על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

דמוקרטיה ותוכנה חופשית – הסרט!

צוות קריקטור העלה את הרצאתי ליוטיוב, ואני מצרף למטה את שקפי ההרצאה. הלינקים שמלווים שת ההרצאה פורסמו כאן וכאן. מי שרוצה להתחיל לפעול, צרו קשר עם האנשים של פרויקט שקיפות הכנסת, או נסו לחבור אל אחד מהפרויקטים שכאן. נשאלתי גם אם אפשר לתרום כסף לפרויקטים הנ"ל ואני עונה שכרגע לא ישירות, עד כמה שאני יודע, אבל אני מקווה שהפרויקט(ים) ישתפו פעולה עם "המקור" או איגוד האינטרנט, שני ארגונים מצוינים שראויים לתרומותיכם.

והנה ההרצאה, אני די המום… ככה אני נראה כשאני מרצה, או כל הזמן? מדהים כמה אני לא נראה כמו שאני חושב שאני נראה… 🙂

Ira Abramov Foss Democracy – PDF

סליידשר דופק את הכיווניות, הגופנים וההבלטות (בולטים). אם למישהו יש רעיון לשירות אחר, ספרו לי.
}} נפתרה הבעיה, העליתי מחדש כ-PDF. משום מה האימבד עדיין מראה את הכיווניות לא נכון, מקסימום קפצו לסליידשר וצפו במקור.
}}} נמאס מהשטויות של סליידשר, עברתי לסקרייבד וגמרנו. גם הוא לא מציג נכון ODP אבל PDF עובד בסדר.

למי שרוצה לקרוא בהרחבה על הנושאים שהתייחסתי אליהם בפוסטים קודמים בבלוג:

חייך, אכלת אותה

לפי מעריב מצלמות האבטחה לא מנעו את רצח קרפ ולא ברור אם יעזרו לפענח אותו. הסטטיסטיקות בלונדון (מהערים המצולמות בעולם) מראות שיפור מסוים במצב סוגי פשיעה מסוימים ולא באחרים, ועדיין מעדיפים להוציא הוצאות חד פעמיות (כמעט) על ציוד מאשר להוסיף משכורות והכשרה לאנשים.

אהודק עושה את התפירה בין נושא הבטחון האישי המתרופף וחקיקות המעקב של הממשל המטורפף. גם ברוס שנייר מזהיר כי גם תעודות אובר-חכמות עדיין לא ימנעו את גניבת זהותכם כי אנשים נוחים להטיה והטעיה. בפוסט על סכנות השימוש החוזר במידע אישי, אבנר פינצ'וק שלף את הציטוט המצוין הבא שלו לגבי חקיקה, ממשל וטכנולוגיה:

"History will record what we, here in the early decades of the information age, did to foster freedom, liberty and democracy. Did we build information technologies that protected people's freedoms even during times when society tried to subvert them? Or did we build technologies that could easily be modified to watch and control? It's bad civic hygiene to build an infrastructure that can be used to facilitate a police state."

Bruce Scneier: Risks of Data Reuse

טכנוקרטיה, אולי עתיד פאשיסטי, אפשר לפתח את הנושא עד למשטרת הגירוש של הזוהמה מהתחנה המרכזית, אבל אני אכנס לדיכאון, עזבו.

הקו בין המדע למדען

אינני יודע אם דורון כתב את "הזכות להחליט שלא להחליט" בעקבות הפוסט הקודם שלי שבו ביקרתי את הצעתו של פרופ' עדי שמיר בטענה שהיא אקדמית מדי ואיננה ישימה במציאות, או בגלל שהנושא הציק לו אישית לאחרונה.

יש שאלה לא קלה פה. מדענים אמורים (בעיני הקהל) לתת תשובות מוחלטות של כן ולא, אבל מדע לא עובד ככה אפילו בשאלות של מדעי הטבע. כאן יש בכלל שאלה של חישוב וניהול סיכונים. זוכרים את הקליפ שכבר פעם לינקקתי פה על חישוב הסיכון שבאי-פעולה למען עצירת שינוי האקלים? משהו דומה קורה פה, ומדענים מגיבים גם מהבטן. בפאנל גער עמידרור בפרופ' שוקן (ושטרית הגדיל לעשות) על כך שהאקדמיה פתאום נזכרת לבקר את התהליך החקיקתי ואיך הוא מעיז. אני חושב שראשית זכותו ואולי חובתו של כל אזרח לצאת בביקורת במדינה דמוקרטית, ושנית גם בלי הבנה מעמיקה – התהליך במקרה זה מדיף ריח רע למרחקים, מיקי איתן טרח ופירט על כך בהרחבה (וגם אני כאן בעבר). אם היה חוק יסוד: חקיקה במדינת ישראל (אבל אין, הידעתם?) אז חוקים לא היו אמורים לעבור בצורה מחטפית ובלי תנאים ושלבי ביקורת מחייבת.

דורון:

למה , מצופה מעורכי דין להביע את דעתם , גם את דעתם האישית , ולא מצופה מהם להיות רק "טכנאים של החוק" ? למה עורכי דין יכולים לדבר על סיכונים וסכנות , גם אם זה לא נוגע לחקיקה עצמה או לתהליך החקיקה עצמו .. ובכל זאת , דעתם חשובה ומקובלת ?

ואילו מהצד השני, מופעל לחץ בלתי פוסק ולעיתים בלתי הוגן על אנשים טכנולוגיים , להיצמד אך ורק לאג'נדה הטכנולוגית .. ולדבר על הטכנולוגיה או לשפוט את הטכנולוגיה בלי להצביע על סיכונים אחרים / נלווים / משלימים ??

האם מדענים צריכים להפריד את הרגש מהמקצוע כשהם מתבקשים לדעת מומחה? כמובן.

האם למדענים מותר להביע גם דיעה אישית בנפרד? כמובן פעמיים (כאזרחים בכלל וכבקיאים בתחומם בפרט).

האם אפשר לצפות ממדענים שיצליחו להפריד בין דעה חברתית/פוליטית לדיעה מדעית כשהנושא שעומד כאן תחת התקפה הוא אופיה של החברה בה הם חיים ופועלים? אני חושב שקשה לעשות זאת, רביה וברזילי-נהון הצליחו אולי יותר מאשר ביהם, אבל מנגד עמדו שטרית ועמידרור והביעו דעות הרבה יותר נחרצות בתחומים שבהם הם הרבה פחות מבינים, ובמקרה זה קשה במיוחד לעמוד במגבלות שמטילים עליך בצורה שכזו.

שטרית (תמלול של קלינגר):

אני לא מסכים עם רוב הדברים שנאמרו כאן. אני מתפלא על דבריו של פרופ' שוקן שאתה שופט מקום שאתה לא מכיר. מאיפה אתה מכיר את הכנסת. אתה רוצה שאני אשפוט ואגיד מה קרה במכללה הבינתחומית? זה אחד החוקים שהדיונים בו היו ארוכים ביותר ויסודיים ביותר. פרט לפרופ' ביהם, אף אחד לא טרח לבוא; אבל איפה הייתם ומה עשיתם? יש בישראל מאגרים ביומטריים של מיליונים של אזרחים, שאין עליהם שום הגנה, שום חוק. פתאום נזכרתם שיש מאגר ביומטרי.

עייף לי להמשיך לכתוב כאן את המובן מאליו…

ההצעה של פרופ' עדי שמיר לא מסברת את אוזני

ניב ליליאן כתב על ההצעה שזרק לחלל האוויר עדי שמיר בזמן הדיונים אתמול. הרעיון הוא לעבור מזיהוי חד-חד ערכי למצב שבו קבוצות (נגיד מאה איש ומאה תמונות וטביעות אצבע) נזרקים ביחד באותה הפיילה. הזיהוי, לדבריו, יהיה בודאות של 100 מתוך 7 מליון במקום אחד מ7 מליון, וכך המאגר "די אמין" באימות זהות, אבל אם המאגר דולף הוא "לא שמיש" לזייפני זהות.

אבל לגנוב לי בקבוק בירה עם טביעת אצבע ולכייס לי את הארנק כשאני מוסח בפאב זה עדיין אפשרי? איך נמנעה פה גניבת זהות אם הטביעה הזו עדיין תזהה אותי מול מחשבי ממשלה, וה"סיסמא" לא ניתנת להחלפה?

לכן אני מודה שלי אישית ההצעה נשמעה טיפה נאיבית ולא מבושלת בלשון המעטה.

פרופסור שמיר, מתמטי מדי?

אני לא יודע אם פרופסור שמיר עצר לחשוב מעבר למתמטיקה או שפשוט זרק לאוויר את הרעיון "נא". אני רוצה להאמין למשל שביהם בחיים לא היה פולט דבר כזה כי הוא לא מסתכל רק על הפתרון המתמטי אלא גם על הצד הפראקטי של השוואת רשימות. אפילו במצב תיאורטי אידאלי של מאגר נאיבי, הדבר היחידי שזה "פותר" זה את השאלה של מה קורה אם דולף המאגר, וברור שבנקודת ההזדהות מוצלבים מחדש שמי, פני, מספר הת"ז שלי וטביעת האצבע ממילא בכל פעם שאזדהה, ומי אומר שאותה נקודה (קיוסק מידע או מחשב אישי ביתי) אמינה ונקיה מוירוסים ומאזיני RFID וכולי? הבטחון של מערכת עמימות "1 מתוך 100" שכזו איננו שונה מהמערכת המוצעת הנוכחית למעשה מבחינת במ"מ בנקודות הקצה, שהופכות להיות נקודה יותר מעניינת לגנבי הזהות (ויותר קשה להגנה ממאגר מרכזי).

אני יכול לדמיין כאן כמה התקפות – הרי אם שולחים למאגר את מספר תעודת הזהות שלי והוא מחזיר מאה ט"א אפשריות לתחנת הקצה שמשווה את כולן לאצבע (או אצבעון לטקס) שהצגתי למסוף, המסוף יודע עלי עכשיו יותר מאשר המאגר המרכזי – עדיף לשאוב ממנו מידע בטיפטופים מאשר להתקיף את המאגר בירושלים בבונקר… ובכל מקרה עדיין עומד פה מסוף שרוב האנשים לא יטרחו לנגב את טביעת האצבע שלהם מחלונית הסורק שלו אחרי השימוש.

אגב הועלה גם הרעיון של מאגר של גיבובים (HASH), אני לא יודע מספיק כדי להגיד מה דעתי עליו (טיפה יותר טוב ממאגר מידע מקורי אבל עדיין בעייתי?). על כל פנים ברור לי שכל מצב שבו הטביעה או התמונה מאוחסנות בצורתן המלאה (ולא רק גיבוב של הפירוק הפרמטרי) בכרטיס (במיוחד RFID) או במאגר, אינו מקובל עלי לחלוטין, ולא אכפת לי אילו עמימויות עדי שמיר מציע כאן. ארחיק ואומר שצוות המאבק כבר מקבל תעודות ביומטריות כרוע הכרחי, אבל למעשה כמו פרופ' ביהם גם תעודת זיהוי ביומטרית ללא מאגר מטרידה אותי. הסיבה היא ההתקהות של פקידים שנסמכים על הטכנוקרטיה הזו. אני מפחד מהיום שאצבעוני לטקס ישתוללו חופשי, פקידים יתעלמו בפיהוק כשיבוא מישהו שונה לגמרי מהתמונה, כי מהר מאוד הם ילמדו להגיד ש"המכונה אמרה שזה הוא אז חשבתי שהוא הסתפר או משהו". במקרה הממש גרוע יצומצמו כמויות הפקידים לקבלת קהל (צפו גל שביתות) ויוחלפו בקיוסקי מידע אלקטרוניים, וביום שיגלו את היקף זיופי הזהות בהם וגם יעיזו להודות שידעו את זה מזה זמן אבל אף אחד לא רצה ליטול אחריות, יצטרכו לשכור מחדש ולאמן דור חדש של פקידים (או, בינינו, עובדי קבלן), והברדק ימשך חודשים ארוכים.

שאננות מפעילי האמצעים הטכנוקרטיים תקרה בהכרח והיא מסוכנת, סוף פסוק.