קטגוריה: דת

מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:

מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של "ספר הספרים החילוני", שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס "דרשות". בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד "רוחניות חילונית" בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.

הסכנות הן כמובן שנוצג כדת חדשה, למרות שהתכנים יקדמו פלורליזם וחשיבה עצמאית. או שאנשים יבואו לחפש תשובות ויגלו שמדובר בקהילה שמנסה להתמודד עם מציאות שהיא יותר שאלות מאשר תשובות. העיקר אבל, לדעתי, היא שתיווצר קהילה. קהילות הן כלי חזק לתמיכה הדדית בזמנים קשים, היא מקור תקווה ושפיות למי שמרגיש בודד, המוח שלנו, עד כמה שלא נרצה להודות בכך, בנוי לטקסים, חזרות מסורתיות, התנהגות שבטית. כבר דנתי בעניין בבלוג לא פעם, ואת הנרטיב של הצורך בקהילה אני רואה משתלב ברעיונותיי על שיתוף פעולה רעיוני וכלכלי, בצדק חברתי, בשלטון צודק, שקוף ומאוזן, מעורבות חברתית, ואפילו בריאות נפשית משופרת של חברי הקהילה.

אולי הדבר שהכי כואב לי היום בהבדל בין אנשים החיים בקהילות ואפילו בשבטים, ובין החיים האורבניים של מיעוט קשרים קבועים או אפילו מגורים קבועים, אלו המאמרים שקראתי על הקשר שמוצאים פסיכיאטרים בהתפרצות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות בחברות ללא קהילות. אולי זה הרעש של העיר או רמות המתח המוגבהות של החיים בה, אבל מחקרים טוענים שניתן לראות היום שהקשר הכי בולט הוא דווקא חיי הקהילה. אפילו עם אנשים שמעצבנים אותך, לפחות אתה פוגש שוב ושוב את המוכר, ובזה יש הרבה נחמה ונוחיות.

השאלה עכשיו היא איך לשלב את הצורך הזה בקביעות ושקט נפשי, והרגשת שייכות, עם הצדדים היפים של חילוניות ספקנית? הרי מדובר בתנועה שתמיד תעדיף חדש על פני ישן, אין פה סבלנות לחזרה על הרצאות, או הצמדות לרעיונות ישנים. אין הרבה סבלנות גם להכתבה ודוגמטיות. האם יש פה מקום לאסוף אנשים מסביב למוסר מוסכם ועקרונות חברתיים משותפים שעלולים לגלוש לדעות פוליטיות? בקיצור המון שאלות, שכנראה שכל קהילה שתקום תענה עליהן בעצמה. כרגע אני בשלב של חיפוש קהילות כאלו כדי לראות מה יתאים לי להצטרף אליו (כי לא חסרים בתי מדרש חילוניים שמערבבים מסורת יהודית עם אפולוגטיקה, ניואג' ושאר ירקות, ואני כספקן, בררן להם מדי).

תנועה אחת חדשה שהתחילה לקום מעבר לים (אבל בעיקר אינטרנטית) קוראת לעצמה "אתאיזם פלוס", זו עוד דרך של אנשים שמחפשים קהילה ואסופת אקטיביסטים בראש דומה להקים שבט עם מטרות "בעד" ולא רק "נגד". הצעד הזה עצבן לא מעט אתאיסטים שאינם מרוצים מחטיפת המילה (ושוכחים שאתאיזם, כמו "חילונות" בעברית, התחילו כמילת גנאי של הדתיים נגדינו), ואני מסכים אתם. העמדה של חוסר אמונה באל אינה גוררת אוטומטית אימוץ כללי מוסר משותפים של טבעונות, פמיניזם מסוג מסוים ולא אחר ושאר דברים שקורים בחודשים הספורים שהתנועה הזו קיימת.

לבסוף אני רוצה לשתף עוד נאום שצבט לי בלב היום, נאום של סופר מוערך ואיש עם ראייה מקורית ומרתקת על התרבות המודרנית ומה חסר בה, שלצערנו התמודד בחוסר הצלחה עם דיכאון כבד בשנים האחרונות ולאחרונה שם קץ לחייו. המיקרופון לדייויד וואלאס:

אז הפוסט הזה התחיל ביום הספקנות, וערבב פנימה עניינים אנושיים שאנחנו עדיין צריכים כדי להשלים את חיינו בצידם הרגשי. אם החיבור הזה נשמע לכם כמו משהו שהייתם רוצים לעבוד עליו ולשתף לגביו פעולה עם רעיונות, אני אשמח להתדיין. לשם שינוי אני מבקש לשמור כרגע את פרקליט השטן בבית. נתמודד עם ביקורת אחר כך. כרגע אני מחפש יותר תמיכה ורעיונות בעד, עם הנגד נתמודד בשלב יותר מאוחר.

עדכון: שמחתי לגלות שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנושא כבר הועלה ע"י ספקנים ישראליים ונדון כאן וכאן, ואולי בעוד מקומות.