטיעונים החרדיים. לא קראתי הרבה מטוריו של מר וול והלכתי להציץ בכמה. ידידי אפי שעוקב אחרי טוריו טוען שהקו שלו הוא סכסכנות שאמורה להסוות לאומנות יהודית לפי מסורת טומי לפיד: כשכשנוח לה היא חילונית צינית, כשנוח לה היא שמרנית אפולוגטית, ולפעמים מר וול כותב סתם בסרקאסטיות מלאת התלהבות עצמית או שפשוט יורה במקביל לכל הכיוונים עד שכבר לא ברור לי בעד או נגד איזה צד הוא. נראה לפעמים שיש בו איזו צביעות יצירתית של ביקורת בלתי בונה על כולם לצד התחמקות מהגדרה עצמית או הבעת עמדה ברורה מדי שעלולה להפריע לו יום אחד אם היא תשלף בפניו בויכוח ותסתור את המלך במעירומיו.

אבל כאמור הגעתי מגיא, שמתייחס ספיציפית לכך שוול מעלה את דמותו המיתית של מתיתיהו החשמונאי ומלחמתו בחזיר בתור דוגמא וסמל שראוי לנו לכבד כשאנחנו בוחרים להגדיר את דמותינו והתנהגותינו כאן בארץ (וול מזכיר לא מעט את ענין החזיר כמשהו נפרד משאר החיות הלא-כשרות). התחלתי לענות אצלו, אבל ליתר בטחון רציתי לרענן את זכרוני בסיפור החשמונאים כי הם לא באמת מה שלימדו אותנו בבית הספר, ומתגובה קטנה יצא לי כבר פוסט…

מר וול היקר, סמל מצוין בחרת, אבל למה עצרת? אולי תבאר ותפרט מה עוד אפשר ללמוד ממתיתיהו ומשפחתו המפוארת? החשמונאים התחילו בתור משפחת קנאים דתיים בתקופה שכל העם החל להתפצל לכתות. הם ניצלו תקופה של אי יציבות פנימית בשלטון הסלאוקי כדי ליישם את הקנאות שלהם בצורת טרור. הם הרגו לא רק סלאוקים אלא גם יהודים שנראו להם, אפעס, קצת מתבוללים (או אולי סתם שייכים לכת מתחרה), והכל לפי דוקטורינות שהכתיב סבא מתיתיהו. הוא הספיק להתחיל את המרד וגם למות קצת אחרי בשיבה טובה אבל הילדים המשיכו יפה את העבודה: בתור הפגנות יהדות נלהבות היו הוא וכנופיתו היו פורצים לכפרים שהיו בעיניהם "פייסניים מדי" עם השלטון, הורסים את הפסילים הפסולים, אוספים את כל היהודים שלא נימולו ומלו אותם אחד אחד במרכז הכפר, מול המזבח ההרוס. לפי חלק מהסיפורים, מי שהתנגד קיבל ברית מילה "יסודית" יותר או גם איבד את חייו. מוצדק או לא? הרבה יזוזו על הכיסא באי נוחות ויגידו כי אי אפשר להכין קיש לוריין בלי לשבור כמה בייצים או ש"אידאולוגיה היתה בזמנו הכלי הנכון להציל את העם מכליה רוחנית ביד הכובשים", אבל הסיפור הרי לא נגמר שם.

שמעון בנו של מתיתיהו הצליח לנפנף את הסלאוקים ולהקים אוטונומיה, כבש שטחים וקצר את שבחי העם, שברגע של אופוריה וכניעה למאניפולציה סמך על ידיו ועל משפחתו את ריכוז ההנהגה הדתית, הצבאית והפוליטית כאחד, ולמעשה הפך אותו למלך מלבד הסמלים והשם. שמעון אפילו הצליח להשחיל לנוסח החלטת אסיפת העם שנתנה לו את כל הכוח הזה, סעיף שאומר שאותה אסיפה לא יכולה לקחת ממנו חזרה את כל הסמכויות אלא אם הוא יאות להסכים. מזכיר מישהו? (כל התשובות כנראה נכונות)

כצפוי, השתן שעלה לראשו עבר בירושה, אולי שכרון הכוח ואולי ההשפעות ההלניסטיות (מה שקוראים אצלנו "התיוונות") התחילו לתת את אותותיהם, ושמעון ואחריו בנו יוחנן התחילו להתרחק מעצות הכוהנים שנתנו להם את למעשה את הלגיטימציה למלוכה. יוחנן הורקנוס (שהיה הראשון שגם הדביק לעצמו גם שם יווני) לקח את מושכות הכוח שירש והמשיך במלחמת הקודש המוזרה של כיבוש העמים מסביבם וגיור בכפיה(!) של האדומים, הנבטים ועמים קטנים אחרים. כלפי פנים הוא ניסה לשמור על פאסון פלורליסטי ועל שלום בית בין הכתות השונות, אבל כשהתחיל מרמור בין הפרושים שהוא מחזיק בתואר הכהן הגדול אבל במקביל גם מנהל מערכות צבאיות דרשו ממנו לוותר על אחד מהתפקידים. יוחנן התחפר בעמדתו, והתחיל להסתמך יותר על תמיכת צד הצדוקים. בנו אלכסנדר ינאי לקח את זה הלאה וביחד עם הצדוקים פתחו במלחמת אחים מול הפרושים שגבתה לפי פלאביוס 50,000 חיי יהודים, חיסול ממוקד של שליש הסנהדרין (רק מהפרושים שבהם, למי שתהה), ובאירוע מפורסם במיוחד צלבו 800 פרושים ומול עיניהם עינו ורצחו את משפחותיהם, ואז ישבו מולם כשמסביב ערימות גופות 800 המשפחות והרימו משתה שמח במיוחד כשהדם ממשיך לזרום מסביב על האדמה. אולי לזכר זה הריבה של הסופגניות אדומה?

אני מדלג כמובן על עוד הרבה פרטים ודקויות (הלילה קצר) אבל מצטייר שהחשמונאים האלו פשוט משפחה מאמי. תודה אסף על התמונה המנטאלית, ועזוב לי את הבייקן. הוצאת לי עכשיו לגמרי אפילו את הרצון לחגוג את חנוכה. לא פלא שהורדוס, נכד לאדומי שגויר בכח ע"י הורקנוס הנ"ל, לא ממש אהב את החשמונאים וחתך להם את שושלת תאוות השלטון והקנאות, ואני אומר חתך לא במובן המשפטי/בירוקראטי/דמוקרטי…

העצוב הוא, שיש גם אנשים שהפכו את חבורת החמודים האלו לדמויות מופת לאתוס הציוני המודרני, ושוכחים להם הרבה פרטים עקובי דם שלא היו קשורים דווקא ב"התנגדות מול כובש אכזר" אלא דווקא תככנות פוליטית, תאוות כוח, קנאות דתית ושאר הסיבות העצובות אחרים למלחמת אחים, התעללות בעמים נכבשים והתנהגות שמאוד מביך לקרוא עליה אפילו אלפיים ומשהו שנים אחרי, שלא לדבר על הסוף הלא מעודד של כל התקופה הזו. באותה צורה גם שלפה הציונות גם את בר-כוכבא מדפי ההיסטוריה והכניסה אותו לקאנון להיות סמל ליהודי העומד על שלו, אבל לעולם מזכירים באותו המשפט שבעקבות המרד הדתי הקנאי האומלל שלו איבדו את חייהם 400,000 יהודים לפי המסורת היהודית או עד כמליון יהודים לפי הסטוריונים אחרים (600,000 כנראה נפלו כבר אז בין כיסאות השאלה מיהו יהודי), שזה אומר בין שליש לשני שליש מהעם היהודי דאז, או במילים פשוטות – אסון הרבה יותר חמור מהשואה הגרמנית. הרבה פלגים חרדיים לא רואים אותו כגיבור גדול, ועד היום קוראים לו בר-כוזיבא, אבל בבתי הספר שלנו עדיין מלמדים ילדים לשיר על בר כוכבא הגיבור, לספר על לוחמי האצ"ל הגיבורים ולפחד מהחמאס והחיזבאללה.

אז זו הדוגמא? האם החשמונאים אלו לוחמי חופש במלחמת אין ברירה על חיי עם, או שמא טרוריסטים עם קנאות דתית ותאוות שלטון שמביאה אותם בסוף למלחמות אחים ואכזריות לא אנושית ובסוף חורבן עצמי? האם אלו האנשים שצריך לקחת מהם דוגמא או שמא לראות את ההתנהגות הזו כאזהרה מפני התדרדרות ערכי חיי אנוש, שחיתות שלטון אלימה והשמדה וגירוש בסופו של המסלול?

הניסוח בויקיפדיה מנסה להיות יותר סלחן, רואים שחינכו אותנו טוב בבית הספר:

בתולדות המשפחה החשמונאית אנו רואים התפתחות מבית כוהנים עממי, אשר סחף את העם למרידה אל מול האימפריה הסלאוקית, אל שושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים, שלעתים מלכה אף כנגד רצון העם, ונאלצה לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. המעבר ממשפחת כוהנים למשפחת מלכים היה רב משמעות, והחשמונאים הלכו ואיבדו את התמיכה העממית לשלטונם. במקביל לכל אלו, החלה המעורבות הרומאית בענייני המזרח הקרוב, שהלכה והתגברה עד לכיבושי פומפיוס, והעלאת הורדוס לשלטון.

תחילתה של השושלת במתתיהו הכהן וחמשת בניו, שואפי החירות, וסיומה של השושלת, במרחץ הדמים שערך בה הורדוס, הותיר בתולדות עם ישראל כדימוי חיובי של השושלת, וכתקופה שיש להתגעגע אליה בימי החורבן והגלות שבאו בעקבות נפילתם. הציונות רואה עצמה כממשיכת דרכם במובנים רבים, ויצירות אמנות כספר "מלך בשר ודם" של משה שמיר העוסק בדמותו של אלכסנדר ינאי, מדגישות את הכוח והעוצמה שהיו בממלכה החשמונאית, כמו את הקו הטראגי שנלווה לבניה.

שמתם לב? שואפי חירות מקופחים שהארכיטקט הפרידמן המתייון הורדוס דיכא להם את המאבק והזהות הלאומ(נ)ית. לי זה נשמע כאילו הורדוס פשוט נאלץ לנקוט בכמה פעולות לא נעימות כדי להשתיק את מלחמות הכתות והפלגנות ולנסות לבנות את הארץ הזאת ולהביא לה שיגשוג טכנולוגי, מסחרי, תרבותי ותדמית חדשה באירופה. זה אפילו עבד לכמה שנים טובות למרות התקוטטיות הכתות שהמשיכו, עד שהתחלפו האימפריות, והפרובינציה המתאוששת שלנו שוב התפרקה כשחבורות קנאים לא השכילו לנסות דיפלומטיה וסדר עדיפויות יותר הגיוני וגמרו בחורבן בית שני, הגליה ו1900 שנה שנראה שלא נוצלו להפקת לקחים.

כי אם אני למד מהסיפורים האלו משהו, זה דווקא את כל הלקחים האפשריים נגד טעויות כמו שלטון ריכוזי מדי, אי הפרדת דת ומדינה, איפשור לאנשי דת להכתיב מדיניות ציבורית ושילטונית, איפשור לגנרלים להמשיך לנהל אג'נדות מדיניות אחרי שנגמר מצב חירום, חסימת הבעת דעות או זכות בחירה של העם, פיצול העם לפי מעמדות או מפלגות ונתינת יחס ממשלתי מפלה בינהם, חירחור מלחמות אחים, נפוטיזם ובעיקר נגד נתינת הנחות להתנהלות קלוקלת שכזו מטעם הנהגה כלשהיא. האם למדנו מזה משהו? אני חושב שעליית מפלגות סקטוריאליות שתוקעות קואליציות זו תופעה שצריך למצוא לה פתרון, וצריך להתחיל לחנך לדמוקרטיה כי אחרת משתחלים לכנסת אנשים שהמושג לא ברור להם, ואני אעצור כאן אחרת חוק גודווין יקבע שנגמר הדיון והפסדתי בו עוד לפני שענה כאן אפילו אדם אחד בתגובות :-).

אני אולי קצת מאשים את הנאיביות של ההוגים הציוניים בבחירה הבעייתית בדמויות האלו רק בשביל ספין יצירתי של בחירה מאוד סלקטיבית של סיפורים כדי להראות שאמנסיפציה ויהדות אינן זרות. נאיביות, כי היום יותר מדי אנשים לוקחים אלמנטים אחרים מאותן דמויות ולוקחים את הספין למקום מאוד שונה. אני חושב שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל כל פעם רק על היסטוריה סלקטיבית כדי להפוך אותה למשל ותירוץ. צריך להתחיל להתבגר כאינדיבידואלים ועם ולהבין את המלאכותיות המסוכנת של לאומנות ופלגנות ולהתחיל להפנים שכהומו סאפיינס הגיע הזמן שנניח את האגרופים הצידה ונתחיל לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות כדי לשפר לנו את איכות החיים ולאפשר לנו להתמקד בתקווה ושיפור ולא בתחרות מי יקבע מתי יבוא יום הדין ולמי זה יכאב יותר.

בתקופה כזו, שאין לי מפלגה שאני שלם עם הבחירה בה, אני מקווה לשמוע על אנשים חדשים עם אג'נדות שמדברות אלי. אולי החבורה הזו, מי יודע. מייאש לראות שגם האנשים שאני הכי מזדהה עם דעותיהם על הנייר מתפקדים בסוף בכנסת לפי תכתיבים של הסכמי קואליציה, לוביסטים, דעות קדומות ושיקולי תדמית תקשורתית. השלטון שמתחלף פה בקצב מסחרר תמיד תקוע במקום עם קואליציות קטנות ושבירות מדי ואף אחד לא מעיז לשנות מספיק את סדר היום ארוך הטווח מפחד לאבד את הכיסא בטווח הקצר. ברור לי לפי הסקרים שהפעם מי שלא אבחר יגמור באופוזיציה. לצערי אני לא מאמין שאפשר להביא לשינוי חקיקה רציני בנושאים יסודיים כשאתה יושב באופוזיציה, אפשר מקסימום לנסות לעצור את החוקים הגרועים, לכן נשאר לי רק להחליט מי יהיה הכי טוב בקידום המטרות שחשובות לי מבחינת יח"צנות, שיווק רעיונות ודעת קהל. מגוחך אבל זה המצב – הריאליטי משתלטת על המציאות.

מספיק ברברת. אני הולך להתקין את וורדפרס 2.7 וללכת לישון. וויש מי לאק!

היתה קהילה? הסתכלות חצי-מבחוץ על תוכנה חופשית וישראלים

לפני כמה חודשים התחלתי להכין פוסט סיכום על אוגוסט פנגווין ושכחתי אותו בתחתית ערימת הטיוטות. לפני יומיים התעורר לחיים הרסס של עמותת המקור כדי להודיע לי בהתראה של שבועיים וסיגריה על האסיפה השנתית של העמותה ונזכרתי בטיוטא הלא גמורה. זה לא לגמרי מפתיע אותי, כי אתר המקור לא מפרסם הרבה דברים. האייטם הקודם היה לגבי מועמדי פרס המקור (אין פוסט על מי זכה בסוף) , לפני זה הודעה על שאורי עידן פותח את משרד W3C בישראל, ולפני זה טיפה ציטוטים של ידיעות ממקורות אחרים. לא ראיתם את ההזמנה לאסיפה? נראה שהרסס של עמוד הבית של המקור פשוט לא מוצג בעמוד הפלאנט. הוא כל כך לא בשימוש שפשוט שכחו אותו.

אין בו אף מילה על הפעילות, לא ההודעה על אוגוסט פנגווין, לא על פועלם (אם יש) של חברי העמותה נגד חוקי המידע והביומטריה השונים הבאים עלינו לרעה… אם העמותה עושה משהו טוב במהלך השנה מלבד ארגון הפנגווין, אין איך לדעת בעצם. אם מציצים לדו"ח השנתי 2007 (למה חיכינו לפרסום עד דצמבר 2008?) נראה כי יש לעמותה כ-14 אלפי שקלים יושבים מחכים למשיח (כנראה נכון לדצמבר 2007, אין לי מושג מה קורה שם עכשיו) וההוצאה היחידה לאורך השנה היתה על הכנס. אם לחפשים באתר יש לינק ל"פעילות ישראלית" אבל אין שם מילה על מה ברשימה מומן או נתמך ע"י כספי העמותה מלבד היותו מוזכר בעמוד.

מה להסיק מזה? מלבד העובדה שלא טורחים מספיק לעדכן את רסס החדשות אני לא בטוח. אולי באמת לא מעדכנים כי אין מה לעדכן. מי שמצפה מהוועד ליזום, נראה שיתאכזב כי הפעילות הצטמצמה לכדי ארגון יום כיף כל אוגוסט. מי שמצפה מהועד לשרת את בקשות הקהילה, הרי שאין מושג אילו שירותים ניתנים לקהילה. לא הלכתי לחפור בארכיוני רשימות התפוצה, אבל השקט באתר ובדו"ח הכספי אומר לי שאין פרויקטים שמחפשים מימון (קשה לי להאמין שיש מבקשים אבל הועד לא נותן, מהיכרותי עם האנשים שם), אז אני מנחש שאנשים פשוט לא ממש פונים לועד בבקשות עזרה. אולי הם לא צריכים עזרה, ואולי פשוט אין מספיק פעילות בארץ בתחום כדי להצדיק עמותה? או שאולי הקהילה היא לא ממש קהילה?

alternative AP08 logo

אז יש או אין קהילה?

ליאור קפלן כתב על מה שהוא מכנה פיצול בקהילת התוכנה החופשית, עבר זמן והדיון שם התקרר. אחרי אוגוסט פנגווין היה גם שוב גל של ביקורות נגד העמותה מתוך ה"קהילה" ואחריו גל של הגנות: דורון, רם און, אורי, ואחרים. עדיין, יש שאלות לגיטימיות.

לא יודע אם מישהו אי פעם עשה ניתוח של מה כוללת הקהילה הזו כיום. יש אחת? שתיים? עשר קליקות קטנות? אם היתה רק אחת, זה היה לפני 12 שנים אולי. הייתי חבר בה אז אבל אני לא מחובר אליה כבר שנים, קצת בגלל שאני פשוט עסוק מדי בשנים האחרונות וקצת בגלל שהיה לי איזשהוא משבר אמון בהתארגנות שלה. מאיזשהוא שלב אחרי שנמחקתי בפעם החמישית מרשימות התפוצה של "המקור" לא טרחתי להרשם יותר, ואין לי שום מושוג מה פעילויות הקהילה והעמותה. לפעמים אני עוד מבליח קצת בlinux-il אבל זו ממש לא "הקהילה", וזה מה שאני רוצה להעביר כאן בעצם.

גלעד הרצה לפני כמה חודשים אצל גיקי המוסך, וטען שזה היה "כמו בפגישות הראשונות של משוגעי לינוקס" רק עם מקרן DLP יקר ויוסי ורדי. הוא הסביר שם שמוצר או רעיון צריכים לסחוף אנשים כדי שיהיה איזה אימוץ לנושא. דורון אופק אף הוא מתלהב מהאסופה והחברתיות שם (חבל שלא באתי!), אבל גם הוא מדבר על הגישה הקיימת בשוק של "יש שם מלא מפתחים בחוץ, אני אזרוק עליהם קצת קוד והם יגמרו את העבודה בשבילי" (הפתעה – ברור שזה לא יעבוד). אנשי התעשיה לא יודעים איך לארגן קהילה למוצר שלהם, ולצערי נראה שאין להם גם קהילה מוגדרת לפנות אליה או במה לעשות את זה עליה.

מתי אנחנו כן קהילה? מיקרוסופט ניסתה ללטף לרגע את הקהילה באוגוסט פנגווין אבל לא העיזה בינתיים ללכת עד הסוף ולשים שם דוכן או להבין מה אנשינו רוצים מהם בעצם, אולי מפחד אחרי כל ההתכתבויות בבלוגים שלפני הכנס. אני חושב שחבל, כי במצב שנוצר, אמיר לא יצר דיאלוג עם הקהל. הוא הספיק להזכיר שתי מילים על שיתוף פעולה ו"הוראה מלמעלה לכל מיקרוסופט לעבוד עם תקנים ציבוריים". הוא לא הספיק להגיד חוץ מזה עוד משפט אחד שלם כי שארית ההרצאה היתה מאבקים עם הקהל, התקפות על הגדרות התחרות של OpenUp, על התנהגות בעייתית בועדות הISO והתאימות-או-לא של סילברלייט על גנו/לינוקס. אם היה ביתן בחוץ אפשר היה לשים שם עוד אדם או שניים שיודעים על מה הם מדברים וליצור איתם דיאלוג. אני לא חושב שהקהל באמת התנהג בצורה שהיתה צריכה להפחיד את מיקרוסופט, אני חושב שהם פיספסו בגדול כשלא שתלו שם דוכן. אני הייתי גם רוצה חולצת מיקרוסופט קלאסית, מאוד אהבתי את הפלייט סימולאטור שלהם על הApple //c הישן והטוב שלי (ג'ס? את שומרת עליו טוב?)

הרגע האחד הזה באוגוסט פנגווין, כשהקהל יורד כמעט כאיש אחד על איש אחד ממיקרוסופט, זה היה אולי הרגע היחיד שנראה כמו איחוד שורות הקהילה שראיתי במשך שנים, וזה עצוב, כי זה לא היה במקום ולא למטרה הנכונה. לטוב ולרע נראה לי שאין כאן קהילה שמרגישה ביחד תחת ארגון גג אחד, לא משתמשת בשירותיו של הועד, ולא ברור לאיפה זה הולך.

לשאלה שכמובן תבוא – אז מה אני אומר פה בעצם? – אני אומר שאי אפשר לצפות מאנשים להתנדב לפעילות ארצית, אין מה לבקר את מי שלא מתנדב, ואין גם מה לבקר את העמותה כשאין לה קהילה מפעילה שמצפה ממנה לייצוג. יש לנו מועדונים איזוריים פעילים עם הרצאות וימי התקנות וכנראה שזה עובד טוב ולרוב האנשים זה מספיק טוב. מצד שני אני מקווה שאנשי הועד החדש ימצאו תוכן לצקת לתוך פעילות העמותה כדי שאנשי המועדונים השונים שנקראים יחד "קהילה" פעם בשנה ידעו שיש להם כתובת לעזרה בשיתופי פעולה. אני מקווה שישמעו יותר על תוכנה ותקנים פתוחים בעיתונים ובממשלה, אני מקווה שהמלים האלו יזרקו גם יותר מפעם אחת בבחירות הקרובות, ולכן בעצם אני אומר למי שלא יהיה בועד הבא – השקיעו נא קצת מאמץ ביחס"צ והסברה אל מחוץ לקהילה. זה יעזור לקידום התוכנה החופשית ובסופו של דבר יכול לקדם את הכלכלה והחברה הישראליות. (ולא, אני לא הולך לתת עצות איך או מה או להתנדב לעשות בעצמי כי אני לא מבין בזה הרבה, וצריך מישהו שטוב בזה)

על זכות הדיבור והבעת הדעות בישראל (בהמשך ל"חיות אדם")

כתבתי היום בבוקר פוסט על מה שנתפס אצלי כהתפוררות מוסרית וחינוכית ועשיתי שם ערבוב קל. כמובן שהידיעה על גבירזל ובג"ץ תפסה מיד את התגובות שהגיעו ברובן ממסרים פרטיים (יש לי חבר או שניים שמעדיפים משום מה לא לענות לי בבלוג, למרות שאני מרגיש שאני מתנסח יותר בבהירות בכתב) והדיון הפך לשאלת זכויות הבעת דעות ולא על ענין חינוך לאדיבות, פלורליזם ויחס הדדי בחברה.

למי שמנותק מהחדשות כמוני: גבירזל וחברים סיכמו אחרי הרבה דיונים בבג"צ כי בעוד שבועיים תאופשר להם צעדה דרך אום אל פאחם, הידועה בתור מרכז הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל – זה שלא מכיר בזכות הריבונות של מדינת ישראל, מה שגרם לכיכוב העיר בארועי אוקטובר 2000.
לפי גבירזל המטרה להניף שם את דגל המדינה, וגם לעשות שם סיור לבדוק את חוקיות הבניה במקום, "כמו שעושים ארגוני השמאל בהתנחלויות".

כיון שלענין זכות הדיבור והבעת הדיעות מגיע פוסט נפרד, אז אני פותח אותו מהר כאן לפני שזה מטביע את הדיון השני, שאני רוצה שיתמקד בחינוך ומוסר.

אז זו נקודת ההתחלה: שחר שאל אותי מה הייתי מחליט במקום בג"ץ. תשובתי תואמת פוסט של גורביץ מלפני כמה חודשים (שנדמה לי שיתפתי בגוגל רידר) בג"ץ נתן את התשובה הנכונה ברמת החוק היבש: יש להם זכות להביע את דעתם איפה שירצו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל במקומות ציבוריים ובלי להפר חוקים אחרים. הבעיה היא שבכך הפך בג"ץ את החלטת המשטרה כי למרות הלגיטימיות, ההפגנה מסוכנת מדי. האם בג"ץ טוען שהחלטת המשטרה היתה פוליטית ולא מקצועית? או שאולי החלטת המשטרה היתה נכונה ובג"ץ הופך אותה מסיבות פוליטיות? האופציה הראשונה מביכה, והשניה מביישת עוד יותר.

השאלה היא מהם הנימוקים שפורטו בהחלטה, כי הם ישפיעו על המשך התגלגלות הסיפור, והשימוש בפסק הדין הזה בטיעונים בשנים הבאות. את הנימוקים לא הצלחתי למצוא באתר הרשות השופטת, ולמעשה גם את ההחלטה מהיום עוד לא פרסמו שם, הכי טוב שאפשר היה למצוא היתה ההחלטה הקודמת בתיק. חבל שזה לא יותר מעודכן.

ולפני שאמשיך, חשוב לי לציין בפעם האלף שאני לא משפטן כמובן (למרות שלשם שינוי, כאן אולי הייתי רוצה יותר רקע כדי לענות בצורה טובה).

לגוף הענין: ברור שיש כאן פוטנציאל פיצוץ עצום, עקב המיקום וסוג האוכלוסיה שגרה בו, ההסטוריה שלה ושל המפגינים/צועדים. בטיעונים מול בג"ץ העלו החיותעותרים את מצעד הגאווה הירושלמי כטיעון שוב ושוב – אם שמרתם שם על המפגינים אתם חייבים לשמור עלינו.

ברור שבין השורות (והם לא מסתירים את זה), הרעיון הוא ליצור כאן תקדים, שאם תפסל ההפגנה הזו, תהיה זו מנוף לבטל את מצעד הגאווה בעוד חודשים ספורים. כאן אני מקווה שבנימוקי פסק הדין יופיעו עשרות ההבדלים בין שתי ההפגנות ולמה ההחלטה כאן חייבת להיות ביד המשטרה ולא החוק היבש. מצד אחד אני אומר לא נורא – הרי בג"ץ למעשה לא נתן להם כאן את התקדים שהם רצו כנשק נגד מצעד הגאווה, ולכן הם לא יוכלו לעשות פיפס כשיגיע זמן המצעד הירושלמי הבא (שעכשיו יזכה גם בגיבוי מועצת העיר אני מאמין). זו אכן שמירה על חופש הביטוי, שאינה מעוגנת בחוק יסוד במדינתינו, אלא רק בפסקי בג"ץ ובראשם בג"ץ קול העם. אם אין חוק חופש ביטוי (אגב, תקנו אותי אם טעיתי) כמו בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אז לפחות תקדים בג"ץ כזה מקדם את הזרם הפלורליסטי/ליבראלי, ומעודד אותי לקוות שיום אחד יהפוך לחוק בכל זאת. בינתיים נראה שדעת השופטים ברוב הפסיקות היא שחופש הביטוי הוא ערך בסיסי במשפט הישראלי, מלבד כשיש התנגשות באינטרסים בטחוניים.

בניגוד להעדרה של זכות ביטוי מפורשת בחוק, דווקא קיימים סעיפים בחוקים אחרים שמתנגשים בה, ובראשם סעיף חוק העונשין "פגיעה ברגשות הדת" הידוע לשמצה, נגדו כתב השופט אור "הטלת מיגבלה על התנהגותו של אחד, בשל העובדה שעצם התנהגותו זו סותרת את ערכיו של האחר, ולכן פוגעת ברגשותיו של האחר, אינה מתיישבת עם תפיסות היסוד של מדינה דמוקרטית" בפס"ד משפט סוסצקין (תודה לקלינגר על מראה המקום והציטוט). על ההיסטוריה של סעיף העונשין הזה אפשר לקרוא גם בכתבה הזו. מעניין שאף אחד לא עתר לציין שהנפת דגל ישראל במשולש זו פגיעה ברגשות הדת! הרי להזכיר למוסלמי שהוא תחת שלטון שאינו מבוסס שריעה, כמוה כלהטיח בפניו שאיננו מקיים את ציווי הג'יהאד כראוי ובכך להעמיד בסימן שאלה את אדיקותו. יש קייס? אני מקווה שאף אחד לא יחשוב לנצל את הרעיון הבזוי הזה ברצינות, כי אני לא חושב שהסעיף הזה בכלל ראוי שישאר בספר החוקים שלנו.

כי הרי ברור שהחלטת הבג"ץ היא לתת לגזענים לעשות הצגת כוח במרכז אוכלוסיה שאותו הם מבקשים לדכא, ולו רק בהנפת דגל ישראל במרכז אוכלוסיה שמעדיפה להיות מסופחת לפלאסטין בדקה שתקום. זה חבל, אבל זה המחיר של זכות הבעת הדעות. בפרפראזה על וולטיר: אני נגעל מהדעות החשוכות שלהם, אבל חובתי כאדם בכלל וישראלי יהודי בפרט לתת לכם להביע אותה.

כמובן מגעילה כאן הגזענות. כמובן מגעילה כאן הבחירה המתריסה של מקום ההפגנה, והיות כל המהלך פרובוקציה כדי לנצל את בג"ץ לעשות רעש תקשורתי ופוליטי. אבל בעיני הכי ציני כאן הוא השימוש וההשוואה לשמירה על זכויות של מצעד הגאווה – איך צעדה שכולה הפגנת עליונות על אזרחים סוג ג' (דה פקטו ודה-יורה) בתוך מגרשם הפרטי, יכולה להיות מושווה לבקשת אזרחים סוג ב' לקבל שוויון זכויות ע"י הפגנה בעיר הבירה של מדינה הקוראת לעצמה דמוקראטית ומונעת מהם זכויות. להזכירכם מארגני המצעד האחרון לא ביקשו לעשות אותו בלב שכונות חרדיות וגם הסכימו ללבוש צנוע ושלטים רגועים, ובכל זאת המשטרה הכריחה אותם לצמצם את הצעדה לכדי אספה נייחת בלבד בקמפוס האוניברסיטה. אפילו עד הכנסת הם לא היו אמורים לטייל, מרחק כמה מאות מטרים משם, הסיבה האמיתית לקיום האסיפה בירושלים ולא באף עיר אחרת. האחת הפגנת אנטי אלימות ותמיכה בדמוקרטיה וזכויות וקידמה, והשניה הפגנה של ארגון שפעל באלימות להפוך את ישראל לפחות דמוקראטית נגד אוכלוסיה שחלקה פעל באלימות כי אינו מכיר בה כלל, ולפי חוקי דתו, גם דמוקרטיה זה לא בדיוק רעיון טוב.

וכאן הענין: השיקול הוא של המשטרה לתת אישור והגנה להפגנה. גבירזל מצטטים בג"ץ קודם שהגדיר למפקד המחוז קריטריונים לבחור לפסול הפגנה: "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מוכרת זכותו של היחיד להשתתף בהפגנה או בתהלוכה. המאיים על הפעלתה של זכות זו, והמפריע בכוח להגשמתה, פועל שלא כדין…על-כן חייבת המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי למנוע את האיומים וכדי להגן על המשתתפים בהפגנה מפניהם". והסייג? "היעדר כוח משטרה מספיק, היעדר ציוד ומיומנות או היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח. במצב כזה, עשויה להיות הצדקה לאיסור על התהלוכה או ההפגנה" אבל "נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב'ודאות קרובה לפגיעה ממשית'. לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות". השופטים סיכמו: "יש לנקוט את האמצעי אשר יש בכוחו לשמור על הסדר הציבורי תוך הפגיעה המזערית ביותר בחופש ההפגנה…האיסור על ההפגנה או התהלוכה צריך שיהא האמצעי האחרון שיש לנקוט בו נוכח פני הסכנה הצפויה".

אני מסכים, יופי של ניסוח, והחלטת בית המשפט היתה צריכה להיות פחות או יותר כזו: "כמובן שהחוק מתיר לכם להפגין, אבל ההחלטה הסופית היא של מפקד המחוז בהתאם לקריטריונים שממילא קבועים בחוק. עברנו על נימוקי המשטרה ואין בהם הטיה פוליטית, המומחים החליטו שיש סכנה בטחונית, אז יש לקבל את דעת המשטרה." נקודה. אם בית המשפט הופך החלטה מקצועית של המשטרה, יש כאן מראית עין של החלטה פוליטית בלתי ראויה לרשות השופטת. לכן אני רוצה לראות מהם הנימוקים של הפסיקה.

האם נכון היה לבית המשפט להכריח את המשטרה לפעול נגד שיקול דעתו של מפקד המחוז, במיוחד לאור ההיסטוריה של אוקטובר 2000? האם הצעד הזה כולל שיקולי דעת קהל או מראית עין שלא אמורים להיות חלק משיקולי מערכת המשפט? צדק (זכות הביטוי) צריך להראות, זה נכון, אבל במחיר ביטול סמכות החלטת המשטרה ואישור של גירוי ברור וממוקד של תגובה אלימה עד פגיעה בחיי אדם ושוטרים?

אני מקווה שאנשי אום אל פאחם יעשו את הדבר הכי לא צפוי – לא התנגדות אלימה ואפילו לא הפגנה רועשת מנגד כמו שהציע יוסי גורביץ. מטרת הצעדה הזו אינו הפגנה נגד אום אל פאחם אלא נגד השמאל, הליבראלים, הפלורליזם ומצעד הגאווה. זה לא צריך להזיז לאנשי אום אל פאחם במילימטר, ולכן לדעתי הדבר הכי נכון להם לעשות, הוא כלום. פשוט ללכת לעבודה או לבית הספר כרגיל באותו היום, לשבת במסעדות וללכת לקניות, להתנהג כמו כל יום רגיל. פשוט להתעלם. רוע חי מלעורר כעס באחרים. רוע שמתעלמים ממנו פשוט יעלם לבד כי הוא מבזבז אנרגיה, כסף ואמינות איום על קהל שלא אוכל את הטנטרום שלו. פשוט תנו לשנאה של הגבירזלים לאכול את בריאות גופם מבפנים ע"י שלא תספקו להם את התגובה שהם רוצים.

הלוואי.

——-
עדכונצ'יק: עברו כמה שעות, בינתים גיליתי פוסט תגובה של נמרוד אבישר לגורביץ, ונראה שהגעתי למסקנות יותר קרובות לשלו, למרות שבשיקולים טיפה שונים. אתם מוזמנים לקפוץ לקרוא גם אותו, כי אחרי שקראתי את עצמי מחדש אני חושב שאצלו הרעיונות מנוסחים יותר ברור 🙂