דמוקרטיה בקליפים ויראליים

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את זה ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.

האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.

מה שהמדע יכול ללמד אותנו זה שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס זה לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.

הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.

אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.

אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.

בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את זה בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים הכי כואבים, ועוד לעשות את כל זה בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך זה קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות זה אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את זה. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם יגיע תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב כזה לא יהיה מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר כזה לקרות.

צדק אדמות מול פמיניזם, ליברליזם מול פלורליזם

יש לי ידיד שמפגין כל יום שיש בשיח ג'ראח. הרוחות שם לפעמים סוערות, לפעמים אנשים מסיימים במעצר לכמה שעות (לרוב ללא הצדקה), המשטרה מנסה לפזר את ההפגנה למרות שזו נאספת ברשיון, בלגאנים.

אם אתם לא יודעים על מה ההפגנה אני לא אתחיל לגלגל עכשיו את ההיסטוריה, אבל בגדול מדובר בכמה פלאסטינים והרבה יהודים שמוחים על הלאמתם (מפלסטינים) ומכירתם מחדש (ליהודים) של בניינים רבים בשכונה. השבוע נוסף טוויסט מעניין לסיפור, כשהשמאל הבורגני שמגיע לשם חטף ביקורת מהמפגינים הפלאסטינים שהלפלפיות שלנו לבושות לא מספיק צנוע. מטה המפגינים פרסם מודעה מתנצלת שכדי לכבד את רגשות המקומיים (ככל הנראה הדוסים היהודיים והמוסלמיים כאחד) יש לבוא בלבוש צנוע. נעמה כרמי, קננגיסר ועוד אחרים הביעו את דעתם לטובת חופש האישה להתלבש עם מחשוף. אומר דובי: "זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא.אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר."

אני מבין את הגישה הזו, כבר כתבתי פעמיים כאן בבלוג על הבעיות הטמונות שבריקוד על כמה חתונות הידוע בשם "רב תרבותיות". אני רק לא בטוח אם כאן המקום לערבב מאבקים כשרב תרבותיות הוא המוסכמה החברתית כרגע. הרי אני בטוח שבמצעד הפמיניסטי ההיפוטתי שיהיה עוד X חודשים לא ירגישו נוח לערב שלטים למען שיח ג'ראח. בלי ספק יבואו כמה מפגינים שיתפסו את מניפי השלטים האלו ביד, יקחו אותם הצידה ויגערו בהם שהם מדללים את המסר.

הגישה הזו מתחברת לי גם למקרה שקרה בשבוע שעבר וגרר גל תגובות באירופה – עו"ד צרפתיה שבילתה עם ביתה בשופינג התחילה לסנן הערות ארסיות לעבר ערביה צרפתיה שהסתובבה בחיג'אב בחנות כשכולה מכוסה מלבד עיניה או פניה (הגרסאות סותרות). מכאן התחיל ויכוח שהפך לקרב מכות בו השתתפו עורכת הדין וביתה נגד האישה, עד שהגיעו הבעל המוסלמי ובעל החנות להפריד בין הצדדים והמשטרה אספה את שלושת חמומות המוח לחקירה. בצרפת ועוד מדינות אסור לנערות להסתובב בכיסוי פנים או ראש בי"ס ציבוריים, אבל למען ההגינות, החוק הזה גם חל על כיפות של יהודים ותליוני חי או צלבים או מגיני דוד מחוץ לחולצה (ועד כמה שאני יודע, נאכף).

עד כמה שאני בעד מלחמה במנהגים פסולים ואפליות, אני מרגיש שיש לגלות יותר רגישות כשמדובר בצד המדוכא. כשילדה גדלה בחברה מדכאת זה פסול, כשקהילה ערבית סוגרת את עצמה מרצון בגטו תרבותי, שפתי וכלכלי בלב צרפת או בלגיה זה פסול, אבל הדרך להוציא אותם מזה הוא לא בלהכריח את הילדה הקטנה הזו להוריד את הבגדים בכניסה לבית הספר. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מסכים ב-100% עם פט קונדל כשהוא אומר שהחיג'אב (או הבורקה) היא סמל לאונס. היא סמל לתרבות שבה גברים אומרים בגאון שאין להם שליטה עצמית ואישה שלא הופכת עצמה לעציץ היא פיתוי בלתי נשלט בשבילם (ובאשמת העציץ, כמובן). אבל לתפוס ילדה בגיל 6-7 ולהפשיט אותה בכוח מהבגדים היחידים שהיא הכירה מבית אבא, או להעיף כיפה מראשו של ילד שלא זוכר יום שהלך בלעדיה, עלול להיות קצת מפחיד גם כן (במיוחד כשאצלי בדמיון, אני מודה. זה מצטייר כמו טקס ההדחה של משפט דרייפוס, בקטע מ"עמוד האש" שנחקק לי במוחי הצעיר). לא ברור לי שזה מהעביר את המסר הנכון. "כולנו חייבים להראות דומה" זה מסר פאשיסטי ולא מאוזן.

האם צריך להשיב לערבים אדמות מולאמות או לפחות לפצות? כן.
האם צריך להאבק בדיכוי הנשים בחברות הדתיות בארץ? כמובן.
האם צריך לערבב את המסרים ולהתנות מאבק אחד בשני? אני לא חושב שיש לנו את גורמי הזמן והיושרה לצידינו כדי להצדיק את זה במצבינו. אבל בהחלט יום אחד, בעתיד יותר אופטימלי. כרגע אני חושב שזו טעות. עדיף לי הצדק לנשים מאשר לבעלי הבתים. אני ממליץ לכם לקרוא את התגובות אצל דובי, זה לא ויכוח פשוט. אני עם בקשת המפגינים ללבוש צנוע אבל לא בלב שלם, אלא בהרגשה שזו פשרה לא נוחה אבל חשובה לנקודה זו בזמן ובמקום. אנשים הם חיות שחושבות ביחסיות, אי אפשר להעמיס בבת אחת את כל המסרים, צריך לעשות קודם צעדי אמון איטיים.

עדכון: דברים יותר ברורים ומנוסחים היטב מביאה דורית בתגובה הזו.

התנועה הספקנית, שמינתה את ראנדי ודוקינס לסמליה, נחשבת לדי מוחצנת ודורסנית לפעמים, אבל גם שם לאחרונה אנשים מבינים שצריך להתגמש כדי לנסות להנחיל לאנשים ערכים חדשים אי אפשר לנסות לתלוש אותם קודם מהישנים. הנה אחד מכמה סרטונים שהופקו בסדרה:

כמה ימים לאחר מכן הופיע פיל פלייט בכנס TAM8 ונתן הרצאה שלפי הטוויטר הכתה גלים, כותרתה כשם הסרטונים האלו, "אל תהיה פוץ". בחדשות לחלוטין לא קשורות, ד"ר פיל פלייט (הידוע גם כ"האסטרונום הגרוע" מבלוגו "אסטרונומיה גרועה"), מביא לנו בקרוב בערוץ דיסקאברי (שכבר מעסיק את ידידו אדם סאבאג' עם "מפצחי המיתוסים"), תוכנית חדשה בשם "היקום הגרוע". נראה שיהיה חביב 🙂

עדכונצ'יק צ"ס: מעין חוזרת לעבודה

מעיין עדכנה כאן וגם כוסה בכמה עיתונים, גלובס גם מצטטים את השופט, ועוד אייטם מעניין מביטוח לאומי עלה בקלינגרבלוג.

לנושאי פרטיות אחרים, קוקה קולה מזמינה אתכם לנסות להיות עכברי מעבדה חסרי פרטיות לכמה שעות, להתרוצץ ולהטוויט ולסטטס על כל שעל. יהיה פחות נחמד אם זה יהיה כפוי עלינו 24/7 יום אחד.

ולבסוף דורון אופק משך את תשומת ליבנו לפרסום של נמרים ומחשבים לגבי המחקר שנפתח למכרז השבוע מכיוון לא צפוי. מסתבר שהכיוון לא רק בלתי צפוי אלא גם לא ממש ברור:

ממשרד ההסברה, שלשכת הפרסום הממשלתית שייכת אליו, נמסר, כי הם מבצעים את הסקר עבור משרדי הפנים והאוצר. ממשרד האוצר נמסר, כי האחריות לסקר היא של רשות האוכלוסין במשרד הפנים. מרשות האוכלוסין לא נמסרה תגובה.

?Thank you sir! May I have another

הנהגים מכוסים במאגר הרשיונות. חסרי הרשיון מכוסים אט-אט ע"י מאגר רב-קו. ומה עם הנוער? מה יהיה עם הנוער? זה שלא נוסע באוטובוסים? אה, אין בעיה, מאגר עכשיו גם לכל התלמידים. לראשונה כשיאיימו עליך שמשהו נכנס לתיק האישי, זה באמת נכנס לתיק אישי שלא ילך לאיבוד במעבר בין בתי ספר. העובדה שבאת משכונה דפוקה או שנתפסת שותה בירה בגיל 13 ותויקת כצורך סמים צעיר כבר תלווה אותך לשארית חייך, תקבע לך את מסלול הצבא ואולי עוד דברים.

בהזדמנות זאת, אני רוצה לשוב ולהמליץ על "אח קטן" של קורי דוקטורוב שיצא בעברית לפני חודש וחצי בהוצאת גרף תחת השם "האח הקטן".

עדכון: ציטוט מפעיל מטה המאבק במאגר שמכיר את המערכת יותר מקרוב. ההדגשות שלי:

גם אם החוק אוסר על איסוף מידע על קטינים, פרקטית התפיסה של המערכת היא הפוכה: כל המערכות הפורמליות המעורבות בחייו של הקטין צריכות לקחת חלק בהשגחה על בריאותו ותפקודו, ובאיתור של בעיות וסכנות – כולל כאלה שמקורן בתא המשפחתי. מכאן נגזר שאיסוף מידע הוא לפעמים רע הכרחי (זו התפיסה במערכת).

נכון להיום יש בבתי ספר "תיקים אישיים" לתלמידים. אני לא יודע איך הדברים הללו מוגדרים בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אבל ממה שהתרשמתי יש די הרבה חופש בניהול התיקים הללו. הכוונה היא שביה"ס יכול להחליט שהוא לא אוסף מידע על התלמידים. לעומת זאת במקרה של תלמידים עם בעיות, ביה"ס בהחלט עשוי לתייק מידע – הן כדי "להפטר" מהילד (דרך ועדה פדגוגית או משהו דומה), והן כדי לפעול באופן אמיתי לסיוע לילד.

אני חושב שיש כאן בכל מקרה, טעות פרשנית. המאגר הוא לכאורה מאגר מידע על התלמידים. אבל ממה שאני מבין, בפועל הוא מאגר מידע על משפחות, הכולל – לפחות בחלק מן המקרים – סקירה פסיכו-סוציאלית מלאה. מן הסתם חלק מהמידע יהיה כמותי, אבל החלק המעניין כאן באמת הוא מידע איכותי ותיאורי (רקע משפחתי? בעיות פסיכולוגיות?). וכאן קבור הכלב: אין שום דרך לבצע הערכה יישומית (של ביה"ס) על בסיס מידע כזה. ולכן אין קשר בין איסוף המידע הזה, לבין המטרה המוצהרת של הקמת המאגר.

איך למכור לעם ביומטריה?

מי שעוקב קרא אולי על מחאת עובדי צומת ספרים נגד שעון הנוכחות הביומטרי. יש שאלה כבדת משקל פה, האם יפה לכופף אנשים שעובדים בשכר מינימום ולאלץ אותם לוותר על עוד פרטיות משכבר ויתרו, להגדיל את אי האמון בין העובדים והמעסיקים, וכולי?

ובתוך כל זה, הבוקר התפרסם מכרז, הלשכה לפרסומים ממשלתיים של משרד הפרופגנדה רוצה מחקר על הכללת אמצעים ביומטריים בתעודות זיהוי.

האם קראנו נכון? העבירו חוק ועכשיו רוצים לדעת אם זה טוב או רע? היינו מתים. המחקר המבוקש הוא "מחקר מקיף שישמש בסיס לגיבוש המיתוג והאסטרטגיה המתאימים להשקת התהליך במטרה לעודד הציבור להחליף את אמצעי הזיהוי הקיימים באמצעי זיהוי ביומטריים".

במילים אחרות – הם רוצים עצות וליווי בשיווק, כי נראה שיש לפרה חלב חמוץ שרוב העגלים לא רוצים לשתות. חכל שהמחקר הטכני לא נדרש במכרז לפני החקיקה…

לצערי לא נראה שמחקר כזה יוכל להתבצע בידי האקטיביסטים הותיקים, כי זה צריך להיות גוף מחקר מוכח וותיק, שיראיין טלפונית לפחות 2000 איש ועוד דרישות שונות. הלוואי שהיה לנו תקציב לערוך ולפרסם מחקר נגדי, אבל זה לא באופק.